בעוד הצופים נלקחו אל-תוך הארמון

הודעה מנהלתית: בשל טעות טכנולוגית, איבדתי חלק מרשימת התפוצה שלי. מי שרוצה להיכלל בה ולא קיבל הודעה על הפוסט הזה, שישלח לי מייל.

התקופה האליזבתנית, כשיבואו לנתח אותה, תתאפיין בעיקר בצל שינויי הטכנולוגיה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, הייתה המלכה הראשונה שנשאה נאום לאומה בשידור טלוויזיוני חי, וזכרה למנות באותו שידור שסבה היה הראשון שנשא שידור חי ברדיו. אותו שידור שוחזר לאחרונה בסרט "נאום המלך", וגם זה דבר שמאפיין את המלכה אליזבת השנייה: מן הסתם, אין עוד מלך לפניה שחייו תוארו והומחזו באין-ספור סרטים ותוכניות טלוויזיה, תיעודיים ועל-ידי שחקנים. כפי שכתבת הביביסי ג'ני בונד העירה בהקדמה להוצאה מחודשת של "הנסיכות הקטנות", משפחת המלוכה עברה דרך ארוכה מאז שהם החליטו לנתק כל קשר עם מריון קרופורד, האומנת של אליזבת (לימים המלכה) ומרגרט, שפירסמה ספר על חוויותיה:

האומנת המזדקנת ודאי השתוממה בראותה כיצד הארמון משנה את מדיניותו בעוד היא נותרת מנודה. מה עבר בראשה כשב-1969, ליליבט עצמה [כינוי הילדות של המלכה אליזבת], יחד עם בעלה וילדיה, כיכבו בסרט-תעודה טלוויזיוני שנקרא "המשפחה המלכותית"? כמה פעוטי-ערך נראו הגילויים שלה עצמה בעוד הצופים נלקחו אל-תוך הארמון לחלוק בחיי המשפחה המלכותית. החלטתה של המלכה להתיר למצלמות לעקוב אחריה נראית עתה כתחילתו של מדרון חלקלק שבסופו של דבר הוביל להודאה טלוויזיונית של הנסיך צ'ארלס בניאוף, ולוידוי החושפני של הנסיכה מוויילס בתוכנית "פנורמה".

שינויים רבים חלו בחצי-המאה שחלפה מאז נכתב הספר. משפחת המלוכה אינה זוכה ליראת-כבוד כבעבר, בין היתר משום שהיא הבהירה תדיר שהיא מורכבת מבני-אדם פגיעים ומועדים לטעות כמו כולנו.

כשבונד כתבה את הדברים ב-2002, היא עוד לא שיערה שינויי-מדיה נוספים שבית המלוכה האליזבתני יהיה הראשון לחנוך, דוגמת ערוץ יו-טיוב רשמי. כדאי לעצור רגע ולהרהר בשינויים הללו וקצבם: סבה של המלכה היה הראשון לנאום ברדיו, ובכהונה אחת היא הספיקה גם להיות המלכה הראשונה של בריטניה בשידור טלוויזיוני חי, וגם המלכה הראשונה ביו-טיוב. זו איננה רק עדות לכהונה ארוכה מאוד ולאריכות-ימיה, זה גם סמל לקצב המתגבר של הקידמה הטכנולוגית.

האבחנה בדבר השפעת התקשורת על התפיסה הציבורית את משפחת המלוכה היא נכונה, אך אין לבלבל שחיקה של יראת-כבוד עם היעדר-עניין. דומה ששני המושגים האלה כמעט הופכיים, וככל שאמצעי-התקשורת משתכללים, כך גובר העניין בתיעוד הפרטים שפעם פשוט לא הצדיקו ידיעה חדשותית. הנטייה הזו מבטאת מתח דו-כיווני, שבו מצד אחד יש רצון עז למיוחסים מורמים מעם, ומצד שני, רצון עז עוד יותר לראות אותם בקלקלתם. אבל התהליך לעולם איננו מגיע לכדי השפלה גמורה. משהו מן ההוד המלכותי נותר, כדי שאפשר יהיה לחזות בהשפלה נוספת, במעידה חדשה. הערתי כבר בעבר שהדברים שפרויד כתב על טאבו המלכים מסבירים היטב את היחס הציבורי לסלבריטאים, ובעיקר את הפן הדו-ערכי שבהם. אבל משפחת המלוכה הבריטית מייצגת זן מיוחד של סלבריטאים, בהיותם גם מלכים של ממש, ולא רק במובן סמלי. כך נמשך המתח המתמיד סביב הרצון לראות אותם באנושיותם ופגיעותם, כתמיהה שלעולם איננה באה על סיפוקה.

בקובץ העזבון של חנוך לוין "אחרון", ישנו קטע נפלא על חתונתה של קרוליין, ידוענית אמריקאית. הדובר מקריא קטעים שנכתבו עליה בעיתון, ומפרש אותם כאוות-נפשו. כדי לספק את האפקט המלא של הקטע, ועד כמה הוא רלוונטי אגב חתונתם של ויליאם וקתרין, הייתי צריך לצטט אותו במלואו. מלבד העצלות שלי, ייתכן שיש גם עניין של זכויות יוצרים. נסתפק בציטוט קצר יותר, אבל אני ממליץ לחפש את הקטע ולקרוא את כולו:

ואז באה ה"פריצה" השלישית, לעת עתה הגדולה, הנפלאה מכולן, שעל נסיבות התרחשותה קיימות שתי גירסאות: "לפי גירסה אחת, בהיותה בכירה בחברה, סייעה למפורסמים כמו דיאן ס. ואנט ב. לבחור בגדים, וביניהם היה גם ג'. הגירסה האחרת מספרת שקרוליין פגשה בו בשעת ריצה בפארק. שתי הגירסאות לא אומתו."

גם את זה היא קוראת עכשיו, קרוליין, שרועה על ספה. היא הרי יודעת את האמת, אבל כמה עליצות ועניין יש בזה שקיימות גירסאות, ואנשים מתווכחים. אני, אישית, להוט אחרי כל אחת משתי האופציות. בשתיהן אין היא מתאמצת כלל. יושבת על ספה (אחרת) עם מפורסם כמו ג'., זבן מביא בגדים והיא מייעצת לו מה כדאי לבחור; או רצה ריצה מתונה בפארק ועושה מאמץ ספורטיבי מעורר הנאה – בשתי הגירסאות טוב.

לוין מצליח לעמוד כאן על מרכיב פסיכולוגי נוסף בנפש הצורכת רכילות אודות ידוענים, והוא אותו מוטיב שחוזר ומופיע בכה רבות מיצירותיו: "זה שהוא לא אני אלא אתה". הקורא מבקש להכניס קצת צבע לחייו האפרוריים על-ידי שכנוע עצמי שיש אנשים שחייהם מרתקים עשרות מונים משלו. להם יש שתי ספות, הכל בחייהם מאושר, מסעיר, וקורה כל-כך בקלות. האדם השלישי, המרוחק, הוא תמיד אידיאל בלתי-מושג, והכל אצלו מושלם, בניגוד מוחלט לחיי ה"אני" וה"אתה". יתר-על-כן, אותו אדם שלישי שואב הנאה רבה מן העובדה שעלובי החיים מקנאים בו, ומאוד נהנה לקרוא ולשמוע על עצמו בעיני אחרים, כמעין משחק. התיאור הזה של לוין, באופן שכמעט אין לטעות בו, בייחוד למי שמכיר טקסטים נוספים שבהם הוא מתעסק עם הנטייה האנושית הזו, איננו נעשה לשם בידור בלבד, הגם שפעמים רבות הוא משעשע ומעלה דמעות של צחוק ועצב מהולים זה בזה. מעל הכל, לוין משדר קריאה נואשת לקהלו, להעיז לחיות את החיים שלהם-עצמם, על המורכבות שבהם, על האפרוריות שבהם, על הטוב והרע שבהם, ולחדול מלחלום על עולם מושלם שאיננו בנמצא.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על פוטנציאל הקטנת הסקנדלים שיש לאמצעי ההפצה

מישהו זוכר על מה רבין פרש מראשות מפלגת העבודה? או בשל מה אברהם עופר התאבד? וכמה זמן אולמרט נשאר בכיסא אחרי שיצאו עוד ועוד פרשות? ואריק לפניו? והסיכוי שאולמרט עוד יחזור?

זו דרכו של עולם. הזעזוע הראשוני של חציית קווים הופך עד מהירה להרגל. שחיקת סף הזעזוע ודחיקתו מעלה או מטה, תלוי באיזה סולם מדובר, מפלסת דרך ליצירת נורמה חדשה, ומאפשרת דברים שפעם לא היו אפשריים כלל. ממילא, היות ש"חוקים נועדו להישבר", הנורמה החדשה דוחקת אנשים אחרים לסף חדש של חציית קווים.

מה שהציבור הבריטי לא הסכים לקבל מצד הנסיכה מרגרט, מזמן הפך לנורמה. הצהובונים יצאו גם בחתונה הנוכחית בכותרות שבלוניות על "מעשיית-פיות" או "חתונה מהאגדות", אבל אם הנישואים יעלו על שרטון, הדיווחים, ההאשמות ההדדיים והראיונות האקסקלוסיביים יעשו כמעט מוכנית, מצוות נואפים מלומדה, ולא יהיו בגדר "שנת אימים", כפי שהמלכה הגדירה זאת כשנאלצה להתמודד עם המציאות הזו לראשונה.

על המציאות המשתנה והמלכה אני אדבר בפוסט נפרד, בעוד כמה ימים. עכשיו אני עדיין מהרהר בסף הזה, ותוהה מה יהיה הסף החדש שיזעזע אנשים.

כשהתברר שקלינטון עישן סמים, הוא מיהר לצאת בהצהרת-כזב מגוחכת, שרק היטיבה לשמר את הסיפור בזכרון הציבורי (מעשה מאוד קליטונאי, כפי שעתיד היה להסתבר), לפיה "הוא לא לקח לריאות". בינתיים, דומה שהאמריקאים השלימו עם העובדה שמדובר בדור אחר, בנורמות אחרות, ושהם יתקשו למצוא מנהיג ראוי שמעולם לא ניסה סמים בנערותו. אפילו צחי הנגבי הודה שהוא עישן, והוא ממש לא נשיא ארצות-הברית.

המדיה החדשה אורבת במיליון פרטים שנשיאים ונשיאות עתידיים אינם מודעים להם. מתישהו, איזשהו מועמד פוליטי יצטרך להתמודד עם תמונת עירום / סמים / אלימות / גזענות / טעם רע שתישלף מארכיון הפייסבוק שלו, עשרים או שלושים שנה לפני שהוא שקל להתמודד למשהו יותר רציני מוועדת הקישוט הכיתתית. ואם לא תמונה, אז סטטוס מביך, טוקבק, אולי אפילו בלוג שלם. והמישהו הזה יצטרך להסביר שהוא היה צעיר, ולא חשב על מה שהוא עושה, והוא מצטער, ואו שהוא יצטרך להסיר את המועמדות שלו, או שהמועמדות שלו תשרוד את זה. אבל בינתיים, יתעורר דיון אחר, מעניין הרבה יותר, על מה מעלים לפייסבוק, ולמי אין תמונות מביכות מימי התיכון או הקולג' שלו, ומה מידת השליטה של אנשים במה שאחרים מעלים עליהם, והרף הזה ייחצה. זו לא תהיה סופה של הפרטיות, אבל זה עשוי להיות שינוי פאזה רציני ביחס לתמונות מביכות. כי במקום לשכור בלש פרטי, או לחכות למצוד של עשרות צלמי פפראצי, כל אחד יוכל להוריד עשרות או מאות תמונות של מועמד שהוא מתנגד לו. והעושר הצהוב הזה, המופץ חינם בידי האנשים הקרובים ביותר למועמד (כלומר, על-ידי סוכן שיש לו נגישות טובה הרבה יותר מלכל בלש פרטי או צלם פפראצי), ישנה כליל את כח ההשפעה של תמונות מביכות על קריירות של מועמדים.

כלומר, אולי. אין לדעת, כמובן. סטנדרטים כפולים וצביעות לא יחלפו מן העולם בגלל פייסבוק, כמובן. אבל נראה לי שלמדיה החדשה, ובראש ובראשונה לרשתות החברתיות יש פוטנציאל הפצה והצפה שיעקר את הזעזוע שתמונה מגורענת של גארי הארט יכלה ליצור ב-1988. אבל קודם לכן, יש צורך בקורבן, והוא או היא עדיין לא יודעים זאת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מה מעניין בסרט תיעודי?

בתור אדם שנהנה לשוב ולקרוא בתורה, ספר שראשיתו ידועה ואחריתו גלויה לעיני כל ישראל, אינני מאמין ב"ספויילרים". כלומר, אינני מוצא קשר הדוק בין הנאה מיצירה ובין מידת ההפתעה לגבי סופה או פיתולי העלילה המצויים בה. עם זאת, אינני יכול להתעלם מנסיונם העיקש של יוצרי הסרט "קטפיש" (Catfish; 2010) להסתיר מן הצופים את הסוף, ולכן מצרף את האזהרה הזו, שבבואי לדון בסרט אינני מתחשב באלו שטרם צפו בו. מי שממשיך לקרוא מבלי שצפה, עושה זאת למרות העדפת היוצרים, ולא באשמתי.

בסופו של דבר, הסרט הזכיר לי את סרטם של האחים מייזלס "גנים אפורים" (אגב, מומלץ שלא לראות את העיבוד של HBO עם לאנג וברימור. לא לפני, ולא אחרי. פשוט אמרו לא): שני אחים יהודים פוגשים אישה עם הרבה חלומות ומעט עתיד, נוחה להתאהב (כולל באחד מהם) וקשה לאהוב, ותחושה קשה שמלווה את הצופה אל סוף הסרט: אבל איפה שירותי הרווחה? מצד שני, אולי זה גורלו של הסרט התיעודי-חברתי האמריקאי באופן כללי. אמריקה היא רחבת-ידיים וקמוצת-אגרוף, ומאפשרת לטיפוסים רבים שכאלה לחמוק בין מצלמה אחת לשנייה.

בשני הסרטים על-כרחך אתה שואל את עצמך לא רק על הסיפור המסופר, אלא גם על המספר: מה טיב הקשר הנרקם בין המתעד למתועד, מה מידת המחוייבות שחשים יוצרי הסרט כלפי מושא יצירתם, והאם החשיפה הזו תועיל או תזיק בהמשך? בקטפיש השאלות הללו הופכות אפילו לקשות עוד יותר בשל התפקיד המרכזי של יניב שולמן, שנתפס כמושא בעל-כרחו בסרט הזה, ואף משמיע את התנגדותו להסרטה לא-פעם, ולתפקיד שנועד לו בסרט הזה. מצד שני, לאחר שדמותה של אנג'לה נחשפת, שולמן עובר באופן מובהק לצד של היוצרים, והוא הופך לאיש צוות, שותף לעשייה של אחיו, אריא שולמן, ושותפו הנרי ג'וסט. הדבר הזה ניכר באופן מובהק בנסיעת המכונית המשותפת לשלושתם, בזמן שהם מנסים לברר את המידע החדש שנגלה להם, וגם בראיון שיניב עורך עם אנג'לה. מרגע הפגישה, הסרט הופך בעצם לסרט על אנג'לה ולא על יניב, ויניב לא שב להתקומם על הסרט. התנגדות רפויה משמיעה אנג'לה.

האלימות של הצילום: הזכרנו אותה בהקשר לעדן אברג'יל, בהקשר לצילום תיירותי. יניב מתריס כלפי אחיו שהוא נהג כבריון כדי שיסכים להשתתף בסרט. אם אכן היו מעשי בריונות, אלה דברים שהמצלמה לא הראתה. ואולי המצלמה עצמה היא הבריונית. בחצי הראשון של הסרט, יניב הולך ונבנה כדמות שתהיה קורבן – התמים והחלש שהולך לגלות עד כמה אכזר הוא העולם. אך בסיום הסרט, קשה שלא לחשוב מי החלש ומי החזק, מי ניצל ומי נוצל, מי הרוויח ומי הפסיד. המפסידים הגדולים, אני מניח, הם אלה שלא פעלו באופן אקטיבי כדי ליצור את נסיבות הסרט: וינס, בעלה של אנג'לה, ואבּי, ביתם המשותפת. מעט אחרי שהשולמנים וג'וסט מוצאים את הבית של אנג'לה, הצופה מקווה שגם אבּי תתברר כלא-קיימת, אבל המצלמה מוצאת אותה, אפילו רודפת אחריה, מספרת לאמריקה ולעולם כולו את שמה האמיתי, מקום מגוריה, ונסיבות חייה הלא-פשוטות בכלל. אנג'לה הרוויחה מן הסרט פרסום ומימון לעבודתה, שהיא לא יכלה ולא הייתה מצליחה לייצר בכוחות עצמה. רק התפתחות לא-צפויה לחלוטין היטיבה עמה כך כלכלית ומקצועית. הרווח של יוצרי הסרט, כולל הקידום לעבודתו של יניב שולמן כצלם, ברור מאליו. ולכן, המפסידה הגדולה שנעשה לה העוול הגדול ביותר בסרט הזה, היא אבּי. (ומיד אני ממהר לקדם את הביקורת כלפיי באפולוגטיקה רלטיביסטית מעושה: אבל מי אני שאשפוט?)

דומני שכבר השוו את הסרט ל"הרשת החברתית", אותה ביוגרפיה סנסציונית, מאשימה ומזכה באחת, של יוצר פייסבוק מארק צוקרברג. שכחתי אם כתבתי עליו בזמן אמת. "הרשת החברתית" הוא סרט גרוע, שעושה עוול עם צוקרברג מזווית אחת, אך מזכה אותו ומוחל לו על הרבה שאלות אחרות שהיו צריכות להישאל, שנראה לי שבמאזן הסופי הוא עשה חסד עם צוקרברג. הוא לחלוטין לא מצליח לפענח, ואפילו איננו מנסה להבין, את סוד המשיכה וההצלחה של פייסבוק. קטפיש מצליח להסביר הרבה יותר מזה, עם הרבה פחות יומרות (בערוץ זה). הוא יישאר סרט חשוב, אני מעריך, בשל עניין זה, ואולי יזכה להתייחסויות פסיכולוגיות שונות. לא רק של אנג'לה, "החשודה המיידית". הסצינה שבה יניב קורא בקול רם הודעות מיניות שהוא ומגאן שלחו אחד לשנייה, ומבוכתו הולכת וגוברת עד שהוא מתכסה בשמיכה וממשיך לקרוא, יכולה לשמש התחלה טובה להמחשת השיח המיני ברשת, הבדלים בין שיחות בכתב למפגשי פנים אל פנים, הבדלים מגדריים ודימויי גוף בהתנהלות ברשת, ועוד. חוקרים שעוסקים בדיונים כאלה ימצאו בסצינה הזו, ובסרט בכללו, נקודות מרתקות.

אני תוהה אם היוצרים יחזרו אל אנג'לה ומשפחתה. אם זכרוני אינו מטעני, האחים מייזלס (ואולי רק אחד מהם) שמרו על קשר עם אדית, ואולי אף שבו לבקר אותן, אך לא יצרו סרט נוסף, לאכזבתה הרבה של אדית. הסיום של קטפיש כמעט מצפה לסרט המשך, אולי בצורת ביקור חוזר לאחר כמה שנים, ברוח 7 Up הבריטי.

העובדה שנזכרתי ב- 7Up איננה מקרית, כי גם זו שאלה חשובה לגבי הז'אנר התיעודי האישי: מה מושך אותנו לצפות בסיפור חייו של אדם בתחושת מתח כזו, והאם משהו מזה מתגנב גם לאנשים שאנו צופים בחייהם ובהתפתחותם בחיינו? אולי רק העריכה והקצב, המצמצמים שבע שנים שלמות לכדי שעתיים, הופכים את הדברים למרתקים כל-כך, ומעלים אצלנו שאלות: יתגרשו או לא יתגרשו (עד הסרט הבא)? יתאבד או לא יתאבד (כנ"ל)? ואולי ההיפך הוא הנכון: אולי כשאנו שואלים שאלות כאלה לגבי אנשים שאינם בדיון, אנחנו מבקשים לחשוב שזוהי עוד סדרת דרמה, שבה חיי הגיבורים מתעצבים כיד הדמיון העשיר של התסריטאי, ובכך מבקשים להרחיק עצמנו מן המציאות הקשה המגולמת והמשתקפת בסדרה?

והשאלה הקשה ביותר, שלא אנסה להשיב עליה כאן, אלא אסיים בה: מה מבדיל סרט תיעודי איכותי (לא כל שכן סדרת סרטי המשך), מתוכנית ריאליטי ירודה? מדוע ההתעקשות של יוצרי קטפיש ש"לא לגלות את הסוף" איננה פוגמת באיכות האסתטית והפואטית של הסרט עצמו, ואילו הסוד האופף את "האח הגדול", "היפה והחנון" או "הישרדות" סביב המודח הבא, מעצים ומתמצת את הרדידות של התוכניות הללו?

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

התחלות של פוסטים

מדע וסכסוך

רותם על מדע ודת. לא הסכמתי עם הכל, אבל הקריאה הייתה מעניינת. בין היתר, אני חושב שיהיה מעניין להעמיד את הטענות שלו בקטגוריות דיסציפלינאריות: בתחום מדעי הטבע, הישגי המדע עולים על הדת אפיסטמולוגית ואונטולוגית גם יחד. גם במדעי הרוח והחברה אני חושב שידו של המדע עליונה על הדת, אבל הקושי שלי הוא עם ההגדרה שלהן כמדע. (לקשר לדברים של בילצקי אצל אלדר, הנחת המבוקש, אם אינה זקוקה למחקר מדעי, מה היתרון של המחקר, והאם ניתן לומר שהוא "מראה באופן מדעי" כפי שאלדר טוען בפתח הדברים).

סכסוך, זכרון ונראטיב

הויכוח שעולה על לימוד הנכבה בישראל. דור שיתחילו ללמד עכשיו (והרי לא מתחילים), ייקח לו עוד עשור או שניים להשמיע קולו במערכת הפוליטית. כמה זמן עוד ייקח עד שאנשים יקבלו את הזהות הלאומית המשותפת של "ערביי ישראל" והפלסטינים בשטחים, ואת ההכרח להתייחס אליה בפתרון לסכסוך. להתייחס לפוסט האחרון של דובי ולתגובות שם (רק המכבדות). בהזדמנות לשאול אותו אם המתחם שלו הוא "דובי כאן" או "דובי קנ…"

בלוגים, לשון, מגדר

ידיעה מביכה ב"הארץ" על האונס שלא היה. רוב הדיון לא התמקד בשאלת אונס, אלא בהגדרה רחבה יותר של הטרדות מיניות, אבל בשביל הכותרת לוקחים את הפירור הזה, מנפחים אותו, וכמובן שמנפצים אותו בקלות, כי המבקרים אף פעם לא טענו שהם מתמקדים בזה. "הבלוגוספירה לא יודעת את נפשה" – האם מישהו ב"הארץ" זוכר בכלל את מקור הביטוי "לדעת נפש". על הקלות שבהגחכת בלוגים. אנשים כותבים בזמנם הפרטי על דברים שחשובים להם, מן הסתם תהייה נטייה לכתוב בדם לבם. כל הביטויים האלה "הבלוגוספירה סוערת, הבלוגוספירה רותחת," מעידים על חוסר הבנת המדיום (ובעיקר תמוהה כשמגיעה מצד אנשים שמקצועם הוא בייצור כותרות מרעישות על אירועים ונון-אירועים כאחד. אין מחסור בדוגמאות).

"כמה בלוגריות האשימו שהפעילים נלחמים בדיכוי (הפלסטינים) באמצעות דיכוי (הנשים)." על הזכר כנויטרום בעברית (הש' ליוונית, גרמנית ועוד). בלוגריות: כאן לא כאמירה שוויונית שבין אם גברים ונשים אמרו כאחד, נתייחס גם לנשים, אלא כדי לצמצם את החשיבות. לגברים אין עניין בדיכוי נשים, רק בדיכויים חשובים, פלסטינים למשל. נשים, לעומת זאת, כל מה שמעניין אותן זה הפופיק של עצמן, ולעזאזל הפלסטינים. התיאור הזה סותר את ההתנהלות בבלוגוספירה. צפי סער:

כי לא רק נשים, אלא גם גברים, צריך לזכור, נפגעים מהסדר החברתי הקיים, הלוא הוא הפטריארכיה: החל בילד הקטן שאומרים לו לא לבכות, כלומר שוללים ממנו את הזכות להביע רגש ואולי אף להרגיש; דרך הנער שמקבל מחבריו המחוצ'קנים את המסר שלהיות בן זה "לרצות לזיין ולשנוא הומואים"; ועד לגבר הבוגר שנתון בלחץ לפרנס ולהפגין ביצועים הולמים בחזיתות שונות.

המשוגעת משאיו

מתי אני אכתוב על ההצגה הנפלאה הזו שראיתי בתיאטרון אוונגארד בפילדלפיה? למצוא את הציטוט של המשפט של בעלי-ההון.

פליטים, גירוש

גדעון סער אצל לונדון וקירשנבאום, ברק ב"הארץ". על שליטת השיח הפרגמטי על פני השיח המוסרי. על ניהול המאבק על גבם של ילדים, גורים חמודים. גירוש מבוגרים הוא טוב יותר? אני עדיין מחכה למראיין שישאל על פליטים שאינם מורשים לשוב לארץ, ושזכותם להיות כאן לכל הפחות שווה לזכותו של מהגר עבודה.

מחבלים לכל דבר, למעט העונש

ברק ב"הארץ". שוב אפשר לאתגר אותו לשים את הבולדוזרים במקום של הפה שלו, בפראפרזה על מאמר האמריקאים. ועד שיעשה כן, סימן שאינם מחבלים לכל דבר. או: מוטב, שיתייחס אחרת למחבלים פלסטינים, כמחבלים לכל דבר. בשולי הדברים, על "המוסר היהודי" (ברק הזכיר זאת בהקשר לגירוש הילדים) המשתנה. במשך 1500 שנה (לפחות) אין אתוס יהודי של "תג מחיר". הדת בעלת "האמת הנצחית" משתנה לפי כוחה הפוליטי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

ארכיונים של תקשורת וידע

בכמה רשימות (ובייחוד ב"מותו של הנמען") הרהרתי אחר היחס בין מהות וסגנון (או: "צורה ותוכן") ובעיקר באופנים בהן צורות תקשורת משתנות במדיה החדשה.

מה שמתחיל להתבהר הוא שישנם כמה מרכיבים שונים הנגררים אחר שינוי דפוסי התקשורת שלנו, ויש לבחון כל אחד מהם בנפרד (מעט מזה עלה גם ברשימה "האומה הדיגיטלית" לאחר שצפיתי בתוכנית בשם זה): תקשורת וידע, למשל, הם שני תחומים שונים (הגם שאינם בלתי-תלויים לחלוטין זה בזה), וכל אחד מהם כולל כמה מרכיבים שהשתנו בעקבות המדיה החדשה. לגבי תקשורת, תהיתי מה נחשב ל"תקשורת" (או ל"הילך", בהשאלה מברן), ובעקבות כך – כיצד שינוי צורת התקשורת בצד הקולט משפיע על הצד המייצר, על הרחבת מעגל ההתייחסות התקשורתי ברמה האישית, ועוד. שינויים אלה, גרסתי, על-כורחם יגררו גם שינוי בתוכן, במובן הדברים שנוצרים, אף כי לאותן יצירות היה תוכן סובטקסטואלי שמתקיים גם בתקשורת הפחות-ורבאלית של המדיה החדשה. דבר שלא נתתי עליו את הדעת בדיון זה, הוא הארכיון. מצד אחד, האינטרנט "זוכר הכל". מצד שני, עד כמה מעניין יכול להיות "לייק" שחבר סימן על קישור שלי מלפני שבועיים? זאת בניגוד, למשל, למכתב שנשלח אליי בתיכון, ועודני חוזר וקורא בו מדי פעם, כיוון שהוא היה מלאכת-מחשבת של רגשות, ומעלה אצלי זכרונות עד היום.

הידע גם הוא משתנה: בראש ובראשונה, תפיסת מושג הידע משתנה. מישהו בעל זכרון אבסולוטי היה נכס עצום בעידן טרום-אינטרנטי. הוא יכול היה לצטט מהזכרון את השורות הראשונות של החוקה האמריקאית, לומר לך את התאריך המדוייק של מבצע ברברוסה, למנות את שמות כל הרמטכ"לים מיעקב דורי ועד דן שומרון. מי צריך אותו היום? אפשר למצוא באינטרט את הטקסט המלא של החוקה, או לגלות שהוא התבלבל בסדר והחליף בין רפול למוטה. פעם, גם כשהוא טעה זה לא היה נורא, כי לא היה מי שיתקן אותו. היום, הידע שלו הוא נחלת הכלל, במרחק הקלדת אותיות ספורות (עד שגוגל מצליח לנחש את היתר). מצד אחד, השינוי הזה מפנה לו מקום בראש לפרטים אחרים; מצד שני, ייתכן שצעירים ממנו אפילו לא ינסו לפתח את היכולת הזו, והכשרון המופלא הזה ייחלש.

שאלות הטריוויה מפנות את מקומן לתחרות על ארגון הידע: היכן ישכנו מיליוני המאמרים שפורסמו בכתבי-עת שונים, וכיצד יהיה ניתן להגיע למידע הרב שנצבר בהם בקלות, יעילות ומהירות, המתאימות מאמר לפי הרלוונטיות שלו לחוקר מסויים? האם ויקיפדיה מארגנת ידע באופן שמצדיק התייחסות אקדמית אליה, או שהידע הוא עודנו תחום מוגדר ומגודר ששומרי הסף יקבעו את הספריות הראויות לשמור אותו? אילו חלוקות קטגוריאליות התיישנו עם שינוי תפיסת הידע, והרחבת השיטות הבינתחומיות, ואילו חיתוכים בארגון הידע נדרשים כדי להנגיש את הידע לאנשים הרבים ביותר בדיסציפלינות שונות ביותר?

ארגון הידע גורר עמו גם הוא שאלות ארכיבאיות: מאמרים שהתפרסמו באינטרנט נעלמו כהרף-עין לאחר שאתר נסגר או הפסיק לשלם את מסיו לספק האינטרנט שלו; גרסאות שונות של אותו מאמר נמצאו באתרים שונים והקשו על ציטוטו, כאשר מחבר ערך תיקונים בקובץ מקוון, מבלי להבהיר שמדובר בקובץ שעבר שינויים (כפי שודאי היה עושה במהדורה מודפסת). חשוב מכך: שיטות מחקר רבות התבססו על איסוף ידע מארכיונים, מספריות פרטיות, מחפצים ממשיים שנגעו למושא המחקר. המציאות הוירטואלית תקשה על אלו שהוכשרו במחקר של הדור הקודם להתאימו למדיה החדשה.

מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "הספרייה", סקר את הספרים הנפוצים ביותר שהוחזקו בספריות פרטיות באנגליה במאה ה-17. המאמר, והגראף שמלווה אותו, מתחקה אחר מגמות אינטלקטואליות של אותה תקופה, ומשרטט מפה תרבותית על-פי הספרים הנפוצים ביותר בספריות אלה (בין היתר, קלאסיקות יווניות, ותיאולוגיה אנגליקנית). תמונת-מצב זו איננה רק משקפת את הרגלי הקריאה, אלא גם מבססת את המצע הרעיוני עליו צמחו מושגי התקופה וחידושיה. או בניסוחו של המחבר בחתימת המאמר:

We should think of these libraries not so much as mirrors of the particular interests of their owners, but more as platforms or springboards from which their own ideas and perceptions of the world developed.

ספרים לא נעלמו מהעולם, ומוקדם לומר אם תקופה כזו תגיע אי-פעם (מצד שני, נראה לי שמאוחר מדי להכחיש היתכנותה של אפשרות כזו). האינטרנט, לכאורה, יכול להצביע על מגמות אפילו טוב יותר משסקירת ספריות יכולה להציע: כל כניסה לאתר נרשמת, וניתן אפילו לעקוב אחרי הזמן שכל משתמש ייחודי שהה בו (בניגוד לספריות, שאינן יכולות לספר לנו אילו מן הספרים קישטו את המדף בלבד, ולאיזה ספר הייתה השפעה מכרעת על מחבר זה או אחר). אך העובדה שהטכנולוגיה קיימת, עדיין איננה אומרת שהמחקר יסכין להשתמש בה מיד. אנחנו נמצאים בתקופת ביניים, שבה עדיין מתפרסמים מחקרים המבוססים על עיון בחלופת-מכתבים, פשפוש בארכיון של הוגה זה או אחר, או סקירת ספרייתו, אך החוקרים העורכים מחקרים כאלה, כבר מקיימים בעצמם את עיקר ההתכתבות שלהם באמצעים שאינם עורמים ארכיון בחדרם, ושיקשו בעתיד על מעקב אחר שורשי המחקר שלהם עצמם. זהו אתגר מהותי שיעמוד בפני היסטוריונים, אנתרופולוגים וחוקרי תרבות של ההווה והעבר (בעתיד), אך כידוע, כבני-אדם איננו חיים עבור ההיסטוריונים, אלא עבור עצמנו – עובדה שקל לשכוח, ושאני רושם לפניי כאזהרה עבור הצדדים ההיסטוריים של המחקר שלי.

David Pearson, “Patterns of Book Ownership in Late Seventeenth-Century England,” The Library 2.2 (2010): 139-67.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

ישראליוּת ונוסטלגיה: בין ניכור לכמיהה

הפוסט האחרון של יאיר (המתכנה בבלוג זה "יאיר poes"), מציע ביקורת-על של קמפיין השמאל הלאומי. בנפרד מן המסר המדיני שלהם (שאותו יאיר מבטיח עוד לנתח), יאיר מבקר את השפה הויזואלית והטקסטואלית של השמאל הלאומי, תוך שהוא מאבחן את "הנוסטלגיה" כפרדיגמה המרכזית (והנדונה לכשלון, לדעתו) של הקמפיין / טרום-מפלגה הזה.

[לפני שאמשיך, אסביר לגבי הסיבות בעטיין אני מגיב כאן ולא בפוסט עצמו: מערכת התגובות בקפה דה-מארקר סגורה לכלל הציבור ופתוחה לחברים רשומים בלבד. חברים רשומים נדרשים לספק כתובת דואר אלקטרוני, ומסמיכים את דה-מארקר לסחור בכתובת זו לצרכים מסחריים. כשעלה הקפה לאוויר, הוסברה דרישה זו ביצירת קהילה שבה כל אחד מזדהה בשם מלא (ועם עדיפות לבעלי פנים), אלא שדרישה זו יושמה באופן חלקי בלבד, וכך נותרנו עם האפשרות של בניית מאגר שמות וכתובות לצרכי מסחר ושיווק. אפשרות המחיקה מהמאגר היא בעייתית, והחוויה שלי מנסיון המחיקה הייתה של טלפון שבור ופניות חוזרות ונשנות למחוק את הפרטים שלי (שטרם נענו במלואן). על-כן, אני מעדיף שלא להירשם שוב כדי להשיב ליאיר, ומתנצל על כך שאינני יכול להתארח באכסנייתו.]

אני חושב שהזיהוי של יאיר הוא מדוייק וחשוב, ויהיה נחוץ לכל ניתוח עתידי של "השמאל הלאומי". יתר על כן, אני הייתי מוסיף גם את "אם תרצו" לשיח הנוסטלגי הזה, וכעת בהינתן שתי דוגמאות של שיח נוסטלגי משמאל וממרכז, אפשר לתהות אם לא מדובר ב"גל נוסטלגי", או לכל הפחות בתחילתו של גל, אדווה נוסטלגית.

לכן, הנקודה שלגביה אני מסופק ושאותה אני מבקש להשאיר ב"צריך עיון" איננה הזיהוי של הנראטיב של "השמאל הלאומי" כנראטיב נוסטלגי, אלא הטענה של יאיר שהאתוס הנוסטלגי נדון לכשלון בהיותו מדיר ומנכר, אולי אפילו מקומם, למגזרים שלמים שלא קיבלו נוכחות בתקופה שאליה מופנה הנוסטלגיה, ולכן מרגישים שאינם נוכחים בנוסטלגיה עצמה.

זוהי טענה כבדת-משקל שאין לי שום כוונה לבטל בהינף-יד. אכן, השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית נעוץ במגזור של החברה, ובשיח הפוסט-מודרני של קהילות שונות, איים מצומצמים עתירי זכויות וממעטי חובות. זהו שיח שבמובן מסויים (אם כי לא הכרחי) חותר תחת הדיכוטומיה האידיאלוגית של "ליכוד" ו"מערך" (שימו לב שכל אחת מהן, אגב, היא מילה שמבטאת גוש, בלוק, קבוצה, ולא אידיאלוגיה כלשהי).

אך בה-בשעה, יש נהייה אל הקונצנזוס, תקווה (בת שנות אלפיים?) שאפשר להיות "ביחד", בלי כל הוויכוחים של ימין ושמאל. בזה, אפשר לצרף אל השמאל הלאומי ואל "אם תרצו" (במיוחד אגב מאמצי המירכוז שלה), גם את הפופולריות הגוברת של יאיר לפיד (ובמקביל את החשש הגובר מפניה). ה"ישראליות" היא – אולי – תו השעה, וככזאת, היא נוהרת גם אל מי שמגדיר את הישראליות דהיום, וגם אל מי שמאמץ את הישראליות של פעם.

כיצד מיישבים את הכמיהה אל חיקו החם של המרכז חסר הצבעים עם עלייתם של המגזרים המרשים לעצמם להתבדל, אלו "שאינם חשים צורך להתנצר על זה שהם לא מתאסלמים בחברה"? בהצביעי על המתח הזה אני מבקש להמשיך את הדיון החשוב שיאיר החל בו, שממנו ניתן יהיה להבין, אולי, גם את הפוטנציאל הטמון במימד הנוסטלגי עבור אלה הנוקטים בו, וגם את הסיבות לכשלונו (אם וכאשר). חשוב מכך, זוהי תרומה להבנת תהליכים סמויים וגלויים בחברה הישראלית, באתוס המַבנה אותה, ובערכים המנחים את הפוליטיקה שלה.

למרות שזהו דיון נפרד (כפי שגם יאיר העיר), על השמאל הלאומי אני אוסיף רק את ההבחנה הבאה: חלק מהשמאל הרדיקלי, להבנתי, טועה בכך שהוא מזהה בין מטרותיו הליברליות / הומניסטיות / סוציאליסטיות לבין המטרות הלאומיות של הפלסטינים ושל גורמים אחרים. כתבתי על כך במקרים שונים, ודוגמאות אכן לא חסרות. השמאל הלאומי לכאורה מבקש לתקן פגע זה (בכך שיבדיל עצמו מהשמאל המתנגד ללאומיות הישראלית, אך לאו דווקא ללאומיות אחרת), אלא שבמקום להעמיד במרכז ערכי שמאל שחשובים יותר מן הלאומיות גופא, הוא מחליף לאומיות אחת באחרת. במובן ידוע, אמנם מדובר בלאומיות שיותר הולמת את זהות הפעילים, המצביעים הפוטנציאליים וכולי, אך במובן אחר יש חשש שבין השמאל הישראלי הלאומי לבין השמאל הישראלי המזדהה עם הלאומיות הפלסטינית, נשחק אותו שמאל שערכים אוניברסליים מסויימים מהווים נר לרגליו יותר מלאומיות זו או אחרת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

לו רק היה להם אי-מייל

בעיכוב מה, מפרסם כתב העת ללימודי המזרח הקרוב, (Journal of Near Eastern Studies), ביקורות על כמה ספרים חשובים בתחומי (ביניהם, למשל, ספר בעריכת מתיאס הנצה על פרשנות בקומראן, ספרו של ג'ון ריבס על ספרות אפוקליפטית מאוחרת, וספרה של פאמלה ברמש על רצח במקרא – כולם מ-2005). בעניין מיוחד קראתי את הביקורת של דניס פארדי על הביוגרפיה של ג'ון אלגרו שחיברה בתו. דמותו הציורית של אלגרו בלטה אפילו בחקר קומראן, שהושפע מכמה וכמה "דמויות ציוריות", וממשיכה לרתק את הדמיון. ספר המבוא שלו על המגילות היה בין הראשונים שקראתי, ואף כי גם בו ניכרת הטייה מסויימת, הוא עדיין ספר שמסייע לסדר כרונולוגית את השתלשלות העניינים, מפי מקור שהיה יחסית קרוב לאירועים עצמם. ביקורת אחרת על הביוגרפיה של אלגרו הופיעה ב"הארץ", סמוך יותר לפרסום הספר, פרי-עטו של מגן ברושי, שהיה אוצר היכל הספר במשך שנים רבות.

כשהוא דן בכמה סוגיות שהוא מצא את הביוגרפיה מועילה בהן, כמו הויכוח על פרסום מגילת הנחושת על-ידי אלגרו (וכן הבאתה למנצ'סטר לצורך פתיחתה), פארדי מעלה בזהירות את האפשרות שלפחות חלק מהקצרים בתקשורת שגרמו לעימותים הללו, יכלו להיפתר בעזרת טכנולוגיה:

We cannot, of course, say whether things would have developed differently if e-mail had been available and if Allegro had been able to hop a plane whenever the situation appeared to require face-to-face discussions. [JNES 69,1 (2010): 90].

זו אינה הפעם הראשונה שאני מביא את תולדות המחקר בקומראן כדוגמה לאופן שבו הטכנולוגיה קיצרה את המרחקים הפיזיים בעולם, ומאפשרת דרך-קבע קיומו של מחקר שהוא בינלאומי ובינתחומי במהותו (הנה הפעם הקודמת). הדרכים בהן הטכנולוגיה משפיעה על המחקר ברמה הרבה יותר עמוקה ממה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו הן כה רב-גוניות, שדווקא במקרי זוטות כגון זה, כדאי להזכיר זאת. זו השפעה שרלוונטית לא רק לחשיבת-על אודות המחקר האקדמי, אלא גם – כמובן – לפוליטיקה של הניידות, שגם היא מושפעת תדיר מטכנולוגיה.

[עוד על השפעת הטכנולוגיה: מצחף במשבר; ועת לכל חפץ; ספר זול, ספר יקר, ספר אלקטרוני; מותו של הנמען; האומה הדיגיטלית. עוד על הפוליטיקה של הניידות: הפוליטיקה של התנועה – והמשך הסידרה בקישורים שם].

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה