כשל תודעה היסטורית – פעם שנייה

[הפעם הקודמת מתוארת כאן.]

אני רואה פריחה בשימוש בביטוי "המאה ה-21" לציון העשור ומחצה שחלף (בקושי). למשל, "ספרות המאה ה-21", או "טכנולוגיית המאה ה-21". ראיתי תלמידים משתמשים בביטוי בעבודות, וחשבתי שזו דרכם להישמע מליציים יותר, רציניים יותר (ואולי סתם נסיון למרוח מילים ותווים, במקום לומר "עכשווי", למשל). אחר-כך ראיתי גם מוסדות משתמשים בו, בכותרות לכנסים או למישרות.

העובדה שהוא נהיה ביטוי כה רווח עשויה ללמד כמה דברים, אבל בראש ובראשונה מעידה על מחסור בהיסטוריונים, או לכל הפחות על כך שלא מתייעצים בהם. אני משער שכמוני, אף שלא פעם חשבתי על עצמי כהיסטוריון בעל-כורחי (The reluctant historian), היסטוריונים אחרים היו מצביעים על הבעייתיות שבשימוש בביטוי הזה, בעת הזאת. אני מפרסם את המחשבה ב-2015, אבל הפיסקה הבאה דורשת שאספר שחשבתי על כך כבר ב-2014.

כדי להבהיר לעצמי כמה נואל הביטוי הזה, דמיינתי מישהו שמדבר על המאה העשרים בתחילת 1914. בלי לדעת על מלחמת העולם הראשונה אפילו, שלא לדבר על השנייה. על המהפיכה הקומוניסטית, על פצצת האטום, המלחמה הקרה, קריסת הגוש המזרחי, מדינת ישראל. בלי לדעת על טלוויזיה, שידור חי, שידורי לווין, האדם על הירח, וודסטוק, מהפיכת הסטודנטים, טיסות סדירות לעשרות יעדים בעולם, ואינטרנט, שאפילו הוא החל במאה העשרים. רוב הדברים האלה אינם ידועים לו גם ב-1915, אבל זה שאפילו על מלחמת העולם הראשונה הוא עוד לא שמע ממחישה את זה עוד יותר. בלי לדעת את כל הדברים האלה, האפשרות שלו לומר משהו בעל ערך על המאה העשרים הוא פשוט אפסי. הסף המינימלי שאפשר לבקש ממישהו הוא להמתין למחצית המאה כדי להתיימר להבין אותה, וגם אז התובנה היא מאוד מוגבלת כפי שהתבוננות ב-1950 מוכיחה. המחצית הראשונה של המאה העשרים היא מייאשת. המחצית השנייה היא תגובה למחצית הראשונה, ומערב אירופה מדמיינת חיים של שלום לראשונה בתולדותיה (גם כשהיא שולחת כוחות סיוע למפרץ).

תודעה היסטורית, אם כן, איננה רק צבירה אנציקלופדית של פרטי מידע על אודות העבר, אלא גם היכולת לחשוב על העתיד בפרספקטיבה רחבה ובענווה הדרושה. ייתכן שהתפוצה של הביטוי בשלב כה מוקדם שלה מסגיר חרדה לגבי העתיד, כאילו אנשים מבקשים להאמין שהם פענחו את המאה ה-21 ומכירים את המאפיינים שלה, מדחיקים את אימת הלא-נודע ומדחיקים את עובדת מותם עצמם, שלא יזכו לראות את המאה ה-21 עד תומה. חמדנותם של בני-האדם אינה יודעת גבול, שוב מסתבר. אלה שזכו לראות במפנה האלף כבר מצרים על כך שלא יזכו לראות את מפנה המאה של ניניהם.

אחד הנעלמים הגדולים שמונעים מאיתנו לדעת משהו על המאה ה-21 בשלב זה הוא עד כמה הטכנולוגיה שצמחה בסוף המאה העשרים והתפתחה ונפוצה במאה ה-21 מאיצה תהליכים. האצה היא מאפיין ידוע של התפתחות המדיה. הטלוויזיה העבירה אירועים בשידור חי, אם יכלה לצפות אותם מראש ולהציב שם ניידת שידור. הסמארטפון מאפשר לכל אדם לדווח על אירועים בשידור חי. אבל האצה מטבעה איננה לינארית בצורה אינסופית. אף כי מכוניות בעשורים האחרונים של המאה העשרים היו מהירות יותר ממכוניות בעשורים הראשונים של אותה מאה, הן לא המשיכו להגדיל את המהירות שלהן עוד ועוד. שיא כלשהו נקבע ונהפך לנורמטיבי. המרדף אחר חדשות והתפתחות אירועים איננו בהכרח מיטיב עם קידמה. לעתים נדמה שזוהי תנועה היסטרית של צעד קדימה, שניים אחורה, ועוד אחד הצידה. אנשים יכולים לקבל בזמן אמת חדשות מכל העולם, אבל העדריות נוהה (ו/או מנותבת) אחר הזוועות הגדולות ביותר, לא בהכרח על החשוב והמועיל ביותר.

אמירה ידועה לגבי הטלוויזיה היא שהיא שינתה את פני המלחמה. שוייטנאם הייתה אחרת בגלל הטלוויזיה, ושהמלחמה הסתיימה בגלל הטלוויזיה. אבל התפתחות התקשורת הויזואלית-מיידית סיפקה הרבה הוכחות שאין זה כך. התקשורת איננה מסיימת מלחמות, ואולי אף מסייעת להן להמשיך.

תיעוד האירועים מאיץ את התפתחותם, את הקצב בו עוברים מידיעה לידיעה. אבל ייתכן שכל התזוזה הזו מחפה על קיפאון. אפשרות אחרת היא שהמאה ה-21 לא תמשיך את ההתפתחות של המאה ה-20, גם אם היא תוסיף אי-אלו גאדג'טים, אלא תהווה כניסה לתקופת מעבר חדשה, מעין ימי-ביניים פוסט-מודרניים. עליית הפרקריאט היא סמן מדאיג לכיוון זה. האפשרויות המנוגדות לנתח את מה שכבר ידוע לנו על המאה ה-21 מזכירות עד כמה היא בעצם סמויה עבורנו, אלה שחזו בלידתה וחיים בתוכה.

מאה גוונים ובסופו של דבר רק כמה טיפוסי יסוד

שיטוט ברשתות החברתיות מבדר ומספק מידע, אבל תובע זמן במידה הולכת וניכרת עד שהדבר האחראי לעשות למעני הוא לצמצם את השימוש בהן. עוד ועוד אנשים מפרסמים רשימות (דוגמת עשרת הספרים שהשפיעו עליהם) ואתרים מיוחדים יוצרים רשימות שאנשים מקשרים אליהן, ואחרי ביקור או שניים באתרים כאלה אני חש שהשתעשעתי ולמדתי כמה פרטי טריוויה מיותרים, אבל אינני רוצה להרגיל עצמי לצריכת ידיעות שמעוצבות במטרה בידורית והן בגדר אינפוטיינמנט מסוג נחות ביותר. המאמץ להגדיל את הזמן שאנשים מבלים באתרים מעין אלו איננו מקרי, והוא קשור גם ל"הון תשומת הלב", גם לאופן הפעולה של המדיום באופן אינהרנטי, וגם לדלדול תרבות פנאי שמספקת רווחה לנפש.

הערת ביניים: כנגד התיאור האליטיסטי הזה קיימת טענת-נגד הטוענת שאין שום נזק ממשי בצריכת דברים חסרי-תועלת. מאמר של קולגה בלורנס מאשש את מה שאני חש מזה זמן (הגם שאין זו מטרתו העיקרית): כשאני צופה בסרט או בתוכנית טלוויזיה שמעודדים וחוגגים טמטום (כולל כאלה שלכאורה מבקרים את הטפשות), אני חש מרוקן וסתמי באופן שמעיק עליי, וזאת לעומת צפייה בתוכניות או סרטים שמעוררים אותי לחשוב, ולמרות שהם לכאורה דורשים יותר מאמץ, הם מטעינים אותי באנרגיות אחרות. ולמרות כל זאת, אני מסייג את הדברים בפוסט-מודרניזם נפוץ: זו החוויה שלי. וההחלטות שלי לגבי הצפייה הן שלי ואינן קריאה לפעולה או נזיפה באחר. יתר על כן, אין בי יוהרה מוגזמת מכדי לבטל את האפשרות שמישהו קורא את הדברים האלה מתוך אותה חוויה עצמה. אני יודע למה אני כותב ומפרסם את הדברים. אבל מישהו אחר עשוי לקרוא את המחשבות שלי (ולחוש מחוייבות עמומה לקרוא אותן) באותה מידה שהוא מעיין ברשימת 26 המאכלים האופייניים לניו-מקסיקו, או כיוצא בהנה.

מתישהו בשנות התשעים מעריב השיקו מוסף שבועי חדש בשם "תרבות מעריב" שבסופו הופיע מדור "תחנות תרבות", וכל שבוע יוצר אחר מנה כעשר יצירות שהשפיעו עליו. באותה תקופה, אולי קצת לפני, התחלתי לגזור ולשמור קטעים יפים מעיתונים. מאיר ויזלטיר ודוד אבידן כתבו טורים במוסף התרבות, ועוד לפני כן נתן זך כתב טור במוסף "סופשבוע". מוספי החגים כללו סיפורים קצרים מקוריים. נראה לי שעצם העובדה שבעיתון שלפי אופיו הוא בר-חלוף מתפרסמים דברים שהם בגדר אמנות שלפי אופייה היא נצחית, תבע ממני מעשה.

אולי בשל העובדה שהקטעים שבחרתי לגזור נראו בעיניי נצחיים, זמן פרסומם לא היה חשוב בעיניי. ואולי פשוט לא הייתי אמון על מלאכת הביבליוגרפיה וההפנייה הנכונה. גזרתי קטעים מבלי לכתוב תאריכים, או אפילו לציין את שם המחבר. זכרתי בעל-פה. אחר-כך התחלתי לחשוש מהדפים המצהיבים שנטו להיקרע, וצילמתי את הקטעים, והוספתי פרטים בכתב-יד, מהזכרון, או כל פיסת-מידע שהשתמרה במקרה בדף שגזרתי.

מאז, קטעי עתונות וכל דבר אחר מתפרסמים בצורה דיגיטלית שמאפשרת ארכוב וחיפוש של פרסומים בצורה הרבה יותר יעילה מהגנזך שהיה לי. יראת-כבוד שהייתה לי כלפי עתונים זרה לי. משלל הגזירים נותרו בידי הקטעים הבאים.

1. על ארבעה מיני טיפוסים

הקטע הזה של נתן זך עשוי להיות הקטע הראשון שגזרתי. נראה שמהטור כולו לא נהניתי, ועל כן גזרתי רק כמה פסקאות ראשונות, ואינני יודע למה הובילו האמירות הכלליות האלה. ודאי הייתה זו פעם ראשונה שראיתי מישהו מביע ביקורת על סמלי קונצנזוס כאריק איינשטיין ואהוד מנור, וכוחה החתרני של הביקורת, גם בגדר אפשרות בלבד, קסם לי.

מאה גוונים ובסופו של דבר רק כמה טיפוסי יסוד. כך, זה בעל האמביציה, האמביציה החזקה ממנו, שלא ירפה ולא יאמר נואש, שימשיך בכל התנאים והנסיבות, שיפול שבעים-ושבע ויקום, שינצח בזירה שבה מוטלים רק פגריהם של המנוצחים.

והשני. שהאמביציה שלו הספיקה לו רק כדי להגיע לקו הנצחון הראשון. שלא ניחש אפילו שמאחורי קו הגמר הראשון מצוי קו גמר שני ושלישי ורביעי, ובין זה לזה שבעים-ושבעה קווי מפלה ובדידות ויאוש.

וישנו גם החריג. האריק איינשטיין של כל אמנות. זה שיעפיל מוקדם מאוד אל הצמרת ופשוט יישאר שם. ללא עוררים, וכפי שזה נראה במבט מן החוץ – גם בלי מאמצים יתרים. אפילו בלי אמביציה גדולה הדוחפת כל הזמן קדימה. איזה ניסוי נדיר של הטבע, שגמר אומר לשטות בכולם.

ועוד לא אמרתי דבר על אשפי ההסכמה הכללית. אלה, שמכיוון שמעולם לא נטלו שום סיכון, לא סיכנו שום נטילה. כיוון שתמיד ידעו להסתגל לכל, הסתגלו הכל אליהם. וגם מידת כשרונם לא העיקה על איש. אחרי הכל, למי מפריעה הזיקית?! ואינני מתכוון דווקא למישהו כמו אהוד מנור, אף כי הוא יצלח בהחלט כדוגמה.

2. אנחנו חסר לנו מעצמנו בכלל משהו

לאדם ברוך היו הרבה פנינים כאלה. מתישהו התעייפתי מלגזור, ומאוחר יותר חלקם נכרכו בספר.

דרום ת"א, צהריים. הגבר, בנעלי התעמלות לבנות, מחזיק ילד כבן שבע, אומר לאשה: 'למה שלא תבואי עכשיו ככה כמו שאנחנו אצלנו לצהריים, כמו משפחה אחת טובה, ותראי איך זה לפני שאת אומרת כל הזמן לא ולא ולא, הכל ככה כבר בבית שלי על האש מחכה'. והאשה, בג'ינס שחור וסווטשירט ירוק עם "איידהו לנצח", אומרת: 'בחיאת ג'ו, עזוב, לא מתאים לי שאתה כבר מבורך בצרות מעל לראש שלך, וגם בכלל הילד הזה… מה אני וילד מוכן מראש ככה כאילו בהזמנה מהסופר?!' והאיש אמר: 'לפחות חראם על האוכל, על האש עכשיו, מה?', והאשה אמרה: 'מה נהיית לי פתאום מזנון או משהו?!' והאיש אמר: 'בכל זאת, בראש שלי ושל הילד, תבואי עכשיו ככה, לא טוב לא כסף'. והאשה אמרה: 'חלס, ג'ו, לא בושה שאני כמעט יותר אחות של הילד הזה מבת זוג שלך?'. והאיש אמר: 'מה, שריתי, פשוט ככה לא? ככה בפנים שלי?!', ושריתי אמרה: 'כן, ככה לא באמא שלי', והתרחקה מהם. והילד שאל את אביו: 'מה, לשריתי יש לה מזנון?' והאיש, מושך אותו, אמר: 'כן, בומבה של מזנון'. והילד שאל: 'מה, איך?', והאיש ענה: 'מעצמה, יש לה מעצמה'. והילד שאל: 'מה, אבא, גם אנחנו אולי יש לנו כאילו מזנון מעצמנו?', והאיש אמר לו: 'מה יש לך אתה עם מזנונים בכלל? מה, אנחנו חסר לנו מעצמנו בכלל משהו?!'

3. אצלנו

אחת הקריקטורות החזקות של הברווז של גבע. היו לי חוויות כאלה.

siman

4. על סף המילניום

בזמן שירותי הצבאי מישהו הביא שני גליונות עדכניים של פלייבוי, אולי כדי שהמחלקה שהייתי בה תוכל להיות קרובה עוד יותר לסטריאוטיפ מ.א.ש. שחיקינו בבלי-דעת (הבסיס שכן ליד בית-חולים של צד"ל וחלק ממשימתנו הייתה לאבטח אותו). היה שם סיפור קצרצר ונפלא של סטיב מרטין בשם Daddy’s First Viagra, והטור הזה של קורט וונגוט בגליון מילניום מיוחד שאם אני זוכר נכון הוקדש ל-45 שנה לפלייבוי. התעצלתי מלהעתיק את הטור כולו, אבל דומני שהסריקה מאפשרת לקרוא אותו. אני זוכר שנהניתי מהכתיבה המבולגנת, המשמרת אותו סגנון ודרך-סיפור של כל אחד מן המספרים בספריו, וכן מהשילוב של זכרונות ממשיים (?) עם קילגור טראוט הבדיוני, שוונגוט מתייחס אליו כאל ממש, ומספר שגם הוא וגם אחיו כבר נפטרו.

My late brother, Bernie, said the nonstop, maniacal merchandising during the Christmas season made him feel as though clowns were beating him in the face with bladders. The whole of the year 2000 is going to make many of us feel that way, or I miss my guess. Simply because of what the calendar says, and not because of anything Jesus said, God knows, we will be told to go out and buy a lot of crap for ourselves and our business associates and loved ones: millennium wristwatches and cars, bras and boxer shorts, toilet tissue and Coca-Cola.

Why not give an enemy on your shopping list a millennium wireless telephone? It will encourage the recipient to make a perfect asshole of himself or herself by standing in the middle of a crowd, relating to no one in it but chuckling and cooing and snorting, getting happy, getting mad and gesticulating extravagantly, and maybe even doing a little dance, while talking to something the size of a bar of bath soap.

[…]

And then the stinking past will go down the toilet of history. The year will become 2000 –and Fuh-kar-wees everywhere, no matter how old they are, and even if their lives as grown-ups have been lousy, will do what my dad did during the Great Depression so long ago: They will laugh like crazy and feel like lucky kids again.

And the world will be their oyster.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה

שתי קושיות מתודולוגיות נקשרות זו בזו: האנתרופולוג איננו יכול להיות בטוח אם התצפיות שלו לא השפיעו על מושאיו. אם הן השפיעו, הוא איננו יכול לתאר את המנהגים שלהם, כי התיאור כולו נגוע במופע שנערך לכבודו. התהייה, מרגע שעוצרים לחשוב עליה, כמו שומטת את הקרקע מתחת לדיסציפלינה כולה: ייתכן שכל התצפיות האנתרופולוגיות אינן מתארות אלא התנהגות של פרטים וקבוצות המצויים תחת תצפית. ההיסטוריון איננו יכול לצפות בחברה או בפרטים שהוא מנתח, ולכן עולה השאלה אם הוא משליך מתוך עולמו-שלו על תקופה אחרת, בה מושגים מסויימים לא היו קיימים. כך, למשל, לגבי הטענה שתודעה אינדיבידואלית היא המצאה של העת החדשה. אנחנו חיים בתרבות שחוגגת את הפרט ומאפשרת לו לתעד את הרגעים השרירותיים ביותר בחיים שלו. אולי בהיעדר תשתית טכנולוגית כזו, אנשים חיו את חייהם אחרת. או למשל: האם בחברה שבה נישואים הם מערך חברתי-כלכלי מוגדר ונוקשה, יש ערך למושגים כמו אהבה ומשיכה? מצד אחד, יש לנו עדויות של אהבה מן העת העתיקה, אך יש מי שיטען שאנחנו ממהרים לקרוא את הטקסטים האלה מתוך עולם המושגים שלנו, בלי להבין שאלה ייצוגים ספרותיים שמקשטים מציאות אחרת לחלוטין.

הנטייה שלי היא להניח חוויה אנושית אוניברסלית שאיננה משתנה במהותה בין הדורות. אנשים מתאהבים, נמשכים, נעלבים, מתעבים, חוששים ומקנאים בכל מציאות חברתית נתונה. השינויים התרבותיים והטכנולוגיים משפיעים על מושאי הקינאה והמשיכה, על נסיבות העלבון, או על דרכי הביטוי, אך אלה שינויים צורניים שאינם משליכים על התוכן.

מאליה עולה שאלה לגבי קביעתו של מקלוהן, שמקפלת בתוכה גם שאלות אונטולוגיות מורכבות יותר. האמנם ייתכן בכלל שינוי צורה שאיננו מביא עמו שינוי תוכן בשום מובן? ואם כך, מנין לי הבטחון שהחוויה האנושית היא אוניברסלית? למרות הנטייה הקבועה שלי, הרהור בדברים מביא אותי לידי פקפוק שמא דרכי בלימוד ההיסטוריה היא מעשה נרקסיסטי שמניח שדמויות-עבר המשוקעות ברקע הטקסטים שאני קורא היו בדיוק כמוני, ושעצם המעשה ההיסטוריוגרפי מסתכם במעט יותר מאוטוביוגרפיה במסווה.

אלו שאלות מתודולוגיות נכבדות, ואני מנסה להזכיר אותן לעצמי, כל אימת שאני עומד להתלונן על ההשפעות הרעות של ההתפתחויות הטכנולוגיות בדור האחרון. קדחת התיעוד, כפי שהיא מתבטאת ברשתות החברתיות השונות המזמנות אנשים להודיע על מיקומם, על מאכליהם, מלבושיהם, קריאותיהם (לרוב בהקשרים צרכניים, אך לא באופן בלעדי), עורמת כמות בלתי-הגיונית של מידע שתקשה על היסטוריונים בעוד דור או שניים. היסטוריונים של ימי-הביניים, ולא כל שכן של העת העתיקה, משתדלים לתעד מידע על כל אדם שידוע להם עליו, והדבר מתאפשר דווקא בשל מיעוט המידע הקיים. מספר השמות של אינדיבידואלים שידועים לנו מבית שני, למשל, הוא זעום כל-כך, עד שמציאת פרטים ביוגרפיים על אישה עלומה בשם בבתא היא סיבה לחגיגה. לעומת זאת, היסטוריון שירצה בעוד מאה או שתיים לתעד מגמות תרבותיות בראשית המאה ה-21 יעמוד בפני מצאי בלתי-ניתן לכיסוי, כשלא מעט מהחומר הוא משעמם. אמנם, אפילו היסטוריונים של המאה ה-20 או המאה ה-19 בוררים ביוגרפיות, ואינם שואפים לתעד את כלל היחידים, כפי שעמיתיהם עושים ביחס לעת העתיקה או ימי הביניים. הסלקטיביות איננה פוגעת במעשה ההיסטוריוגרפי (והיכולת להיות "מקיפים" בעת העתיקה אין פירושה אובייקטיביות. תהליך הפרשנות הסובייקטיבי נמשך גם כאשר המצאי דל כדי לבטל בררנות).

ולמרות שאני משתדל להזהיר עצמי מפני נבואות-חורבן או קינות של קריסת התרבות, אני חש שבאופן פרדוקסלי שכלול אמצעי התיעוד מעודד תרבות של שיכחה והשכחה. באחד השיעורים שלימדתי, התפלאתי לגלות שאף תלמיד בכיתה לא ראה את הסרט "אי.טי.". זו הייתה חוויה מוזרה: כבר הסכנתי עם העובדה שילידי שנות ה-90 קוראים, ברובם, פחות משקראו בדור שלי. אני משתדל להזכיר לעצמי שלמרות הכחשת ההזדקנות, אני בדור אחר מתלמידיי, והתייחסויות תרבותיות שנראות לי עכשוויות יחסית, הן פרה-היסטוריות מבחינת התלמידים במובן הכי ממשי: הן אירעו לפני שהם נולדו (כדוגמה מהירה אזכיר שפתחתי את קורס המבוא ללימודי דתות עם קליפ של מדונה. התלבטתי אם להקרין אותו, משום שיש לי סלידה ממרצים פופוליסטיים, המנסים לדבר עם התלמידים ב"שפתם". כשהבנתי שקליפ מ-1989 רחוק מאוד מהעכשוויות שלהם, גם אם אני זוכר בצורה חדה את שער גליון "משהו" שמדונה מככבת בו, נחה דעתי, והקרנתי את הקליפ ללא כל חשש לפופוליזם). אז מקובל עליי שהם לא קראו רומאנים קלאסיים מהמאה ה-19, ולא ראו סרטים של ברגמן ופליני, אבל כיצד סרט מד"ב פופולרי ומבדר כמו "אי.טי." נכנס לקטגוריה של דברים מיושנים שיש להירתע מהם? והתמיהה מתגברת כשחושבים על כך שהעידן הנוכחי מתאפיין בנגישות הידע. כדי לדעת משהו על אי.טי. או על כל אירוע תרבותי אחר, הייתי צריך להמתין שרשות השידור תבחר לשדר אותו, או שהעיתון שקנו בביתי יקדיש כתבה מיוחדת (למשל, ל"חמישים אלבומים ששינו את עולם הרוק"). סרט קלאסי כזה או כתבת סקירה כזו היו מוקלטים/נגזרים ונשמרים, כי מי יודע מתי שוב המידע או הפריטים הללו יהיו נגישים לי. ודווקא בעידן שבו המידע עצמו נגיש, ושאפשר לצפות בכל סרט שרוצים תוך כמה הקלקות, פונים דווקא לתרבות רגעית של ממים וסרטונים ברי-חלוף על תרגילים של חתולים או תוכים. שוב, באופן פרדוקסלי, הנדירות של סרטים איכותיים או של מידע, הביאו אותי לחיפוש פעיל ושימור של המידע שהיה חשוב לי. בעולם בו היה ערוץ אחד או לכל היותר שניים, השתדלתי לנצל אותם כדי לראות דברים איכותיים (לא בצורה בלעדית, אבל בהחלט בצורה מודגשת), בעוד שבעולם של נגישות המידע, אנשים צורכים הרבה יותר בידור ומידע שהיה מוגדר כמשעמם באופן שערורייתי לו היה מוגש על בסיס קבוע בטכנולוגיה הישנה (תוכניות שהתבססו על סרטונים ביתיים מעידות שגם התופעה הזו לא נעדרה לחלוטין בעבר, אך אלה היו בגדר יוצא מן הכלל).

תרבות ההשכחה בקדחת התיעוד, אם כן, הוא צומת שבו נפגשות 15 דקות התהילה הוורהוליות (שהמם הוא גילומם התמציתי והמדוייק ביותר) עם שכתוב ההיסטוריה הפעיל כפי שתואר ע"י אורוול. באופן לא מפתיע, הדמוקרטיה הפוסט-מודרנית איננה צריכה מנגנון דיקטטורי עם רודן ממשי או בדוי העומד בראשו, אלא פועלת מתוך אינרציה שבה המשכתבים אינם נזקקים להוראות מלמעלה.

את הדברים האלה רציתי לקשר לספרו של פול קונרטון, "כיצד שוכחת המודרנה", אך הערות הפתיחה התארכו מעבר למה שציפיתי, ואני אקדיש לו רשימה נפרדת. למרות שאני עוצר באמצע דיון, עליי לגלות שסופו יהיה כמו תחילתו. כלומר, למרות שהאמצע נשמע כמו תחזית אימה שאנחנו חיים בתקופה נוראית שהורסת את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, בסופו של דבר אני איזכר שאני נוטה להאמין בחוויה אנושית אוניברסלית, שכל תקופה הותירה אחריה תוצרים ורשמים על-זמניים, בזמן שרוב הפרטים בה התעסקו ביום-יום ולא נחקקו בלוח ההיסטוריה.

