הפוליטיקה של התנועה

כתבתי משהו ביחס לחוק הפליטים, וכרגיל התלבטתי אם לפרסם או לא. בינתיים עולה לדיון גם זכות ההצבעה של ישראלים בחו"ל. גם עליה יש לי מה לומר, ובינתיים יואב, מהבלוג "חיוך רציני" פרסם פוסט מעמיק בנושא, שנטל רשימה מאת שלמה אבינרי כנקודת המוצא שלו. במהלך הקריאה בפוסט שלו, התגנבה אליי תחושה שיש חוט מקשר, הגם שאינני יכול להיטיב לנסחו כרגע, בין הנושאים הללו.

הפוליטיקה של התנועה: בריחה, הגירה, פליטות, שיבה, חוק השבות, עלייה, ירידה – אלו נושאים שאנו דנים בהם בנפרד, על-פי רוב. על הקשר שבין זכות השיבה וחוק השבות אני חושב לא מעט (בעיקר מאז ההרצאה הזו של עמירה הס), ועל הקשר שבין העובדים הזרים ופליטי דארפור לבין הפליטים הפלסטיניים גם התחלתי כבר לחשוב (כאן וכאן).

אני לא יודע אם יש לי משהו מובנה יותר להגיד שיקשור בין שני הצירים הללו לכדי אמירה כוללת, אבל המקום שאנו נותנים לתנועה, שורשים ומרחב בחיים הפרטיים שלנו, וכן האופן שבו יש הרוצים שהחוק והשלטונות ימשטרו את היסודות הללו בחיים שלנו, בהחלט מצדיק עיון נוסף.

כך שלפני שאני מפרסם את הפוסט על הפליטים, ולפני שאני חושב אם יש לי מה להוסיף למה שיואב כתב בפוסט שלו, אני רוצה לעצור רגע, ולחשוב על הקשר בין שני הנושאים האלה.

[תגיות קשורות: שיבה ושבות; חופש התנועה]

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על חומות והגירה

המאבק בין האתי לאסתטי בא לידי ביטוי בצורך שלי לנכש קישורים לא רלוונטיים כנגד הרצון שלי להעמיס עוד הקשרים וסמלים שיחד ייצרו מטאפורה אסוציאטיבית בעלת נופך פואטי ובלתי-ניתנת לפענוח. כך נשזרים יחד התאריך שבו אני כותב – יום השנה לרצח רבין – עם הציון הקרב של 20 שנה לנפילת חומת ברלין, עם חומת ההפרדה הפלסטינית. מאמר שקראתי, קישר בין חומת ההפרדה לכותל המערבי, לקריסת מגדלי התאומים ולשואה. כך, הרכבות של הפוסט הקודם, שמעל הכל היו אסוציאציה בין הרכבת של פוסט השנה לרצח הקודם לבין רצח (ג'ון לנון), מתקשרות יחד גם למאמר הזה. זהו הסבך הסימבולי, שאני נוטש ומחניק, במאמץ לעבור מהסוריאליסטי חזרה אל הפוליטי.

פוסט נוסף על הספר של אריאלי וספרד יתפרסם מתישהו השבוע, אבל בינתיים קראתי, כאמור, מאמר מאוד מעניין של פיטר האטצ'ינגס, שדן בחומת ההפרדה בהקשר סימבולי ופוליטי ממשי. נקודת המוצא שלו היא עבודה שהוא ראה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שבה נעשה קישור בין חומת ברלין, חומת ההפרדה (המכונה אצלו "החומה הפלסטינית"), והידוק הגבול בין ארה"ב למקסיקו (עם דמיון ארכיטקטוני לחומת ההפרדה בגדה). את העבודה המדוברת ניתן לראות בקישור הזה (הקטע הרלוונטי מופיע בעמ' 6).

המאמר של האטצ'ינגס מרתק בעיניי, כיוון שגם אני תוהה לא מעט על השינוי שהחומה עברה, מסמל לבעייה (המלחמה הקרה), לסמל של פתרון (הפרדה). האטצ'ינגס עורך השוואה בעלת רגישות יתר לפרטים, כולל המשמעות הכלכלית של שתי החומות (למרות שאף-אחת מהן לא הוצהרה ככלכלית בעיקרה מלכתחילה), הקשר (הלשוני, מטאפורי, ופוליטי) בין מסך הברזל הקומוניסטי וקיר הברזל הז'בוטינסקאי ועוד.

את ההקבלה בין חומת ההפרדה לגבול האמריקאי-מקסיקני הוא מחזק בעזרת חומה נוספת: החומה הסינית, עליה הוא מדבר בעזרת סיפור של פרנץ קפקא דווקא. עומס ההקשרים והמקבילות, כאמור, עשוי ליצור תחושה של לשון אסוציאטיבית-מטאפורית, אבל לא הייתי מזכיר את כל היסודות האלה, אלמלא הייתי חש שלמרות הכל, האטצ'ינגס מצליח שיראו אצלו את העצים, ולא רק את היער.

היחס של חומה לזכרון ותפקודה כמונומנט של זכרון, מקשר אותו מיידית לכותל המערבי, ביתר שאת באנגלית בה המילה Wall משמשת גם למה שדוברי עברית מכנים "כותל" ומה שרוב דוברי-העברית מכנים "גדר ההפרדה". אבל מיד לאחר ההקבלה, האטצ'ינגס מסייג אותה ואומר:

עם זאת, למרות העניין שעשוי להיות בהקבלה הזו, יש הבחנה משמעותית שעלינו לעשות. בעוד מגדל החופש [=המבנה שזיסקינד הציע באתר מגדלי התאומים – א"ע] והמוזיאון היהודי [בברלין – עוד פרוייקט של זיסקינד – א"ע] הם מבני זכרון, החומה הפלסטינית היא מבנה פרוגנוזי: היא מייצרת את אותו אובדן עצמו שאותו היא מייצגת בצורה מונומנטלית. בזה, היא דומה יותר לחומת ברלין, אף כי זו שימשה רק את האכיפה של גבול קיים כנגד האזרחים של אותה מדינה, בה-בעת שהיא שימשה כביטוי לזהותה של המדינה ולריבונותה. החומה היא גם אנטי-זכרון במובן שהיא נוטלת חלק במחיקה נרחבת יותר של האלימות כנגד אנשים שאינם נושא הזכרון מחוץ לקהילה המיידית שלהם (עמ' 139 – 140).

ההקבלה השנייה של החומה, כאמור, היא לגבול בין ארה"ב למקסיקו. כאן, ארבע החומות (הסינית, ברלין, ההפרדה, גבול מקסיקו) נשזרות יחד לתפקיד אחד, והוא מניעת הגירה (בעיקר – זליגה של הגירה), על השלכותיה הכלכליות והחברתיות. בשבוע האחרון הדיון של יחס ישראל להגירה התחמם מאוד, אך כמעט לא עלה בו ההקשר הפלסטיני. ההתעלמות בין הקו הישר שעובר בין שאלת העובדים הזרים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הופכת את הדיון בשתי הסוגיות, אבל בעיקר בשאלת העובדים הזרים, לקשה ביותר. הערתי על כך בקצרה פעם ביחס לפליטי דארפור. המאמר של האטצ'ינגס מחדד את הדברים עוד יותר, כאשר אני מביא בחשבון שהעובדים הזרים מלכתחילה הובאו כפתרון להדרת הפלסטינים משוק העבודה הישראלי, עם הסגרים המתמשכים שהחלו ב-1991 (ונדגיש – ב-1991); אני ממשיך בזה שהשיקול הדמוגרפי מהווה גורם מכריע עבור רבים בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומקביל זאת לשאלת העובדים הזרים, שאינם יכולים להתערות באתוס הישראלי, כפי שהם יכולים להתערות באתוס של מדינות מערביות אחרות (את ההנגדה לארה"ב ערכתי בפוסט מוקדם ביותר).

כנגד התיאורים של מחלות, נישואי תערובת וכולי, התקשורת הישראלית מתקוממת. אך עם התערות של יותר ויותר זרים, כך יתערער הבסיס הדמוגרפי למדינה יהודית דמוקרטית, והאתגר שיעמוד בפני השלטון והבטחון יהיה לייצר, אם לא יווצר מאליו, איום קיומי שהאוכלוסייה הזו מייצגת עבור זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כאשר הדברים מנוסחים בצורה של איום ולא בצורה של מחלות או הסתגרות אתנית, התקשורת הרי מוכנה לקבל ואף מחבקת את השיח של השלטון וכוחות הבטחון. לקראת סוף מאמרו, האטצ'ינגס מביא ציטוט של אגמבן (שאפשר למצוא כאן, אם כי אני לא בטוח אם מדובר בלינק עם גישה מוגבלת או לא). הוא יאה גם לחתימת הפוסט הזה:

בעוד שכוח מטיל-משמעת מבודד ותוחם טריטוריות, אמצעי בטחון מובילים לפתיחות ולגלובליזציה; בעוד החוק רוצה למנוע ולווסת, הבטחון מתערב בתהליכים מתמשכים על-מנת לכוון אותם. בקצרה, משמעת מבקשת לייצר סדר, בטחון מבקש לווסת אי-סדר.

– Agamben, Giorgio. "On security and terror". Frankfurter Allgemeine Zeitung (trans: Soenke Zehle). September 20, 2001.

– Hutchings, Peter J. "Mural Sovereignty: From the Twin Towers to the Twin Walls." Law and Critique 20,2 (2009): 133-146.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על קהילה, זכויות ובחירה

 

[למי שלא ראה: אני יוזם סידרת מפגשים קצרה של לימוד משותף בקיץ, פרטים בקישור]

 

סוגיות שונות בחדשות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, סובבות סביב שאלות גדולות של קהילה, מאפיינים של קהילה, הזכות להתאגדות, קהילה מוכוונת, החשש מהאחר והחשש משינוי פניה של קהילה מוכרת. אלה אינן נידונות יחד, אף כי הצבתן זו לצד זו מאירה את הסוגיות באור אחר, משמעותי יותר מצד המהות. אני קושר יחד את הדיירים החרדים החדשים של רמת אביב, עניין שנידון מעל דפי הארץ על-ידי גדעון לוי (בעד) וקרלו שטרנגר (נגד), עם תקנון הקבלה ליישובים קהילתיים בגליל, שמכוון להרחיק ערבים מהצטרפות; וכן את סוגיית הריבוי הטבעי של המתנחלים.

 

אני אנסה לצייר את מורכבות התמונה, מבלי לפסוק על צעד אחד או פתרון פשוט שיפתור הכל (כיוון שאין כזה), כדי להבהיר את הדילמה הלא-פשוטה שסוגיות אלה מעלות עבורי. המטרה של הפוסט היא להציף כמה שיותר נקודות שנוגעות לעניין הזה, כתגובת-נגד לשיח התקשורתי בעניין, שהיה החלפת מהלומות בין מחנה "איכס, גזענות" למחנה "פויה, ערבים". אני מתנצל אם רצף הנקודות, הקשורות זו בזו אך לא בדיוק מובילות אחת אל הבאה, יצא קצת מבולגן:

 

* אינני חושב שעצם קיומם של יישובים שאופיים הוא ערבי או יהודי מעיד על גזענות. גזענות, בהגדרתה, היא המחשבה שלהבדלי גזע ביולוגיים יש השלכה על תחומים אחרים, בעיקר בתחומי אופי ומוסר. נגזרת של התפיסה הזו היא ההנחה שאנשים מגזעים שונים הם בעלי ערך שונה, ולכן אינם זכאים לאותן זכויות אנוש בסיסיות. לעומת זאת, ההכרה שתרבויות שונות הצמיחו דפוסי התנהגות מסויימים, ושעל-כן בן-תרבות זה או אחר ירגיש נוח יותר בקרב קבוצת ההזדהות שלו, איננה בגדר גזענות, לתפיסתי. במילים אחרות, כדי להשתחרר מדפוס החשיבה הגזעני אנחנו צריכים בראש ובראשונה לזנוח את העמדה השיפוטית כלפי תרבויות. העובדה שליהודים ולערבים יש קודים שונים של התנהגות, אין פירושה שקוד אחד טוב יותר מאחר. הטענה היחידה היא שלשני הקודים קשה לתקשר זה עם זה, ולכל צד יהיה נוח יותר בתוך הקודים שלו (אפשר לסבך את זה עוד יותר עם דיון על "מזרחי" ו"מערבי", אבל אני מניח את זה בצד לבינתיים).

דוגמה קטנה: כסטודנט, תמיד הציקו לי מודעות השותפים על תחנות האוטובוסים בירושלים, שהיו מלאות באפלייה: "דרושה שותפה" (מיגדר), "שומר שבת וכשרות" (דת), "לא מעשן". חשבתי שלא ראוי שיהיו מודעות כאלה, ואפילו השתעשעתי ברעיון של להציע מועמדות לדירה כזו שלא התאמתי אליה: "מה איכפת לכם לקבל שותף שאיננו שומר כשרות, אם אני מבטיח לשמור כשרות בדירה?" אלא שככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאין זו אפלייה. אם הייתי הולך לדירה שומרת כשרות, היו קורים דברים קטנים שהיו מציקים לי. הייתי מרגיש ש"נכנסים לי לצלחת", "כופים עליי". דווקא מתוך עמדה של דו-קיום במרחב הציבורי, צריך לאפשר לאנשים בביתם לבחור את אורח-חייהם.

 

* אני מתנגד לוועדות קבלה ביישובים. אני חושב שאחרי כך וכך שנים של התיישבות עם ועדות קבלה, ולאחר שכמעט כל פשע אפשרי וכמעט כל סטייה אנושית בוצעו ביישובים הללו, אפשר להודות שועדות הקבלה נכשלו, כפי שהן היו מועדות מלכתחילה. הן אולי הצליחו לשמור על סגרגציה מעמדית/עדתית עם הטייה לאשכנזיות, אבל הן לא הצליחו ליצור מקום בטוח.

אבל מעבר לשיקול הפרקטי של ההודאה הבלתי-נעימה בכשלונן, חשוב יותר להזכיר את השיקול העקרוני: גם האדם בעיר איננו רוצה לגור ליד כל אחד. אבל הסטודנט הדלפון נאלץ לגור בשותפות עם אנשים שאינם לרוחו, הזוג הצעיר מתחיל את דרכו בשכונה פחות מבוססת, שבה משפחתו חשופה יותר לפשע, אלימות ו/או הזנחה וכן הלאה. לא נעים, אבל קורה.

 

* עם זאת, אני מכיר בזכותם של אנשים להתאגד. אם אנשים רוצים לחיות ביישוב שכולו טבעוני / מודטים / אנתרופוסופים / חיים ללא טלוויזיה / שומרי שבת / שיתוף כלכלי / מעריצי נעמי שמר -  זו צריכה להיות זכותם. קבוצה כזו צריכה להיות מסוגלת לבחור את חבריה, ושתישמר לה הזכות לקבוע את הקריטריונים, גם אם לאדם חיצוני זה ייראה מוזר לדחות מישהו רק מפני שהוא פחות אוהב את נעמי שמר.

אבל – זכות ההתאגדות הזו איננה יכולה להיעשות על אדמות מדינה. אנשים שרוצים להיות מסוגלים להפלות דיירים על-מנת לעצב את אורח-חייהם, צריכים להיות בעלי הקרקע של היישוב כולו.

זוהי עמדה עקרונית, שקשה יהיה מאוד ליישם אותה בישראל של היום, עם ההיסטוריה ההתיישבותית שלה. אבל צריך לחתור להגיע לשם.

גם זה איננו פתרון מושלם: ראשית, ודאי שלמדינה יש זכות להתערב גם במקרה של בעלות פרטית כנגד אפלייה (שאם לא כן, עד היום לא היו מתקבלים נשים, כושים או יהודים למוסדות פרטיים שנהגו אפלייה בעבר). שנית, ברוח הזכות לפרטיות שתיארתי לעיל, קמו בארצות-הברית קהילות דתיות מסוגרות, שאינן מקבלות חברים שאינם בני-דתן, ובתוך הקהילה מתקיים דיכוי נורא, שקשה להילחם בו בשל סגירות הקהילה לעולם החיצוני. יש עוד אתגרים להתמודד איתם, ודאי.

 

* מצד שני, למדינה יש עניין לפתח התיישבות בפריפריה, וכאן נמצא המילכוד: כדי למשוך אנשים לגור בפריפריה, המדינה מציעה אדמה זולה או דיור זול. מחירים זולים מושכים בראש ובראשונה אוכלוסיות חלשות, שנוכחות גבוהה שלהן תבריח אוכלוסיות חזקות יותר, וממילא תחליש את הפריפריה ככללה. על-ידי הסגרגציה המעמדית של היישובים, הממשלה מנסה להגדיל את היישובים, למשוך אוכלוסיות מבוססות יותר לפריפריה, ובכך לחזק את הפריפריה כולה.

 

* למרות שאמרתי שאינני מוצא פסול בעצם קיומם של יישובים שאופיים יהודי או ערבי, אינני מתכוון לתמוך בחוק שאוסר על אזרחים ערבים לקנות בתים ביישובים יהודים, כשם שאינני מתכוון לתמוך בחוק הפוך. ישנם דברים שטוב שיקרו, אך טוב שיתרחשו מאליהם, ולא מכוח החוק.

ייתכן, אמנם, שאם קבוצה של משפחות ערביות תקנה בתים ביישוב מסויים, לאט-לאט יבואו יותר ערבים, יעזבו יותר יהודים, והיישוב ישנה את פניו. זה לכשעצמו, איננו תהליך מגונה, או תהליך שיש לחשוש מפניו. כמה כתבות דיווחו על שינוי פניה של יפו, ודחיקת תושביה הערביים לטובת פרוייקט-יוקרה זה או אחר המיועד לאוכלוסייה מבוססת (וממילא יהודית). מקרה אחר הוא שכונת צהלה התל-אביבית, שהגווארדיה הישנה שאיכלסה אותה מתקשה להתרגל לשכנים החדשים (דוגמה לכך: כאן). דברים כאלה קורים, ואינני רואה טעם בחוק שינסה לשמר באופן מלאכותי את זהותו של יישוב.

 

והנה הבעייה הגדולה: מבצעי התיישבות שונים כוונו להגדיל את ההתיישבות היהודית ולחסום יצירה של רצף התיישבות ערבית, מחשש שרצף טריטוריאלי יקשה להחזיק בקרקע לטווח ארוך (אגב, יש מקום לתהות אם הפרוייקטים ביפו אינם דרך ארוכה, איטית בלתי-מוצהרת אך מכוונת שנועדה למנוע אפשרות של גלישת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי מקרי אלימות על גבול תל אביב). זהו ההקשר שבו הקהילתיות של היישוב ממשיכה להיות רלוונטית. לחגוג חג ביחד? להתאבל על בן שנפל ביחד? בשביל זה יש מתנ"ס, אין צורך בלכידות של השכנים. ההצעה שלי לבטל את ועדות הקבלה, מכוונת ליצור פרבריזציה של היישובים הקהילתיים, כך שבדומה לפרבר האמריקאי, אנשים יגיעו בשביל איכות חיים שלהם עצמם, ולא כל-כך יפריע להם מי השכן שלהם.

אך היישוב הקהילתי איננו פרבר, לא רק משום שהבנייה צפופה יותר (כשהארץ קטנה יותר), אלא כי הוא ממשיך לתפקד כיחידה בטחונית. היישובים, רובם ככולם, מגודרים, יש בהם מחסני נשק, רכזי בטחון שפועלים בתיאום עם צה"ל וכולי. הם יושבים שם ומחכים למשהו, שאף-אחד לא רוצה לדבר עליו. את המשהו הזה הם לא רוצים (ואני מניח שגם לא יכולים) לחלוק עם השכן הערבי ביום פקודה. "ביתי הוא מבצרי" בצורה המוחשית ביותר.

זו הנקודה שבה האידיאלים שלי, והרצון להפוך את היישובים לפתוחים לכל, קורסים בפני המציאות הבטחונית בישראל שעל-פי הר-געש.

 

מילה לקורא המזדמן שחי ביישוב קהילתי: אני יודע שהדברים האלה נשמעים קצת הזויים. ההתנגדות הספציפית שלך לביטול ועדות קבלה איננה מתוך חיים בבונקר מוקף תיל כאשר סכין נמצאת בין שיניך, וחגורת רימונים עוטפת את גופך. תיאור איכות החיים שחיפשת בגליל, בעמק עירון או בנגב הצפוני כהחלטה בטחונית נשמע לך מופרך. אתה בסך הכל רוצה חווייה של קהילה, שיהיה לך ראש שקט כשהילדים משחקים בחוץ, ושלא תצטרך לשמוע חאפלה ערבית מהחצר של השכן ביום כיפור. לא נתווכח שוב על העובדות: על השכן שאתה שונא שאיכשהו עבר וועדת קבלה למרות שהוא סוציומאט, על הסוטה-מין שגר לידך, או על בעיות עם הנוער – הכל דברים ששום וועדת קבלה עוד לא מנעה. אבל מדיניות בטחונית תמיד מוכתבת מלמעלה, ואילו הפרטים שבה מקבלים החלטות משיקולים מאוד ספציפיים. גם הקצין שבוחר לחתום עוד שנה קבע עושה זאת מהשיקולים הפרטיים שלו, וכשהוא בוחר פרוייקט מגורים של "חבר", זה לגמרי איכות החיים שלו שהוא מחפש. אבל יהיה זה תמים לטעון שאין כאן משהו מוכתב מלמעלה, ובזה הפוסט עוסק.

 

הנקודה הראשונה שציינתי היא שאין לחשוב על יישובים שאופיים יהודי או ערבי כגזענות ואפלייה, וכן שאין לחשוב על אחת התרבויות הללו כנעלה על רעותה. ישנו מימד אחד שבו היישובים היהודים אכן נוטים להיות נעלים על היישובים הערביים, וזהו הצד של התשתיות: תוכנית בניין שנאכפת, קיומם של מרחבים ציבוריים, לנוי ולפנאי, מרכזי ספורט ובילוי. היעדר השירותים הללו מושכים את השיכבה העליונה של הציבור הערבי בישראל לרצות לגור ביישוב יהודי, ולא טוב-הלב של השכנים היהודים. ללא קשר, אבל כעת מסתבר שגם עם קשר, ראוי היה שהמדינה תשקיע יותר בהיבט המוזנח הזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על נאמנות ועל זכויות

שתי ידיעות בעיתון נוגעות לשאלת הנאמנות למדינה, שהיא בעצם נגזרת של זכות קיומה של מדינת ישראל – זכות שיש ויכוח עליה, ולכן היא נושא לדיון, למרבה הצער. הראשונה היא החלטתה האומללה של ועדת השרים לקדם חוק שיאסור לציין את יום העצמאות כיום אבל (או "יום צער", לפי לשון הידיעה, אף כי אינני מבין את הביטוי). כמו החלטות מטופשות רבות אחרות, היא מטופשת גם במישור העקרוני וגם במישור המעשי.

במישור העקרוני, נראה לי שגם ביום העצמאות (ואפשר אף לומר במיוחד ביום העצמאות) יש לשמור על זכות ההפגנה. בכל זאת, מדינה שמבקשת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון שמה עצמה ללעג אם ביום חגה היא איננה מאפשרת הפגנות.

בנוסף, הנסיון למנוע מהפלסטינים הישראלים לציין את אסונם איננו מתיישב עם הנראטיב הציוני עצמו. הרי אין ויכוח על כך שיום העצמאות הוא יום שמציין את נצחונו של הציבור היהודי על הציבור הערבי בפלשתינה-א"י. אחרת, לא הייתה כל משמעות להצהרה שבן-גוריון קרא עם עזיבתו של החייל הבריטי האחרון. נראה לי שאין ויכוח בציבור היהודי שמדובר בנצחון של ישראל, ושהנצחון הזה הוא טוב. החגיגות הן מצד המנצח, כמובן – האם זה סביר שהמנצח יבקש מהמפסיד שלא להצטער על הפסדו?

ההצעה גם מעלה שאלה של גזענות: במשך שנים מציינים חרדים לא-ציונים את יום העצמאות כיום אבל. הייתה ביקורת על כך ברמה התקשורתית, אך מעולם לא נחקק חוק בעניין. האם מה שמותר לחרדים אסור לערבים? ואולי החוק פשוט מעיד על משפטיזציה, כלומר על מעבר של הביקורת הציבורית מהספירה התקשורתית לתחיקתית בשנים האחרונות, ויחול גם על חרדים (לפחות על-פי לשונו).

שאלה זו נוגעת גם למישור המעשי של ההצעה: נראה שדווקא התעלמות המדינה, לצד הזמן שעשה את שלו, הביאו את האוכלוסייה החרדית בכללה קרוב יותר לציבור הכללי, והפכו את הקבוצה שמציינת את הדבר בהפגנתיות למיעוט שולי. האם מי שתומך בחוק הזה סבור שיש בכוחו לגרום לפלסטינים בישראל לאהוב את המדינה יותר? שתי תשובות אפשריות יש לדבר הזה: אחת – והיא בהחלט מתאימה לאופן-הפעולה של "ישראל ביתנו", ממנה יצאה היוזמה לחוק – היא ההבנה שחוק כזה דווקא ייצור ניכור רב יותר למדינה, שהרי מזה המפלגה שואבת את כוחה; השנייה, והיא עשויה להיות מחשבה של דורשי-טוב תמימים שיתמכו בחוק הזה, היא שעצם קיום ההפגנות יכול לסחוף פלח רחב יותר בציבור הפלסטיני לאי-הכרה במדינה, ועל-ידי האיסור ניתן להאט את התהליך. נראה לי שברור שגם אם האפשרות הזו נכונה (וזה נתון לויכוח), היא נופלת בפני הערך הדמוקרטי של עצם הרשות לקיום ההפגנות. לבסוף, ידוע שחוק חייב אכיפה על-מנת שיהיה בעל-משמעות. די לדמיין את השוטרים שיבלו את יום העצמאות בסיורי מעצרים בין מאה שערים לאום-אל-פאחם, בין בני-ברק לסכנין, כדי להבין את האיוולת שבהצעתו של ח"כ אלכס מילר.

הידיעה השנייה שהעלתה את השאלה היא ביחס לנזיפה שננזף אייל רוזנברג, דוקטורנט בטכניון, משום שלא עמד בזמן שירת "התקווה" . הויכוח שהתגלגל בטוקבקים בלבל בין עצם זכותו של הסטודנט למחות, לבין הטעם שבדבר ("טעם" – תרתי משמע).

באשר לעצם הזכות – ודאי שהזכות שמורה. אם רוזנברג היה נעצר, או אפילו מודח מהמוסד, היה בזה חציית קו בלתי-דמוקרטית ראויה לגינוי. אך כל מי שמציב עצמו בעינה של מחאה ציבורית, צריך להיות מוכן שהצד שכנגד ימחה גם כנגדו. ומי שבוחר לעמוד בשוליים, ולמחות כנגד הקונצנזוס, אין לו לצפות אלא להיות מוקע על-ידי הקונצנזוס. לכן, תגובות שמגנות את הדיקן על עצם הנזיפה, אינן מבינות את המשחק הדמוקרטי.

באשר למעשה עצמו – רוזנברג הוא מסוג פעילי השמאל שאם לא היו צומחים מעצמם, השב"כ היה צריך להמציא אותם. אי-עמידה בטקס חלוקת תארים לא תקל על פלסטיני אחד בעזה או על שוויון זכויות לפלסטינים בישראל, אך בהחלט מסייעת להרחיק את הציבור הישראלי מנושאים אלה בכך שהיא קושרת בין מאבק צודק לבין ערעור על זכות הקיום של מדינת ישראל. מהותית, המעשה איננו רחוק ממה שקרה בבחירות עם ליברמן, שבהציבו את הדיון על הנאמנות למדינה במסגרת גזענית, דחק את השמאל הישראלי לאמירות הזויות כנגד נאמנות, שעד אז נעדרו מהשיח שלו (ובכך פגע בלגיטימיות של טענות השמאל כלפי המרכז הישראלי).

ישראלים, ובעיקר אנשי שמאל ישראלים, טועים לחשוב שיש משהו מיוחד בלאומיות הישראלית, ומדמיינים שכזו נעדרת מרוב העולם המערבי, פשוט משום שהם לא מגיעים לידי מגע עם מדינות לאום מערביות בסיטואציות כאלה. הם לא מתעמקים במילות ההמנון השוודי או הדני, ולכן משוכנעים שהמילים "נפש יהודי" היא הדבר הכי נורא בתולדות המנוני הלאום. המציאות הנוכחית, כמובן, רחוקה מהפנטזיה של מדינה ליברלית חסרת-לאום או לאומנות. אין בזה כדי להצדיק במשהו את הלאומנות הישראלית, אך זה מסייע להבין אותה בהקשר אוניברסלי רחב. אני מסכים עם הדיקן: אני אינני נהנה מטקסיות ומקלישאות ריקות המלאות פאר עצמי, ולכן מדיר רגליי מטקסים. בשלוש השנים שאני חי בארצות-הברית, עוד לא נכחתי בטקס אחד שהניפו בו את הדגל האמריקאי או שרו את ההמנון. אך אם הייתי נוכח בו, הייתי עומד, מתוך כבוד לכללי הטקס, ולא משום שאני חותם על כל מילה שנאמרה בו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה