בטפשותי מיהרתי להכריז בטוויטר שאני לא אכתוב פוסט על הקריאה להתפטרות/פיטורי אלי ישי, כי הכלל היה נראה לי ברור ולעוס לעייפה. גם ידעתי איזה דברים סימנתי לעצמי שאני רוצה לכתוב עליהם, שהם קצת יותר חשובים מהקריאה האווילית הזו. אלא שככל שהעמקתי לקרוא בעיתון סוף-השבוע, הבלוגוספירה והטוקבקיאדה הישראלית, אני מבחין שהקול הזה כמעט ואיננו נשמע, ואף כי אין לי אשליות שהבלוג הזה קיים בציבוריות הישראלית בשום מובן פרקטי, אני בכל זאת אגיד את מה שיש לי לומר.
אז בוא נתחיל ממקבץ שאלות רטוריות: האם מישהו מבין קוראיי היה מרוצה מתפקוד אלי ישי כשר פנים קודם האסון? האם יש שר כלשהו שאתם מרוצים מאוד מתפקודו? חשוב לי להדגיש כאן את המאוד – לא מספיק להיות אפאתיים, או "נראה לי שבני בגין לא פישל בתחומים שהוא מופקד עליהם". ממש שר שאתם מתפעלים ממנו ושאתם מקווים שימשיך בתפקיד הזה גם בממשלה הבאה. האם יש לכם מועמד שיתאים להחליף את אלי ישי לאחר שיתפטר, שאתם יכולים לערוב לכך שיעשה זאת טוב יותר ושאתם יכולים להבטיח שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד?
חשבתי כך. כשאני שואל את עצמי את השאלות הללו, יש לי כמה מסקנות פשוטות: ראשית, שבין אלה שקוראים להתפטרות אלי ישי, נתקשה למצוא אדם אחד שיש לו תוכנית טובה יותר. שנית, הנובעת מהראשית, שהקריאה הזו איננה הרבה יותר מנהמת המון משולהב המבקש נקמה בכך שייפרע מהקורבן הראשון שיזדמן לידיו. נדב פרץ צייץ שתי הערות מחכימות:
"מכירים את זה שאתם משחקים סימסיטי, ומקצצים כל פעם עוד אחוז ועוד אחוז מתקציב מכבי האש, ומתפללים שלא תהיה שריפה? אז זהו" – אני מרגיש שלא כאן המקום להתוודות שכשאינני משחק סוליטייר, אני משחק סימסיטי, ובטח ובטח שאין זה המקום להתוודות שאני מרמה על-ידי ביטול אופציית האסונות, מה שמאפשר לי לקצץ בשירותי הכבאות לאפס בלי חשש. אבל ההערה הזו היא רק סיפתח לציוץ החשוב יותר, המתייחס אל העולם האמיתי:
"למרות שהתפטרות של אלי ישי תהיה בהחלט מאורע משמח, צריך לזכור: ההזנחה של מכבי האש היא סיפור של עשרים שנה". מי שזה לא מספיק בשבילו, שיילך לקרוא את יוסי דהאן, "השריפה מתחילה באוצר", ואחר-כך שישאל את עצמו למה שאלי ישי יתפטר ונתניהו לא. אבל זה חוזר לשאלות הרטוריות בהתחלה: יש יותר מדי סיבות שנתניהו צריך להתפטר, וממש לא היינו צריכים את השריפה הזו כדי לדעת שאיננו מרוצים מהתפקוד שלו או מהאידיאולוגיה שלו. כך שהמטקבקים והמצייצים והפרשנים אינם שונים מההמון שהיה נאסף בכיכר ומוכן לעשות לינץ' במלך או בכוהן שלא הביאו גשמים השנה. אנחנו כל-כך עתידניים וטכנולוגיים ומנוכרים, שאנחנו אפילו לא צריכים לקום מהכיסא, ואין לנו שום כיכר עיר ללכת אליה. במקום זאת, אנחנו יושבים בבתינו וכותבים שאלי ישי צריך להתפטר. אבל אין לנו מושג איך זה ישנה במשהו. יותר מזה, אין לנו את האומץ להתמודד עם העובדה העגומה שזה לא ישנה משהו. שאחרי שאלי ישי יתפטר אז ימונה ח"כ אחר מש"ס לשר הפנים, או שפואד יקבל את משרד הפנים ומישהו מש"ס יקבל את משרד התשתיות, או משהו כזה.
באופן עקרוני אני נגד קריאות לפיטורים על כשלון. זו נשמעת לי אסטרטגיה שמתאימה למשחקי ספורט ו… זהו. שם זה נגמר. אני בטוח שגם משקיעים אוהבים לראות איזה סמנכ"ל מפוטר כשהמנייה צונחת, אבל זה לא אומר שהפיטורים שלו בהכרח ישנו משהו.
לקראת סיום הכהונה של אולמרט, קראו לו אנשים לסיים את "המשמרת שלו" בשחרור שליט. הערתי אז שמטבע הדברים מנהיג משאיר ליורשו בעיות בלתי-פתורות. לא אתפלא לגלות חפיפה חלקית בין האנשים שקראו לאולמרט לא לעזוב את המשרד לפני שחרור שליט לבין האנשים שקוראים לאלי ישי להתפטר. ההגיון שלי אומר אחרת. שאלי ישי צריך להישאר בתפקיד עד שהוא מסיים לשקם את הכרמל. מה, לא? אבל זה קרה במשמרת שלו. סתם, זוטה על טיעונים מטופשים. אפשר להתעלם מהפיסקה הזו.
נחזור למהות: אדם שטעה או אפילו אדם שכשל, עשוי להיות אדם שלומד. הוא לא חייב להיות, אני מודה. הוא יכול להיות אדם יהיר / טיפש / מוגבל בכישוריו / אפאתי שלא יוכל ללמוד מכישלונותיו. אבל מצד שני, ייתכן מאוד שדרושה שנה או יותר ללמוד ניהול נכון וחכם של מערכת מורכבת כגון משרד ממשלתי. ולכן, אם כל שנתיים נקרא לפטר שר זה או אחר בשל חוסר-הכישרון שלה, אנחנו עשויים להנציח את חוסר-הנסיון ואת החובבנות שבה הממשלה מתנהלת, במקום לשפר אותה. וזה נכון גם למערכות אחרות. ושוב, אם יש סימנים ממשיים שהאדם לא יוכל ללמוד מהטעות שלו, שמדובר בכשל בסיסי באופי, אפשר לשקול פיטורים בתור הכלי הטוב ביותר להתמודד עם המחדל, במיוחד אם כבר יודעים על מועמד טוב יותר. זה לא המקרה של אלי ישי. למעשה, זה כמעט מקרה הפוך: הסיבות לכשלון ידועות, העובדה שאלי ישי איננו האחראי העיקרי ידועה, אבל התמודדות עם הסיבות האמיתיות, הקשורות למבנה הפוליטי בישראל, ליחסי כלכלה וחברה, למיסוי ולחלוקת משאבים הן קשות מדי להכלה. נפטר את אלי ישי, ואולי כך נצליח לשכך את זעם האלים, או לכל הפחות את תחושת חוסר-האונים הנוראה שלנו. זוהי דוגמה קלאסית ל"אופטימיות של הבוחר".
אי-אפשר לדון בסוגיית התפטרות כלקיחת אחריות מבלי להזכיר את שני המקרים הקלאסיים של נתניהו וברק. 1999, 2001, בהתאמה. כל אחד מהם מסיים כהונה שהתחילה עם ציפיות גבוהות והבטחה לדרך חדשה שתצעיד את ישראל קדימה, וסיים כהונה בזמן-שיא ובתור האדם הבזוי ביותר בציבוריות הישראלית. במקום להישאר במפלגה, בכנסת, לקחת אחריות על התנהלות כושלת, ולהילחם על הדרך שהאמינו בה, כביכול, כל אחד מהם החליט "לעזוב את הפוליטיקה". אז איך זה שאחרי ההבטחות הנרגשות שלהם לעזוב את הפוליטיקה, אנחנו מוצאים את עצמנו עשור אחרי בתוך אסון לאומי כשהראשון הוא ראש-הממשלה והאחרון הוא שר-הבטחון? הם לא "לקחו אחריות", אלא בחוכמה הנמיכו פרופיל, ביודעם היטב כי הזכרון של הציבור הוא קצר-טווח, וככל שיזדרזו להיעלם מהתודעה, כך יוכלו לשוב אל כס ההנהגה מהר יותר. זאת התרבות שהקוראים לפיטורי אלי ישי מקדשים, ואלו תוצאותיה. התפטרות אחר התפטרות, שאך מכשירה את הדרך להתחמקות מאחריות, להתמודדות עמוקה ואמיתית עם הבעיות ועם החיפוש הכן לפתרונן.
אגב, הציפייה שהאסון הזה יגרום לשינוי במדיניות הפרטה ו/או תקצוב היא ריאלית בערך כמו הציפייה שהמפולת הפיננסית בארה"ב דאשתקד תחולל שינוי בגישה למעורבות ממשלתית בוול סטריט. ואם כבר הזכרתי את ארצות הברית, תחשבו על מגדלי התאומים. אם זה היה קורה בארץ, ודאי היו קוראים להתפטרות שר הבטחון, ראש הממשלה, מפקד חיל האוויר, מנכ"ל רשות שדות התעופה, ומר עזריאלי עצמו. בארצות הברית יצאו בתמיכה בנשיא מקיר אל קיר. וזה היה ג'ורג' בוש! (ואלה היו מגדלי התאומים). מאוחר יותר, בעיקר ככל שההסתבכות בעיראק העמיקה, קולות אחרים חדרו למיינסטרים. אבל בימים הראשונים אחרי ההלם התגובה הייתה של תמיכה פוליטית. ובישראל עוד לא כבו הלהבות, וכבר כולם יודעים מה יהיה הפתרון ההולם. אולי אני סתם מדבר שטויות כהרגלי. אולי זו אשמתי שאני קורא פחות מיינסטרים (ידיעות ומעריב), ויותר בלוגים של אנשי-שוליים. אולי אם הייתי צורך ככה מדיה אמריקאית ב-2001, הרושם שלי היה שונה.
אבל אם כבר הזכרתי את מגדלי התאומים, זה מזכיר לי שבחסות אותו אסון נעשה חוק ה"פטריוט", שדחק לקצה את הגדרות הדמוקרטיה האמריקאית. לפחות את ניצול האסון לשם העברות עוד סמכויות לכוחות הבטחון כבר לומדים מהם, גם אם מכיוון מפתיע, במבט ראשון:
אלוף בן הוסיף עוד הצעה תמוהה לפיה יש לשקול את העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים. תמוה, בעיקר על גבי העיתון הליברלי של ישראל, לקרוא הצעה שבמרכזה המחשבה שהצבא יעשה זאת טוב יותר. דמיינו שציטטתי שוב את אותו קטע מופתי של עמוס קינן שהבאתי לאחר מותו. העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים למשרד הבטחון / בטחון פנים, פירושו שיותר כבאיות ייכנסו לערים ערביות לפזר הפגנות, שעוד גוף בישראל יעסוק בשיטור והפרדה במקום לעסוק במשימות שלשמן הוקם. לא תהיה בזה שום בשורה לאזרחים. במקום ששירותי הכבאות יקבלו את תקצובם ממשרד הפנים בצורה שקופה ושאפשר לדון בה (אף כי אין זה מעניין אף-אחד), המימון שלהם יהפוך לסעיף נוסף בשורה ארוכה של סעיפי בטחון, שבאופן מסורתי אין דנים בהם. אני יכול לראות איך זה יכול להועיל לכבאים, כי אם הם צריכים עוד כסף, עדיף שהרמטכ"ל יילחם עבורם מאשר מפקד שירותי הכבאות. אבל זו לא דרך לנהל מדינה מתוקנת. הצבא צריך לשמש להגנת הגבולות ולדברים אחרים הנוגעים לבטחון הקיומי. וכל דבר אחר, כמו רדיו, או מורות להוראת עברית, או רבנים שמגיירים חיילים, אינם צריכים להיות באחריות הצבא. אבל אנחנו לא מתפלאים שזו איננה אמירה ששומעים רבות בתקשורת, אפילו לא ב"הארץ".
אין לי כל כוונה להגן על אלי ישי. האיש עומד בראש מפלגה שפונה למגזר מיעוט על בסיס אמונה ומוצא, ואלה הן שתי סיבות שהיו אמורות להספיק כדי לפסול את ההתמודדות שלה במדינה דמוקרטית. אין לי כל כוונה לטעון שהמנהיגים שלנו בעלי-יכולות גבוהות יותר מאלו הקוראים לפיטורים כאלה ואחרים. אבל עד שלמישהו תהיה דרך מתוחכמת יותר שתבטיח שרק אנשי-מקצוע מוכשרים ביותר יגיעו לעמדות-הכרעה, אנחנו נמצאים במצב שבו כל ארבע שנים אנחנו בוחרים בקבוצה של אנשים שמרעים עם המדינה בצורה זו או אחרת. קצת נאיבי לקרוא להתפטרות של מי מהם כל פעם שפירות הביאושים של השיטה גלויים לעין. פירוש רש"י: הקריאות החוזרות ונשנות להתפטרות על כל אסון שהוא (והשריפה בכרמל היא חורבן נורא, אך יש להודות שהקריאות עלו גם בשל כשלים מינוריים יותר), בסופו של דבר מחלישות את האמון בכוחה של הדמוקרטיה ככלי לניהול המדינה, וחורשות קרקע נוחה לעליית "מנהיג חזק", שאפשר יהיה להיות בטוחים מראש שלא יתפטר. "בימים ההם אין מלך בישראל", כזכור.
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 