בין פומביות לפרטיות ברשת

העליתי ליו-טיוב סרטון משפחתי. הקובץ היה כבד, והדואר שלי לא היה מוכן לצרף אותו. גם אחרי כמה מניפולציות שהצלחתי להעלות אותו, הקובץ לא הסכים לעבור לכתובות ששלחתי. אז העליתי ליו-טיוב, בתור הדרך הפשוטה ביותר להעביר את זה לכולם.

התלבטתי מה לעשות בעניין הגדרת הפרטיות של הסרטון. מצד אחד, הדבר הפשוט ביותר יהיה להעלות את הסרטון באופן רגיל, לשלוח לכל הנוגעים בדבר את הקישור, ולאפשר להם לראות את הסרטון בצורה קלה ומהירה. אם אני אגדיר את הסרטון כפרטי, אז אני צריך לבקש מכל מיני קרובים שאני רוצה שיראו את הסרטון לפתוח חשבון ביו-טיוב. מדובר באנשים שיש להם דואר אלקטרוני, שגולשים באינטרנט במידת-מה, אבל שהסיכוי שהם ימלאו טופס נוסף כדי לפתוח חשבון ביו-טיוב הוא נמוך.

מצד שני, לא בטוח שכל מי שמופיע בסרטון יסכים שהוא יהיה פומבי. אם אני מגביל את הצפייה למשפחה, זה עשוי להיות בסדר בעיניהם, אבל אם כל אחד יכול לצפות בסרטון שלהם הם עשויים להתנגד. אפשר לפנות לכל המופיעים בסרטון לבקש את הסכמתם. האפשרות הזו נפסלה: אל"ף, זה היה קצת יותר מדי עבודה ממה שתכננתי בשביל הסרטון הזה. בי"ת, אם שואלים אנשים – יהיה מי שיתנגד. אם אני מעלה סרטון, אף-אחד לא יחשוב שזה בעייתי. אבל אם אני שואל אותם "אתם מוכנים שאני אשים תמונות שלכם באינטרנט?", אז זה פתאום ידליק נורה אדומה. משהו בנוסח "אם הוא שואל, כנראה שיש לי סיבה לחשוש" – ולכן סירוב.

לבסוף, העליתי את הסרטון בהגדרה פרטית. עם זאת, אני מתאר לעצמי שהגדרת הפרטיות של יו-טיוב איננה משהו שיהווה אתגר להאקר המתחיל.

אני תוהה איך להתייחס לפרסום באינטרנט. האם האינטרנט הוא אמצעי-תקשורת מקביל לעיתונות המודפסת, לטלוויזיה ולרדיו? במידת-מה, בוודאי שההקבלה במקום. אין שאלה לגבי אתרים של כלי-תקשורת מסורתיים. אתר כמו יו-טיוב, לעומת זאת, נמצא באיזה שלב ביניים. תכנים שמכוונים לכמה שיותר צופים – דומים לטלוויזיה, אבל מה באשר לתכנים שאינם מכוונים להרבה צופים? למשל, אם הייתי מעלה את הסרטון שלי ללא הגדרת פרטיות, עדיין לא הייתי רואה בזה משהו מקביל לטלוויזיה. כלומר, יש לי מודעות לכך שכל אחד יכול לראות את זה, אך בו-זמנית אני גם מודע לכך שרוב הסיכויים שרק קרובי המשפחה יראו את זה. אם, למשל, הייתי מוסיף בתיאור הסרטון הערה על כך שזה סרטון משפחתי, היה בזה כאילו לומר: "תראו, אתם יכולים להסתכל, אבל באמת שאין לכם סיבה". זה מאוד שונה מהמדיום הטלוויזיוני שבו יש מאמץ תמידי לשכנע אותך לצפות.

מה לגבי הקפה? האם הבלוג זהה לטור עיתונאי? האם הפרסום הוא בעל אותו ערך? לפעמים אני חש כך, ולפעמים אני חש בדיוק ההיפך. במיוחד כיוון שמונחים לפניי נתוני הצפייה. המספרים נותנים לי תחושה שהבלוג שלי לא מקביל לטור עיתונאי, אלא יותר דומה למצב שבו בפרלמנט שכונתי כלשהו הייתי מביע את דעתי. אני מביע את דעתי בפומבי, ומודע לכך, אך בה בעת מודע גם לכמות החשיפה, ולוקח אותה בחשבון כשאני מדבר. בניגוד לפרלמנט השכונתי, אני גם לוקח בחשבון אפשרות שהמצב הזה ישתנה.

אז כשיש תמונה שלי באינטרנט, האם זה כמו שתמונה שלי מופיעה בעיתון או בטלוויזיה, או שהדבר יותר דומה לכך שאני הולך ברחוב, ואנשים יכולים לראות אותי, להסתכל עליי, אפילו מבלי לבקש רשות? בתקופה שבה השתמשתי באינטרנט בעיקר כמדיום תקשורתי – כדי לקרוא עיתון, כדי לקרוא ולכתוב דואר – נטיתי לאפשרות הראשונה. הדואר האלקטרוני איננו שונה מהדואר הרגיל, הטלפון או הפקס. התוכן שאני קורא באתרי התקשורת איננו שונה ממה שקראתי בעיתונים.

אך ככל שהשימוש שלי באינטרנט חורג מתחומי התקשורת, אני מרגיש שעצם הגלישה באינטרנט דומה לרחוב וירטואלי. כאשר אני קונה ברשת, אינני קונה "מהאינטרנט". התחושה היא שאני מבקר בחנות, רק שאני עושה זאת באמצעות המחשב, במקום באמצעות הרגליים. החוויה הזו מחזקת את התחושה שלי שמדובר ברחוב וירטואלי, ולכן שהתמונה שלי באינטרנט דומה לכך שאני עצמי מסתובב ברחוב. אני שמח שמישהו יכול לכתוב את השם שלי בגוגל ולמצוא איך אני נראה, ולא רואה בזה פגיעה בפרטיות שלי. הדבר דומה לכך שאני אלך ברחוב ומישהו יצביע אליי ויגיד לחברו "הנה ההוא שסיפרתי לך עליו".

והכתיבה? רגל פה ורגל שם, אנשים צריכים לקחת בחשבון את הזכרון של גוגל, את הפומביות של הדברים שלהם ואת הנגישות של הדברים. אבל בכוחו של הכותב הבודד לכתוב תוכן מסויים בסגנון מסויים, שיהיה ברור שהדברים אינם כתובים כטור בעיתון, אלא כאדם שמשיח לפי תומו.

למה בלוג?

אני תוהה לאן הבלוג הזה הולך. בפוסט הקודם שלי[1], כתבתי שאני מרגיש מחוייב לספר על משהו. למה, בעצם? בפני מי?

אני לא חושב שזה בפני מישהו, אני חושב שזה למען קוהרנטיות פנימית של הבלוג. צורך שלי כלפי עצמי להיות עקבי. אבל אם קוהרנטיות, אולי אני צריך לשאול: איזה תוכן אני רוצה שיהיה בבלוג הזה? כשפתחתי אותו, חשבתי שיהיה בו מדעותיי האישיות – על תקשורת, על פוליטיקה, על תרבות, על יהדות. לא תכננתי לכתוב יומן אישי. בשביל הדיעות שלי, אני לא *חייב* לספר על חוויות שלי. לפעמים דוגמה מהחיים עוזרת, אבל היא לא הכרחית.

מצד שני, בלוג הוא לא טור בעיתון. הז'אנר עם רגל אחת שם, ועם רגל אחת ב"יומני היקר שלום". נראה לי שההתלבטות שלי היא איזה רגל אני רוצה לחזק. כנראה שיותר כמו טור, אבל בלי להתבייש אם מתפלק לי איזה "יומני היקר". אדרבא – שיהיה גם מזה.


[1] התייחסות לרשימה שלא מופיעה בארכיון. נמחקה איכשהו בטעות. כנראה אחרי הרשימה  שסיפרה על ההרצאה, הייתה רשימה בה סיפרתי על הפדיחה. הגיעו רק שני אנשים להרצאה, אבל הצלחתי ליהנות גם מזה.