פוסטים קשורים: על התועלת שבשיכחה; מותו של הנמען; האומה הדיגיטלית; איך גיליתי שאין לי תודעה היסטורית (ונשארתי בחיים); אלפי שמשות זורחות

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

השואפים על עפר ארץ

יש לי נטייה טבעית לחשוד בכל בקשה לתשלום, ובמיוחד בבקשה לתשלום על דבר-מה שהיה בחינם או שניתן עדיין למצוא בחינם. ברבות השנים התפתחה לצד הנטייה הזו גם עמדה נגדית, שלימדה אותי שסוס שמקבלים בחינם, you get what you pay for, עומק הנסיגה כעומק השלום ועוד. כלומר, לצד הקושי הרגשי להיפטר מסנט אחד בארנקי, למדתי שיש דברים שאפשר ליהנות מהם באמת רק בכסף מלא או לחלופין במלא כסף. למדתי שיש גם פעמים שהתשלום מעניק לי עצמאות בעוד שלמתנת החינם נלוות מחוייבויות ששוקלות יותר מכסף.

בין שני קטבים אלה נעו התגובות הראשוניות שלי למכתבו של עמוס שוקן, שהודיע על סגירת אתר "הארץ" למנויים בתשלום בלבד. ואחרי שהכרתי בקמצנות הטבעית שלי וביחס הפטישיסטי שלי לכסף, אנסה בכל-זאת לומר כמה דברים ענייניים בנושא. הדברים הבאים אינם נסיון לשכנע איש להמנע מרכישת מנוי. אני בהחלט עשוי לרכוש מנוי בעצמי, כיוון ש"הארץ" עודנו מקור החדשות המרכזית שלי, ומכיוון שדבריו של שוקן על "השקעה חשובה בעתידה של עיתונות איכותית בישראל" חדרו אל לבי. אם ynet ו-NRG מעריב ממשיכים להיות חינמונים אינטרנטיים, אני עשוי להעדיף לשלם על-פני התלות בספקי תוכן אלו. ועם זאת, יש לי היסוסים.

ההיסוס הראשון נובע בעקבות הדברים של יהונתן קלינגר. קשה לי להכריע בעצמי שאני גם משלם כסף ל"הארץ" וגם מספק להם פרטים שהם יכולים לסחור בהם אחר-כך. הייתה לי חוויה שלילית מאוד במיזם "קפה דה-מארקר", שבמשך חודשים נאבקתי בהצעות ספאם שונות להשקעות עסקיות, שלא יכול היה להיות להן מקור אחר, אלא מההרשמה שלי ל"קפה", ומכירת כתובות המשתמשים למטרות ספאם. הניסוח הזה, לפיו אני מצפה שהתשלום יהפוך אותי ללקוח עם עצמאות מסויימת שמכבדים את זמנו, כופה עליי לבחון מקרים שונים שבהם כבר הסכנתי עם הקיום הזה, בו אני משלם ובנוסף הופך למצרך עבור המפרסמים. כך בעיתון במהדורה מודפסת, כך בקולנוע, ובוודאי שבדי.וי.די שמופיעים בו פרסומות שאין דרך לדלג עליהן: גם רכשתי את הסרט במיטב כספי, ולמרות זאת אני חייב לצפות בפרסומת מטופשת. אמנם העובדה שהשיטה התאגידית פועלת במקומות מסויימים איננה תירוץ לתאגיד אחר לבחור באותה דרך, ואיננה פוסלת את החופש שלי לבחור להמעיט את חלקי בשיטה זו.

קושי שני נובע מהאופן שבו תכני מדיה חדשה מוכוונים להגדלת צריכה בניגוד לצרכים. בהקשר הנוכחי עולה החשש שמנוי אחד לא יפעל בשני מחשבים. אני יכול להבין את ההגיון הכלכלי של מחסום כזה (עשרה חברים יכולים לקנות מנוי אחד, ולחלק ביניהם את פרטי ההרשמה), אבל מצד שני, כשאנחנו בארץ אנחנו קונים עתון אחד, וקוראים אותו ביחד, מחליפים בינינו את החלקים השונים. תשלום שנתי של 400 ₪ (אגב, גם מחירי ה-99 הם תופעה תאגידית פסולה) שאיננו מאפשר לנו לקרוא עתון ביחד פוגע בהנאה המשותפת מהעתון, ועשוי להצדיק חיפוש אחר תכנים אחרים.

הקושי השלישי הוא גם המהותי ביותר: בשנים האחרונות תכניו של "הארץ" התדרדרו באופן משמעותי, שאם מגמה זו תימשך, לא יצדיקו שום תשלום, בין אם 4 או 400 בשנה. בשנים האחרונות נוכחתי שאני מסיים את עתון סוף-השבוע מהר יותר מבעבר, כי אני מדלג על כתבות ריקות. אני חש שאינני הקול היחיד שהביע טרוניות על התכנים של "הארץ" ושהמו"ל והעורכים הפנו עורף לביקורות הללו, אם משום שהאמינו שהפנייה למכנה משותף נמוך יותר תביא קהל רחב יותר, אם משום שטעמם-שלהם השתנה והם מוצאים חן כלשהו בדלות הרוח הנוכחית.

הדורות מתחלפים, ושמרנים שכמותי מבכים את העבר האבוד שלא ישוב, זה נכון. אבל בתקשורת הישראלית מצויים כותבים מוכשרים וחריפים, בעלי אופקים רחבים וסקרנות אינטלקטואלית אמיתית וחשיבה ביקורתית ומעמיקה, שיכולים להחליף את אריה כספי, ברונובסקי ואשרי וזאב שיף. כשנפטר שיף, כתבתי בבלוג שאלוף בן הוא היורש המובהק שלו, והוא משלב את היכולת בין ידע צבאי וחשיבה אסטרטגית למקורות מדיניים והכנסת שיקולים דיפלומטיים כדי לפרוש יריעה רחבה של שיקולים בפני קוראיו. השילוב בין בן לרוזנר, הנוטה יותר ימינה ופחות מעמיק מבן, סיפק גם הוא מבט מורכב על המציאות. בן טיפס במדרגות העריכה, ממדור הדיעות לעתון בכללו, וקיבל שם כמה החלטות שגויות לדעתי, ומן הסתם מטלות היום-יום תבעו מזמנו יותר משנדרש לפרשנות מעמיקה, כך שגם כשהוא כותב טורי דיעה, הם נעדרים את הכוח שאצרה כתיבתו לפני שנים ספורות בלבד. יששכרוף והראל אינם מסוגלים להיכנס לנעליו של שיף.

סיפור: פנה אליי מרצה וביקש שאשלים חיבור שהוא התחייב אליו בקשר למגילות. הוצאה יוקרתית מאוד כבר התחייבה לפרסום, ואם הייתי נעתר, היה זה נקודת שיא בקריירה שלי. אלא שידעתי שלמרות ההערכה המחמיאה שלו אליי, עדיין אינני בשל להיות אחראי לפרוייקט כזה, ושאם אקח את זה על עצמי, אעשה את זה בצורה פחות טובה (בנוסף לשאלת היכולות שלי, ישנה גם שאלת משאבים, כאשר לחוקרים מבוססים עומדים עוזרי מחקר שמסייעים להם להשלים פרוייקטים רחבי-יריעה שכאלה, ואילו אני הייתי צריך להשלים את הפרוייקט בעצמי). למרות שזו הייתה הצעה חלומית, הייתי מוכרח לסרב לה, לא מתוך נימוס או ענווה יתרה, אלא מתוך הערכה כנה של היכולות שלי והמקום שלי בחיים באותה נקודת-זמן. והנמשל במהופך הוא מורן שריר שהצטרף לשרשרת מבקרי טלוויזיה שכללה את הדה בושס, יורם ברונובסקי, אהוד אשרי, וגדעון לוי. גם לוי לא באמת התאים ומילא חור שנוצר עם הסתלקותו הפתאומית של אשרי, אבל הוא הצליח למלא את התפקיד הקריקטורי שהחיים הועידו לו ולהפוך גם את ביקורת הטלוויזיה לביקורת על הכיבוש. אולי ההלצה הזו גרמה לינוקא צר-אופקים כמו שריר לחשוב שגם הוא מסוגל לכך, אבל את ההנאה והלימוד שהפקתי מביקורותיו של אשרי בשנתו האחרונה כבר אינני זוכה לשחזר, ואחרי מספר אכזבות שוברות-לב חדלתי לקרוא את ביקורת הטלוויזיה כליל.

יש דוגמאות נוספות ורבות, לא אמנה כאן את כולן: אמנם שגיא כהן הצליח בהתלהבותו ובידענותו להחליף את רוגוב, גם אם בסגנון אחר לחלוטין, אבל מספר האנשים שכותבים על אוכל ללא שום בקיאות בתחום, באתרי "הארץ" (ושכתבותיהם מופיעות בעמוד הראשי, וכך אני נאלץ להתקל בהן פעם אחר פעם), תוך העמסת פרטים יתרים על נסיבות ההגעה למסעדה, הביוגרפיה של הסועדים וכולי, נוסכת נופך חובבני על מוסד הביקורת העתונאית בכללו. ככלות הכל, אם כך הוא המצב בקרב מבקרי הטלוויזיה והמסעדות הצעירים, אין מקום להשליך את יהבנו על הדור הבא של מבקרי המוסיקה והתאטרון כשהנדלזלץ ובן-זאב יפנו את מקומם (מבקר המוסיקה הפופולרית, בן שלו, הוא בגדר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל).

כיוצא בזה מדור הדעות, שמילדותי ראיתי בו את החלק החשוב בעתון, בו הדיווחים הופכים למוקדי ויכוח, וטענות מסוגים שונים עולות ומתחרות על עמדות הקוראים. מדור דיעות ראוי יידע לאתגר את קוראיו, ויציג מגוון רחב של דיעות המוצגות בצורה שקולה וראויה, גם כשהן עמדות קשות לעיכול. הכללתה של כלי ריק כמו קרני אלדד לייצוג עמדות ימניות בטורי הדעה של "הארץ" אינה מיטיבה עם הימין, אך עוד פחות מכך, אינה מיטיבה עם "הארץ", השואף להציג עתונות איכותית הראויה לתשלום. אדגיש: אינני פוסל את הצגת העמדות הימניות שהיא מציגה ב"הארץ", אלא את סגנונה הירוד. קוראי "הארץ" בהחלט רשאים לצפות שבין בעלי הדעה יוצגו בעלי דעה ימנית שיעלו קושיות ובעיות רציניות בעמדות השמאל, ואלה אינן חסרות. לא רק מימין ניכרת בעיית הסגנון. גם מאמר המערכת התדרדר בשנים האחרונות, עד שהפסקתי לעקוב אחריו בקביעות, אך כשבחרתי לקרוא אותו לא מזמן, התחלחלתי מהשפה הירודה, דרכי הטיעון הנלוזות, והסגנון כולו שנכתב בקריצה קלילה, ולא מתוך כובד הראש שאמור לאפיין את מאמר המערכת היומי. טורים אחרים מתפרסמים מבלי שעברו עריכה וליטוש די צורכם, כדי לברור מתוכם את לוז הרעיון, ולנכש מיני בדיחות, סגנון דיבורי, תוספות וסטיות מהנושא שאינן מן העניין ועוד. פן נוסף במדור הדעות שתובע טיפול רציני הוא גיוון בעלי הדעה מבחינה מגזרית. ביקורת כזו נשמעת בשנה האחרונה (אולי מאז ש"הארץ" מציג את תמונות בעלי הדעה, הדבר הפך לבולט יותר), שלרוב מדובר בגברים אשכנזים עטורי שיבה או פדחת. גם את קולם עוד נרצה להמשיך לשמוע במדור הדעות, אבל נשים, מזרחים וערבים ראויים לייצוג גדול יותר, כשהגדלת הייצוג איננה יכולה לבוא על חשבון הסגנון והתוכן. אחת הבעיות בעניין זה היא שאפילו כאשר נשים מיוצגות במדור הדעות, הן לא פעם דנות בסוגיות אזרחיות ותרבותיות (כולל מגדר), ואין בעלות טור שכותבות בקביעות על בטחון ומדיניות. עמירה הס היא בידוע יוצא מן הכלל בעניין זה, והיא ייחודית לא רק בהיותה אשה המסקרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם בעמדה הנחרצת בזכות הדיווח מהשטח, תוך התערות בתושבים (דומני שכבר הערתי בעבר שמאז "עופרת יצוקה" ניכר שינוי בסגנון הכתיבה שלה, שהפך פנימי יותר ותקשורתי פחות, כמו נואשה לקיים שיח עם ציבור ישראלי רחב, אך אין בזה כדי לגרוע מהחשיבות שלה בתור כתבת המדווחת וגם כותבת מאמרי דעה על הנעשה בגדה המערבית, בין העתונאיות ובכלל).

מזה כמה שנים שאני חש בשחיקת האיכות של "הארץ". קראתי פחות, ויתרתי בצער על טורים שהייתי רגיל בהם, כתבתי ביקורת מדי פעם, כאן וברשתות החברתיות, אבל המשכתי לקרוא. עכשיו, משנוסף לעניין גם הצורך לשלם עבור התענוג המפוקפק, אני תוהה אם לא הגיעה העת להכיר בכך שהמפעל החשוב הזה בתקשורת הישראלית הגיע לשוקן שבורה. הרי אם היו מודיעים ש"הארץ" נסגר סופית הייתי מצר על כך, אבל מוצא לי מקורות מידע חלופיים. אינני חייב להיות תלותי בו אם אבדה לי ההערכה אליו. מצד שני, אולי ראוי לפחות בשנה הראשונה להיענות לקריאה של שוקן להשקעה החשובה בעתיד העתונות האיכותית בישראל, מתוך רצון אמיתי לסמן שיש עניין בעתונות כזו ונכונות לשלם עליה, וכעת מוטלת על כתפי המו"ל והעורך כובד המשימה להצדיק את ההשקעה ולעמוד בהתחייבות: להרבות במאמצי הגהה וניסוח, לנכש את השוטים שבערוגה, ולגייס עתונאים ומבקרים חדשים ומוכשרים, שכמהים לכתוב ב"הארץ" ונושאים את היכולת לממש את ההבטחה הגלומה בהשקעה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

אלפי שמשות זורחות

המוזיאון לצילום עכשווי בשיקגו מציג בימים אלה תערוכה בשם "מקורותינו" (Our Origins), המתחקה אחר קשרים שונים בין האדם והטבע. בין שאר העבודות המעניינות המוצגות שם, בולטת – ודאי ויזואלית, אך גם מבחינת תוכנה – עבודה של פנלופה אומבריקו (Penelope Umbrico) בשם "שמשות" (Suns, בעברית אף הייתי מוסיף ומכנה אותה "בין השמשות").

במבט מרחוק, אין העין בטוחה שפסיפס הצורות הצבעוני הוא צילום כלל. הרושם הנוצר הוא של דפוס גיאומטרי החוזר על עצמו בגוונים שונים, שאולי נערכו או עובדו באופן דיגיטלי, של מעגל הנתון בתוך מסגרת. בעוד אדם מתקרב אל העבודה, הוא מבין שכל מסגרת כזו היא תמונה בגודל אלבום משפחתי סטנדרטי, ושכל תמונה כזו היא תמונה של השמש. מקרוב, אף ברור שהצורה הגיאומטרי הזהה והחוזרת על עצמה איננה שכפול, ולמעשה כוללת שינויים וגיוונים בצורה, בצבע, ברקע, ואפילו בגודל.

מקבץ התמונות הזה של השמש נאסף על-ידי אומבריקו מתמונות ציבוריות שמשתמשים העלו לאתר שיתוף התמונות פליקר. גילוי עובדה זו מעלה סדרת שאלות לגבי זכויות יוצרים, גם מן הפן המשפטי-כספי, אבל גם ברובד עמוק יותר, על מהותה של יצירה: עד כמה האיסוף והעריכה הם פעולות יוצרות בפני עצמן, ההופכים את העבודה הזו לתוצר אמנותי של אומבריקו, ולא, נניח, לתערוכה של יוצרים אחרים, שהיא האוצרת שלהם בלבד, אם גם באופן מתומצת מאוד. האם שיר הוא כל דבר שהיוצר קובע שהוא שיר, כמאמר אבידן, והאם שימוש בצילומים של אחרים חותר תחת ההגדרה של העבודה הזו כשל אומבריקו?

יתר על כן, מה המשמעות של כוונה באמנות? כמה מבין הצלמים שצילמו את השמש התכוונו שזו תהיה יצירת אמנות, וכמה מהם תיעדו "סתם", ללא כוונת אומן? נניח שחומרי הגלם לא כוונו כולם להיות יצירות אמנות, והיצירה מוגדרת ככזו, כי האמנית בעיצובה וסידורה מיסגרה אותם בהקשר חדש, שבו הם הופכים ליצירה משל עצמה, האם תוצאה דומה ללא יד מכוונת כזו הייתה מוגדרת גם היא אמנות? למשל, אילו תצלומים אלה היו מסודרים לא על-ידי אמנית ומוצגים במוזיאון, אלא על-ידי מילת-חיפוש בפליקר, ומוצגים בעמוד התוצאות.

השאלה המשפטית הזכירה לי את המשפט הידוע בנוגע לזכויות היוצרים על מגילות קומראן. פרופ' מיכאל בירנהק מאוניברסיטת תל אביב פרסם כמה מאמרים סביב המקרה, שבו מרצה מאונ' בן-גוריון תבע מרצים אחרים שפרסמו את התעתיק שלו למגילה, ובכך פגעו בזכויות היוצרים שלו. להגנתם, הם טענו שאין לאף-אחד זכויות יוצרים על מגילות שנכתבו לפני 2000 שנה. בית-המשפט קיבל את הטענה שיש לו זכויות יוצרים על הקריאה שלו את המגילה, פענוחה ופירושה (ראו כאן למשל, לביקורת של בירנהק על בית-המשפט). אני נזכר במקרה הזה לא רק אגב הביקור שלי במוזיאון והעבודה של אומבריקו, אלא גם כיוון שהשבוע מוזיאון ישראל העלה תמונות דיגיטליות באיכות שכמותן טרם ראיתי של המגילות המוצגות בהיכל הספר. של מי הבעלות על התמונות? של מי הבעלות על הטקסט? האם העובדה שהן מוצגות במוזיאון, ובאתר של מוזיאון הופכת אותן ליצירה אמנותית (אף שמעולם לא נוצרו לשם כך)?

השאלה האחרונה, היא מיתממת, כמובן. בתי נכות בכלל ומוזיאון ישראל בפרט מציגים לא רק יצירות אמנות, אלא מגוון חפצים שיש עניין בשימורם או הצגתם המשותפת, ואין חולק על כך שהמגילות הן מוצג ארכיאולוגי ולא אמנותי. אך השאלה מאפשרת לתהות על תפקיד ההקשר, המרחב והזמן בהענקת משמעות למוצג, בנוסף להחלטה המכוונת של היוצר או האוצר.

שמה של היצירה חושף עניין נוסף, אולי הסבוך ביותר, שעולה מעבודתה של אומבריקו. כנגד גרם-השמיים היחידאי, עומד שם העבודה הבלתי-אפשרי. הכותרת “שמשות”, ברבים, ממחישה את שינוי חווית הייחודיות והחד-פעמיות המלווה את התפתחותם של אמצעי ההפצה, בראש ובראשונה דרך הרשתות החברתיות. הציטוט שאני שב וחוזר אליו מספרו של וונגוט "זקן כחול", יפה גם לזה:

אני חושב שמקור התופעה טמון בתקופה שבה חיו בני-האדם ביחידות משפחתיות קטנות – אולי חמישים או מאה איש לכל היותר. כדי שהמשפחות הקטנות יצליחו להתקיים ויזכו למעט הנאה, האבולוציה או אלוהים או מה שזה לא יהיה הסדירו את העניינים מבחינה גנטית באופן כזה, שבכל אחת מהן יהיה מישהו שיספר סיפורים ליד המדורה בלילות, ומישהו אחר שיצייר תמונות על קירות המערות, ומישהו אחר שלא יפחד משום דבר, וכן הלאה.

זה מה שאני חושב. אבל היום כבר אין היגיון רב בתכנון הזה, משום שכישרון ממוצע הפך להיות חסר-ערך עקב מפעלי הדפוס, הרדיו, הטלביזיה, הלוויינים וכל השאר. אדם בעל כשרון ממוצע, שלפני אלף שנה היה נחשב בקהילתו כאוצר שלא יסולא בפז, נאלץ לוותר, נאלץ לבחור בעיסוק אחר, משום שהתקשורת המודרנית מעמידה אותו או אותה בתחרות יומיומית עם אלופים עולמיים מן השורה הראשונה.

כל הכוכב שלנו יכול להסתדר יפה מאוד עם כתריסר מבצעים דגולים בכל אחד מתחומי הכשרונות האנושיים. אדם בעל כשרון ממוצע חייב לדכא את כשרונו, עד שהוא או היא, לדוגמא, משתכרים בחתונה ורוקדים סטפס על השולחן הנמוך בסלון תוך חיקוי לפרד אסטר או לג'ינג'ר רוג'רס. יש לנו מונח מיוחד בשבילם. אנו קוראים להם "אקסהיביציוניסטים".

כיצד אנו גומלים לאקסהיביציוניסט כזה? אנו אומרים לו או לה למחרת בבוקר: "בחיי, איך השתכרת אתמול בלילה!"

[קורט וונגוט, זקן כחול. מאנגלית: תמר עמית. תל אביב: זמורה-ביתן, 1990. 68 – 69]

וונגוט מפנה כאן, כמובן, תשומת-לב לאספקט נוסף להשפעות הטכנולוגיה על היצירה האנושית, שולטר בנימין העלה כבר ב-1936. הדגש אצל וונגוט הוא על אמצעי ההפצה, שמצליחים לשאוב, לבודד ולהאדיר את המוכשרים ביותר מכלל המאגר האנושי. השינוי בדור האחרון, שימשיך להציב אתגר שדנתי בו בכמה פוסטים (אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית; מותו של הנמען), הוא בדמוקרטיזציה של אמצעי ההפצה. בנוסף למה שוונגוט מצייר שעודנו תקף, הטלוויזיה והרדיו כבר אינם בידי הממשלה והתאגידים הגדולים.

מחד, מובן שחשיפת ענק עדיין דורשת בעלי-עניין חזקים שיש להם שליטה על אמצעי-הפצה יעילים יותר מאלה שבידי המשתמש הבודד ביו-טיוב. מאידך, הגישה של המשתמש הבודד אל אותם בעלי-כוח היא נגישה יותר. יתר על כן, עגום הוא גורלם של האקצהיביסיוניסטיים של וונגוט. בעל הכשרון הממוצע, שיכול היה להיות אוצר בקהילתו, המשיך לתרום לקהילתו בעידן הטרום-אינטרנטי, באותן בימות פחות יוקרתיות, של תיאטרון קהילתי, עיתון קהילתי וכולי. כיום, אותו אדם שהיה לו כשרון מספיק כדי להיות מוערך בקהילתו, אך לא מספיק כדי להפוך ליוצר מוכר בדורו, מוצב בתחרות נוספת, לא רק כנגד אלה שנמצאים בכל מסך טלוויזיה, קולנוע, במת בידור וכן הלאה, אלא גם מול אותם אלה שאינם שואפים לכך, והוא חולק איתם את הבמה של העשירון הבא.

לפני הצילום הדיגיטלי, אדם צילם במצלמת הפוקט את השמש, כאשר ראה שקיעה יפה במיוחד, או זריחה מרהיבה, אולי בטיול שנשא עמו זכרון מיוחד. התמונה הייתה מצטרפת אל תמונות נוספות מאותו טיול, אותה מדורה, אותו אירוע. הייתה לה משמעות מיוחדת באלבום הזה, לא כתיעוד של השמש, אלא כתזכורת לכל המרכיבים שהפכו את האירוע ההוא למפעים, או בעל-משמעות.

ייתכן שרבות מהתמונות שאומבריקו מצאה ובחרה, צולמו גם הן בנסיבות כאלה, אך בממשק של פליקר הן שוב אינן מוצגות בהקשר זה. חיפוש מילת מפתח הופך אותן לבליל רפטטיבי וחסר-ייחוד, שמעמעם, ואולי אפילו מלעיג, על הנסיון לתפוס את יופיה של השמש במצלמה הדיגיטלית. הרגע הייחודי של התפעמות מן הטבע, אותו רגע ששימש בסיס ליצירות-מופת רבות כל-כך, בכל תחומי האמנות, הופך לגבב פחות נעים לעין מקופסת הברילו, גרוטסקה של הטבע, של התיעוד ושל ההשתאות, שבמבט מרחוק נדמה כלא יותר מכתמים ממוחזרים. כוחה של העבודה של אומבריקו טמון בקריאה לשוב ולתהות על מושאי הצילום, מטרת הצילום, תדירות הצילום ותכלית השיתוף – הדהוד הקריאה לשימוש אחראי במדיה החברתיות – כאתגר לכל מי שמצלמה בידו, ולכל משתתף פעיל ברשתות החברתיות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד פוסט על המחאה, בלי חשק אבל עם קישורים

למען האמת, אני חושש שעוד רשימה על מחאת האוהלים תשעמם אותי, ולכן אני אנסה לתמצת בקיצור ובבהירות נקודות שטרם אמרתי.

נפתח בקישורים מעניינים:

– עירא אברמוב, “מה בין ספקנות מדעית לאידיאולוגיה פוליטית

– יונית מוזס, “אז מה אנחנו רוצים בעצם

– אבנר עפרת, “לאתגר את משרד האוצר

– נדב פרץ, “סולידריות כאסטרטגיה פוליטית

– דובי קננגיסר, “לו הייתי דפני

-שרון רוטברד, “הפוליטיקה של המגורים

– נועם שיזף, “הכל נדל”ן” (באנגלית)

– מערכת עבודה שחורה, “הצעות למסמך הדרישות

-תנועת דרור ישראל, “נייר הלקמוס לשינוי המדיניות הכלכלית חברתית

– קתרין פדרסן, תמונות מהפגנת ה-30 ביולי בירושלים (תמונת כתבת ערוץ 2 והמרואיינת היא מבריקה בעיניי)

אבל מעבר לכל זה, הכי-הכי חשוב שכולם יצפו בהרצאה המאלפת של ד”ר אמילי סילברמן במאהל רוטשילד. שעה של הרצאה. ואני יודע שבעידן המולטיספירה והמולטימדיה והמולטיטאסקינג, אתם תעבירו קדימה כדי לראות אם היא אומרת משהו מולטי-מעניין. אבל קחו את זה כתרגיל התנסות והיזכרות במדינה הישנה, ותתרכזו שעה בדברים של סילברמן.

כיף לשמוע ולקרוא אנשים חכמים ומוכשרים, גם אם צריך אח”כ לחזור לקרקע המציאות הקשה, ולהצטער שלאנשים ההגונים, הענווים ומיטיבי הראולת הללו אין כוח פוליטי כמו לאחרים.

מה עוד רציתי לומר?

– אני ממשיך להיות מוטרד מזיהוי ההפגנה כשמאל והויכוח סביב העניין. מאז שהתחלתי לעקוב אחר המחאה הזו, לא עבר יום שבו לא ראיתי מרואיין, בעל-דיעה, ציוץ או סטטוס בפייסבוק של אדם שגם תומך במחאה, וגם תומך בנתניהו. לא כל המאה-וחמישים אלף יצביעו לסדר-יום חברתי-רווחתי ביום בחירות. אני יודע את זה, אתם יודעים את זה, וגם נתניהו יודע את זה. העובדה הזו ממסגרת את הדרישות בקונטקסט נכון, וגם את סיכויי ההצלחה של המחאה. שום ניהול שונה של המחאה לא ישנה את העובדה הזו. משמאל, יש אנשים שרוצים לדבר על הכיבוש ולא רק על החברה. אבל ברגע שיתחילו לדבר על הכיבוש, הרבה אנשים ייעלמו. וגם אם הם לא ייעלמו, הם פשוט לא יירתמו למאבק הזה. בספטמבר יש חגים, והילדים בעגלות יחזרו לפעוטונים ולגנים, והפלסטינים יילכו (או לא יילכו) לאו”ם, ואח”כ גם הסטודנטים יחזרו לכיתות. גם מנהיגי המחאה יודעים ששעון החול מטפטף ללא הפסק. ומצד שני, הסיכוי להביא שינוי מן הסוג שהם רוצים עד ספטמבר, הוא אפסי. בתוך סד הדילמות הזה של ציפיות וביקורות ותמיכה אד-הוק, הם פועלים. אינני מקנא בהם. אני מעריך אותם.

– יש טעם להגיד משהו על תרשים הקשרים הזה? כן, השמאל מאוד קטן, ולכן מישהו שפעיל בארגון אחד פעיל גם במפלגה וגם בעמותה ירוקה. אף-אחד לא מסתיר את זה. מדובר בביצה קטנה שיודעת לצחוק גם על עצמה. שעשע אותי ביותר שציינו גם את קואליציית נשים לשלום. האם הם טרחו לבקר באתר של הקואליצייה? כי שם מתברר שהם אומרים בריש גלי את מה שהתרשים הזה כביכול חושף: שמדובר בארגונים קטנים עם מטרות משותפות, ושמקיימים קשרים ביניהם. לכן קוראים לזה קואליציה, ווטסון. אבל גם מעניין לחשוב על הבחירות העריכתיות של משרטיי התרשים. אפשר היה להזכיר, למשל, מי שירת בצבא, או למי יש תואר אקדמי ומאיפה. תארו לכם שהיה נחשף שכל השמות המופיעים בתרשים הזה גם משלמים מיסים, ובכך תורמים להמשך מישטר הכיבוש. המידע הזה כנראה לא התאים למחברי התרשים, ולכן איננו מוזכר כאן. אבל כדאי לזכור שתרשימים כאלה אפשר לערוך לכל מחנה, ועם כל מיני קונסטלציות של ארגונים. יש מי שזוכר עדיין את התחקיר שמיכאל קרפין ערך למבט שני על הקשרים בין ארגוני ימין ויגאל עמיר. נראה לי שאפילו נתניהו שורבב לשם איכשהו.

– נתניהו לא נכשל. נתניהו בעד שוק חופשי. גם בתוך התקפת-המוחים הנמשכת, הוא ממשיך להישבע אמונים לשוק החופשי, ואיננו נסוג מעמדתו: רק תחרות תוריד מחירים, צריך לצמצם את ההתערבות הממשלתית. תפסיקו לחשוב שנתניהו נכשל, או שאפשר להסביר לו לשנות את דרכיו. מי שרוצה שיטה שונה, צריך למצוא מפלגה שתומכת בשיטה שונה. מי שרוצה את הכלכלה הנתניהואית, אבל גם שהממשלה תסדר לו דיור מוזל, הוא פשוט טיפש.

– האם לטיפשים מגיע לשלם את המחיר על טיפשותם? זאת שאלה קשה מאוד, ואחת המעניינות יותר שעלתה בראשי בעקבות המחאה הזו. נזכרתי בספר המצויין של ג’ורג’ שר, Desert, והייתי רוצה לכתוב פוסט על תיאוריות של גומלנות (אינני מצליח לחשוב על תרגום טוב יותר ל-Desert). בעצם, השאלה של למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים “מגיע לי” היא אחת משאלות היסוד של כל המחאה הזו, שמעטים התפנו לדון בה: למי מגיע? מדוע? בזכות מה? בעוון מה? האם ראוי שאנשים יקבלו את מה שמגיע להם, או שצדק חלוקתי נשען על דברים אחרים? אני אנסה למצוא עותק של הספר בקרוב, ואז אוכל להעלות כמה מן ההרהורים שלי בנושא.

אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית (בטייק-אוואי)

נביא הזעם שוב מסתובב ברחובות ובקרבי, עמוס צדקנות-יתר ורחמים עצמיים מגוחכים. מי שומע, מי מקשיב, הוא ממלמל וגם משיב. ולמי איכפת. הוא איננו משיב. קראו את דברי העורך היוצא קלר על מלכודת הצייצן. דברים דומים כתבתי גם אני (האומה הדיגיטלית; מותו של הנמען; וגם באנגלית). קראו גם על שירת התפוח, או על רמיסת הפרטיות של טיילר קלמנטי. וכיצד ינון מסכם את לימודיו. הדברים אינם נטולי-הקשר. הם נטועי-הקשר. פול סיימון בתפקיד נביא בעצמו מתאר היטב את המהפיכה שאנו שותפים לה יום-יום:

And in the naked light I saw
Ten thousand people, maybe more.
People talking without speaking,
People hearing without listening,
People writing songs that voices never share
And no one dare
Disturb the sound of silence

מדברים ללא אמירה, הרי הם סימני ה"לייק", ה"שייר" והשציוצים למיניהם. השמיעה נטולת-הקשב היא בפועל המשמעות של לעקוב אחרי חמישים או מאה בלוגים, ללא הזדמנות לקרוא אותם; לעקוב אחרי אלף או חמשת-אלפים משתמשים בטוויטר, ולהיחשף לציוצים חשובים רק דרך יד המקרה. ותוך כדי שאני כותב זאת, אני מצייץ ומשצייץ, משתף לינק בפייסבוק, עושה לייק לאחר, או מפרסם סטטוס, והופך עצמי לחלק מסאון-המלל הזה שאין בו שיטה להפריד בין החשוב ללא-חשוב. לבסוף, המילים האלה אכן אינן יכולות לשאת את עול המשמעות והמסר שהן, והשורות שבהן הן מופיעות אינן נהירות יותר מציוצי הציפורים, צפצופים שמודיעים "אני קיים", ולא יותר מזה.

הפרדה בין עיקר לטפל, והייררכיה של חשיבות בתוך העיקר עצמו, הייתה אבן-יסוד של התרבות הטרום-אינטרנטית: עיתון היה חשוב יותר ממגזין אופנה, עמודיו הראשונים היו חשובים יותר מעמודיו האחרונים; ספר היה מעמיק יותר (ולכן נצחי יותר, חשוב יותר) מעיתון וכן הלאה. הציוץ לעומת זאת יכול להיות בדיחה תפלה, חיפוש עבודה, ברכה ליום-הולדת, קריאה לפעילות משמעותית, דיווח על אובדן חיים ועוד. הם כולם באותו מסר. בדיוק ההיפך ממה שאליזבת פוסט או חנה בבלי לימדו את קוראיהן.

התובנה הזו הייתה מקופלת כבר ברשימה "מותו של הנמען": אין דרך לאבד את הנמען מבלי שהמוען מאבד משהו ממה שהיבנה את הזהות שלו עצמו. העובדה שמישהו יקר לו מקשיב לו. מישהו שהוא מעריך ומכבד, מישהו שהשתקפותו שלו בעיניו מעודדת באותו זמן שהיא תובעת, מאמינה אבל גם מצפה.

אבל הכותב לא איבד רק את הנמען שלו, עולם הדימויים שלו הולך ודל. בעולם שבו אמצעי התקשורת פחותים, החיים עצמם הופכים להיות אמצעי תקשורת. לחם מסמל בית או אהבה, שדה מסמל לחם. אני נזהר, כתמיד, מהתמסרות לרומנטיזציה של הפרה-תעשייתי. אני נזהר, כתמיד, מחזונות אפוקליפטיים של החיים המודרניים והפוסט-מודרניים. אנשים עדיין יוצאים מהבית, מריחים לחם, ואפילו מריחים שדות. אנשים עדיין זקוקים לאהבה, ושום אמצעי טכנולוגי לא יכבה אותה, הוא ישנה את הדרכים לחפש וגם למצוא אותה. ועדיין, נראה שלא נתתי את הדעת על עולם-הדימויים שבהכרח ישתנה בעקבות שינוי האמצעים הללו.

"כשצלצלת רעד קולך", כתב זך, וכבר ביטא משהו שמאה שנים קודם לכן לא היה נהיר לאף קורא שירה: כיצד תשומת-הלב יכולה להינתן לקול בלבד, ושינויי הקול מבטאים את שינוי המסר מבלי שאפשר לצרף אליהם גם תיאור של הבעת-פנים, צורת עמידה וכן הלאה. בתרבות שבה הרבה מן התקשורת הרומנטית מתפתחת בצורה אינטרנטית, יש לתת את הדעת על ההבדל הזה: אין פה קול ולא מראה, ועם זאת, ישנו גם הבדל מהותי מן המכתב. כתב היד האישי איננו והאריכות של המכתב, גם הקצר ביותר, גורמת לתמצית המסרונים או 140 תווי הציוץ להחוויר.

רעד הקול כבר איננו סמל לקשר, אפייה איננה סמל לקשר (אם אינני טועה, גם אצל עמיחי וגם אצל דיקינסון), וקשה לדמיין שירים שבהם מספר הריבועים האדומים בראש סרגל הפייס שלהם או מספר השציוצים הופך להתעסקות לירית. ואני שוב אומר – הקושי שלי לדמיין זאת הוא בראש ובראשונה מכשלה שלי, מגבלה שלי שאני מבקש להיות מודע לה, רגע לפני שאני נכנס לכיתה של בני 18 שנולדו כאשר האינטרנט כבר החל להיות בשימוש פרטי ומסחרי. גם "כשצלצלת רעד קולך" היה נשמע מגוחך לו נכתב שנתיים אחרי המצאת הטלפון, ושפתו הפנימית לא הייתה נוגעת בלבות הקוראים, שלרובם לא היה טלפון בבית. הריבועים האדומים והספרות המונות בהם את מספר ההתייחסויות האנושיות יכולים בהחלט להפוך לסמל נושא-משמעות המשותף לקהילה רחבה של קוראים.

אבל בה-בעת, יש לי חשש ממשי מאובדן הקהילה הזו בדיוק. זמן החיים וטווח-ההשפעה של יצירה דומה כמתקצר. ההשפעה מוחלפת ברייטינג, והרייטינג מתורגם לרווח, לא למשמעות או לאבן-בנייה של חיים משותפים, של קהילתיות.

אני מרגיש שאני הולך על חבל דק, כי מפתה מאוד להגיד דברים אפוקליפטיים על אנשים שיושבים בבית ולא נפגשים פנים אל פנים. אני תמיד סולד מאמירות כאלה. אנשים תמיד ירצו להיפגש פנים אל פנים, ועוד לא נתקלתי בתופעת אינטרנט שלא הולידה איתה גם פגישות פנים אל פנים. אז למה בכל-זאת אני מרגיש שיש הבדל בין "כשאומרים לחם מרגישים בית" לבין "הכי מצחיק זה להזמין כרובית באינטרנט"?

אולי מטאפורה טובה שאני יכול להביא מהחיים שלי (הגם שהיא לא תדבר לכולם) נמצאת בהבדל שבין ספרייה עם גישה פתוחה, לספרייה שמזמינים מהמחסן. בפרינסטון, הספרייה היא פתוחה. המשמעות היא שהקוראים יכולים לטייל בין המדפים לחפש מה שהם רוצים, ולמצוא במקרה גם ספרים שהם לא חיפשו בכלל שנמצאים שם ליד. בספרייה שמזמינים בה את הספרים, אתה מקבל את מה שהזמנת, ולפעמים אין לך שום דרך לדעת על אוצרות אחרים המונחים שם ממש ליד.

כשצריך לצאת מהבית בכל מקרה, לצורך עבודה, לצורך מפגשים חברתיים,לצורך ריטואליים חברתיים ועוד, נפגשים גם באנשים שאחרת לא היית פוגש בכלל – לטוב ולרע. הטוב והרע הזה הוא מלאכותי במידה מסויימת, כי האנשים הלא-טובים שנתקלים בהם בדרך הם גם חלק מהעולם הפרטי שלנו, ולכן אולי הדרכים להימנע מהם היא רעה חולה יותר, בכך שהיא יוצרת עולם וירטואלי שאיננו באמת בר-השגה. כלומר, הזמנת הכרובית און-ליין גורמת לכך שאני לא פוגש בשוק מישהו ששכחתי ממנו לגמרי, ושלא הייתי מחדש את הקשר אלמלא הפגישה המקרית בשוק. היא גם מוודאת שאני לא איתקל במישהו שלא בא לי. מצד שני, אני כבר כמה פעמים ציינתי בכרת-תודה חמה שאלמלא האינטרנט ודרכי התקשורת הללו, לא הייתי מתוודע לאנשים שהרחיבו את מושגי-החשיבה שלי ושהקשר בינינו הוא משמעותי מאוד. ללא התקשורת הזו, אנשים בעלי מגמת-חשיבה דומה היו עלולים לחשוב שהם יחידים ובודדים בדיעותיהם.

ו"המצד שני" הזה מוביל לחתימה ראויה, המכירה בכך שהמדיה החדשה צופנת בחובה סכנות וסיכויים, ושיש להתאמץ בצורה מודעת לקחת ממנה את המיטב ולאלף אותה להפיץ יותר טוב ופחות רע. אילוף כזה נדון לכשלון, בוודאי, אבל הנסיון הוא מה שחשוב, ברוח דברי ר' טרפון.

*****

– המממ… אחד הפוסטים הפחות-תקשורתיים שלך.

– ברור. בעידן היפר-תקשורתי שהתקשורת הופכת לבליל שלא נאמר בו כלום וממילא איש אינו מקשיב, המאבק הראוי הוא לכתוב בצורה בלתי-תקשורתית, שכופה על מי שרוצה ליטול חלק בשיח מאמץ של קשב, ומדיר את המרפרפים המתייחסים לפוסט שלי כעוד צפצוף.

– אז אם הקשבתי עד עכשיו, אני יכול לבקש הסברים?

– תנסה.

– מה הקשר לפוסט של ינון?

– הוא נגע בחוויה שגם לי יש – שבה הבניינים והאנשים העובדים בהם נקשרים בצורה ישירה לגופי הידע שיש לי בראש. אני לא חושב על כך ש'ס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' אלא ש'כך וכך אמר לי שס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' ומי לא מסכים איתו ומדוע.

– פרינסטון או העברית?

– גם וגם. זה בדיוק העניין, וגם מטאפורת הספריות כיוונה לזה. החיים כחוויה כולית, שבה הידע המופשט והאוניברסלי שיש לי לובש צורה פרטיקולרית והופך לחלק מהביוגרפיה שלי.

– ומה הקשר לפוסט שירת התפוח?

– שכמו שמאגריט יכול לייצר מקטרת אבל לא יכול לייצר תפוח יש מאין, כך גם המצע של המדיה החדשה יכול לשמש אפיק ליצירת קשר בין אנשים, אבל לא יכול לייצר את התפוח.

– אז בכל זאת אתה נלכד בפח הרומנטיזציה של הפרה-תעשייתיות.

– אני משתדל שלא, אבל כנראה שזה בלתי-נמנע בשיח כזה.

– והעניין הזה של טבעיות ברשת וקשרים מזוייפים או חלקיים מעסיק אותך גם בעקבות הסיפור של הבלוגרית הסורית שלא הייתה, נכון?

– כן, וזה קשור גם לשאלה של כיסוי חדשות מזווית אישית בעידן הזה, על היתרונות והחסרונות שלו. כמו שכתבתי פעם בתגובה לדברים של נועם שיזף.

– ואתה חושב שתסכים לראיון הבהרות כזה בפוסטים נוספים?

– לא נראה לי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה