המדינה הדו-לאומית והמודל הקנטונלי

את ההצעה ליישם מודל קנטונלי לפתרון הסכסוך שמעתי לראשונה מהרב יואל בן-נון. זה היה בשנות התשעים, ואני טרם עמדתי על פגמי אוסלו. לא הבנתי שמשמעותה האופרטיבית של מדינה קנטונלית היא מדינה דו-לאומית, רעיון שנחשפתי אליו לראשונה רק בשנת 1999 ושעמדתי על חשיבותו עם פרוץ האלימות בראש השנה תשס"א. מלכתחילה הרעיון כל-כך הפחיד אותי שניסיתי לחשוב על פריצת-דרך בה שתי ריבונויות עצמאיות מתקיימות במרחב אחד, כשהריבונות היא עניין קהילתי, תלויית אנשים. אך הפוליטיקה היא תלויית-חומר ונקבעת במציאויות שאינן מתניידות, ועל-כן הפלואידיות שניסיתי לחזות נועדה לכשלון. לכן יובן שהופתעתי כשראיתי שפורסם השנה ספר שמשרטט חזון דומה לזה שעלה ברוחי בשנת 2000 ושזנחתי מאז.

בעייה מרכזית עם המודל הקנטונלי היא ההצלחה שלו בשוויץ. יציבותו גופה מסמנת למתנגדים שמדובר במהלך תלוי-תרבות שלעולם לא יצלח כאן, ספק אליו נלווה לא פעם הערה גזענית/מהותנית על כך ש"פה לא שוויץ" או ש"הם לא שוויצרים". כפי שאמרתי לא-פעם, אין חולק שכל מודל לשלום יכול להיכשל אם הצדדים יפעלו נגדו. אין מודל חסין מערעור והסלמה עד לכדי ביטולו המוחלט. התמיכה במודל כזה או אחר לשלום איננה יכולה להסתמך על התרחישים בהם הקיצוניים פועלים לבטל אותו, אלא צריכה להיות מיוסדת על האפשרויות הטמונות במקרה החיובי, ועל הדרכים בהם המודל מגיב לכל מרכיבי הסכסוך. פתרון שתי המדינות מתכחש באופן עמוק לסוגיית הפלסטינים החיים בשטחי ישראל. רבע מהאוכלוסייה איננו מיעוט בטל שיכול להסתפק בהגנת הזכויות האזרחיות. קבוצה כזו תתבע, ובצדק, ייצוג פוליטי. פתרון חלוקתי שגם מייסד מדינה פלסטינית וגם תובע מישראל להשיל את זהותה הלאומית, כפי שעזמי בשארה ביקש, הוא עוול שאין להסכים לו. הכרה בנוכחות המשותפת של יהודים ופלסטינים בכל חלקי הארץ היא מצע הכרחי לשלום, ממנו נדרש להתקדם לעבר תהליך של אמת ופיוס כפי שתואר ברשימה הקודמת, ומתוכו לייסד ריבונות משותפת רב-תרבותית. במובן זה, נוכחות המתנחלים היא נדבך משמעותי בתהליך הארוך, גם אם לא מדעת.

השאלה הגדולה היא האם בתלם הארוך עדיף ממשל מבוזר, מרובה-מחוזות תלויות-קהילה, או ממשל ריכוזי משותף. השאלה הזו כבר נוגעת לבעייה המעשית הראשית של חזון המדינה הדו-לאומית והוא הפער החברתי-כלכלי בין יהודים לפלסטינים בארץ-ישראל. ממשל מבוזר מטיל אחריות עצומה על השלטון המקומי, ובכך כורה בור עצום להנצחת הפער בין יהודים לערבים, כאשר האשמה תוטל לא על מבני-הכוח הקיימים, אלא על הסירוב לכאורה של הפלסטינים להיטיב את מצבם, או לחלופין על חוסר-כשרונם בניהול עצמי. הפתרון, לכאורה, מצוי במודל הממשל המרוכז: משרדי הממשלה יהיו אחראיים לצמצום הפערים בין הקהילות השונות, ואוטונומיה רבה יותר תוכל להינתן בשלב מאוחר, לאחר שהצליחו לשפר את מעמד הערים הפלסטיניות. כאן מפריעה הנימה הפטרונית המתכחשת (ואני שומר הערה לגבי ההיתכנות של כל זה לסוף דבריי). אך ממל מרוכז משותף עשוי להיתקל בבעיות סמליות רבות מיותרות, שדווקא הממשל המבוזר יוכל לדלג עליהן בקלילות. בקנטון גוש דן ייקבע יום חג בתאריך מסויים, שלא יצויין בקנטון השומרון, שיקבע יום חג ויום זכרון בתאריכים אחרים. תיאור זה כבר מעלה בעייה נוספת שאיננה קיימת בשוויץ, והיא ריבוי המיעוטים בתוך הקנטונים: אין להעלות על הדעת שיפו תשתייך לקנטון נפרד מתל אביב, או שאריאל לא תיכלל בקנטון השומרון. המיעוט הערבי בקנטון גוש דן ירגיש מנודה ומודר מהקנטון שלו, וכיוצא בזה המיעוט היהודי בשומרון. עובדה זו מערערת את טענת התאמתו של המודל הקנטונלי למצב בארץ-ישראל, ומצדיקה חשיבה מבוזרת עוד יותר של שלטון מקומי.

על ההבדל בין הקנטונים ליחידות מוניציפליות קטנות יותר, וכן על ההבדל הזהותי בין "הקנטון" ל"איזור", למדתי במאמרו המאלף של שון מילר מאוניברסיטת קנט על ריכוזיות וביזור בשוויץ. מילר מצביע על שלושה מימדים של פעילות פוליטית שמשתקפים במבנה הקנטונלי: ההיבט המשטרי של מוסדות פוליטיים, ההיבט התוכני של מדיניות, וההיבט התהליכי כגון בחירות וייצוג. מילר מגדיר אותם תוך שימוש והבחנה בין שלושה מושגים קרובים באנגלית: polity, policy, politics (עמ' 214). ההבחנה בין שלושת ההיבטים הללו מחדדת את חובת ההכללה של האזרחים הפלסטינים בכל אחד מהמישורים הללו, בין אם כמיעוט ערבי במדינת ישראל ללא תושבי הגדה והרצועה, ובין אם במדינה דו-לאומית בכלל השטח שממערב לירדן. על חשיבות הייצוג כותב מילר:

אם לביזור המשטרי והמדיניותי לא תתלווה יצירה (או שימור) אזורי בחירות תואמים, האוטונומיה כ"ריאה" של הפדרליזם תהיה סמלית בלבד. (225)

מילר מבקש להראות שלניתוח שלו לגבי אופני הביזור השונים של בחירות בתוך הקנטונים ובשוויץ בכללה יש השלכות לגבי סוגיות של ביזור ופוליטיקה מקומית בהקשרים אחרים, כולל היחס בין מדינות האיחוד והאיחוד האירופי (236). בעתיד שאינו נראה לעין, יש מקום לחשוב גם על השלכות מעשיות לישראל, כאמור. נראה שהגדלת תפקידה וכוחה של הפוליטיקה המקומית מגדילה את המעורבות הפוליטית ואת החוויה הממשית של פוליטיקה ישירה. עיצוב החיים בדפוס של דו-קיום המרחב הישיר הוא מעשי יותר מיישור ההדורים הרעיוני בין עמים. יצירת מרחב מחיה משותף שמביא בחשבון את הצרכים, הרצונות, וגם החששות של תושבי איזור נתון יכול להפוך להזדמנות לחוות פוליטיקה כהתממשות בחיי היום-יום, ולא כמעשה סמלי כלפי הזר, המתווך על-ידי אמצעי התקשורת (וממילא מאפשר הרחקה רבה יותר, ולכן גם אדישות ו/או אלימות מסוג אחר). דוגמאות לאלימות קיימת בין אנשים שחיים באותו מרחב אינן רלוונטיות ואינן מוכיחות דבר בהיעדר במה ותשתית למפגש פוליטי ועשייה פוליטית משותפת.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה בעיניי היא האופן הנכון להבנות את שיתוף הפעולה הזה: המודל הקנטונלי נסמך על טריטוריאליות שהיא הנושא הרגיש ביותר בסכסוך, והשטח לא תמיד כולל קהילות תרבותיות טבעיות, בשל טבעו המתנחל של המפעל הציוני. אולי ממשל מרוכז שמתקיים בהכפלה (משרד פנים יהודי ופלסטיני, משרד חינוך דו-ראשי וכן הלאה), ייטיב לתאם בין הקהילות השונות, מבלי להסתמך על גבולות מחוזיים. מצד שני, כאמור, עיצוב המרחב בצורה משותפת, כשבקנטונים מסויימים יש נטייה לרוב יהודי ואחרים מתאפיינים ברוב פלסטיני עשויה להעצים את שיתוף הפעולה על יסוד חיי היום-יום. בכל מקרה, בשתי אפשרויות היישום, הקהילות המצומצמות יותר, יקיימו אחידות יחסית על בסיס זהותי לאומי-דתי-תרבותי. אדם שחוגג חגים יהודיים כיום, מרגיש את נוכחותם בעיר שלו, במרכז המסחרי השכונתי או בכיכר העיר, והתחושה שהוא חלק מדבר גדול יותר מתעצבת בתקשורת ובתודעה. החוויה הזו איננה מצריכה שגם הממשלה שלו תהיה חלק אינטגרלי מהטקס. דווקא ההקשר היהודי מוכיח זאת היטב, כאשר לצד הקהילה המדומיינת של מדינת הלאום, טקסים רבים נחווים כמשותפים ליהדות העולם, ולא רק למדינה. האזרח יוכל לשבת עם משפחתו, בידיעה ששכניו יושבים גם הם לאותו שולחן חג, וכך גם בקהילות יהודיות רבות בארצו, ובארצות אחרות, הגם שהמדינה איננה מדינת לאום הומוגנית. המציאות מחייבת אותנו להכיר במגבלות מדינת הלאום, ובכזב שבה במקרה היהודי/ישראלי. העובדה שהמסגרת התשתיתית איננה אחת עם המסגרת הזהותית איננה סיבה לאכזבה. היא פתח לגמישות והגדרות מחדש.

***

עד כאן דיברתי על מה שיכול להיות, ומה שראוי שיהיה. הכנות מחייבת להסביר מדוע זה לא יקרה, גם אם הדברים מובנים מאליהם מבין השורות: הפערים העצומים בין יהודים לפלסטינים בארץ-ישראל מחייבים צמצום (לא חיסול) על-מנת לחתור לפתרון הסכסוך. הצמצום הזה חייב לבוא במחיר כלשהו לציבור היהודי, ואין מי שיהיה מוכן לשלם את המחיר הזה. הלב נשבר לראות איזה מחירים אנשים מוכנים לשלם, במודע ולא-במודע, ובלבד שלא לשלם את מחיר צמצום הפערים.

שני המודלים ששקלתי כאן כיישום אפשרי למדינה דו-לאומית הדגישו את המחוייבות לצמצום פערים בין שתי קבוצות האוכלוסייה הללו כנדבך מרכזי להצלחה. אך כשהימין הכלכלי בארץ מתגבר, וקובעי המדיניות מתנגדים לצמצום פערים בקרב האוכלוסייה היהודית, אין שום סיבה לצפות שהם יפעלו לצמצום פערים בין יהודים לפלסטינים, וממילא אין סיבה לצפות לפתרון הסכסוך.

בנוסף לצמצום הפערים המודלים הללו, ובעיקר המודל הקנטונלי, מבקשים לנגוס בכוחו ובמעמדו של השלטון המרכזי בישראל, משרדי הממשלה, על-מנת להעצים את האזרחים, להגביר את המעורבות הפוליטית, ולפתוח אפשרויות של דו-קיום. מסתמא, השלטון לא יוותר מרצונו על הכוחות המצויים בידו, וכך גם מרכיב זה שיכול לסייע בקידום הרעיון הדו-לאומי נדון לכשלון.

–

–

LeVine, Mark and Mathias Mossberg, eds. One Land, Two States. Israel and Palestine as Parallel States. Berkeley: University of California Press, 2014.

Mueller, Sean. “The Politics of Local Autonomy: Measuring Cantonal (De)centralisation in Switzerland.” Space and Polity 15.3 (2011): 213-39.

 

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

– נורווגיה

– קפריסין

– צ’ילה

– שוויצריה

– אלבמה, שנות הארבעים

– הודו

–

–

–

–

–

–

זכרון, חינוך, ולאומיות

הזכרון מהולל לא-פעם כסוד הקסם של הזהות היהודית. המסורת איננה האוצר עצמו, אלא האמצעי דרכו הזכרון נמסר. עצם קיומו של זכרון קולקטיבי מוטל בספק, ואפילו הזכרון הפרטי, שהוא עובדה פסיכולוגית, חמקמק בהגדרתו. ההוכחה הטובה ביותר לקיומו טמונה, ככל הנראה, באותם זכרונות בלתי-מילוליים. מקום, פרצוף, ריח, או קול, שהופעתו הנשנית יוצרת חוויה של זכרון מיידי. אבל דליית אירוע מסויים מתוך הזכרון היא דבר קשה הרבה יותר: הקידוד המילולי כבר שינה את האירוע מעובדות שנחקקות כמות שהן, לנושאים מיוצגים, וייצוג הוא כבר לכשעצמו פרשנות שאפשר לשנות ולהתאים לצרכים שונים ומסיבות שונות. אם כך הוא בזכרון הפרטי, ודאי שהזכרון הקולקטיבי חמקמק יותר. היותי עד בזמן אמת לשיכחה והשכחה של עובדות מערערת את הבטחון שיש לי בעובדות אחרות שאני יודע מתוך זכרון היסטורי.

הסלקטיביות של הזכרון ההיסטורי מלמדת אולי דבר-מה על הסלקטיביות של הזכרון הפרטי, ובכך הקשר ביניהם הוא אולי אלגורי יותר משהוא ביולוגי, חינוכי ולא ממשי. בעבר כבר תהיתי על היכולת להכחיש את הנכבה כליל, ובד בבד לדעת על קיומה של מלחמת העצמאות; נבצר ממני להבין איך אפשר להכיר בתי-מידות ערביים, סימנים של כפרים נטושים, שמות ערביים של מקומות שמשתמרים בצד שילוט שמעניק להם שם עברי אחר, ולמרות כל העובדות הפשוטות האלה להתכחש לעובדה ההיסטורית. העובדה, יש לציין, נפרדת מהשיפוט המוסרי שלה. ההכחשה קודמת לשאלה אם זה היה מוצדק, אם היה גירוש או רק בריחה; אבל העובדה שהיה מארג חיים שלם שאיננו אמורה להתקבל בפשטות גם על-ידי הלאומנים הנלהבים ביותר, ולא היא. כיוצא בזה עובדות שונות לגבי המבצע הנוכחי. המנהרות מתגלות כדבר חדש, מטרת המבצע משתנסחת כחיסול המנהרות, והציבור ברובו מקבל את הדברים כפשוטם, כאילו שכח לחלוטין שקיומן של המנהרות ידוע למעלה מחמש שנים, כאילו שכח שהמבצע החל בלי מטרה, שידיעות על התחממות הגיזרה קדמו לרצח המשולש בגוש עציון ועוד כהנה וכהנה עובדות שנדחקות לקרן זווית. אם אי-אפשר לצפות מהציבור לשמור מידע ולעקוב אחריו בטווח של חודש ובטווח של חמש שנים, מובן שקשה לקבל את ההבנייה ההיסטורית של אירוע שקרה לפני שנולדתי, ועוצב בזכרון הלאומי בצורה מסויימת.

אך שאלות השעה אינן מטרידות אותי כסוגיות ארוכות-טווח. מזכרוני אני יודע שאין זה המבצע הראשון בעזה, ואני יכול להעריך במידה רבה של בטחון שגם לא יהיה זה האחרון. הכמיהה לשלום אינה מסתכמת בעתות מלחמה, אלא גם בימים של רגיעה מדומה. האירועים בין גל אלימות אחד למשנהו חשובים יותר מערפל הקרב. סוגייה מרכזית של התלם הארוך היא שאלת החינוך הממלכתי בישראל. ישנו טיפוח מודע של לאומיות ריקה מתוכן, שימוש במילים כמו "ציונות" ו"ערכים" שמכוונים לטמימות החושים וקהות היכולת הביקורתית בלבד. מחד, אין לצפות שמערכת ממסדית תעודד ותטפח משהו מלבד נאמנות עיוורת אליה. מאידך, גם בכלים המוסדיים אפשר וצריך לקיים דיון על חזון, מטרות, ויעדים. שרי החינוך משמאל סיפקו מלוא-חופניים דוגמאות ליכולת מוסדית להתנער מלאומיות עיוורת, מבלי לגלוש לאנטי-ממסדיות כוללת.

ההתעקשות של יוסי שריד, בשעתו, לכלול ספרי לימוד שידברו על הנכבה לא העידה על רפיון השמאל בקבלת הנראטיב של האחר, אלא על העוצמה הטמונה בידיעה שיש יותר מצד אחד לסיפור, ושעצם קיומו של צד אחר איננו מערער את הבטחון הפנימי. החולשה הפרנואידית שבהתנגדות למהלך הזה, מתגלה בימים אלו עם הקושי של אנשים רבים, לאו דווקא אידיאולוגיים כהניסטים עקביים במשנתם, להכיל קיומן של דיעות שונות לגבי המבצע, וכן להבחין בין הגוונים הרבים של השמאל הישראלי. היעדר היכולת למורכבות ניכר גם בהתכחשות לפער בין היכולות הישראליות לפלסטיניות, הפער העצום בין מספר הנפגעים בין שני הצדדים, שאיננו גורע כהוא זה מתחושת הקרבן וההתקרבנות של מרבית הציבור הישראלי. ישנו קשר עקיף בין עודף הוראת השואה במערכת החינוך הישראלית לבין חוסר היכולת לקבל אחריות על האלימות של קבוצת רוב ריבונית בארצה.

סוגיית ספרי הלימוד גם היא איננה ייחודית לישראל. במאמר מ-2008 בוחן יאניס פאפאדקיס את הנראטיב הלאומי בספרי לימוד קפריסאים, שמקיימים תבנית ידועה: היוונים מתחילים את ההיסטוריה בהגעת היוונים לאי, הטורקים מתחילים את ההיסטוריה בהגעת הטורקים, ואירועי 1974 מתוארים בחיוב או שלילה בהתאם לזהות האתנית של מחברי ספר הלימוד.

עלייתה של מפלגת שמאל טורקית לשלטון ב-2003 הביאה לשינוי מגמה בספרי הלימוד. מתוך רצון לעמעם את האתנוצנטריות הטורקית ולעודד צמיחה של לאומיות אזרחית הממשלה קידמה בניית נראטיב חדש, שכלל שינויים טרמינולוגיים (כמו המנעות מכינוי טורקיה "המולדת", ויישום התואר הזה לקפריסין עצמה); שינויים אנליטיים דוגמת ההימנעות מתיאור הטורקים כקבוצה אחידה, ובמקום זאת תיאור תהליך הדרגתי שבו המוסלמים מאמצים זהות טורקית והנוצרים זהות יוונית; ושינויים בשרטוט ההיסטוריה עצמה: במקום תיאור של 1963-1974 כתקופה אחידה של "ברבריות יוונית", הספרים מחלקים את התקופה לשניים, וממעיטים בחשיבותה לעומת הספרים הקודמים.

ההיסטוריה לא מוצגת עוד כסיפור מונוליתי של עימות; במקום זאת, ניתן דגש מודע על דוגמאות של דו-קיום ושיתוף-פעולה, וקיים מעתק מהיסטוריה פוליטית ודיפלומטית להיסטוריה שמתמקדת בחברה, תרבות, וכלכלה. דוגמאות רבות לקוחות מהתקופה העות'מנית ועד היום כאשר שיתוף-פעולה היה היבט של חיי היום-יום, כולל מאבקי עובדים, מוסיקה, כדורגל ומסחר. קפריסאים יוונים וקפריסאים טורקים מוצגים כמי שסבלו יחד, למשל מהמיסוי הכבד שנכפה על-ידי הבריטים, וככאלה שמתו יחד כאשר שירתו יחד בגדודים בריטיים במלחמת העולם השנייה. הרצח של שני עיתונאים קפריסאים טורקים שתמכו בדו-קיום ב-1962 מגונה כמתקפה אלימה נגד קולות של שלום ושיתוף פעולה. [140]

פאפאדקיס מודה שגם מהלכים בספרים החדשים אינם חפים מבעיות, אבל הפער בינם לבין הספרים שקדמו ל-2003 הוא משמעותי. הפגמים שנותרו מזכירים בהקשר הישראלי את המחקר של נורית פלד-אלחנן, שמצאה קולות הגמוניים של הכחשה אפילו בספרים שלא מתעלמים כליל מהנכבה (כתבתי על מאמר שלה בנושא כאן, ובינתיים התפרסם מחקר רחב יותר שלה בנושא). כמובן ששינויים כאלה דורשים רצון טוב, וההיתכנות של רצון טוב שכזה במערכת החינוך הישראלית מובילה לאימת מעגל הקסמים: על-מנת שישראלים יבקשו ליצור מערכת חינוך שאיננה מעודדת התקרבנות, הם צריכים להצביע למפלגות שלא זקוקות להתקרבנות הזו כדי לפרוח. אך כאשר המסר השואתי מולעט מזה שנים, קשה לראות כיצד זה יקרה. פאפאדקיס עצמו מזכיר את המקבילה הישראלית ושינויים שחלו לאחר הסכם אוסלו.

שוב אוסלו: השנים הארורות של התקווה מבוססת-ההפרדה. כשהתנפצה התקווה בכהונתו של ברק, נותרנו רק עם הרצון להפרדה. אם בטוב ואם ברע, אם כאסטרטגיה לשלום או טקטיקה של מלחמה, הישראלים דורשים הפרדה. גם זוהי התכחשות למציאות, יצירת זכרון סלקטיבי שאיננו תואם את השטח. הפלסטינים כאן: בעזה, שנמצאת במרחק שיגור רקטה לתל אביב; בגדה המערבית, מפוזרים ומתוחמים באזורי A ו-B בין התנחלויות שונות, קטנות וגדולות, בטחוניות ופוליטיות; ובישראל גופא: בגליל, בנגב, במשולש. אחרי כל גלי האלימות האפשריים, אחרי החרמות וההשעיות וההפגנות והקללות והפיטורים והאיומים והמכות, לא יהיה מנוס מלשוב לחיות ביחד. במסחר, בכדורגל, במאבקי עובדים. בלי כיפת ברזל ובלי מחסומים.

–

Papadakis, Yiannis. “Narrative, Memory and History Education in Divided Cyprus. A Comparison of Schoolbooks on the ‘History of Cyprus’.” History & Memory 20.2 (2008): 128-48.

Peled-Elhanan, Nurit. Palestine in Israeli School Books. Ideology and Propaganda in Education. London: Tauris, 2013.

–

 

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

– נורווגיה

– קפריסין

– צ’ילה

– שוויצריה

– אלבמה, שנות הארבעים

– הודו

–

–

–

–

–

–

הם לא נורווגים

לא נפתור כאן את תחלואי העולם, שאחת המפורסמות בהן היא הצביעות. הסיבות בעטיין תשומת-הלב המוקדשת לישראל ועוולותיה גדולה ממקומות אחרים ידועות. עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים במקום למחזר דברים שכבר נאמרו בפעולות צבאיות בלתי-צודקות קודמות.

הדחייה המוחלטת של פטריוטים מסויימים את הביקורת על הצדדים הקולוניאליסטים שבציונות שגויה בעיקרה. אבל מצדדי התווית הקולוניאליסטית נוטים מצידם לשכוח את ההבדלים הנכבדים. לא הרי יהודי מזרח אירופה המפורדים בין העמים ומתקבצים בחבל-הארץ ההיסטורי שלהם כהרי בריטים המתיישבים בהודו, צרפתים המתיישבים בצפון אפריקה, והולנדים המתיישבים בדרומה. ומאידך, דווקא ההבדלים המשמעותיים מעוררים הפתעה נוכח קווי הדמיון הרבים שנמצאים בין אלה ובין אלה. ומעל הכל, היהודים שמשנים תפקידים וניצבים מן העבר הזה ומן העבר השני של גדות ההיסטוריה והמושבות. "הייתי פעם כבש והייתי גדי", כזכור. סיום המנדט הבריטי במקביל לעצמאות הודו, למשל, ומיד לאחר-מכן הנכבה. "היום איני יודעת מי אני". אכן.

ההבחנה הגזעית בלטה ברוב המפעלים הקולוניאליסטיים. הבריטים לא התערו בהודו עד תום; צאצאי ההולנדים והבריטים בדרום אפריקה ניכרים היטב עד היום. הפזורה המזרח-תיכונית והים-תיכונית של העם היהודי מאפשרת להבדלים בין "ילידים" ל"מיישבים" להיטשטש. מאמצי ההפרדה האדירים הם בין היתר תולדה של הקושי להבחין בין הניצים סתם כך. לכשעצמה, זוהי נקודת דמיון בין תולדות המפעל הציוני למפעלים קולוניאליסטיים "שכונתיים" יותר. צפון אירלנד היא דוגמה ידועה ולא בלעדית.

במאמר שהתפרסם בשנה שעברה בוחנות שלוש חוקרות מאוניברסיטאות ברגן ואוסלו בנורווגיה את זהותם האזרחית של אנשי הסאמי, המיעוט הילידי בנורווגיה. מיותר לציין שההבדלים בין הסאמי לבין הפלסטינים בישראל הם עצומים, בראש ובראשונה מן הבחינה המספרית: פחות מחמישים-אלף תושבים מתוך אוכלוסייה כוללת של חמישה מיליון בנורווגיה. התהליכים הנדונים בכתבה מופיעים אחרי שנים של הדרה ממשלתית מכוונת ומאמצי אסימילציה וטשטוש ההבדלים בין הסאמי לכלל האוכלוסייה (בתהליך שהחל ב-1880!). המחשבות שאני מעלה כאן נוגעות בעיקר להיתכנות של עיצוב תודעה וזהות תרבותית על-ידי הממשלה, בלי שום טענה ליישום מיידי המוכן לייבוא או לפתרון מהיר השתא.

המחברות מדגישות את ייחודם של הסאמי וזהותם כמיעוט, בצל מאמצי נורווגיזציה ובצד תהליכים דמוגרפיים טבעיים שערערו את ייחודם, כגון היסטוריה ארוכה של נישואי תערובת ותהליך הדרגתי של אובדן השפה. קיומה של זהות קהילתית מיעוטית היא כמעט בגדר הפתעה בנסיבות אלה. ב-1975 הסאמי ביקשו להצטרף למועצה העולמית של עמים ילידיים (World Council of Indigenous Peoples), גוף שהוקם כחלק מתנועה עולמית של "עולם רביעי" – אלה שמתחת לעולם השלישי. הסאמי נראו בעיני רבים במועצה כאירופאים לבנים ומבוססים, אך לבסוף זכו להכרה כ"אינדיאנים לבנים". אנקדוטה זו, מעבר למה שיש בה ללמד אותנו על הפוליטיקה של הזהויות (ובדיון אחר – של המסכנות), רלוונטית גם היא בהקשר הישראלי. ההכרה באש"ף ב-1974, השוואת הציונות לגזענות, ועוד תהליכים שאירעו בשנות השבעים, שהן גם ראשית התנופה של תנועת ההתנחלות. בניגוד לטענות של ייחודיות ישראלית, לסכסוך יש הקשר גלובלי, גם אם הוא בלתי נראה ברובו (ועוד יותר משהוא בלתי נראה, הוא בלתי-נדון מחוץ לכותלי האקדמיה).

המאמר דן בזהות העצמית של הסאמי בנורווגיה כיום, על סמך שאלונים שחולקו בסמוך למערכת בחירות לפרלמנט הסאמי. המחברות מדגישות את המובן מאליו שנשכח לא-פעם בארץ: זהות היא שאלה פרטית, סוגיה של הגדרה עצמית. השיח הציבורי בישראל עדיין לא נרפא כליל מהטענה שאין עם פלסטיני. כאילו הזר יכול לטעון משהו לגבי הזהות של האחר. אני כותב זאת ונזכר בקריקטורה המופלאה בסרט "קט באלו", כשאביה מתעקש לברך את הפועל האינדיאני שלו ב"שלום עליכם", משוכנע שהוא נמנה על עשרת השבטים.

אחד הממצאים הוא הלימה בין תחושת השתייכות לקבוצה האתנית לבין רישום לבחירות:

המחברות מתלבטות במשמעות הקשר הזה: האם אלה שמרגישים תחושה חזקה יותר של שייכות הם אלה שטורחים להירשם, או שמא אלה שנרשמו נעשים מעורבים יותר בקהילה שלהם ומרגישים תחושת שייכות חזקה יותר? הזהירות בשרטוט היחס בין הסיבה למסובב ראויה לשבח, אבל מצד שני הפער בין אלה שנרשמו לבחירות ולאה שלא נרשמו איננו חד משמעי. מבלי לבטל את עצם ההלימה, ניתן לראות שאלה ואלה ציינו תחושת השתייכות חזקה על בסיס אתני. פער אחר שהמחשברות מודות שקטן לכשעצמו ועדיין מבקשות למצוא בו משמעות הוא ההבדל בין תחושת השייכות לכלל האוכלוסייה הנורווגית אצל משיבים רשומים לבחירות ואלה שאינם רשומים. אלה שלא נרשמו לבחירות לפרלמנט הסאמי הרגישו מעט יותר שייכות לכלל האוכלוסייה.

הפער המשמעותי הגדול ביותר שעלה מהשאלון הוא בתחושת הקשר לאיזור המושב ההיסטורי של הסאמי:

התושבים הרשומים לבחירות הרגישו קשר משמעותי יותר לעומת האחרים. השאלה כמעט מכוונת להמחיש את משמעות הקהילה המדומיינת. הסאמי הרשומים מרגישים קשר עז יותר למקום, וגם לקהילה הקרובה אליהם, בעוד שנורווגים שאינם סאמי שחיים באותו איזור, כלומר חיים בקרבם, רואים עצמם בראש ובראשונה כנורווגים, והשיוך שלהם איננו מתנסח דרך הקשרים המקומיים. היכולת של אנשים שחיים זה לצד זה לחוות חוויות שונות מבחינת השתייכות לאומית, קהילתית ותרבותית מדגימה את עוצמת המימד הפרטי-תודעתי ביצירת זהות. בצורות התקשורת העכשוויות נקל לדמיין כיצד דברים אלה מועצמים: שני שכנים גרים זה לצד זה, אבל כל אחד בוחר ערוצי תקשורת אחרים, במות-דיון אחרות, והתחושה האישית לגבי "על מה כולם מדברים" משתנה ומתעצבת לפי גורמים כאלה. גם כאן יש נקודות למחשבה שרלוונטיות לא רק לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיכולת של אנשים לחיות זה לצד זה בחוויה תרבותית שונה, אלא גם למקומה של הפזורה הישראלית בתפוצות.

ממצאים אלו מעלים את השאלה של התאמה או אי-התאמה של זהות סאמית ונורווגית. בשיח הציבורי, למשל בנוגע לזכויות של סאמי לקרקע, סאמיוּת ונורווגיוּת לעיתים מוצגות כעניין של או-או, עם גבול חד שעובר ביניהם: אפשר להיות סאמי או נורווגי. אך זהות סאמית חזקה איננה מונעת מאדם להזדהות בבירור כ"נורווגי". הנתונים שלנו אינם מתירים לנו לנתח ישירות את המידה בה הסאמי באיזור המדגם שלנו משלבים זהויות סאמיות ונורווגיות. באופן כללי, ככל שהתוכן של נורווגיוּת נתפס כמכיל יסודות שאינם תואמים את התוכן שנתפס כסאמיוּת, יהיה קשה יותר לפרט לשלב בין הזדהות עצמית סאמית ונורווגית…

הממצאים שלנו מצביעים בבירור שאוכלוסיית התושבים באזורי-הליבה של הסאמי קובעת את הגבול בין סאמיוּת ונורווגיוּת באופן שהופך את הגבול הזה לעמום, ולאו דווקא חד… משמעות הדבר שסאמי נורווגים יוכלו לברוח מקביעת גבול חד שמאפיינת יחסים בין עמים ילידיים לכלל האוכלוסייה האזרחית במקומות רבים. [724 – 725]

–

Selle, Per, Anne Julie Semb, and Kristin Strømsnes. “Citizenship Identity among Norwegian Sami in Core Sami Areas.” Citizenship Studies 17.6-7 (2013): 712-27.

–

בשולי הדברים

השיטה הסוציולוגית שכלולה במאמר הזה רחוקה מהמתודולוגיות שאני עוסק בהם בדרך-כלל. גם לזה הגעתי דרך העניין שלי בנושאים אחרים לגמרי. המחברת השלישית של המאמר שהוזכר לעיל, קריסטין סטרומסנס, פרסמה מאמר אחר בו היא בחנה את ההשלכות של השתייכות לארגון דתי כלשהו (לרוב כנסייה, אך היא ניסחה זאת בצורה רחבה יותר), וכן את ההבדל בין אלה שמשתייכים לארגון ולא מגיעים באופן קבוע, לאלה שמשתייכים ומגיעים לאירועים (תפילות) דרך קבע. המסקנה המפתיעה שלה (אם כי היא מודה שזה לא עלה באופן מובהק בשלב ראשון מתוך השאלונים) היא שבניגוד לדיעה הרווחת, חברות בארגונים כאלה איננה מסייעת בהון סימבולי בחברה. הדברים שנכונים לסקנדינביה אינם יאים בהכרח לישראל (או לארצות-הברית), אבל הפער בין הדימוי הנפוץ והנתונים בהחלט מרתק. בהקשר הישראלי, אנה פרשיצקי ולריסה רמניק בחנו לאחרונה את מקומה של הדת ביחס לעולים מברית-המועצות לשעבר, וגילו הבדל מגדרי מרתק: נשים ייחסו חשיבות רבה יותר לגיור מאשר לגברים. הסיבות לכך רבות ושונות: השירות הצבאי כסוג של גיור תרבותי/אזרחי; החשיבות של יהדותה של האם לצאצאים; ותפקידיהם של הגברים בבית שגורם להם לסלוד מהחברה הכללית ולשמר את מקומם בבית במקום להחליש את מעמדם באוכלוסייה.

Strømsnes, Kristin. “The Importance of Church Attendance and Membership of Religious Voluntary Organizations for the Formation of Social Capital.” Social Compass 55.4 (2008): 478-96.

Prashizky, Anna and Larissa Remennick. “Gender and Cultural Citizenship among Non-Jewish Immigrants from the Former Soviet Union in Israel.” Citizenship Studies 18.3-4 (2014): 365-383.

 

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

– נורווגיה

– קפריסין

– צ’ילה

– שוויצריה

– אלבמה, שנות הארבעים

– הודו

–

–

–

–

–

–

על קהילה ומחוייבות

קהילה מבוססת בחלקה על הרצון לקשרים חזקים בתוך הכלל, לתחושה רגשית עזה, ולאחווה ושיתוף. אוטופיה היא המקום שבו צרכיו הרגשיים היסודיים של אדם מוצאים ביטוי ונענים על-ידי הקבוצה הקהילתית…

מחוייבות ללכידות הקבוצתית ולסולידריות דורשת התקשרות של כל המשאבים הרגשיים של היחיד אל הקבוצה. סיפוק רגשי צומח מהשתתפות והזדהות עם הכלל הקבוצתי. מחוייבות רגשית הופכת למחוייבות למערכת של יחסים חברתיים. היחיד מתחייב לקבוצה בתור מערך היחסים הראשי שלו…

מעורבות כמו-משפחתית עזה שכזו גם מגדילה את הנכונות של חבריה לפתור את המריבות והמתחים שעשויים להתפתח ביניהם. מחוייבות מסוג זה מתפתחת על-ידי התכחשות (תהליך של הינתקות) והתייחדות (תהליך של התקשרות). התכחשות כוללת ויתור על מערכות-יחסים מתחרות שמחוץ לקבוצה הקהילתית לצד התחברות בלעדית ופרטנית מבפנים…

הסתגפות (mortification), שהיא תהליך של הינתקות, והשתגבות (transcendence), שהיא תהליך של התקשרות, מקדמות מחוייבויות מוסריות הטעונות במטען ערכי. הסתגפות כוללת שעבוד של מצבים פרטיים לשליטה חברתית, החלפת זהות קודמת לזהות שמוגדרת ומנוסחת על-ידי הקהילה. השתגבות היא תהליך דרכו היחיד מקשר את זכות ההכרעה שלו לכוח גדול ממנו, ובכך מתמסר למשמעות הנעלה יותר שמגולמת בקבוצה ומשתעבד לדבר-מה שקיים מעבר לו עצמו. (72-74)

הציטוט הזה לקוח מספרה של רוזאבת' מוס קאנטר, שמרכזו בקהילות שיתופיות ו/או דתיות במאה ה-19. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא הסוציולוגי-היסטורי הזה, אבל הפכה לרב-מכר בגלל הרלוונטיות שלה בסוף שנות השישים/תחילת שנות השבעים שכללה פריחה יחסית של צורות-חיים שיתופיות בארצות-הברית. העניין של קאנטר הושפע מהמגמה שהתעוררה סביבה, ובהתאם המגמה יצרה עניין בספר שלה. המהדורה שאני מחזיק היא הדפסה חמישית (בתוך ארבע שנים!) של ספר עם כריכה רכה בהוצאת אוניברסיטת הרווארד. גם הוצאות אקדמיות וגם דיסרטציות אינן רגילות בתפוצה כזו.

כפי שהדברים התאימו גם לקהילות דתיות בארצות-הברית של המאה ה-19 וגם לקהילות חתרניות של ארצות-הברית של ילדי הפרחים, כך הם מתאימים לקהילות רבות אחרות, בישראל של היום או – כפי שאני מבקש לטעון – בכיתות של ימי הבית השני (ולמען הסר ספק אדגיש: הקבלה בין כיתות בית שני לעדות ומחנות שונים כיום אין משמעה שיש לחשוש מחורבן אפוקליפטי).

ההבחנה בין תהליכי התלכדות בתוך הקבוצה פנימה לבין ההיקרעות מהחברה הסובבת כשני תהליכים שמתרחשים בו-זמנית ומבטאים צדדים שונים של אותו מטבע, היא רק חלק מהסיפור. אחד ההיבטים המרתקים בעצם קיומן של קבוצות מסתגרות הוא הרצון שלהן לצרף חברים חדשים, והאמונה שלצד ההיבדלות מהחברה הכללית (בדרכי פרישות מגוונות בעלות דרגות עוצמה משתנות), יש אחריות עצומה כלפי החברה הכללית ורצון להתקבלות על-ידה. כמובן, שהתקבלות זו יכולה להתבצע רק במהופך: כלומר, שהחברה הכללית תשנה דרכיה (או ליתר דיוק, בהתאמה למושגי הקבוצה האידיאולוגית: תתקן דרכיה) ותהפוך לחלק מהקבוצה האידיאולוגית המתבדלת. אבל התקווה הזו, שלעיתים היא גלויה ולעיתים היא כמוסה, מסגירה גם כמיהה עצומה להשתייכות, ולחסר בקבלת אישור מהחברה. חסר זה נענה על-ידי רטוריקה של דחיית החברה כשוגה תמידית ומהותית, אבל המתח נותר על כנו: הטענה כלפי שגיאות החברה מחייה גחלת לוחשת של האפשרות לתיקון החברה. מעניין שלא פעם קבוצות כאלה גם גורסות שלמרות שהן התבדלו ונפרדו מהחברה, הטעות של החברה הכללית עשויה להמיט על כולם אסון, כולל על הקבוצה האידיאולוגית. גם בזה מוצפנת הכרה בכך שהקבוצה המתבדלת איננה מנותקת לחלוטין מהחברה ומהווה איבר מאבריה.

עניין נוסף שתובנותיה המחכימות של קאנטר מחמיצות הוא ההבדל בין מי שמגיע לקבוצה מבחוץ, ומי שנולד אליה. תהליך ההתכחשות יפה לתיאור חוזרים בתשובה (שוב, בדרכים שונות ובעוצמות משתנות), אבל איננו מדוייק למי שנולד אל תוך החברה החרדית, למשל, שאין לו מערכות-יחסים מתחרות להתכחש אליהן. אולי, אני מיד סותר את עצמי, ההתכחשות איננה חייבת להיות התכחשות למשפחה וחברי-עבר, אלא גם להתחרות של מערכות-יחסים פוטנציאליים שלא הגיעו לידי מימוש, ממש כשם שמי שנולד לקהילה חרדית דוחה מראש יצירת קשרים אמיצים כאלה עם לא-חרדים (ובכלל זה לא-יהודים).

התרגום של mortification כהסתגפות הוא מסופק, ומעלה את המורכבות של המונח ואת האופן שבו קאנטר משתמשת בו. כפי שהשורש הלטיני שלו מסגיר, ניתן היה לתרגם אותו גם כ"המתה", אבל דומני שלזה יש גוון חריף יותר מאשר ל-Mortification האנגלי. ועדיין, יש כאן המתה, ואנו מחוייבים לשאול המתה של מה או של מי. כחלק מתהליך ההתכחשות, אפשר להבין זאת כהמתה של חברים ובני-משפחה שחבר הקבוצה מתרחק מהם ונקרע מהם, על-מנת לדבוק בקהילה בכל מאודו. דבר זה ודאי נכון לאור הציטוט בפיסקה השלישית, המתאר התכחשות. אבל בתהליך המורטיפיקציה קאנטר מתארת ויתור ואובדן-שליטה על הכרעות מתחום חיי-הפרט למען הקבוצה, והמשמעות איננה אלא שהחבר ממית משהו בו עצמו, מן העצמאות שלו אך גם מן העצמיות שלו, בדרך לחיי הקבוצה.

אם כבר הזכרתי את החרדים כדוגמה בת-זמננו ומקומנו לדיונה של קאנטר, כדאי להעיר עוד שתי הערות שיוסיפו ניואנסים לתיאור של קאנטר. ראשית, על ההבדל שבין קבוצה דתית לקבוצה לא-דתית: בקבוצה קהילתית דתית, הקבוצה (לפחות לכאורה) איננה מטרה לכשעצמה, אלא כלי שנועד לשרת את היסוד הטרנסצנדנטי הנעלה באמת, כלומר האל. הקהילה היא כלי שמסייע לעבוד את האל, ובזה חשיבותה. זאת, לעומת קבוצות שיתופיות, כגון הקהילות והקומונות של ימי טרום המדינה, בהן הקבוצה היא אכן כלי שדרכו הפרט בא לידי ביטוי (אך לא למטרות פולחן). קאנטר יותר ממודעת לקיומן של קבוצות כאלה, לא רק מתקופתה כפי שכבר ציינתי, והשימוש שהיא עושה בספרו של מרטין בובר, "נתיבות באוטופיה", יוכיח. ייתכן שכסוציולוגית ההבדל בין ההגדרה הרשמית של מטרת הקבוצה (למען עבודת האל, או למען עצמה) זניח בעיניה, והיא רואה דמיון במכניזמים של קבוצות דתיות ולא-דתיות במאה ה-19 וה-20 גם יחד. אבל לי נראה שמבחינה פסיכולוגית חייב להיות לדבר משמעות: אם קהילה איננה מצליחה להשביע את כלל הצרכים הרגשיים של חבר בה, זו בעייה משמעותית יותר כשהחבר יכול למלל את הבעייה הזו (כלומר, שיש לו לגיטימציה לבוא לקבוצה ולומר: המטרה שלנו היא סיפוק הצרכים הרגשיים, ושלי אינם מסופקים), מאשר כשאין לו דרך להביע זאת, משום שהמטרה המוצהרת (והדבר היחיד שהדיון יכול לסוב סביבו) היא פולחנית. ההשתגבות איננה ביחס לקהילה כלל, אלא ביחס לאל, לדרכיו ו/או למצוותיו.

שנית, זיהויים של החרדים כקבוצה מתבדלת מן החברה הכללית איננו מובן מאליו: הנראטיב ביחס לחרדים (וגם הם כלפי עצמם) רואה בהם שימור או התאבנות של מצב קודם של החברה, ומובן שלתיאורים השונים הללו יש משמעות פרשנית-ערכית. בנוסף לפרשנות הערכית השונה של המעשה, ישנו ויכוח, נאמר, בין נקודת-הזמן המשתמרת, כאשר החרדים יטענו ביחס לעצמם שהם משמרים את היהדות האותנטית כפי שהחלה כשיעקב ובניו ירדו מצרימה, או לכל המאוחר כפי שהיא מתקיימת מאז ימי התלמוד. מבקריהם יטענו שהם התאבנו במושגים ובהוויה מזרח-אירופאית של ראשית העת החדשה. אם הם ממשיכים את מה שהם היו, הרי שהם לא פרשו משום דבר, והקבוצה הפורשת מכלל החברה היא כלל הציבור החילוני. מובן שאין זה כך. עצם נראטיב השימור לוקה במכשלות ידועות של קהילה מדומיינת (והאימרה המיוחסת להיסטוריון יעקב כ"ץ ש"'החדש אסור מן התורה' הוא חידוש מאין כמוהו" יפה גם כאן), אבל אפילו במידה שיש לו ממש כלשהו, מוטב להכיר שהנראטיב הזה שוגה בראייה הסוציולוגית של מי פורש ומתבדל, וזוהי נטייה תמוהה במקצת, נוכח מציאות ברורה כל-כך. הקושי לראות בחרדים פורשים מתבדלים "להכעיס" הוא חלק מן הבעייה הכללית יותר שתוצאותיה מתבטאות בכניעה לגחמות חרדיות שונות, שבצד נראטיב השימור המקובל על רבים בציבור, ממציאים הגבלות ואיסורים חדשות לבקרים. חברה איננה צריכה להציב לעצמה מטרה של מניעת התבדלות של קבוצות אידיאולוגיות. חופש ההתאגדות (ולכן גם זכות היציאה) גם הוא תנאי של חברה דמוקרטית. אבל מושכל ראשון הוא שכל קושי שנוצר בעקבות ההתבדלות מונחת לפתחו של המתבדל, לא כבעייה הדורשת פתרון אצל החברה הכללית.

—

Kanter, Rosabeth Moss. Community and Commitment. Communes and Utopias in Sociological Perspective. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1972.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

את הדיון על ההגירה צריך להתחיל מכך שבכל מדיניות הגירה יש הגבלה על חופש התנועה, ובכך פגיעה בזכויות-אדם. לרוב מדובר בפגיעה מידתית, ראויה, כזו שנועדה להגן על טובת כלל החברה, אבל עדיין כדאי להתחיל את הדיון מנקודת המוצא הזו. בכל פעם שאני מתבקש להראות דרכון אני מזכיר לעצמי שדרכונים זו המצאה של העת החדשה, שלפקיד ההגירה או איש רשות האוכלוסין שבודק את המסמכים שלי אין סמכות אלוהית להתעניין במניעים שלי לביקור, באורך הביקור המתוכנן ועוד. אלה הן הגבלות שמוטלות עלינו במסגרת מערכת מורכבת של יחסים במדינות מודרניות, ולכן, כמו כל הגבלה חוקית, ראוי לצמצם אותן למינימום הכרחי, ולא להרחיב אותן. בארצות-הברית המצב הוא אחד החמורים כיום בעולם המערבי, לא רק בשל הדרישה לאשרות תיירים שאזרחי מדינות רבות, כולל ישראל, חייבים בהן, אלא עוד יותר מזה, בשל הדרישה לטביעת אצבעות, שמתייחסת לכל תייר כאל סכנה פלילית בפוטנציה.

לו היה רצון אמיתי ברשות המבצעת להתמודד עם בעיית ההגירה הבלתי-חוקית (והדברים נכונים לישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות המתמודדות עם הבעייה), הייתה האכיפה מבוצעת בשוק העבודה ולא בגבולות. הגירה לא-חוקית מתקיימת בשל תנאי שוק העבודה: למעסיקים יש צורך בעובדים, ומשתלם להם לשלם לעובדים בלתי-חוקיים מעט מאוד, מאשר לשלם לעובדים חוקיים שכר מינימום והטבות רווחה על-פי חוק. כל זמן שיש צורך בעובדים הללו, והם מוצאים פרנסה, גל ההגירה יימשך. אילו למעסיקים לא ישתלם להעסיק עובדים בלתי-חוקיים בשכר הפחות מן הקבוע בחוק וללא תנאים סוציאליים, ממילא יפחת גל ההגירה. מדיניות הגירוש ששר הפנים אלי ישי נוקט בה, לעומת זאת, מבקשת להשאיר את הביקוש לעובדים זולים על כנו. מיותר לציין שאכיפת חוקי עבודה ושיפור תנאי עובדים הם משימה ראויה לרשויות גם בפני עצמה, עבור האוכלוסייה המקומית ולא רק כחלק ממאבק בהגירה. כמו-כן מובן מאליו שלא מדובר בפתרון-קסם: אכיפה שתהפוך העסקה בלתי-חוקית לבלתי-כדאית היא תהליך ארוך-טווח, שצריך לחלחל מהשר שמקבל את ההחלטה אל פעולה ממשית של אנשי המקצוע, לעבור תהליכים במערכת המשפט, ולזכות לסיקור תקשורתי, על-מנת שתהיה הרתעה יעילה אצל מעסיקים. ורק אחר-כך תוכל להתפשט בהדרגה השמועות על צמצום שוק העבודה בישראל, שיוביל לירידה במוטיבציה להגירה בלתי-חוקית.

קראתי מאמר שבחן את השפעת חוקי ההגירה בארצות הברית (ובייחוד היוזמות האחרונות בקליפורניה ואריזונה) על מוטיבציות להגירה אצל בני-נוער מקסיקנים. אינני מצטיין בקריאת מחקרים כמותניים, אבל גם לפי הודאת המחבר עצמו, קבוצת המחקר כללה מרכיבים מיוחדים שמקשה על הסקת מסקנות כלליות: את השאלון החוקר חילק בקרב בני נוער בטיחואנה, עיר הגובלת בארצות-הברית, ולמעשה מהווה חלק מאיזור אורבני גדול הכולל אותה ואת סן-דייגו, כלומר שנחלק בין ארצות הברית למקסיקו. הקירבה הזו משפיעה גם על המצב הסוציו-אקונומי של תושבי העיר בצד המקסיקני של הגבול, גם על ההיכרות של בני-הנוער עם התרבות האמריקאית, וגם על הקשיים הכרוכים בתהליך הגירה. כאשר נסיעה בין ארץ המוצא של המהגר לארץ היעד איננה ארוכה יותר מנסיעה בתוך מטרופולין אחד (למשל, מקצה אחד של ניו יורק למשנהו), אז חששות מעקירה, ממרחק ממשפחה ועוד, מתגמדים.

למרות זאת, המחקר של דוד בקירה מצא שידיעות על אפלייה כלפי מהגרים מקסיקניים בארצות-הברית הביאו לירידה בכוונה להגר, אם כי לא ירידה דרסטית. מעבר לעובדה שנשמע שהסקר מעלה ממצאים פחות מובהקים משהחוקר ביקש למצוא מלכתחילה, יש לי שתי שאלות לגבי ההלימה הזו: ראשית, האם אין לצפות שתהיה הלימה כזו במקום שבו יש פחות מניעים להגירה מלכתחילה, ולו היה בודק בני-נוער בדרום או מרכז מקסיקו (משם מגיעים רבים מהמהגרים ממילא), היה עשוי למצוא הלימה מוחלשת עוד יותר, ואולי אפילו אי-הלימה, ברוח דווקאית? שנית, האם אין לצפות שאלה שאין להם כוונה להגר, או שיש להם חששות כבדים המונעים מהם להגר, ייתלו יותר או ילמדו יותר ידיעות על אפליות של מהגרים, כחלק ממהלך של שכנוע העצמי? במילים אחרות, העובדה שבשאלון כלשהו תלמיד גם השיב שאין לו כוונה להגר לארצות-הברית וגם השיב שהוא שמע על חוקים המגבילים את ההגירה ושהם השפיעו על ההחלטה שלו, עדיין איננה מלמדת שזה היה התהליך. אבל השאלה הזו חושפת את הקשיים המתודולוגיים הרגילים שיש לי עם מחקרים המבוססים על שאלונים, ולאו דווקא מועילה לדיון על הגירה.

המחקר הזו הוא אולי חלק ממגמה נרחבת יותר של מחקרים שמטילים ספק ביחס שבין מדיניות הגירה לבין דפוסי ההגירה עצמם. בנוסף למחקר של בקרה (שכביכול מצביע על קשר חיובי בין המדיניות וההגירה, אבל בעצם חותר תחת המסר הזה מהסיבות שמניתי), מחקר נוסף מבקש לשמוט את הקרקע מתחת לטיעונים מתמטיים של מתנגדי הגירה (או ליתר דיוק: של התומכים בהקשחת מדיניות ההגירה). החוקרות מצביעות על פערים עצומים בנתונים שמספקים גופים שונים לתקשורת ביחס להגירה, לפי סדר-יומן הפוליטי: אלה מנסים להוכיח שההגירה הבלתי-חוקית עולה לשוק כסף, ואלה מנסים להראות שהשוק מרוויח ממנו. ההבדלים בין הנתונים מסתכמים במיליארדי דולרים.

היות שמטבעי אינני טוב במספרים, אני נוטה להתרשם מהם ולחשוד בהם חליפות. לעתים אני מתרשם ממי שיודע את המספרים ומסוגל לאסוף אותם, ומתקנא בכך שאין לי יכולת כזו. לעתים אני נזכר שלכל מספר כזה יש מי שסופר אחרת, וגם הנתונים שנראים כקשיחים ביותר הם תוצאה של הכרעות ערכיות ופרשנות, ונתונים בעצמם לפרשנות חוזרת. בשל כך אמרתי, בזמן אירועי המחאה של השנה שעברה, שהיעדר הבנה בכלכלה איננו מניעה מפני גיבוש עמדה פוליטית-כלכלית.

לא שמעתי דיון נרחב בהשלכות העובדים הזרים למשק, אבל מספרים בהחלט נדונים, בעיקר בקרב אלה שמבקשים לעורר את השד הדמוגרפי, אם בהצבת העובדים הזרים לצד הפלסטינים, אם בהצגתם כבעייה נפרדת. דמוגרפיה, בניגוד לשאלות עלות למשק, איננה מסתכמת בנתונים פיסקליים של השנה החולפת, אלא מטבעה כוללת הערכה לעתיד, ולכן פתוחה לאינספור פרשנויות. החשד שלי מסתכם, אני חושב, בזה שהאתיקה שלי נוטה להיות דאונטולוגית ולא תועלתנית או פרגמטית, ולכן עמדת היסוד כלפי המהגרים לא צריכה להתבסס על-פי סוגיות מספריות. בעניין זה אני חושב שהדבר נכון גם לארצות הברית, אם כי הסוגייה שם שונה, כי בעמדת-יסוד יש הסכמה שזוהי מדינת הגירה, והויכוח הוא על המימוש הפרקטי של העמדה הזו. בישראל, בשל הסוגיה היהודית, אין נכונות להכריע בעד עמדת-יסוד כזו, ולכן גם בה אין מקום לדיון המספרי. אם הייתה לישראל מדיניות הגירה, ודאי שהיה מקום לדיון סביב המימוש הנכון וקביעת מכסות הגירה (אמרתי זאת כאן).

בקירה פותח את המאמר שלו בכמה אמירות כלליות על הגירה, בהן כמה מעניינות מאוד. הוא מציין, למשל, שהמחקר מבדיל בין מעבר (migration) להגירה (immigration). הראשון איננו בהכרח למטרת השתקעות ואף יכול להתרחש בתוך אותה מדינה. ההבדל הזה גם הוא קשור לסוגיות ישראליות בוערות, כאשר צעירים מהפריפריה מעדיפים תדיר לעבור למרכז, ובייחוד לתל אביב עצמה, והמדינה מחפשת דרכים למשוך צעירים אחרים אל הפריפריה. התנועה הזו מתקיימת, וגם אם המדינה מתערבת בצורת תמריצים והטבות, ההחלטה נותרת בידיו של הפרט הבודד. הסדרה הזו נפתחה בקריאה לאמפתיה לזר, ונקודה זו מעלה עוד מקור פוטנציאלי לאמפתיה, שאנשים לא עושים בו שימוש. הרי גם כשמכירים את השפה, ומשתמשים באותו מטבע, ופוגשים חברים ישנים בנקודת היעד החדשה, והמשפחה והבית המקורי הם במרחק של שעתיים-שלוש נסיעה – גם אז מרגישים קצת לא-שייכים בעיר לא מוכרת, מנוכרת. ואת הזרות הקטנה הזו, שלפעמים גוררת מועקה של ממש, אפשר לדמיין ולחוש כיצד היא הייתה מועצת שבעתיים ללא שפה, ללא משפחה, ללא רשת חברתית תומכת.

בקירה ממשיך ומונה את הגורמים להגירה, ובין השיקולים מונה את המצב בארץ המוצא וארץ היעד (משהו שדוחף החוצה, ומשהו שמושך פנימה); מדיניות שמעודדת הגירה, לעתים מארצות ספציפיות או לאנשים עם כישורים מיוחדים; וכן רשתות חברתיות בארץ היעד. אנשים מהגרים למקום שבו יש כבר דומים להם, אולי אפילו קרובי משפחה או חברים שיכולים לסייע בצעדים הראשונים. המימד הזה ודאי מוכר היטב בהקשר הישראלי והיהודי, כולל הקהילה היהודית שתמכה במובנים רבים במהגרים חדשים (לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה), או העובדה שבמקומות מסויימים מוצאים ריכוזים גדולים יותר של ישראלים מבאחרים. מרכיב משמעותי שבקירה מונה, ואין זה מפתיע, הוא הכסף. לעתים מדובר ברצון להרוויח יותר בארץ היעד, ולעתים מדובר ברצון להרוויח יותר בארץ עשירה יותר, על-מנת להחזיר את הכסף לארץ ענייה, וכך לשפר את המצב החברתי. מובן שבמקרה האחרון מדובר אם כן במעבר זמני (לפחות מבחינת הכוונה הראשונית) ולא להגירה.

מאמר אחרון שאני רוצה להזכיר בהקשר של גורמי ההגירה ושיפור המעמד החברתי, הוא מאמר שסוקר נשים שוודיות שהיגרו לארצות-הברית, לרוב כחלק ממשפחה. אלה הם מהגרים מ"הסוג השני" שהזכרתי בשבוע שעבר, קרי מהגרים ממעמד בינוני או בינוני-גבוה בארץ המוצא שלהם, שמהגרים כדי לשפר את רמת-הכנסתם עוד יותר. אבל אולי בניגוד למקרה הישראלי שהזכרתי בפוסט ההוא, המאמר טוען שנשים שוודיות חוות ירידה במעמדן החברתי ובבטחון הכלכלי שלהן, בשל הפערים בין שוודיה לארצות-הברית. למרות שהמעבר של המשפחה כולה נעשה לטובת שיפור המעמד החברתי, הנשים מצידן נפגעות (או אפשר לתאר אותן כך – לא כל מושאי המחקר חשות כך) במעבר מחברה שוויונית יותר לחברה שהיא מסורתית יותר בתפיסתה תפקידים מגדריים, וללא רשת רווחה במקרה של מחלה או צרה אחרת. המאמר מסתכם באמירה שיכולה להתפרש כביקורת פוליטית על המהגרות הללו (וכאן היה לי קושי עם טשטוש הקווים שבין האקדמיה לפובליציסטיקה). המחברות טוענות שלמרות שהנשים מוצאות עצמן מוחלשות, הן אינן מתאגדות או מזדהות עם מהגרות אחרות, שסובלות מאותן קשיים שלהן, אך ללא הרקע של הפריוולגיות שלהן, ובמקום זאת משמרות את המפריד בינן לבין מהגרות מעוטות-יכולת. כאמור, יש לי בעייה עם המסקנה הזו, אבל בהקשר של שני הסוגים של מהגרי-עבודה, מעניין לציין את החשיבות של סוג אחד להפריד עצמו מהשני, כך שבמקום שיתוף על רקע חווית הזרות וההגירה, כל אחד מהם נדרש למצוא שיתוף על רקע אחר, אתני או מעמדי.

הדיון שלי איננו אקדמי, ולכן אין מניעה שאסכם שוב באמירה פוליטית. בעיניי, הבעייה איננה התאגדות של מהגרים יחד בארץ היעד, כי התאגדות כזו (לשם תביעת זכויות) תהיה בה משום הסתגרות במגזר. התביעה לצדק חברתי ושוויון צודקת כאשר היא כוללת, וההתאגדות צריכה להיות על בסיס אידיאולוגי וערכי, שאין לו עניין להפריד בין מהגרים לילידים. מאותה סיבה אני עומד על כך שאת המאבק סביב המהגרים הבלתי-חוקיים צריך למקד בדיני עבודה. אכיפה של חוקי הגירה דורשת קודם כל מדיניות הגירה, שתהיה מותאמת למציאות החיים ולצרכי השוק. אבל חוקי עבודה הם רלוונטיים לאזרחים ומהגרים גם יחד, ויש בהם כדי להועיל לכולם (גם אם בטווח הקצר תהיה באכיפה כזו משום פגיעה במהגרים הבלתי-חוקיים).

לאחר שהיגר לארצות-הברית, ביים הקולנוען הצרפתי לואי מאל סרט תיעודי מופלא על מהגרים אמריקאים, "ורדיפת האושר" שמו (“And The Pursuit of Happiness”). לקראת הסוף יש סצינה ארוכה עם שוטר המסייר לאורך הגובל עם מקסיקו. הסרט צולם בשמת 1986 ועודנו רלוונטי. צפיתי בשוטר הזה ולא יכולתי להפסיק לחשוב: "לו רק היה זונח את מארבי הלילה בגבול, ועובר בין מסעדות ומלונות שמעסיקים עובדים בלתי-חוקיים, היה יכול לספק מענה ליותר מבעייה אחת בארצות-הברית".

—

Becerra, David. “The Impact of Anti-Immigration Policies and Perceived Discrimination in the United States on Migration Intentions among Mexican Adolescents.” International Migration 50.4 (2012): 20-32.

Correa-Cabrera, Guadalupe and Miriam Rojas-Arenaza. “The Mathematics of Mexico–US Migration and US Immigration Policy.” Policy Studies 2012 (iFirst edition; 16 pp.).

Lundström, Catrin and France Winddance Twine. “White Migrations: Swedish Women, Gender Vulnerabilities and Racial Privileges.” European Journal of Women's Studies 18.1 (2011): 67-86.

——

סדרת פוסטים על הגירה, זהות, נדודים, ואחרוּת

מקבץ על תרבות, זהות ולאומיות באירופה

מחסומי שפה ותרבות בהתבוננות פנימה והחוצה

על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ

על זרות ואמפתיה

על שני סוגים של מהגרי עבודה

רוחות-רפאים במשאית מטען

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

הגירה כתהליך מתמשך

בין הגירה לנדודים: על היסוד הנפשי ביחס למקום

——

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

רוחות-רפאים במשאית מטען

סוגיות פוליטיות רבות בארץ מתלהטות בצומת התלת-כיוונית שבין המשפטי, החזותי והמוסרי. כתבתי על כך מעט כשתמונותיה של עדן אברג'יל עלו לכותרות, בדיוק לפני שנתיים. טיעונים מימין ומשמאל נעים כמעט מבלי משים בין המותר לראוי, בין מה שניתן להגן עליו בבית-המשפט לבין מה שאיננו מצטלם טוב. זה מעיד על פגם בתרבות שלנו, אך אני נזהר מרטינות נוסטלגיות כאילו פעם היה טוב יותר. הכובש בעת העתיקה הציב אנדרטה, שער או כתובת שבה כיבושו המוצדק תואר כרצונו. זה הדבר העיקרי שנותר לנו. בלי טוקבקים או טאמבלרים או ממים, אבל אין זה אומר שלא היו קולות אחרים, ובוודאי שאין זו אומר שהפוליטיקה או האתיקה לא הושפעו מן המראה החיצוני. להיפך. האנדרטה גם היא תרבות חזותית, גם היא תעמולה והסברה.

גם סוגיית מהגרי-העבודה נתונה בצומת הזו. גירוש אם כשילדיה נשארים בארץ או מאסר של ילדה בת 4 אינם מצטלמים טוב. והתרבות החזותית איננה מוגבלת לטירדות תעמולה והסברה. הנראוּת של זרים משפיעה גם על מקומם ומגוריהם בארץ, מעלה שאלות בקרב אנשים שתוהים כיצד אפשר לזהות אותם טוב יותר קודם שיחצו את הגבול, ומדוע כשהם עוברים בנמל תעופה בן-גוריון אין מבחינים שאלה אינם תיירים. כלומר, הנראות של מהגרי העבודה היא שאלה פוליטית לא פחות מהיעדר הנראות שלהם, היותם בלתי-נראים בשכונות מבוססות יותר, ולא משום שאינם עובדים שם, היותם בלתי-נראים במקצועות מסויימים – משום היעדרם מן המקצועות הללו, ועוד.

דיון על נראוּת, תוך שימוש בשם-העצם המוזר הזה שגזור מבניין סביל יחסית כמו נפעל, מסתיר או נמנע מדיון בסובייקט הפעיל: המתבונן, העוקב, המלשין והמדווח, הצלם והנגעל, כתב הטלוויזיה וצופה הטלוויזיה, המחריש תמורת תשלום, והמושיט עזרה. כל אלה פוקחים עיניים או מסבים מבט, ומבלי לצאת מתחום הדיון החזותי, כבר העלינו מספר סוגיות משפטיות ומוסריות. אם-כן, צומת.

ואל הצומת הזו נכנסת משאית:

תמונה זו הופצה ב-2005 ע"י משטרת לונדון ומתעדת הובלה של מהגרים בלתי-חוקיים במשאית. התמונה צולמה בטכנולוגיות שמאפשרות זיהוי של רקמות עור, אך איננה לוכדת מאפיינים אישיים כגון שיער, תוי-פנים או ביגוד. במאמר שהתפרסם לאחרונה, מנתח ליאם קונל מאוניברסיטת וינצ'סטר קבוצת תמונות שכאלה שהתפרסמו בתקשורת הבריטית. הוא מציין שכשהטכנולוגיה הזו הוכנסה אל תוך מערך בידוק בשדות-תעופה בארצות-הברית, רבים טענו שהדמות המתקבלת מזכירה רוח-רפאים. כששדה-התעופה במנצ'סטר התחיל להשתמש בטכנולוגיה הזו, הוא חילק מנשרים לנוסעים שכללו הסברים על התהליך, וציינו שהמראה המתקבל הוא "דמוי רוח-רפאים" במטרה להרגיע את חששות הנוסעים מפגיעה בפרטיות שלהם.

על התמונה שלעיל קונל מוסיף כמה הערות חשובות: המראה השחור-הלבן והמטושטש מזכיר גם תמונות של מצלמות במעגל סגור (על תפוצתן המפורסמת בלונדון), המעצימות את המימד הפלילי של המעשה. גם אם הפנים אינן ניתנות לזיהוי, בציבור מועצמת התחושה שהאנשים המתועדים בתמונה, אנשים שבאים לעבוד באנגליה בדרך זו, הם פושעים (זה גם נכון, במובן זה שהגירת בלתי-חוקית, אבל ברור שהכוונה היא להעצמת מושגי הפשיעה הן מצד המוסריות של האנשים הללו, והן מצד הסכנה שהם מהווים לאזרח ברחוב). האופן שבו הם מסודרים במשאית הופך אותם גם לדמויי מטען, אם כי כאן נראה לי שקונל היה צריך להבחין בצורה חדה ביותר בין האחריות של המסר ו/או התמונה לבין האחריות של המעשה. הוא איננו מזכיר אסוסיאציות שואתיות, שוודאי יעלו אצל חלק מהקוראים העבריים.

התמונה הזו פורסמה, כאמור, במסגרת דיווחים על מאבקה של משטרת לונדון בהגירה בלתי-חוקית. לא ברור לי אם היא צולמה במהלך פעילות או על-ידי חברה שמפיצה את הטכנולוגיה. בכל מקרה, היא לא צולמה על-ידי משטרת לונדון, כך שלא רק למה שנראה בה יש משמעות, אלא גם לעובדה שהיא מופצת, כאילו שהיא מתעדת התרחשות ממשית בלונדון. היא צורבת את התודעה, שהמהגרים הללו הם פושעים, ובכך מהווים סכנה, ובו-זמנית ממסגרת אותם כמצרכים, כמו כל מצרך אחר הדרוש לתעשייה. כזאת אנחנו גם עושים בלשוננו: אנחנו מדברים על "עובדים זרים". הזרות שלהם היא נתונה, אבל ההצדקה היחידה לנוכחות ולהבלטת הזרות שלהם בינינו מקופלת בחלקו הראשון של הביטוי. הם כאן כדי לעבוד, ואין להם קיום מלבד זאת. אם הם אינם עובדים, הם סתם זרים. מתחשק להתריס כנגד הביטוי בקריאה ממועדון קרב: "אינכם העבודה שלכם". אבל הלשון איננה יכולה להציע פתרון אחר. בדומה לתמונה, אין דרך לברוח מסימון המציאות שנוצרה בידי בני-אדם. "פליטים" – איננו מדוייק כי לא כולם פליטים, ומתאר אותם כחסרי-ישע בעוד שאצל מהגרי עבודה רבים מדובר בנטילת יוזמה פעילה ואמיצה לשיפור מצבם האישי; "מסתננים" – מדגיש את המימד הבלתי-חוקי ונוטע אותם במסגרת של סכנה בטחונית, וגם הוא איננו מדוייק, באשר לא כל הזרים בישראל גנבו את הגבול; "מהגרים" – הקרוב ביותר לנייטרלי, אבל מבדיל אותם מן "העולים" הזוכים לתוספת רוחנית של המעשה שלהם, גם אם אין זה כך, ובכל מקרה, לא פותר את הסימון שלהם כזרים, כאחרים, וממילא מוחלשים, לא "אנחנו", תלושי-שייכות.

קונל ממשיך:

בקריאה כזו, הגופים שבתמונה הם יותר מעדות שבעת-רצון למעקב טכנולוגי מוצלח, אף שהם ודאי גם זאת. התמונה בהחלט עומדת כעדות של העין הסוקרת, התובעת את יכולתה ללכוד חזותית את הבלתי-נראה. הרעיון של "לכידה" הוא מרכזי למשמעויות שהדימוי הזה מעביר מכיוון שהתיאור של גופים בחלל שבו גופים אסורים מקדים את ההליך המשפטי, חונך את ההכלה שלהם, והופך את פוטנציאל ההגירה שלהם על פיו. עם זאת, מבחינה מושגים הגופים בתמונה הזו פועלים כהבקעה של עבודה בעלת-גוף אל תוך המרחב של סחר חופשי – הבקעה שמפעילה חרדות שטורדות את התשתית של תחבורה והובלה עולמית, בכך שהיא הופכת לביטוי אלביתי של המצרוך של העבודה. ההפרדה הפשוטה בין סחורה לעבודה שהתשתית הזו שואפת אליה, נקרעת על-ידי חיבורן במסגרת החזותית. (7)

—

הניסוחים הם מורכבים, ואינני בטוח שהתרגום שלי עושה להם צדק, במיוחד לאור ההשפעה הפרנקפורטית הבולטת של חיבור פרויד ומרקס לצורך ביקורת חברתית, אז אני אצרף גם את המקור:

Read in this way, the bodies in this picture are more than the self-congratulatory evidence of successful technological surveillance, though they are also this. The picture certainly does stand as evidence of the surveying eye, claiming to be able to visually capture that which cannot be seen. The idea of capture is central to the meanings that this image conveys because the depiction of bodies in a space where bodies are forbidden preempts a legal process, inaugurates their containment, and reverses their migratory potential. However, conceptually, the bodies in this picture function as the eruption of embodied labor into the spaces of free trade — an eruption that triggers the anxieties which beset the infrastructure of global transport by becoming the uncanny manifestation of labor’s commoditization. The easy separation of goods and labor, to which this infrastructure aspires, is ruptured by their conjoining in the visual frame.

—

קונל ממשיך הלאה מתיאור התמונה המסחרית/תקשורתית הזו (וכבר אין להתפלא על הטשטוש הזה) לכמה דימויים מתוך סרט על פליטים מפקיסטן (In This World; dir. Michael Winterbottom), ולתערוכת צילומים של מלאני ג'קסון על מסחר גלובלי, שנקראת The Undesirables. תוך מבט משווה על סוגי המדיה השונים מאוד הללו (הגם שכולם חזותיים), קונל מבקש להדגים עד כמה שלטת המטאפורה של רוחות-רפאים למהגרים בלתי-חוקיים, ובאופן אירוני (שהוא ודאי מודע לה), דווקא היא תורמת להשוואה בין אותם מהגרי עבודה לבין טובין. האירוניה נוצרת משום שלרוחות-רפאים אין חומר. היעדר החומר הוא מה שמגדיר את הרוח ומבדיל אותה מהאדם. אך ייצוגם כרוחות-רפאים, כפי שאפשר לראות בתמונה מעל, מסיר מהם את האנושיות שלהם, והופך אותם לעוד מצרך, מטען שיש להעביר אותו ממקום למקום, שיש הסוחרים בו, ויש לו דורשים.

להחפצה הזו יש מימד כפול שכדאי להבחין בו: ראשית, במהלך המסע ומתוך רצון להגיע לחוף מבטחים, פליטים נהפכים ואולי אף הופכים את עצמם למטען, על-מנת שמישהו יסיע אותם ליעד כלשהו. במקרים מסויימים, עם זאת, בהיותם גם "המשלח" המשלם על המסע והמבקש את היעד, הם בעצם מהווים התנגדות ממשית להחפצה הזו. המימד הזה מתואר בדיווח עיתונאי מקיף בספרה של קרוליין מורהד, "מטען אנושי". המימד הראשון, אם כן, מנותק לחלוטין מהיותם של אנשים אלה "עובדים". הם "נוסעים", אך בניגוד לבעלי הפריוולגיות, שיכולים לבחור בין מחלקת "תיירים", "עסקים" או "ראשונה", הם בקטגוריית הכבודה. במימד השני של ההחפצה הזו, הם אכן עובדים, או כפי שקונל מגדיר זאת "embodied labor", שהופכים לאובייקט כי מתייחסים אליהם כפי שמתייחסים למכונה בתעשייה, אך הם כבר אינם בגדר מטען, אלא בגדר סחורה ובגדר כלי-עבודה. ככאלה, בהקשר הישראלי, היותם בלתי-נראים או רוחות-רפאים נעשה באמצעים אחרים, כולל הלשון, או תמונות גנריות של מהגרים בדרום תל אביב, שמוצגים כקבוצה, ללא פנים מובחנות, או עם פנים מובחנות, ללא שם, היסטוריה, או אמירה. הדבר הזה ישתנה. בעיית המהגרים תהפוך לממשית כאשר התקשורת תזדקק לתאר מנהיגות פוליטית בשמות. המאמר של קונל תובע מאיתנו לקרוא בשם כבר עתה, ולאו דווקא בשמות מנהיגים – להתנגד להחפצה המטשטשת של מהגרים, ולהתנגד לזהות בין עבודת-כפיים לתלישות. זוהי זהות שנוצרה ממדיניות כלכלית-חברתית-חינוכית שהסירה כל תמריץ חיובי לעבודת-כפיים. גם הפעם, אני חותם את המאמר בתביעה ליצירת קשר בין שוק העבודה הישראלי לחוקי ההגירה, באשר ההפרדה המלאכותית בין השניים מבטיחה את החרפת הבעיות של שתי הסוגיות המבעבעות הללו.

—

Connell, Liam. “The Worker as Revenant. Imagining Embodied Labor in Contemporary Visualizations of Migration.” Social Text 30.2 (2012): 1-20.

Moorehead, Caroline. Human Cargo. A Journey among Refugees. New York: Picador, 2006.

——

סדרת פוסטים על הגירה, זהות, נדודים, ואחרוּת

מקבץ על תרבות, זהות ולאומיות באירופה

מחסומי שפה ותרבות בהתבוננות פנימה והחוצה

על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ

על זרות ואמפתיה

על שני סוגים של מהגרי עבודה

רוחות-רפאים במשאית מטען

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

הגירה כתהליך מתמשך

בין הגירה לנדודים: על היסוד הנפשי ביחס למקום

——

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על שני סוגים של מהגרי עבודה

לכאורה, יש רק סוג אחד של מהגרי עבודה: אלה שמוכנים לעקור מארצם, מולדתם ובית אביהם כדי לשפר את מצבם הכלכלי ו/או מעמדם החברתי. הפיזיותרפיסטית שטיפלה בי בפרינסטון הייתה מהבלקן, וכששמעה שאני מישראל נזכרה שעבדה כאשת נקיון אצל משפחה יהודית. היא מיהרה להסביר: "אתה בטח יודע, שכשמתחילים בארץ אחרת אז עובדים במה שמוצאים". בעיניה, ההגירה הייתה מעין תקופת אכשרה, שבה הייתה צריכה לרדת מהמעמד החברתי שלה בארץ המוצא, על-מנת לטפס למצב טוב יותר משהיה לה. כפיזיותרפיסטית בפרינסטון, היא בוודאי הצליחה בכך. יש מי שאינם מצליחים בכך, וממשיכים לעבוד בעבודות כפיים בכל שנותיהם הנותרות בארץ ההגירה. המלצרית המבוגרת במסעדת הסושי בפרינסטון היא אולי דוגמה מקבילה לפיזיותרפיסטית. האנגלית הרצוצה שלה כוללת בקושי את אוצר המילים הדרוש למסעדה, והתערותה הלשונית המוגבלת מסמנת שהיא לא תתקדם למקצוע אקדמאי, כפי שעשתה הפיזיותרפיסטית הבלקנית. אבל הילד שלה גדל בפרינסטון, וזוכה לחינוך מעולה אפילו במערכת הציבורית, שתאפשר לו ללמוד במכללה טובה או מצויינת ומשם להמשיך את השתלבותו בחברה כאמריקאי לכל דבר. במילים אחרות, בין אם עבודת-הכפיים בארץ ההגירה היא פרק זמני בחייו של אדם או מנת-חלקו הסופית, היא בכל מקרה כלי למוביליות חברתית וטיפוס מעמדי.

בהקשר הישראלי, יש צורך לדבר גם על הסוג השני של מהגרי עבודה: אלה שמלכתחילה עוברים לעבודה שמבטיחה להם שיפור כלכלי ו/או מעמדי, ואינם עוברים שלב של עבודת-כפיים. זהו סוג הגירה יחסית נפוץ, הקרוי גם "בריחת מוחות". זוהי בעייה במדינות רבות, אבל במדינה שמבקשת לייסד את כלכלתה על תעשיות עתירות-ידע היא מדאיגה יותר. מן הבחינה החברתית, ישראלים גם צריכים להיות מודאגים מן ההלימה שבין סוגי ההגירה לבין כיוון הנסיעה: המהגרים המוכנים לעבוד בעבודת-כפיים הם זרים הנכנסים פנימה, בעוד המהגרים המבקשים מקפצה לשיפור מצבם הכלכלי הם מקומיים שיוצאים החוצה. בהכללות גסות מאוד, עבודות-כפיים הן מלוכלכות מדי עבור הישראלי המצוי, בעוד שפרנסות נכבדות יותר הן עדיין נחותות מדי עבור האליטה הישראלית. הזכרתי את החצי הראשון של הבעייה הזו גם בזמן שהתעוררה המחאה החברתית: חלק מהבעיות של מעמד הביניים נובעות מהעובדה שהוא רחב מדי, מכיוון שפחות ופחות אנשים מוכנים לעבוד במקצועות של המעמד הנמוך (או: מעמד הפועלים) ובכך מפחיתים את הערך של מקצועות מעמד הביניים. מנגד, אנשים שיכולים להיות בקצה העליון של מעמד הביניים בישראל, מעדיפים לשפר את מעמדם על-ידי הגירה לחו"ל, ובכך קוטמים את המצב המשופר של הקצה העליון של הפירמידה.

אגב ההתחממות האחרונה בחזית התקשורתית של המתקפה על איראן, עלו קולות שתקפו את אהוד ברק על כך שבנותיו חיות בחו"ל, או על נתניהו, שבנו לא שירת ביחידה קרבית. אני מניח שאין מקום להפתעה על כך ששיח "השוויון בנטל" מגיע כל-כך מהר לנקודת אד אבסורדום, אבל כמו במקרים רבים אחרים בשיח הישראלי, המבקרים תוקפים את הבעייה מזווית בטחונית, כאשר הבעייה הנדונה משמעותית הרבה יותר לכלכלה ולחברה מאשר לבטחון. מגורים בחו"ל, לתקופה זמנית ממושכת או כהגירת קבע אינם עניין חדש בקרב בנים של. גם כשאולמרט היה ראש-ממשלה תקפו אותו על שבנו גר בחו"ל, ולפני כן היה יובל רבין, ואלון בן-גוריון, הנכד. האליטה הנודדת מקדם מסמנת חלק מהבעייה: מדינה של מיליונים בודדים איננה יכולה להציע את האפשרויות של מדינה של מאות מיליונים. לבנים של מנהיגים במדינות העשירות ביותר יש אפשרויות רבות, שהופכות את ההגירה לבלתי-כדאית עבורם, בעוד שבישראל הגדלת האפשרויות מצריכה הגירה. העובדה שלא מדובר בנטייה חדשה היא גם סימן לעידוד. לא מדובר בשקיעת ספינה, אלא במחזוריות טבעית, שאולי אף מיטיבה עם ישראל, באשר שלוחותיה מתבססים בחו"ל, יוצרים קשרים ומסוגלים לעזור לישראלים נוספים ולהחזיר חלק מההון והקשרים שהם צברו בחו"ל חזרה לכלכלה שבאופן נסיבתי טבעי היא קטנה ודלת-אמצעים.

הסוג הנפוץ יותר של מהגרי עבודה, כאמור, הם אלה שמבקשים לשפר את מעמדם החברתי ביחס לארץ מוצאם, אבל לפחות מתחילים, ולא-פעם נשארים, במעמד נמוך בארץ ההגירה. וכבר אמרתי לא-פעם שהבעייה בישראל היא שאתוס ההגירה שלה מונע מאחרים להזדהות איתו. מהגר שעובר היום לארצות-הברית יכול להזדהות עם החלום האמריקאי על נקלה, גם אם הוא עובד כנהג מונית עד השעות הקטנות של הלילה ובת-זוגו מקרצפת רצפות במקדונלדס. הסיפור של המייפלאואר עובד כמטאפורה נהדרת לחיים שלו, ואם הנכדה שלו תיבחר יום אחד לנשיאות ארצות-הברית זה יעבוד מצויין. לא כן בישראל. שירו של שלמה גרוניך "המסע לארץ-ישראל" מתאים בנקודות רבות למסע המסוכן של המסתננים דרך סיני לישראל. אבל הבית האחרון מכניס באופן שהוא מעט תלוש אבל בו-זמנית גם הכרחי את שאלת הגיור: " לו היתה לצידי היא היתה יכולה לשכנע אותם שאני יהודי". הנראטיב הישראלי איננו רק על נסיעה מסוכנת למקום רחוק כדי שיהיה טוב יותר, בטוח יותר, אלא על חזרת היהודים לביתם. ישראל איננה מקלט לכל חלכאי העולם ונרדפיו, אלא ליהודים. יש שתי אפשרויות לשינוי הנראטיב הזה: בהליך מודע של שינוי שיח, או בפרימתו והתרוקנותו מתוכן, עקב שינוי הדרגתי אך רדיקלי של המציאות. האפשרות הראשונה היא בלתי-שכיחה בהיסטוריה. כנגד השנייה נלחמת הממשלה באמצעות מדיניות הדלת המסתובבת שנועדה לגרש עובדים זרים שמשתקעים בה. לחלק נכבד מהגירוש הזה יש מניע כלכלי: ככל שעובר הזמן עובדים זרים לומדים את זכויותיהם ודורשים אותן. תביעת הזכויות הופכת אותם ליקרים יותר ואף בלתי-כדאיים לישראלים; קבלני כוח-אדם המתמחים בייבוא עובדים צריכים לייצר חסר בארץ שתצדיק את הסחורה שלהם, ועוד. למרות זאת, אני לא השתכנעתי שהמניע הכלכלי הוא העיקרי. הנטייה של מהגרי עבודה למוביליות חברתית משמעה שעובדים שמשתקעים עתידים להתאזרח, לקחת חלק בטקסי הכניסה של החברה (צה"ל כמובן, אבל גם דברים אחרים, כמו תוכניות ריאליטי), ולדרוש ייצוג פוליטי. נישואי תערובת יפסיקו להיות בעייה של יהדות התפוצות בלבד (לא שהם בעייה בכלל, אבל אני מדבר מצד המנהיגות האתנוצנטרית של ממשלת ישראל). לכל אלה יש גם השלכות על היכולת להצדיק הגמוניה יהודית בישראל מול הפלסטינים. במובן זה, ההתעניינות של כהניסטים בסוגיית המהגריםפליטיםמסתננים איננה נסיון להזין שינאה לזר כחלק מאג'נדה פוליטית אחרת (הסכסוך הישראלי-פלסטיני), אלא היא הבנה מעמיקה שמדובר באותו מאבק.

לא די לבקש רחמים על ילדה זו או אחרת המועמדים לגירוש. יש לגבות את הלב הנכמר בראש חושב בעקביות, שיסכים לשחרר ולהשתחרר מן הלפיתה הדמוגרפית, ולהבין שבהחלט תיתכנה השלכות דמוגרפיות-תרבותיות-זהותיות מתנועת מהגרים לישראל, ושתנועה זו מצטרפת לבעיית הפלסטינים הילידיים של הארץ. אלה מצטרפים יחד לצד הישראלים הדורשים לעצמם חופש תנועה והגירה לארצות אחרות, לכדי ריבוי זהויות ותרבויות שיהפכו את המארג החברתי הישראלי למרתק, אך לא עוד יהודי. ללא נכונות לשינוי כזה, שלילת זכויות ושעבוד זרים, ילידים ומהגרים כאחד, ימשיכו להיות חלק בלתי-נפרד מהמדיניות והמהות הישראלית לעוד שנים רבות.

——–

אגב: עקיבא אלדר, "המנון לכל", הארץ, 7 באוגוסט, 2012.

——

סדרת פוסטים על הגירה, זהות, נדודים, ואחרוּת

מקבץ על תרבות, זהות ולאומיות באירופה

מחסומי שפה ותרבות בהתבוננות פנימה והחוצה

על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ

על זרות ואמפתיה

על שני סוגים של מהגרי עבודה

רוחות-רפאים במשאית מטען

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

הגירה כתהליך מתמשך

בין הגירה לנדודים: על היסוד הנפשי ביחס למקום

——

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על זרות ואמפתיה

חידה: איזו מדינה כמעט שלחה לתחרות הזמר השנתית "האירוויזיון" שיר שהשתמש בסטריאוטיפים נפוצים על מיעוט שנרדף על-ידי הנאצים, וזאת ארבעה עשורים בלבד אחרי סוף מלחמת העולם השנייה? רמז ראשון: השיר לא עסק בסטריאוטיפים על יהודים. רמז שני: המדינה שכמעט שלחה את השיר הייתה בעצמה מדינה של מיעוט שנרדף על-ידי הנאצים. רמז שלישי ואחרון: לא מדובר במדינה של צוענים או הומוסקסואלים.

כשאני מתבונן בסרטון הקדם-אירוויזיון של "כמו צועני" אני מבחין במספר גדול של בעיות, שאי-אפשר לפטור אותן בקלות כתולדה של התקופה. אבל מעל לכל, אני נחרד מהאפשרות ששיר כזה היה נשלח לאירוויזיון בשל אותו הקשר שציינתי בפיסקה הקודמת. נהיר לי שבשנת 1985, בה "כמו צועני" הגיע למקום השני בתחרות הקדם, טרם התפתחה רגישות לתקינות פוליטית. המקבילות הלועזיות לצועני (gitan, gypsy, Zigeuner) עוד לא היו טעונות באי-נעימות של הפרת התקינות. בישראל, בין היתר בשל משקלם האפסי של הצוענים באוכלוסייה, המונח העברי איננו נתפס גם כיום כמילת גנאי, אלא כמילה לגיטימית לתיאור בני הרומה.

אבל לא קשה לדמיין את הזעזוע שהיה מתעורר בארץ, ובצדק, אילו שיר באירוויזיון היה משתמש בסטריאוטיפים אודות יהודים, אפילו אותן מילים ממש: "כמו יהודי מסתובב לי בעולם, והעולם כולו ביתי." משהו בדומה לזה אמר יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, אברום בורג, בראיון לארי שביט שהקים רוב מהומה לפני כחצי-עשור. למה דווקא במדינת העם היהודי, שיר שעשה שימוש כזה במיעוט שנרדף על-ידי הנאצים, לא עורר שום קושי? אני נטפל לדוגמה הקטנה הזו כי יש בה כדי להמחיש את האופן שבו יהודים אינם רגישים יותר מבני-עמים אחרים לסבלם של אחרים, אף כי הם רגישים מאוד לאי-רגישות כלפי סבלם שלהם. החלטת הועד האולימפי שלא לציין את התקפת הטרור במינכן לפני ארבעים שנה היא דוגמה לאי-רגישות כזו. אפשר לקרוא לה אנטישמיות, אבל אני חושב שנכון יותר לא לראות בצעד הנובע משנאה כלפי יהודים או המבטא תמיכה בטרור, אלא דווקא היעדר אמפתיה לאחר.

יש שתי סיבות עיקריות שנזכרתי בזה: הראשונה היא שבקיץ הזה, אותו אני מבלה בזאגרב, אני נתקל בלא-מעט קבצנים צוענים, והטירדה שהם גורמים לי מאפשרת לי לבחון את הדרכים בהם שנאה כלפי קבוצה מתעוררת. לא-פעם ישראלים נוהגים לומר שהביקורת האירופאית על ישראל נובעת מכך שהם אינם נדרשים להתמודד עם מצב דומה. בעיית הצוענים באירופה איננה דומה כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל קשה לומר שהאירופאים מיטיבים להתמודד עימה. הבעייה עולה לכותרות כרגע בצרפת, אבל ממשיכה לבעבע במקומות רבים אחרים.

אבל בשהותי בזאגרב אינני רק אירופאי לבן המתבונן במיאוס בקבצנית הצוענייה המטרידה אותו ברכבת הקלה או בבית-הקפה. אני זר בעצמי, וחווה את חווית הזרות בעוצמה חזקה יותר מבארצות-הברית, משום שכאן אינני דובר את השפה, אין לי כתובת קבועה, אין לי רשיון עבודה ועוד. אין צורך לרחם עליי: הקיום שלי הוא קיום של תייר, והזמניות והיעדר-השורשים הם גם מקור להנאה והיעדר-דאגות. אבל גם במקרה הזה אני יכול לעצור ולשאול את עצמי מה הייתי מרגיש לו כל התנאים היו שווים, אך לא הייתי תייר. אילו בנסיבות מסויימות הייתי מוצא את עצמי באותו רחוב, באותה תרבות, אבל כלוא, מוכרח להתקיים. אני חווה את הפגיעות של הזר, את הזיהוי המיידי שכל הסובבים מסמנים כלפיי ללא-מילים, גם בלי שצבע-עורי יהיה שונה. משהו בלבוש שלי, במראה, אולי אפילו באופן שבו אני מתהלך ברחוב, מסמן לאנשים שאינני שייך. אני חושש לעמוד על הזכויות שלי, כי למעשה אינני יודע מה הן וכיצד רשאים או לא רשאים לנהוג כלפיי (היו כמה עניינים בירוקרטיים ומהלכי "לך ושוב" שבמקום שבו אני דובר את השפה ודאי היו נפתרים אחרת).

אחרי הפיגוע בבורגס, ynet פרסם טור מוזר של תייר ישראלי שלא נהנה שם. קראתי את הטור בצער, כי חווית הזרות, ואפילו הניצול של התיירים, תוארה שם במימדים מבעיתים, כאילו לא מדובר בדברים שמתרחשים במקומות רבים בעולם, כולל בישראל. הישראלי איננו חש בטוח בחו"ל. הוא מסתיר את סמל הדרכון שלו, הוא נבהל משלטים בערבית או סמלים מוסלמיים, והוא חווה את הקושי שבהיות זר כהתנכלות מכוונת כלפיו. הפיגוע בבורגס הוא תזכורת כואבת שחלק מהתחושות הללו נובעות מנסיבות אמיתיות ונוראיות.

אבל לקושי הזה מצטרף בשנים האחרונות קושי חדש: נוכח פליטים ומהגרי עבודה שמגיעים לתל-אביב, ובעיקר לדרומה, מתמלאים אנשים בפחד מהזרים בתוך המדינה שלהם. למרות שברור שהם השייכים, שהם דוברים את השפה, הם יכולים להתקשר למשטרה – הם מרגישים מודרים ובודדים בזרות שלהם, גם כאשר הם האזרחים והזרות שסביבם היא נטולת זכויות ואזרחות.

השילוב של השניים הוא פארסה עגומה: בחו"ל מסוכן, בשטחים מסוכן, בתל אביב מסוכן. שום מקום איננו בטוח עבור הישראלי. כאמור, חלק מהסכנה היא ממשית. אבל שני דברים צריכים להתפתח בצד הסכנות הממשיות: חוסן נפשי, שמסרב להתמקלטות אחוזת-אמוק; וכן אמפתיה לזר. חוויות של זרות בחו"ל כמו זו שאני חווה כרגע, כמו זו שתוארה בטור ההוא, צריכות להוות בסיס לאמפתיה דרכה הישראלי מזכיר לעצמו כיצד חשים בוודאי הזרים שאינם דוברים את השפה, אינם מכירים את המנהגים, הנימוסים, הטופוגרפיה וכל פרט אחר בתרבות הישראלית שהופך את הערים העבריות לבית. גם ההיסטוריה המשפחתית של רבים בארץ יכולה וצריכה לשמש אמפתיה לפליטים ומהגרים, לא כטיעון, לא כהצדקה בפני עצמה, ובוודאי שלא כסתימת פיות, אבל כהזדהות שתשנה את הטון ואת נקודת המוצא של הדיון.

אלה הן הערות פתיחה לקראת דיון נוסף על הגירה, זהות, נדודים, אחרוּת ועוד.

——

סדרת פוסטים על הגירה, זהות, נדודים, ואחרוּת

מקבץ על תרבות, זהות ולאומיות באירופה

מחסומי שפה ותרבות בהתבוננות פנימה והחוצה

על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ

על זרות ואמפתיה

על שני סוגים של מהגרי עבודה

רוחות-רפאים במשאית מטען

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

הגירה כתהליך מתמשך

בין הגירה לנדודים: על היסוד הנפשי ביחס למקום —

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

העובדת הנפאלית בסבך הכשל של השיח הציוני

במערכת הבחירות ב-1996, הקמפיין של נתניהו ציין שאם ייבחר, הוא יהיה ראש הממשלה הראשון יליד המדינה. דרך מסורבלת קמעה לציין שהוא היה יותר צעיר מן המתמודד מולו, שמעון פרס, אבל היא הזכירה עוד משהו: את רבין, שהיה ראש הממשלה הצבר הראשון והיחיד עד אז (אם לא מחשיבים את כהונתו הקצרה של אלון אחרי פטירת אשכול).

השיח הציוני נע בין האתוס והמיתוס, ועובדות כאלה מהוות רכיב חשוב בהבנייתו: הן מדגישות ילידיות, ריבונות, חינוך, שייכות ועוד. בדומה לנרטיבים לאומיים אחרים, השיח הזה איננו אמון על עובדות בלבד. הפער בין העובדות לגוזמאות, הנע על הציר שבין האתוס והמיתוס, הוא עניין לאקדמאים, היסטוריונים, ושאר אנשים שרוחשים חיבה לאמת. אין בו כדי לשמוט את יסוד קיומו של השיח הזה, או אף לערער על הלגיטימיות שלו. מקובל עלינו שגאווה לאומית טבולה במנה גדושה של דברי-רהב, חצאי-אמיתות והגזמות נדיבות לטובת הזהות הקבוצתית.

אך בנוסף לנטייה הידועה הזו, דומני שהשיח הציוני באופן מיוחד מקפל בתוכו יותר ויותר סתירות שיהפכו אותו לחריג גם על רקע הסגנון הפטריוטי המקובל. פרשת העוזרת הנפאלית שמשפחת נתניהו שכרה והעסיקה במעונו הרשמי של ראש-הממשלה כדי לטפל בחמיו של ראש-הממשלה היוותה המחשה לכך, בין היתר משום שנתניהו, בהיותו ראש-הממשלה הראשון שנולד אחר קום המדינה, מהווה ציון-דרך סמלי והיסטורי של השיח הציוני.

"עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" היו חלק בלתי-נפרד מן השיח הציוני. אפשר להתווכח על האמת של המרכיבים הללו: עד כמה העבודה הייתה עברית אי-פעם? עד כמה נסמכו בני הארץ על עמל-כפיהם המוכחש או המודחק של הילידים הלא-עבריים של הארץ? אפשר להתווכח על הערכים המשתקפים משיח כזה: האם יש בהם כדי להטמיע רעיונות גזעניים בלב תומכי הציונות? אפשר לטעון שבין הגדרתה העצמית של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין ערכים דוגמת "עבודה עברית" מתקיימת סתירה שאינה ניתנת ליישוב.

אבל למרות כל הבעיות האינהרנטיות (המצויות בכל אידיאולוגיה לאומית, כאמור) של השיח הזה, הוא עדיין מקיים מערכת עקבית. תאמרו "לאומית", תאמרו "שוביניסטית", תאמרו "גזענית". ועדיין, בתוך המסגרת שלו-עצמו, השיח משקף עקביות ומשמש בסיס מוצק לזהות קבוצתית וגאווה לאומית, לא פחות ולא יותר מההמנון השוודי או מרעיון הייחודיות האמריקאית.

—

רוב יושבי הארץ מתנגדים לשיח אנטי-ציוני או פוסט-ציוני. אלה הן תוויות גנאי בעיניהם, בניגוד לתווית "ציוני" המעידה על פטריוטיות, שותפות-גורל וחלוקה באחריות. עד כדי כך, שקבוצות אנטי-ציוניות באופן אידיאולוגי רשמי (דוגמת המפלגות החרדיות האשכנזיות) אינן נתפסות כאנטי-ציוניות באשר הן מקבלות ומחזקות את העליונות היהודית בישראל, על-פני ערכים אחרים.

אוכלוסיה זו, שגאה לראות עצמה כציונית וחוששת, כועסת או מתנגדת לאלו שאינם, מעולם לא הכריזה ש"עבודה עברית" או "כיבוש העבודה" כבר אינם ערכים בסיסיים במשנה הציונית – למיטב ידיעתי. כיוצא בזה, גם ערכי העלייה (והיפוכה, התנגדות לירידה) מעולם לא הוכחשו כערכים שכבר אינם רלוונטיים לציונות. להיפך: הכרזות רשמיות בדבר אי-רלוונטיות הן נחלת הפוסט-ציונים או אנטי-ציונים. ולמרות זאת, רוב האוכלוסיה הזו נשענת על עבודה לא-עברית. נכון, אפשר לטעון שזהו המצב כבר עשורים רבים בישראל, כאשר ענפי החקלאות, התעשייה והבניין אויישו בעיקר על-ידי פלסטינים ואחר-כך על-ידי עובדים זרים. זה נכון, אבל מיקור-החוץ של עבודות הבית והסיעוד לעובדים זרים מחמירים את הבעייה עוד יותר, באופן המסומל בעבודתה של הנפאלית במעון ראש-הממשלה. בדומה לכך, הגירה כבר איננה נתפסת כירידה בקרב שכבות הולכות וגדלות (בעיקר אלה שמקיימות קשר קבוע עם מהגרים), למרות שאין הכרזה רשמית על ויתור העלייה כערך.

הסתירה הזו בין השיח לבין הפרקסיס שונה באופן מהותי מהסתירה שגולמה בהגדרת המדינה כ"דמוקרטית" תוך העדפת גזע מסויים. הסתירה הראשונית, היא אינהרנטית לכל מדינת לאום, ולמרות ייחודה של ישראל (בקושי לאמץ זהות לאומית חדשה), עדיין התקיימה באותה מסגרת שברירית של כל דמוקרטיה לאומית.

הסתירה החדשה היא כזו שמרוקנת מכל משמעות את הערכים הבסיסיים שהגדירו את הציונות, והופכת את האידיאולוגיה הציונית לפררוגטיבה עירומה, חפה מיומרות של אידיאולוגיה, ועם תביעה להגדלת-כוח בלי סיבה. זוהי הערכה ערכית שלי. היא סובייקטיבית ואין סיבה שהיא תשנה משהו פוליטי מוחשי בעתיד הנראה לעין. עם זאת, במהלך ארוך-טווח זהו חלק מהפיכתה של ישראל כולה לפוסט-ציונית, בלי רצון ובלי מודעות.

הזכרתי זאת בכמה פוסטים, על ניידות, על זהות של איפה ומאיפה.

—

***

בשבוע שעבר ערכנו חנוכת בית לדירה החדשה שלנו בויסקונסין. בירכתי את באי-ביתי בתרגום שיר אהוב של אברהם שלונסקי, "כתלי ביתי". איכשהו, השיר ותרגומו קשורים גם לרשימה שלעיל:

—

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְּמִיחָה הַמַּקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה

כִּי הַמַּקְשִׁיב לַכֺּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם

רַק הַמַּחְרִישׁ הֲמֻלּוֹתָיו לִשְׁמֹעַ הַדְּמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָּם.

—

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

הֵם עֲצִימַת-עֵינָיו שֶׁל הָרוֹאֶה דָּבָר עַד תֹּם;

כִּי הָרוֹאֶה הַכֹּל אֵינוֹ רוֹאֶה מְאוּמָה

רַק הַצּוֹפֶה אֶל הָאֶחָד-וְאֵין-בִּלְתּוֹ

זוֹכֶה לִרְאוֹת כָּל הַדְּבָרִים כֻּלָּם.

—

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

הֵם סוֹד הַהִתְגַּלּוּת לוֹמַר בְּאֵין מַכְלִים;

כִּי הַדּוֹבֵר בַּשַׁעַר אֵינוֹ דוֹבֵר לְאִישׁ

וְהַסָּחִים טַנְדּוּ סָחִים אַךְ זֶה לָזֶה

רַק הַמֵּסִיחַ עִם נַפְשׁוֹ מֵסִיחַ עִם כֻּלָּם.

—

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.

—

—

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

There is a grace of growth which listens only inwards

For he who listens to everything, hears nothing

Only he who silences all his bustles, in order to hear the stillness

Can hear everything and everyone.

—

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

They are the shutting of the eyes, of he who sees a thing to its conclusion;

For he who sees all, sees null

Only he who overlooks towards the One in its uniqueness

Gains the sight of all things together.

—

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

They are the secret of revelation, to speak with lack of shame;

For he who speaks at the gate, addresses no-one

And those in a dialogue, speak to none but one another

Only he who converses with his soul speaks to all.

—

The walls of my house are not a barrier between the world and me.

 

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

פרודיה על תחריר עם סוף עצוב

לגבי מחאת הדיור, קודם כל תקראו את אליאב ועידן. אליאב מסביר את השורשים המוצדקים של המחאה, ועידן מסביר למה היא תיכשל (גם אם דבריו מנוסחים באופטימיות כעיצות למניעת הכשלון).

אני בהחלט אינני רוצה להיות מקוראי ה”לכו לאשקלון”, אבל קריאת שני הפוסטים יחד מבהירה את הבעייה: אף-אחד מיושבי המאהל ברוטשילד איננו רוצה ללכת לאשקלון ואיננו נלחם על אשקלון. למרות שאני מסכים עם עידן (וגם עם גלעד), שמחאה היא פוליטית, שמאבק על מרכזי כוח הוא פוליטי, אני גם חושב שיש לכבד את דברי המוחים כפשוטם: הם אינם מעוניינים בפוליטיקה, ועד כמה שהדבר תלוי בהם, הם אינם עושים פוליטיקה.

תאמרו: על כרחם הם מתעסקים בפוליטיקה. אבל לא היא. אם המאבק איננו על שינוי סדרי-עדיפויות, אם המאבק איננו דורש שותפות בשלטון או פעולה של השלטון, הטיעון הזה נחלש. המוחים רוצים להוריד קצת משכר-הדירה שלהם. אין להם עניין בשאלה איך זה יקרה ומה יהיו ההשלכות בהמשך. כך היה בכל מאבקי הסטודנטים, כך היה גם במאבק הקוטג’.

לא חלפה יממה מרגע שהחלה המחאה על הקוטג’, וכבר נשמעו קולות שלא עניינו את המוחים, על הכנסת תחרות, פתיחת שוק מוצרי החלב לייבוא ועוד. לי ברור שזה ייגמר רע. מישהו ינצל את הסערה סביב הקוטג’ כדי לשנות סדרי עולם בעולם החלב, ותוך כמה שנים תעשיית החלב תעמוד בפני שוקת שבורה, עובדים יפוטרו וכן הלאה. אם למישהו זה נשמע מופרך, כנראה שהוא לא קרא את הידיעה הזו. הרפתנים כבר התחילו לשלם את המחיר, וזה לא ייגמר שם. בזמן שהציבור שבע-רצון מההחלטה להוזיל את הקוטג’ ומתבשם בנצחונו (“ווינרים” קרא להם אדם שוב), גלגלי המערכת הפוליטית והכלכלית – כולל שר החקלאות, הרפתנים, קונגלומרט שטראוס-עלית ועוד- ממשיכים לנוע וליצור מציאות שרוב הציבור איננו מעוניין ללמוד אותה.

כך שהקריאה של המפגינים שהם אינם עוסקים בפוליטיקה היא מרגיזה ומעידה על חוסר-הבנה של המעשה שלהם, אבל היא גם משקפת מציאות ממשית. המוחים אומרים שהם אינם מבקשים את הכוח הפוליטי, ובזה מרגיעים את המערכת. כל רצונם הוא לשלם פחות. כישראלים, מצב-הצבירה הזה אמור להיות לנו מוכר: אנחנו נכנסים לסניף הבנק, או מתקשרים לספק הטלפוניה שלנו או למוכר הירקות, ומתחילים להתמקח. לא איכפת לנו שהמערכת כולה דפוקה. איננו מתלוננים במועצה להגנת הצרכן שמי שהופך שולחן אצל סגן מנהל הסניף בבנק מקבל ריבית טובה יותר. אנחנו הולכים והופכים שולחן בעצמנו בשביל ליהנות מהריבית הזו גם-כן. וזה ההיפך מפוליטיקה. לא רק שזה איננו פוליטי, אין לזה שום סיכוי להפוך לפוליטיקה, כי בשביל לעשות פוליטיקה (במובן שעידן כתב עליו) צריך להיות נכונים לשלם גם מחיר אישי (וגם על זה עידן כתב). אבל כשסגן מנהל הסניף אומר שאםזה יימשך ככה הוא מתקשר למשטרה, אז מפסיקים.

הנה הבדל ראשון בין מחאת האוהלים ברוטשילד לתחריר: אף-אחד איננו מסתכן. ממצגת התמונות אפילו נראה שנהנים (אם כי ייצוג תקשורתי מורכב גם מבחירות של צלמים, עורכים, וכו'). הבדל חשוב נוסף הוא היעדרה של אליטה שמוכנה להעביר את הכוח שלה למפגינים (לקח חשוב שלמדתי מדובי אגב ההפגנות בקהיר). ראוי לציין שההבדל השני איננו חזות הכל, כי הנה בסוריה האליטות ממשיכות לתמוך באסד, ולמרות זאת ההמונים בשלהם. הבדל שלישי הוא במטרה: במצרים אפשר היה לאחד מוסלמים, קופטים וחילונים תחת קריאה מאוד ברורה למען סילוקו של מובארק. מרגע שהמטרה הזו הושגה, ההמשך מעורפל הרבה יותר וחילוקי-הדיעות חוזרים להיות גלויים ונוכחים. הדברים שעידן ואליאב מצביעים עליהם הם מורכבים הרבה יותר, ואי-אפשר לדמיין גיבוש של קבוצה רחבה תחת הכותרות הללו, מבלי שתהיה בזה נגיעה לזהות פוליטית מפלגתית/מחנאית. אם המפגינים היו קוראים להפיל את נתניהו אולי הם היו מצליחים לגבש קבוצה גדולה יותר, אבל זו הייתה טעות במטרה, כפי שקרה עם אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה.

אז נותרנו עם פרודיה: חצי שנה אחרי שכיכר תחריר הוצפה, ובזמן שמפגינים בסוריה עדיין מחרפים את נפשם, יוצאים צעירים ישראלים לרחובות בשביל לקבל הנחה בשכר-דירה ותוך סירוב מוחלט לעסוק בפוליטיקה. יכולתי לבעוט קצת יותר, להעיר הערה עוקצנית על העליונות המוסרית היהודית הידועה, או על הראש היהודי שממציא לנו פטנטים. אבל אינני יכול ליהנות מהבדיחה כשאלה תוצאותיה הידועות מראש. אליאב צודק: צריך מרחבים עירוניים מזמינים בכל עיר בארץ, וצריך תכנון אורבני טוב יותר גם בגוש-דן המעמיד את התושב בראש, תחת הרכב ו/או האינטרסים של התאגידים. עידן צודק: כל עוד המפגינים לא ישלבו ידיים עם שאר נפגעי מצוקת הדיור בארץ, מאבקם יישאר חסר-משמעות. מעבר לניתוח, אינני רואה צל של סיכוי לשכנע ציבור רחב בצדקת שניהם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

להתפכח מאשליית ההתנתקות

הכותרת של מאמרו של אורי אבנרי ב"הארץ", הייתה "טיפשות קטלנית". אך כותרת אחרת הובילה מהעמוד הראשי של אתר "הארץ" אל הכתבה: "להתנתק מעזה – סופית". זו גם הייתה הכותרת של שלמה אבינרי בקיץ שעבר. קריאה דומה נשמעה חודש קודם לכן מפי אלוף בן שקרא "להשלים את ההתנתקות". כותרת כאלה ישובו ויעלו כל עוד לא תזכינה להכרה האיוולת והעוולה שבבסיס רעיון ההתנתקות. עם זאת, האשלייה איננה נובעת מתוכנית ההתנתקות בלבד: מן הכותרות הללו עולה ניחוח המזכיר את הסנטימנט בבסיס משאלת-הלב של רבין לגבי הרצועה. הייתם מאמינים שרבין ואורי אבנרי ירצו אותו דבר? לאלה שאינם נסמכים על דיכוטומיות פשוטות, ומעמיקים ללמוד את הלאומיות הישראלית לתולדותיה, אין מדובר בהפתעה גדולה מדי.

התנתקות מעזה מתעלמת ממחוייבותה ואחריותה של ישראל כלפי עזה ומצבה בארבעים השנה שקדמו להתנתקות. קריאה להתנתקות מתעלמת מהקירבה של עזה לישראל, ומקירבת הזהות של תושבי עזה לתושבי הגדה המערבית, וחשוב מכך – לאזרחיה הפלסטינים של ישראל. קריאה להתנתקות מעזה מתעלמת מן העובדה שהצפיפות שלה נובעת, בין היתר, מריכוז הפליטים הגבוה, שעוד חולמים לשוב לאשדוד ואשקלון. לצפות להתנתקות מעזה וגם להתנגד לזכות השיבה פירושו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או יותר נכון: זה הפשע המושלם.

הישראלים כמהים לפתרון שיציב את הערבים "שם". מעבר לחומה, מאחורי הגדר, בידי האיחוד האירופי, בידי המצרים, בידי הירדנים. רק לא אצלם. הישראלים רוצים שהפלסטינים יהיו פינלנדים. מי שרוצה שהאוייב יהיה פינלנדי, היה צריך להתיישב בפינלנד. הציונות הביאה את העם היהודי לכאן. הוא התיישב בקרב הפלסטינים. אין סיבה שחיילי או"ם או האיחוד האירופי יקיזו דם על הסכסוך הזה יותר מחיילים ישראלים. אלה רעיונות מיקור-חוץ שפושים בקרב חברה שמוסר העבודה שלה פשט את הרגל לטובת עובדים זרים שהיא איננה מוכנה לקבל אל קירבה. שוב ושוב אני אחזור על האמירה שהיחס לזרים הוא אחד וקשור זה בזה: אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מבלי להתייחס למדיניות הגירה כוללת ויחס כולל לתושבים ואזרחים שאינם יהודים; אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי להתייחס לבעיית הפליטים, שהיא בראש ובראשונה בעיית הפליטים הפלסטינים מ-1948, ולא פליטי דארפור. אין דרך להיאבק על זכויותיהם של פליטי דארפור לפני שהציבור הישראלי התמודד עם רוח הרפאים המרחפת מעל המים העכורים של ראשיתו, הנכבה. ואין גם דרך לפתור את בעיית העובדים הזרים, מבלי שיימצא הסדר הולם לזכויות עובדים כוללות – לידיעת שלי יחימוביץ. הבעיות סבוכות וקשורות זו בזו.

ישראל עשתה כל שביכולתה להכחיש את הלאומיות הפלסטינית, להפריד על-מנת למשול, לפורר ולעמת: "ערביי ישראל" לעומת "פלסטינים"; "הגדה" מול "הרצועה" "דרום הגדה" ו"צפון הגדה", "רמאללה" ו"ג'נין". אבל, מעשה שטן, האוכלוסיות האלה, למרות כל ההבדלים האלה, ממשיכות להיות בקשר. הפירוד הביא הישגים טקטיים חשובים בניהול הסכסוך: מחמוד עבאס נושא ונותן עם אולמרט ונתניהו על הגדה בלבד, כשקודמו בתפקיד נע בקביעות בין עזה לרמאללה. אבל הקשרים שנותרו בין האוכלוסיות מבשרים את העתיד, שאיננו ורוד כלל. גם אם עזה תימסר לידי מצרים או לגורם שלישי אחר, גם אם הגדה תקבל "עצמאות" כדי להרגיע את פחד "השמאל הלאומי" (במובן רחב יותר משל התנועה הרשומה) מפני השד הדמוגרפי, עדיין יהיו פלסטינים בישראל. והם עדיין לא יהיו פינלנדים. והסכסוך עדיין ילחש, ויפרוץ מעת לעת, בישראל גופה.

צר לי, אך אינני מבין איך אבנרי מדבר על ילדותיות, ואיננו רואה שהרצון "להתנתק סופית מעזה" הוא לוז הילדותיות הישראלית; איך אחד מבכירי המחשבה המדינית בישראל דוגמת אבינרי יכול לכתוב ש"היא [ישראל] איננה שולטת ברצועה", כאילו השלטון המוניציפלי הוא הסמן היחיד; ואיך פרשן מיטיב-ראות כמו בן חושב שישראל יכולה להתנער "משארית אחריותה לעזה".

מי שרוצה שלום צריך לקבל על עצמו אחריות, לא להתנער ממנה; לחתור לשיתוף-פעולה ולדו-קיום, לא להתנתקות והפרדה; להשלים עם קיום העם הפלסטיני על גוניו ומגזריו, וש"בפלסטין קם העם הפלסטיני" – אך, כמו העם היהודי, לא בגבולות המתפתלים והמצחיקים של גדר ההפרדה, אלא בשטח רחב הרבה יותר, חופשי הרבה יותר, ממזרח לים ולירדן.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

זכויות וערכים בין מיתוס לאתוס

אינני בטוח אם אני עצמי לא הייתי מודע לקשר בין שני הפוסטים הקודמים שפרסמתי עד הרגע, או שפשוט לא טרחתי להזכיר זאת. בכל מקרה, כדאי לחזור אליו:

ב"רב-תרבותיות והנראטיב הציוני" טענתי, בהמשך לפוסט "הרצל אמר" שבו אמרתי דברים דומים לפני כמה שנים, שהאתגר הרב-תרבותי קיים בכל מדינת הגירה אך קשה במיוחד בישראל בשל הנראטיב הציוני. אובמה הוא דוגמה פשוטה מאוד. נשיא אמריקאי שחור היה משהו שרבים התקשו להאמין שיתקבל עד רגע הבחירה, ואני ביניהם. ראש-ממשלה ערבי בישראל (ולו ערבי-למחצה בלבד, בדומה לאובמה) הוא דבר שקשה הרבה יותר להעלות על הדעת. כמובן, אלה שאינם מוכנים לשמוע על גזענות בישראל, יגידו שהמקרה שונה לחלוטין בשל הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט והסכסוך הישראלי-ערבי בכלל. ניחא. אבל האם זה אומר שאין לאנשים שום בעייה עם ראש-ממשלה ערבי לאחר שייחתמו הסכמי שלום עם כל המדינות השכנות? האם אפשר להוציא את המילה "יהודי" מההמנון הלאומי? אלה שאלות רחוקות מדי והיפותיטיות מדי, וגם אם יש המשיבים עליהן בחיוב, הרי שגם הם חייבים להודות שרוב הציבור בישראל יתקשה לקבל זאת. ומה לגבי רוב לא-יהודי בישראל? לאו דווקא פלסטיני, אם שד הדמוגרפיה הנודע. רוב לא-יהודי בגלל פיליפינים, ניגרים, תאילנדים, סינים ורומנים. דומני שגם אופציה כזו מהווה בעייה לנראטיב הציוני.

הנראטיב הציוני מספר על עם שחי בגולה ובנדודים במשך דורות רבים ושב לארצו, ריקה או לא. הוא מספר על עם שהבין שהדרך היחידה לבטחון מפני רודפיו היא עצמאות מדינית. הוא איננו מספר – וחשוב להדגיש זאת: הנראטיב הציוני איננו מספר – על עם שסבל מרדיפות ונדודים ולכן החליט להקים מדינה שבה כל אדם שסובל מרדיפות ונדודים יוכל למצוא מקלט. הוא מספר על מקלט לאותו עם ספציפי. ואילו אחרים שנרדפים צריכים לדאוג לעצמם, כנראה. ההיסטוריה חשובה לא פחות ממה שהנראטיב מספר. כי בזמן שהסיפור סופר על עם שחי ברדיפות ונדודים, התחיל עם אחר לחיות בגולה, בנדודים ואפילו ברדיפה. וכשזוכרים שמדינת ישראל קמה בתוך מלחמה שהפכה רבבות לפליטים, מבינים שלא בקלות יסכימו אזרחיה לשינוי הנראטיב, ולהפוך את מדינתם למקלט פליטים כולל. המקלט ממשיך להיות לעם היהודי ולא לפליטים באשר הם.

ב"פרדוקס הבן הרשע" אמרתי שהנראטיב הוא חשוב ושהוא מספק מסגרת לדיון, ושיש מסגרות שמוטב לסרב להיכנס אליהן מראש, מאשר נסיון לספר סיפור אחר בתוכן (כתבתי בקמץ, אפשר לקרוא גם בסגול). דוגמת העובדים הזרים היא דוגמה טובה מאוד, כי מוטיבים של פסח כמו עבדות וגאולה לאומית גורמים לאנשים להכניס את פסח לדיון על העובדים הזרים. אבל פסח מספר על עם שבורא העולם, ישות שמיימית שצופה על כל המעשים ואחראית לכל מה שקורה, החליט לגאול אותו. הוא קרע את ים-סוף עבור העם, הרג את כל הבנים הבכורים של המצרים, הוביל אותם להר סיני ושם נתן להם את התורה, ובסוף הוביל אותם לארץ המובטחת, עם הוראות ברורות למלחמה בכל הגויים היושבים בארץ.

כן, בין לבין הוא אמר גם משהו על הגר הגר בתוככם. אין דרך להפריד בין הדברים. ראשית, הפרדה מלאכותית כזו איננה מעידה על יושר אינטלקטואלי בעיניי. להגיד "הגר הגר בתוככם" בלי להתייחס למקור ולהקשר של האמירה, מי הדובר ומה הם הדברים שצריך לעשות לגר החי בתוככם זו אחיזת-עיניים. "הגר הגר בתוככם" גם משקף מציאות של הפרדה, של בעלי-זכויות יתר ובעלי זכויות מופחתות, שיש לדאוג לא להגזים עם האפלייה שלהם. התנ"ך, כזכור, גם מפרט מה הדרך הנכונה להתייחס לעבד. אז אם זה כלי מוסרי שמלמד אותי דרך הנהגה ראויה, אני צריך להתייחס למכלול שלו. ואם צריך לקחת רק חלק ממנו, אז צריך להסביר לי מה העקרון של מה לוקחים. למיטב הבנתי, אין שום עקרון שאפשר לבסס מתוך התנ"ך עצמו לאימוץ עקרונות הומניסטיים בלבד. במילים אחרות, העקרון המנחה אנשים שמעוניינים לאמץ רק חלקים מסויימים הוא מחוץ לתנ"ך, ואם כבר מקובל עלינו שהאותוריטה האתית שממנה אנו בוררים את הדברים הראויים בתנ"ך היא מחוצה לו, לשם מה אנחנו צריכים אותו בכלל? כמובן, גם אנשי הלכה בוררים מתוך התנ"ך את מה שמתאים להם על-פי סמכות חיצונית לו, שמתחילה בספרות חז"ל ומסתעפת משם להייררכיה של סמכויות. ההבדל הוא שהם עושים זאת תוך הכחשת החתירה תחת סמכות התנ"ך, ולכן מדובר, למיטב שיפוטי, במעשה שנעדר יושר אינטלקטואלי. בעולם החילוני אין לי צורך באחיזת עיניים שכזו, ואני יכול לומר במפורש שהתנ"ך, הגם שהוא אוצר תרבותי חשוב ושריד היסטורי בל יסולא בפז, איננו קובע את עמדותיי הפוליטיות ואיננו חלק מהדיון הציבורי בישראל.

אבל חשוב מכך: מה היא האמירה המעשית של מיסגור הדיון בתוך הנראטיב הזה? “וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים”. האם אנחנו רוצים שילדים בישראל יגדלו בתחושה שפעם אבות-אבותיהם היו עבדים ולכן הם צריכים להיות נחמדים לפיליפינים ולניגרים שבכיתה שלהם? אם אנחנו מסכימים לקיים את הדיון במסגרת הזו, אז מקובל עלינו שלאנשים תהיה תחושה עמומה שהיסטורית הם היו גרים ולכן הם צריכים להיות נחמדים לגרים, הגם שהם לא חלק מהעם הזה. וגם מי שלא מקבל את ההיסטוריות של יציאת מצרים יבין בבירור את הקשר בין הרטוריקה הזו לזכר השואה ולתפקיד שיש לה בעיצוב השיח הציבורי על העובדים הזרים.

וזהו שיח שאיננו אתי. זכויות המהגרים, המוסדרות והבלתי-מוסדרות, הטבעיות ואלו הנתונות בויכוח, אינן נובעות מהחוויה של השואה, כאילו למדינות אחרות אין מחוייבות כזו, או כאילו אלמלא השואה לא היו יכולים ישראלים להבין את עקרון השוויון. אם רוצים שהילד הפיליפיני או הניגרי ירגישו שהם שווים לחבריהם הישראלים לכיתה, אז בלתי-רצוי, בלשון המעטה, שחבריהם הישראלים יאמינו שפעם אבות-אבותיהם היו במצרים ואח"כ קיבלו את התורה מסיני, שבה אלהים הבטיח להם את הארץ הזו. שיח של זכויות-אדם ושוויון צריך להתבסס על יסודות אתיים ורציונאליים, לא על יסודות מיתיים.

האם זה אומר לא לעשות סדר? לא בהכרח, כבר אמרתי. האם זה אומר לא ללמד תנ"ך? חס וחלילה. אבל צריך לחשוב מה מלמדים, איך ולמה. ובהחלט יש לחשוב איזה נראטיב יכול להכליל לא-יהודים כשווים ולא כ"גרים" מעוטי-זכויות, כחלק מהמאבק הפוליטי להפוך אותם לכאלה באמת.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

רב-תרבותיות והנראטיב הציוני

ההבחנה של מינוב, שציטטתי בפוסט הקודם, לפיה "שונה" הוא תמיד ביחס למשהו, חשובה מאוד גם לדיון ביקורתי על שיח תקין פוליטית, וגם לעניין ההפרדה שכבר הוזכר. "מגדר", הוא כמובן דוגמה מצויינת. בשלל אוניברסיטאות בארץ ובעולם קיימות תוכניות ללימודי "מיגדר ונשים", או רק "מיגדר" או רק "נשים". לגברים, לכאורה, אין מיגדר; על גברים לומדים בחוגים להיסטוריה, לפילוסופיה, לפוליטיקה וכולי. גברים הם בכל מקום, ואינם צריכים חוג שיתמקד בהם. זוהי כמובן הקצנה: הפריחה של לימודי המגדר העלתה שאלות רבות שרלוונטיות גם לזהות הגברית ואופני הבנייתה, כשאחד החלוצים שהגיב לכך היה חיבורו של ג'ורג' מוסה, The Image of Man: The Creation of Modern Masculinity. אמנם אפילו בחיבור מאוחר זה הדגש של מוסה הוא על לאומיות לא פחות מאשר על גבריות והיבטי מיגדר, ואם ניתן דעתנו על מחברות דוגמת וירג'יניה וולף וסימון דה-בובואר ועד כמה הן מקדימות כל התבוננות רפלקסיבית על גבריות או זכריות, נראה עד כמה שלת התפיסה של גבריות בתור נורמה או ברירת מחדל שאיננה ראויה לעיון בפני עצמה. המלכוד הוא ברור: אם בנוסף לעובדה שכל תולדות התרבות והמחשבה האנושית נשלטות על-ידי גברים (גם מבחינת מושאי המחקר וגם מבחינת החוקרים), גברים יבקשו חלקה שווה בתוכניות לימודי מיגדר, הרי שאפשר יהיה לראות גם בזה נסיון פטריארכלי דורסני, שמבקש להילחם בהשמעת קולות נשיים. אבל מבלי התייחסות לבעייה הזו, אנחנו גם מקבלים את המציאות שההיסטוריה, הפוליטיקה, הספרות והפילוסופיה הם גבריים, בעוד שהנשים נדחקות לקרן פינה בחוגים המיוחדים להן. את המלכוד הזה אין לפתור, אלא להיות מודעים אליו, בגישוש עדין אחר הדרך הנכונה להתייחס אל מיגדר כמרכיב-וכמַבנה-זהות.

התובנה לגבי הגדרת הנורמה ומסגור השונה (כחלק מתהליך יצירת הזהות), היא משהו שאירופה נאבקת בו הרבה יותר מישראל, וישראלים, בהכללה גסה, משתוממים על ההתמודדות האירופאית וכושלים בפענוחה, כאילו מדובר בשינאת זרים גרידא, וש"עכשיו הם מבינים". לפענוח נכון כדאי להנגיד אולי לא רק את ההתמודדות האירופאית מול הישראלית, אלא גם את ההתמודדות האמריקאית. אף כי הפטריוטיות האמריקאית איננה נופלת מאף לאומיות אירופאית ואחרת, ברטוריקה שלו הזהות האמריקאית מתבססת על לאומיות שהיא לכאורה נטולת-אתנוס, או אולי נכון יותר לאומיות פוסט-אתנית, המבוססת על אידיאולוגיה (כאן כתבתי על זה ביתר בהירות). האירופאים מבקשים לעתים לחקות את הנטייה הזו, אלא שכל מהותה של אירופה, שככלות הכל מאוד דומה זו לזו (הכל בהכללות גסות, כמובן), היא ההפרדה על בסיס הבדלים דקים מאוד. ללא אמונה לטנטית ב"צרפתיוּת" או "שוודיוּת", אין ממש הצדקה לכל ההבדלים וההסדרים ההופכים את אירופה למה שהיא. וכך המהגרים, מתבקשים להתאים עצמם לצרפתיות או הולנדיות או שוודיות, שטיבה איננו ממולל עד הסוף. האם הצרפתיות הזו היא לבנה? נוצרית? ליברלית? איזשהו תמהיל של הדברים הללו, מן הסתם, אלא שלא כולם נאמרים. מן הסתם, אף אחד לא יבקש מכם להודיע שישוע נולד מבתולה כדי לקבל אזרחות צרפתית, אך מהגר שיסרב לחגוג את חג המולד מוציא עצמו מן הכלל. האם צרפת מוכנה לנשיא שמודה בריש גלי שהוא איננו חוגג את חג המולד? ושוודיה? וארצות-הברית? אלה דברים קטנים שאינם עומדים במרכז סדר היום הפוליטי אך מחשבה עליהם מעידה עד כמה עמוקות אמונות תפלות שונות, המעצבות את סדר-היום האזרחי. מוטב לדון במפורש על גבולות הסבירות של הזרות המבקשת להיטמע, אך לרוב מעדיפים לדבר בנאומים כלליים על יכולת ההשתלבות במקום לפרוט אותה לדקדוקיה. חוק הבורקה הצרפתי הוא משל, אך הוא גם תוקף סמן גלוי וברור כל-כך, ואיננו מתמודד עם הרבדים העמוקים יותר, שהחוק איננו בהכרח הנתיב המומלץ להתמודדות עימם.

ישראלים ליברליים מבקשים לחקות את המודל האירופאי, ולהכליל בהגדרה שלהם לזהות הישראלית גם את אלו המודרים והמדירים עצמם ממנה. המכשולים הרבים יוצרים בעיות שהליברלים מבקשים להחליק בשיח שלהם, תחת התמודדות עימם. העלייה האתיופית היא אולי המכשול הפשוט ביותר, הגם שרבים מעדיפים לדמיין את שרוליק כבהיר-עור. אבל החרדים והפלסטינים האזרחים אינם מודרים כשונים סתם; אלה הן אוכלוסיות שבנראטיב שלהן טבועה התנגדות יסודית לקיום מדינת ישראל, ויש לי ספיקות לגבי התבונה שבהכללה התקינה פוליטית של מי שמבקש שלא להיטמע במודע. הפרדה כעניין טבעי ומלאכותי, כבחירה וכנתון.

האתגר הישראלי, שאין לצפות להתמודדות עימו בקרוב (אך אם לא בקרב הציבור הרחב, הייתי מייחל לדיון פנימי לפחות בקרב הציבור הפרוגרסיבי יותר בארץ) הוא להיישיר מבט אל סוגי השוני המגוונים הקיימים בישראל, וחיפוש עיקש אחר נראטיב שיכול להכיל את המציאות על מורכבויותיה. התהליך הזה כולל זניחה של רעיונות מיושנים שכבר אינם תואמים את המציאות הקיימת.

נוח לפנות ליהדות ארצות הברית לבקש תרומות וסיוע פוליטי לקידום סדר-יום ליברלי. אך מאבק להשארת הפליטים בישראל איננו מתיישב עם רעיון המדינה היהודית, המעניקה אזרחות על-בסיס שייכות אתנית / דתית. אם מבקשים להפוך את ישראל למדינת הגירה מן השורה, במודל האירופאי, יש להעריך מחדש את היחס לחוק השבות, את היחס בין ישראל ליהדות העולם, ואת הבסיס המוסרי לפנייה לגורמים יהודים-אמריקאים כאמצעי הפעלת-לחץ או מינוף פעילות.

אם מבקשים להתייחס לפלסטינים ישראליים כאזרחים מן השורה, שווים לכל דבר ועניין, יש לתהות כיצד עמדה כזו מתיישבת עם רעיון שתי המדינות, מה היחס של אותם ישראלים למדינה הפלסטינית, ומה החשש משותפות ישראלית-פלסטינית כאשר הפלסטינים הם רוב? אם ישנו חשש, הרי שאין מקום לדבר על אותה חמישית (כמעט רבע) מן האזרחים כשווים לכל דבר.

כתב העת "תרבות ציבורית" (Public Culture) הקדיש את גליונו האחרון לרב-תרבותיות, הגירה וגזע בצרפת (Racial France, כלשונו). ייצוגי הצרפתיות השחורה היו מגוונים ומרתקים, ולהקשר הפוליטיקה של הניידות אולי היה מעניין בעיקר הייצוג של צרפתיות שחורה שלא בצרפת. כתוצר קולוניאלי, אני נוטה לחשוב על צרפתי מחוץ לצרפת כעל אדם לבן, קולוניאליסט, היושב באפריקה, אסיה או צפון אמריקה. אבל הנה האופציה של הרחבת הזהות מעבר לקבוצת השייכות האתנית מתרחבת בעצמה, להגדרה שגולשת מעבר לטריטוריה, ומסבכת עוד יותר את שאלת הזהות. אבל חזרה לצרפת עצמה: מאמר של דומיניק מלאקֶה (Dominique Malaquais) כולל תמונה של כניסה לבית-דירות בפאריז, מאת כריסטופר מור, כחלק מפרוייקט "דמוקרטיה בפאריז":

—

תיבת האינטרקום לרגלי מגדל במאנט-לה-ז'ולי מספרת סיפור על קוסמופוליטיות שכמעט ואיננה מתוארת בתקשורת הצרפתית. אם השמות בתיבה יכולים לשמש אינדיקציה כלשהי, יותר יבשות ותרבויות מכונסות כאן מאשר בסלונים העולמיים ביותר של פאריס (236).

הצילום רחוק מלהיות אוטופיה. התוויות המלוכלכות, היעדר האחידות, מרמזים על טיפוח חלקי, אולי על מעמד סוציו-אקונומי חלש. המרחיקים לכת יראו באיקונוגרפיה כזו סמל לניכור מודרני, שבו השמות הנפרדים נפגשים רק בביורקרטיה התשתיתית, מבלי לספר לנו דבר על טיב המפגשים, אם קיימים בכלל, בין הדיירים. ועדיין, תיבת-דואר כזו רחוקה מלהיות מציאות ישראלית. אך הסיפור הנדרש כדי ליצור תיבה כזו חשוב לא-פחות, והסיפור על גלויות שנקבצו בארבע כנפות חזרה אל "הארץ שלנו" איננו הולם אותו. מי שרוצה סיפור כזה, צריך לחשוב על פתרון לשוק העבודה ולהגירה אל ישראל. מי שרוצה סיפור אחר, צריך לחשוב כיצד הוא מצדיק את הישיבה שלו במקום הזה, את הורשת הארץ מפני תושבים קודמים, ואת חלוקתה לפי הגיון כזה ולא אחר. אלה הן תשובות מורכבות, שאם נדונות בכלל, הן נדונות בנפרד. התשובה תהיה ראויה יותר אם הדיון יכלול את כולן.

—

Malaquais, Dominique. “Imag(IN)ing Racial France: Envoi.” Public Culture 23.1 (2011): 233-254

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שתי חוויות הפוכות

כמו בכל ביקור בארץ, אני מופתע משתי חוויות הפוכות, שכל אחת מהן יכולה להפוך למגמה: בתרחיש הפסימי יותר, חוויות של הקצנה דתית, או אפילו דברים שהיו עוד קודם נסיעתי לפרינסטון, אבל שהספקתי לשכוח מהם. למשל, האיש בקפיטריה של הספרייה הלאומית שאוסר להביא אוכל מהבית משיקולי כשרות (מי שמכיר את הקפיטריה יודע שזה לא כמו להיכנס למסעדה עם אוכל מהבית). ולצד זה, תופעות חדשות: הפרדות בקווים מסויימים באוטובוסים, שלט שמזהיר אנשים לבל יטרידו אנשים על מקום הישיבה שלהם באוטובוס, הפרדה בין גברים לנשים בשער הבידוק הבטחוני בכותל (לא רק בכותל עצמו, בשער הבידוק הבטחוני). החרדים הנדחפים לפני ומאחורי נשים בתור לאוטובוס לגליל מוכיחים שצניעות ושמירת נגיעה היא לעולם עניין של נוחות וגחמנות. ואחרי שהספרייה הלאומית כבר הנהיגה הפרדה בין נשים לגברים באחת מהתערוכות שלה, אני תוהה מתי יגיע היום שקוראים יבקשו לקבל רק שעת הפרדה אחת באולם הקריאה, בסוף היום. ומי קשה-לב וערל-לב להיענות לבקשה כל-כך קטנה שלא מפריע לאף אחד?

ומנגד, דו-לאומיות ורב-תרבותיות בחיי יום-יום. נסיעה במונית שירות לתל-אביב, הנוסעים הופכים אותה להתחלה טובה למיני-מחזה מטאפורי על מצב המדינה: ערבייה מוסלמית עם חיג'אב; עולה מברה"מ לשעבר, שיער בלונד קוצני וחולצה מנומרת; עולה אמריקאית, עם חצאית אפורה ארוכה, המשתפלת כמעט עד נעליה; עולה מאתיופיה, במכנסי ג'ינס; ערבי ללא סממני דת; יהודי עם לבוש חרדי-לייט, 'ש"סניק'; שני דוקטורנטים חילונים ושמאלנים מחו"ל, בביקור מולדת.

הש"סניק עלה אחרון. המקום היחיד שנותר היה ליד העולה מברה"מ. לו היו מוניות עם הפרדה, האם לא היה מתעקש לחכות לנסוע במונית של הגברים? ודאי שכן. וכעת, כשזה המקום האחרון שנותר, האם הייתה לו בעייה לשבת ליד אישה במכנסיים, שאיננה מכסה שיערה, ואפילו חולצתה ודאי נחשבה חושפנית בעיניו? ודאי שלא. נסע כמו כולם, ושום דבר לא קרה לו.

ביום-יום, לרוב האנשים אין זמן לאידיאולוגיות. הם צריכים להגיע לתל אביב עוד שעה, הם כבר מאחרים. הם רוצים לנסוע לשוק, לסופר, לעירייה. הם צריכים להסדיר תשלום או להתייצב בבית-משפט. הם עוצרים לקנות פלאפל או לשתות קפה. והם יעשו את זה עם ערבים, חרדים ונשים מסביבם, בעירוב הידוע של ניכור ואינטימיות שרק העיר יכולה להציע: מצד אחד, כל האנשים האלה מסביבם לא מעניינים אותם, רק תתנו להם את הקפה שלהם. מצד שני, בגירסה הים-תיכונית/מזרח-תיכונית של העיר, הם גם יידחפו אחד עם השני, יצטופפו יחד לשולחן אחד בדוכן החומוס הקטן והותיק, יתבדחו עם הזר שעומד מולם ומבקש להבין כמה עולה קילו עגבניות, או מי אחרון בתור בקופת חולים.

כל הסדר, חוק או תקנה שהרשויות יתקנו שיאפשרו להם הפרדה, יכול רק להפריע. ההפרדה הופכת לזכות, למצב טבעי, לצורך קיומי. מן הסתם, היא מתרחבת. מבית-הכנסת היא גולשת אל הכותל (הפתוח לרווחה, ושמעולם לא נהגה בו הפרדה, אלא רק בעשורים האחרונים – קרוב לחצי-מאה כיום), מן הכותל אל שער הבידוק הבטחוני; אל אולמות האירועים ואולמות הקונצרטים של הופעות לחרדים, ומשם היא עברה אל האוטובוסים לחרדים. מן האוטובוסים לחרדים היא גלשה כבר לרחובות של שכונות חרדיות, ומשם היא תגלוש אל אוטובוסים שאינם חרדים, אל רחובות שאינם חרדים ואל כל תחום בחיים. אבל החרדי שלא מסוגל לשבת ליד אישה במשך שבע דקות של נסיעת אוטובוס, יישב כמו טאטאלע ליד אישה לטיסה של שתים-עשרה שעות אם אין ברירה אחרת, כשם שהוא יישב ליד אישה בנסיעת שירות מירושלים לתל אביב.

הדבר האחרון שהחוק צריך לעשות הוא להתחשב בחרדים ובצרכיהם במרחב הציבורי. החוק צריך לתת מענה לכולם, והחרדים, שמקבלים על עצמם איסורים שאינם כתובים בתורה חדשות לבקרים, יצטרכו להחליט עם האיסור הזה חשוב להם כדי להדיר עצמם מן המרחב הציבורי. יתר על כן, המדינה צריכה להגיב ביד קשה נוכח כל נסיון לפגיעה בשוויון האזרחי, אם בהטרדת אזרחיות שבוחרות לשבת בקידמת האוטובוס, אם בחרמות על עובדים שאינם יהודים וכן הלאה. כאשר המציאות הדמוקרטית היא קשיחה ויציבה, ראשון הרבנים ואחרון החרדים מקבלים אותה ומתקפלים מולה. כאשר שיח דמוקרטי כוזב של זכויות מיעוט דורס את המרחב הציבורי, מפלסים להם הקיצונים דרך ותובעים גם את זכותם להיות בלתי-דמוקרטיים.

המדינה צריכה לאפשר תשתיות ומצע למפגשים בלתי-אמצעיים של אזרחים עם השונים מהם, על-ידי פתיחות המרחב הציבורי. הדבר נכון לחרדים, כשם שהוא נכון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הזכרתי כבר בעבר שלאחר מהומות אוקטובר 2000 נדרו רבים שיותר לא יקנו מערבים, לא ייכנסו לכפריהם ולא יתעסקו עמהם בכל דבר. הסיבה שהנדרים האלה נשכחו הרבה לפני שחלף עשור למהומות, היא משום שהגישה החופשית למקומות האלה נותרה על כנה, והחיים פעלו את פעולתם. המסעדות של אום אל פאחם, השוק של העיר העתיקה והבקלוואה של סכנין הביאו חזרה את היהודים עם שוך המהומות. זה איננו דו-קיום מושלם. גם הדוגמאות שהבאתי מעידות עד כמה הקשר הזה ספוג באוריינטליזם, אבל לפחות הוא מתקיים. לפחות יהודים חווים בצורה ישירה, שלא כולם חיות, לא כולם מחבלים. זוהי חוויה קריטית לדה-הומניזציה של האוייב. הסיבה שעם שוך המהומות חזרו לאום-אל-פאחם וסכנין אך לא לרמאללה ובית-לחם נעוצה בהסכמי אוסלו, על האידיאולוגיה והפרקטיקה המפרידה שלהם, תמרורי הזוועה הענקיים המזהירים ישראלים לבל ייכנסו לשם. על האיוולת של התמרורים האלה אפשר להרחיב את הדיבור מזוויות שונות. אבל די בזה, שזכרונות ילדותי כוללים לא מעט ביקורים בבית-לחם בשבתות, ונהיית ישראלים לשם נשכחה כבר מזמן.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

כשמר אני לא גזען פגש את גברת אני לא פמיניסטית

נמאסו עליי אנשים שאומרים "אני לא גזען" רגע לפני שהם אומרים משפט גזעני. התופעה הזו היא מסוג הדברים שמעידים על הצלחת-יתר של קמפיין. אני מניח שזה קשור לשואה, אבל לא רק, כי ארצות-הברית בשנות השישים עדיין לא גיבשה עמדה חד-משמעית ביחס לגזענות. בכל מקרה, "גזענות" הפכה מתווית דסקריפטיבית שמתארת עמדה מסויימת, אפילו עמדה לגיטימית (לפחות עד אמצע המאה העשרים) לתווית שיפוטית של הדבר המגונה ביותר. אמרת "גזען", כמו ניצחת בדיון. ומכאן גם: אמרו לך "גזען", אתה מחוייב לדחות את הדברים לפני שתמשיך. התופעה הזו מובילה לשיח שקרי ומגוחך ברוב המקרים, במקום שאדם יוכל לומר "כן, אני גזען" ולהמשיך להגן על עמדתו מאותם שיקולים שהוא מגן עליהם גם כשהוא אומר "אני לא גזען".

כמעט קראתי לפוסט "להחזיר את הלגיטימיות לגזענות". כותרת פרובוקטיבית, שאינני מסכים איתה באמת, כי אין שום דרך שבה אני יכול לראות את הגזענות כלגיטימית. אבל אני חושב שאם הטיעון שדובר עומד להשתמש בו הוא טיעון גזעני, עדיף שלא ידחה את התווית בתחילת דבריו ("אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען, אבל…"). עוד בעייה ששינוי מעמדה של המילה מתווית תיאורית לשיפוטית הוא שבדרך גם המשמעות שלה השתנתה מייחוס תכונות ואיכויות לפי גזע, למשמעות כללית של אפלייה או דיעה קדומה. כך אנו מוצאים אנשים מדברים על גזענות נגד חרדים, נגד הומואים, או נגד תושבי הפריפריה. וזה צד אחר של אותו מטבע, כי ברגע שאנשים חושבים שלגזענות יש מובן כללי של "דיעה קדומה", אז כמעט מתבקש שאנשים יקפצו ויאמרו "אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען", ואולי הם בכלל מתכוונים שהם לא מוכנים שיבטלו את העמדה שלהם כדיעה קדומה נטולת-בסיס אמפירי.

אני לא רואה סיכוי לשינוי בעניין הזה, אבל זו המחשה חדה מאוד לבעיות השיח של הפוליטיקלי קורקט. באורווליאניות מבהילה החלו לחשוב שאם אסור יהיה להגיד מילים מסויימות, אז גם לא יחשבו אותן. נותרנו עם אותם גזענים, עם אותן דיעות קדומות, שבעצם לא יודעים איך לקרוא לעמדה שלהם.

כדי לנסות ולהחזיר אותה למילה תיאורית, יש לזכור ולהזכיר שגזענות איננה בהכרח אפלייה. אפלייה על בסיס גזע היא מסקנה מעשית מן הגזענות, אבל היא איננה הכרחית. אפשר לחשוב, למשל, שהשחורים פחות מוכשרים אינטלקטואלית, ועדיין לא להתנגד להשכלה האקדמית שלהם. "זה יועיל להם פחות, זה קצת פוגע באיכות המוסד שלנו, אבל זה לא אסון גדול". אפשר לחשוב שכל היהודים הם רמאים תאבי-בצע מבלי לשלוח אותם לתאי-הגזים, ואפשר לחשוב שהערבים רוצים לזרוק את היהודים לים, ועדיין לתת להם שוויון-זכויות מלא. האירוניה בהצעה הזו היא שהרבה מן השיח הגזעני שנשמע כיום הוא מפי אנשים שדווקא רוצים להאמין בשוויון התיאורטי של כל בני-האדם, אך עם הגבלות מעשיות על קבוצות מסויימות. היפוך מעניין: גזענות כעמדה אידיאולוגית או (פסאודו-)אמפירית איננה תובעת דרך פעולה או יישום מעשי כלשהו, היא אך גורסת שאונטולוגית ומהותנית היררכיית הגזעים היא כזו או אחרת. בישראל 2010 אנו מוצאים אנשים שדוחים את האידיאולוגיה מכל וכל, ועדיין מבקשים את היישום המעשי, ברוח "נפרדים אך שווים". ההיסטוריה מלמדת שהכזב שביסוד "נפרדים אך שווים" נחשף בסופו של דבר: אם הייתה הפרדה, כנראה שלא היה שוויון.

כדאי בהקשר זה להכניס לדיון את "מסך הבערות" של רולס (יש לי ספק לגבי התאמת המילה "בערות" לתרגום המילה ignorance בהקשרה כאן, אך זוהי המקבילה העברית של המושג בויקיפדיה, ולא עלה בידי לחשוב על תרגום ראוי יותר): האם אנשים מוכנים באופן עקרוני שמעשים של קבוצת קיצון מסויימת תשליך על קבוצת-השתייכות רחבה יותר? האם אנשים מוכנים להימדד על-פי השיוך האתני שלהם ולא על-פי תכונותיהם האישיות? הבעייה היא כמובן שאנשים אינם נוטים להיות כנים בשאלה זו. המקרה הקלאסי הוא אותו מאמר של גאולה כהן שקראתי פעם, ואני מזכיר שוב ושוב כי הוא משעשע אותי יותר מדי [בקצרה: גדעון לוי שאל את אהוד ברק מה היה עושה לו היה פלסטיני, ברק השיב מה שהשיב ועורר סערת-רגע בציבוריות הישראלית; כהן פרסמה מאמר ב"מעריב" שבו טענה שלו הייתה פלסטינית הייתה מבינה שארץ-ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי, ולכן הייתה מהגרת מכאן]. כהן אפילו מוכנה לוותר על "מסך הבערות", וטוענת כי אפילו אם הייתה יודעת שגורלה הוא להיות פלסטינית, עדיין הייתה תומכת בעמדות "התחייה".

אבל ההיסטוריה היהודית עשירה מעט יותר מן המאמר של גאולה כהן, ולכן גם נוכח אנשים שיטענו שגם ב"מסך הבערות" הם היו מקבלים את האפלייה הזו, אנו יכולים להוכיח להם שאין זה נכון. היהודים נלחמו באפלייה. נתן שרנסקי מגדיר עצמו פעיל זכויות-אדם, כי פעם באמת חשבו שהוא כזה, נלחם על זכותם של בני-אדם לנוע בחופשיות ולהתגורר במקום שיחפוצו. אך מאז שהגיע לישראל מסתבר שהוא נלחם על זכותו שלו בלבד לנוע בחופשיות, ולא על חופש-התנועה באשר הוא.

תושבי משגב יכולים להבין לליבם של אותם חברי מועדוני גולף ובוגרי אוניברסיטאות פרטיות שלא רצו לכלול יהודים. "זו לא גזענות", חלילה, אבל יש קונטקסט חברתי מסויים, אנשים שמתאימים למירקם-חיים ואנשים שאינם מתאימים. ואני אומר לכם שהיהודים לא התאימו למירקם-החיים של האוניברסיטאות הנוצריות, ולא התאימו למירקם-החיים של מועדוני החברים שבחדרים אפופי-סיגרים ומקטרות סיפרו בדיחות אנטישמיות! הם ממש לא התאימו, ובכל זאת התעקשו.

היחיד שקונסיסטנטי והיה עובר את מבחן מסך הבערות בהקשר זה הוא הרב כהנא, שהעיר פעם שהוא תמיד תומך באותם מועדונים שאינם מקבלים יהודים. ולכן ראוי שכל תושב יישוב קהילתי שנוסע לחו"ל ונכנס ללובי של מלון יוקרה או למסעדת-יוקרה בלונדון, פאריז או ניו-יורק, צריך לשאול את עצמו אם לפני מאה שנה היו מתירים לו לישון כאן, ואם לא, ואם הוא חושב שבדיקה גזעית-חברתית הקודמת לבחינת תכונות אישיות (או אפילו למבחן הכיס הפשוט), ראוי שישקול אם הוא יכול לשבת שם בין אנשים שנכפה עליהם לקבל אותו. אני יודע שעבורי, לימודים במוסד שבעברו לא קיבל יהודים, שחורים ונשים (בין היתר), הוא בחירה שיש בה גם משום הבעת עמדה לגבי אפלייה כזו בישראל.

זהו, זה המקום שאנו נמצאים בו לגבי הגזענות. את רצף הציוצים שלי על מכתב הרבניות אולי עוד אהפוך לפוסט סאטירי, אם יהיה לי זמן.

עכשיו לשאלה השנייה שמקופלת בכותרת שהענקתי בסוף לפוסט: איך תופעת "אני לא גזען, אבל…" חדרה גם ביחס לפמיניזם. ברור לי שמדובר בשני תהליכים שונים לגמרי, אבל השימוש הרווח של שני הביטויים הללו מעיד שלפעמים, באוכלוסיות מסויימות, בהקשרים מסויימים, פמיניזם הוא פסול כמו… גזענות? הייתכן? נזכיר שעמדה אחת היא אנטי-שוויון ולכן הפכה למאוסה, והשנייה היא חתירה לשוויון, ולמרות זאת הפכה למאוסה. כשמישהו אומר "אני לא גזען, אבל…" אתם יכולים להיות בטוחים שעד סוף המשפט כבר ייאמר משהו מכליל או גזעני. כשמישהי אומרת "אני לא פמיניסטית, אבל…" הסיפא בדר"כ יכולה להתיישב עם פמיניזם, עד שאתה מוצא את עצמך שואל: "אבל למה שלא תהיי פמיניסטית, לעזאזל? מה כל-כך רע בזה?"

אני לא מייחס את התופעה התמוהה הזו ליחסי-ציבור רעים של הפמיניזם, אלא לדומיננטיות פטריארכאלית שהופכת את עצם הקריאה לשוויון למקור-בושה. והדמיון הזה שהתחלתי לחשוב עליו גרם לי להבין עד כמה המאבק לשוויון מגדרי הוא רחוק מסיום, מהישג. אנשים לפחות מתביישים בגזענות, חושבים שאסור להם להיות גזענים גם כשעמוק בפנים הם יודעים שהם כאלה. זה הישג כל-כך מרשים, שאני חושב שצריך להיאבק בו, כדאי שאפשר יהיה לדבר על גזענות. אבל נשים? מי שרוצה זכות על הגוף שלה, או דירוג-שכר שווה, או שיתייחסו אליה לא כגוף בלבד צריכה להתחיל את הטיעון שלה מ"אני לא פמיניסטית…" כאילו שהפמיניסטיות צריכות להתבייש.

אולי, אולי, אולי אני עוד אזכה בחיי לשמוע מישהו אומר, "אני לא שוביניסט, אבל…" עד אז אני אתבייש. בישראלים שיושבים במבואות של מלונות-פאר או באוניברסיטאות יוקרה בתפוצות, אבל מצדיקים את הפרדת הקהילות; בנשים שרוצות פריוולגיות לעצמן אבל לא מוכנות לשלם את המחיר שבתווית האידיאולוגית "פמיניסטית"; ביהודים שמזדעזעים מאנטישמיות אבל שונאים ערבים; באמריקאים שיש להם משנה מאוד סדורה לגבי זכויות פלסטינים או עובדים זרים בישראל, אבל לא מעניינות אותם זכויות של עובדים זרים או תביעות לעצמאות על אדמתם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על הקשת הרחבה של הגזענות, שלא תמיד החוק יכול לספק לה מענה

האנטישמי שאמר לי בדאבלין שהיהודים שולטים בתקשורת, יצא בלא עונש. אם הייתי תוקף אותו פיזית, היה זה בניגוד לאופיי – לא רודף-שלום, חלילה, פחדן וחלוש. אם הייתי מתלונן על ההערות שלו – ומנין לי לדעת בכלל מה החוק באירלנד אומר על אנטישמיות – עד שהמקרה היה מגיע לבית-משפט היה בזה טירחה רבה מדי עבורי, הוא היה אומר שלא הבנתי אותו נכון, אני הייתי מצטייר כפרנואיד שאי-אפשר לספר לו חצי-בדיחה. מיהרתי לסיים את השיחה ולהימנע ממנו בהמשך הכנס. כן, אם היטלר היה מגיע לאירלנד, הוא כנראה לא היה מחסידי אומות עולם. ואני? עם הפחדנות שלי והנאמנות לשלטונות? הרבה יותר טוב ממנו? במבחן התוצאה, במבחן התוצאה.

האנטישמי בניו-יורק שלא משכיר חדר לדייר-משנה יהודי. עכשיו לך תוכיח שהוא אנטישמי. ואולי הוא באמת שינה את דעתו על השכרת החדר? ואולי אין לו שום-דבר נגד יהודים, אבל אותי אישית הוא לא חיבב. לא הרגיש כימיה, והלא צריך לגור ביחד, להסתדר. אם אין כימיה בהתחלה, חבל על המאמץ. להתלונן עליו? עד שיקבלו את התלונה, יחקרו אותו, הוא יגיד שהוא לא זוכר אותי בכלל, יביא חבר יהודי מהעבודה להעיד שהוא לא אנטישמי, אני אטרטר את עצמי, ובסוף אצטייר כעוד יהודי פרנואיד. גם שולטים בהוליווד, וול סטריט וגבעת הקפיטול, ועדיין לא מספיק להם.

ערבים לא שולטים בהוליווד או גבעת הקפיטול, אבל יש להם 21 מדינות. טוב, אלה לא הערבים שכאן. אבל אני צריך להשכיר להם דירה? ואם יש לו קרוב משפחה שב"ח, או יפעילו עליו לחץ מהחמאס, יסחטו אותו, אני צריך את זה על הראש שלי? אני לא גזען, אני סתם פחדן.

יש אנשים שאומרים טענות כאלה. זוכרים את המאמר ההוא שהארץ פירסם, נגד העסקת מטפלות ערביות? כן, כן. מערכת "הארץ", זאת שמזדעזעת מרבנים שקוראים לא להשכיר דירות לערבים, חשבה שצריך להעלות בכובד ראש את סוגיית העסקת המטפלות הערביות, כדי שקוראים יחשבו פעמיים לפני שהם מעסיקים ערבייה. ולמה שנעצור במטפלת, שוקן, למה שלא ניזהר מלהעסיק ערבים בכלל? גם אצלי בבלוג כתבו דברים כאלה, על שכן ערבי. לא גזענים, חלילה, פרגמטים.

החוק מתיר לנו, ובצדק, להתאגד ולסחור על-פי הטעם הפרטי שלנו. מישהו שלא סומכים עליו שיביא את התשלום השני או השלישי לרכב, או שיצליח לעמוד כל חודש בשכר-דירה – מותר לא למכור לו, לא להשכיר. זה שונה מלחשוד בכל הערבים מלכתחילה, אבל ביום-יום, האדם הפרטי לא מקבל טלפון מכל הערבים, בייצוגה של הליגה הערבית, כדי למכור את האוטו. הוא מקבל טלפון אחד, מערבי בודד, שבמקרה או שלא במקרה, הוא מחליט שלא לסמוך עליו. וזה חוקי. מוסרי? כנראה שלא. חוקי, אמרתי? אם זה רק משום שהקונה הפוטנציאלי הוא ערבי, והוא מוכן להצהיר את זה בבית-משפט, זה כבר לא חוקי. אם זו תחושה עמומה שהוא איננו מעוניין לעשות עם האיש הזה עסקים, ועכשיו לך תוכיח שזו גזענות, זה יהיה חוקי.

מה לגבי אותו אדם שאיננו משכיר דירה, אבל לא רוצה שיהיו לו שכנים ערבים? "לא רוצה," ניסוח קצת מפוצץ. הוא מרגיש אי-נוחות קלה כשאין לו שפה משותפת עם השכן. המוסיקה שבוקעת בשבת בצהריים מציקה לו. יכול להיות שהיה מציק לו גם רוק כבד, לואי ארמסטרונג או מזורסקי, אם הוא היה שומע את זה בדציבלים האלה, אבל עובדה שזה לא עמד במבחן. עכשיו לשכן יש מסיבה, חאפלה הם קוראים לזה, לא, והמוסיקה מפריעה לו בשנ"צ של שבת. אבל עוד קודם. נשים את האיש הזה בקיבוץ או ביישוב קהילתי. בלי שום תקנון דרקוני, אבל עם ועדת קבלה שעורכת מבחנים פסיכוטכניים, סידרת ראיונות מפרכת וגובה דמי הרשמה גבוהים, וכל אלה יחד כבר פוסלים אנשים שונים מלהתקבל ליישוב. לא גזענות, חלילה, הוא הכי בעד ערבים, אבל צריך לעבור את ועדת הקבלה, שהוא איננו חבר בה, וזה כולם. הנה, גם הוא עבר אותה, וזה באמת סיפור מפרך, אבל צריך להקריב בשביל איכות חיים. ועדת הקבלה, אגב, איננה מרחיקה רק ערבים. ספק אם מישהו חשב שערבי ירצה לגור ביישוב יהודי כשהקימו אותה. אבל הקימו אותה. תחשבו לבד את מי רצו להרחיק. רוזנר סיפר פעם על ועדת קבלה שרצתה להרחיק שמאלנים. גם כאלה יש.

מה לגבי אדם ליברל שגר בעיר: מה פתאום שהוא יצטרך ועדת קבלה? מדינה חופשית – כל מי שיכול לשלם, יכול להיות שכן שלו, בלי ועדת קבלה ובלי רבנים. אבל אויה, במחיר הדירה במגדלי אקירוב הוא מקבל רק שכנים מסוג מסויים. אין רעש בשבת, אין מוסיקה שבוקעת בדציבלים גבוהים, וגם אין ערבים. גזענות? מה פתאום.

איפה עובר הקו בין המוסרי ללא-מוסרי, והחוקי ללא-חוקי? ברור שהצבת הדברים כעובדה שמתגאים בה, כפי שנעשה במכתב הרבנים, היא צעד אחד קדימה לעבר שלטון גזעני תיאוקרטי מוצהר. העובדה שלא ננקטו הליכים נגדם מחריפה זאת (ומילים של ראש-ממשלה כנגד פקידי ציבור אינן מעשים. מחדל מלווה במילים, שהן הודאה בהיכרות עם העבירה, הוא גרוע משתיקה). חוקים בכנסת, כמו שינוי תקנונים ביישובים, מאפשרים לאדם הפרטי להציג עצמו כליברל שידיו כבולות. אבל היעדר חוקים כאלה, והענשת הרבנים הן רק נקודת-אפס שממנה צריך להתחיל לעבוד על גילויי הגזענות ומגמות ההסתגרות בחברה הישראלית. הצבתן בתור הבעייה, מאפשרת לאנשים לחשוב שזה לא אצלם, הם הרי לא גרים ביישובים עם ועדות קבלה, והם לא מקשיבים לרבנים. להיפך, הם גינו את זה בחריפות. חמישית מתושבי ישראל הם ערבים. בכל השנים שגרתי בישראל לא היה לי חבר ערבי אחד. הכרתי כמה אנשי שירות שחייכתי אליהם תמיד. אבל לא אוכל לומר שחמישית ממעגל חבריי היה ערבי. יש נטייה אנושית להסתובב עם הדומים לנו ולהתרחק מן השונים מאיתנו. אני לא משוכנע שזו נטייה שראויה לגינוי, ואף פחות בטוח שזו נטייה שניתנת לשינוי (וכמובן שהיא לא אצל כולם, חלילה שאאשים כאן כשרים).

כל זה מוביל לסדרת שאלות נוספת על הראוי להיאסר בחוק. כבר אמרתי לא פעם שבמקום בו ישנה התנגשות בין חוקי הדת לחוקי הדמוקרטיה, אין מקום לפשרה, אלא חוקי הדמוקרטיה צריכים להיות עליונים על חוקי הדת. אחרת, אין זו דמוקרטיה. אם נכון לאסור על רבנים להוציא דברי הסתה וגזענות כחלק מן העיון האקדמי שלהם, יש מקום לשאול על חוקים אחרים. למשל, על היחס של רבנים לנשים. מקובל בחברה הישראלית שרבנים אינם יכולים להתייחס לנשים כאל בני-אדם שווים להם, והעובדה שהחברה הישראלית רוגשת יותר סביב מכתב שנועד להיות פרובוקציה על-פני התנהלות יומיומית ביחס לנשים, היא תעודת-עניות לחברה. אבל אם אנחנו לא עוצרים ביחס של הרבנים לנשים, מה כן נסכים שהם יאמרו? אני מעלה את זה כשאלה אמיתית. חופש הביטוי הוא גם החופש לומר שטויות, אבל לא החופש לפגוע בכבודו של אחר. אם כך הוא, עובדיה יוסף היה צריך להיות בתחנת המשטרה לפחות פעם בחודש. בתבונה פוליטית, מעדיפים להתעלם מעלבונותיו על-פני ליצור שערורייה משפטית מכל שטות שהוא מפריח. הגבול לכאורה ברור: מכתב הרבנים הוא פנייה לאזרחים ישראלים להפלות על בסיס גזעי באופן פעיל. אבל לי לפחות ברורה גם העובדה שמכתב כזה לא היה נכתב, אלמלא הצהרות רבות נוספות התקבלו בשתיקה, וסיפקו את התחושה שמדובר בחברת קורי-עכביש, כפי שמנהיג דתי אחר אמר, ושלכן ניתן לערער על הדמוקרטיה שלה מבלי לשלם מחיר אישי.

אז הקו האדום צריך להיות מוקדם יותר. אני ניסיתי, בכוחי הדל (ולא כהצטנעות) לטעון שהוא נחצה כש"הארץ" דן בהעסקת ערבים כתהייה לגיטימית. נכשלתי. איפשהו בין האיש שסתם לא רוצה למכור רכב לקונה ערבי מזדמן למכתב הרבנים יש קשת רחבה של מקרים, שהחוק איננו בהכרח הדרך הנכונה לטפל בכולם, אך יש לדון בהם ולשקול אותם לגבי עצמנו.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שתי מחשבות קצרות על צילום ועל תיירות

א.

בנסיעת חצות ברכבת התחתית, ישבו לידנו זוג סטודנטים. כל אחד מהם עם מאמר מצולם, כל אחד מהם רושם לו הערות בצד, בין פיהוק לפיהוק. הוא עם עפרון, רושם סימנים קצרים בשוליים (סימני קריאה ושאלה, מן הסתם), היא עם סט צבעוני של עטי "סטאבילו", המשקפת מן הסתם מערכת משוכללת של סימנים (ירוק להסכמה, כחול למקור או הפנייה הדורשים בדיקה, אדום לנקודה שאפשר להתווכח איתה. עיגול מסביב לשם פירושו לבדוק מיהו ולזכור להשתמש בשם, קו גלי מתחת פירושו ספק לגבי הטענה). שיטת הלימוד הזה, המנסה לנצל את שעות הנסיעה המאוחרות כאילו שאפשר לקלוט משהו במצב כזה, הזכירו לנו את עצמנו (כיום אני קם מוקדם בבוקר, וקורא כשהמוח רענן לכאורה, ובכל זאת לא מצליח לקלוט כלום. אך למדתי להסתיר זאת טוב יותר).

רצינו לצלם אותם, מחווה למי שהיינו, לאיך שהתחלנו. לא עשינו זאת, כי אנחנו בבירה אירופאית, ולאנשים כאן יש זכויות ופרטיות, וחשוב מכך: את השפה, השייכות, והבעלות. אנחנו הזרים שצריכים להיזהר בכבודם.

אך כשלא צילמנו אותם, חשבתי כמה שונה היה המצב אם היינו במזרח אסיה או בדרום אמריקה כרגע. צילום בני עשרים בשעת עבודה או מנוחה הוא דבר שבשיגרה עבור התייר. שם התייר איננו חווה את עצמו בתור הזר האורח, ולא חש את היעדר תחושת הבעלות. אי-השייכות אינה מאיימת. הפרטיות של האנשים איננה שיקול להתחשב בו, וכהרף צמצם הם הופכים לנוף, לא שונים משדות האורז, או רכסים בלתי-נגמרים, מקשטים את הזכרון ב"אווירה", חסרי אישיות וביוגרפיה.

ב.

– אל תעשה פרצוף, תהיה אותנטי, כמו שהיית קודם.

אבל קודם לא הייתה מצלמה מולי. הציפייה שהמראה האותנטי מול המצלמה יהיה זהה למראה האותנטי בהיעדרה מעלה תמיהה. המצלמה מזכירה לנו שלאופן העמידה שלנו, להבעות הפנים שלנו ועוד, יש מראה מסויים, שעומד להיות מונצח. עצם נוכחות המצלמה מפנה את תשומת-הלב שלנו לדימוי העצמי שלנו, לדימוי הגוף ועוד. מה יותר אותנטי בסיטואציה כזו מאשר לשדר אי-נוחות (או, לחלופין, בימתיות – אך אולי זה אותו דבר)? בעצם, בצילום "אותנטי" אנחנו מחפשים את הדבר שהכי מנוגד לאותנטיות: תיעוד המציאות כפי שהיא בהיעדר המצלמה, דווקא כשהיא נוכחת.

 

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שיכון עובדים

לצערי, אני לא מגיע לכתוב את כל הדברים שאני רוצה במהלך שהותי בברלין. הערב תכננתי לכתוב משהו על ליברמן ושות’, ואולי מחר אספיק, אך הידיעה הבאה (שראיתי בזכות תום – תודה), הזכירה לי משהו שהייתי חייב לשתף. דה מארקר מצטט את צבי אקשטיין, המשנה לנגיד בנק ישראל, שאמר בכנס קיסריה כי יש לדון בסוגיית הקמת מרכזי מגורים לעובדים זרים מחוץ לערים הגדולות. ברגע שקראתי את המשפט הזה, נזכרתי בתמונה הזו שראיתי בשבוע שעבר בתערוכה של שישים שנות צילום בדרום-אפריקה המתקיימת בבניין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, בבית וילי ברנדט:

 

 

אני מתנצל מראש שהתמונה מטושטשת ושהזגוגית המכסה אותה מחזירה אור. היא צולמה על-ידי דיוויד גולדבלט ב-1988. השיכונים מגודרים, והמבנה הסימטרי והתועלתני מדי שלהם עלול לגרום לצופה לטעות שמדובר בבית-כלא. למעשה, אלה שיכוני עובדים שנבנו מחוץ ליוהנסבורג, על-מנת לוודא שביוהנסבורג יהיה כוח-עבודה, מבלי להוסיף לאוכלוסייה השחורה של העיר (כך בכתובית שליוותה את התמונות). לעבודות נוספות של דייויד גולדבלט, ראו כאן. עוד על התערוכה, אם יהיה זמן.

 

כבר אמרתי שישראל עתידה להתייחס לעובדים הזרים כאל בעייה בטחונית זהה, מקבילה או חופפת חלקית לסוגייה הפלסטינית. כמובן, שכדי שזה יקרה, טוב שהעובדים יהיו מרוכזים ביישובים משל עצמם, מודרים ומופרדים מהחברה הישראלית. כך גם ייקל עליהם להתארגן, וגם ייקל על ישראל להטיל עליהם עוצר, סגר, כתר (להבהרת המושגים ראו אצל יערת הדבש). הוסיפו לזה את דבריו הנוכחים של ג’ף הלפר על “אחסון בני אדם” (ביחס לפלסטינים), הביטו שוב אל התמונה.

[עוד על הקשר בין העובדים הזרים והפלסטינים: הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני; על חומות והגירה]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

 

 

ישראליוּת ונוסטלגיה: בין ניכור לכמיהה

הפוסט האחרון של יאיר (המתכנה בבלוג זה "יאיר poes"), מציע ביקורת-על של קמפיין השמאל הלאומי. בנפרד מן המסר המדיני שלהם (שאותו יאיר מבטיח עוד לנתח), יאיר מבקר את השפה הויזואלית והטקסטואלית של השמאל הלאומי, תוך שהוא מאבחן את "הנוסטלגיה" כפרדיגמה המרכזית (והנדונה לכשלון, לדעתו) של הקמפיין / טרום-מפלגה הזה.

[לפני שאמשיך, אסביר לגבי הסיבות בעטיין אני מגיב כאן ולא בפוסט עצמו: מערכת התגובות בקפה דה-מארקר סגורה לכלל הציבור ופתוחה לחברים רשומים בלבד. חברים רשומים נדרשים לספק כתובת דואר אלקטרוני, ומסמיכים את דה-מארקר לסחור בכתובת זו לצרכים מסחריים. כשעלה הקפה לאוויר, הוסברה דרישה זו ביצירת קהילה שבה כל אחד מזדהה בשם מלא (ועם עדיפות לבעלי פנים), אלא שדרישה זו יושמה באופן חלקי בלבד, וכך נותרנו עם האפשרות של בניית מאגר שמות וכתובות לצרכי מסחר ושיווק. אפשרות המחיקה מהמאגר היא בעייתית, והחוויה שלי מנסיון המחיקה הייתה של טלפון שבור ופניות חוזרות ונשנות למחוק את הפרטים שלי (שטרם נענו במלואן). על-כן, אני מעדיף שלא להירשם שוב כדי להשיב ליאיר, ומתנצל על כך שאינני יכול להתארח באכסנייתו.]

אני חושב שהזיהוי של יאיר הוא מדוייק וחשוב, ויהיה נחוץ לכל ניתוח עתידי של "השמאל הלאומי". יתר על כן, אני הייתי מוסיף גם את "אם תרצו" לשיח הנוסטלגי הזה, וכעת בהינתן שתי דוגמאות של שיח נוסטלגי משמאל וממרכז, אפשר לתהות אם לא מדובר ב"גל נוסטלגי", או לכל הפחות בתחילתו של גל, אדווה נוסטלגית.

לכן, הנקודה שלגביה אני מסופק ושאותה אני מבקש להשאיר ב"צריך עיון" איננה הזיהוי של הנראטיב של "השמאל הלאומי" כנראטיב נוסטלגי, אלא הטענה של יאיר שהאתוס הנוסטלגי נדון לכשלון בהיותו מדיר ומנכר, אולי אפילו מקומם, למגזרים שלמים שלא קיבלו נוכחות בתקופה שאליה מופנה הנוסטלגיה, ולכן מרגישים שאינם נוכחים בנוסטלגיה עצמה.

זוהי טענה כבדת-משקל שאין לי שום כוונה לבטל בהינף-יד. אכן, השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית נעוץ במגזור של החברה, ובשיח הפוסט-מודרני של קהילות שונות, איים מצומצמים עתירי זכויות וממעטי חובות. זהו שיח שבמובן מסויים (אם כי לא הכרחי) חותר תחת הדיכוטומיה האידיאלוגית של "ליכוד" ו"מערך" (שימו לב שכל אחת מהן, אגב, היא מילה שמבטאת גוש, בלוק, קבוצה, ולא אידיאלוגיה כלשהי).

אך בה-בשעה, יש נהייה אל הקונצנזוס, תקווה (בת שנות אלפיים?) שאפשר להיות "ביחד", בלי כל הוויכוחים של ימין ושמאל. בזה, אפשר לצרף אל השמאל הלאומי ואל "אם תרצו" (במיוחד אגב מאמצי המירכוז שלה), גם את הפופולריות הגוברת של יאיר לפיד (ובמקביל את החשש הגובר מפניה). ה"ישראליות" היא – אולי – תו השעה, וככזאת, היא נוהרת גם אל מי שמגדיר את הישראליות דהיום, וגם אל מי שמאמץ את הישראליות של פעם.

כיצד מיישבים את הכמיהה אל חיקו החם של המרכז חסר הצבעים עם עלייתם של המגזרים המרשים לעצמם להתבדל, אלו "שאינם חשים צורך להתנצר על זה שהם לא מתאסלמים בחברה"? בהצביעי על המתח הזה אני מבקש להמשיך את הדיון החשוב שיאיר החל בו, שממנו ניתן יהיה להבין, אולי, גם את הפוטנציאל הטמון במימד הנוסטלגי עבור אלה הנוקטים בו, וגם את הסיבות לכשלונו (אם וכאשר). חשוב מכך, זוהי תרומה להבנת תהליכים סמויים וגלויים בחברה הישראלית, באתוס המַבנה אותה, ובערכים המנחים את הפוליטיקה שלה.

למרות שזהו דיון נפרד (כפי שגם יאיר העיר), על השמאל הלאומי אני אוסיף רק את ההבחנה הבאה: חלק מהשמאל הרדיקלי, להבנתי, טועה בכך שהוא מזהה בין מטרותיו הליברליות / הומניסטיות / סוציאליסטיות לבין המטרות הלאומיות של הפלסטינים ושל גורמים אחרים. כתבתי על כך במקרים שונים, ודוגמאות אכן לא חסרות. השמאל הלאומי לכאורה מבקש לתקן פגע זה (בכך שיבדיל עצמו מהשמאל המתנגד ללאומיות הישראלית, אך לאו דווקא ללאומיות אחרת), אלא שבמקום להעמיד במרכז ערכי שמאל שחשובים יותר מן הלאומיות גופא, הוא מחליף לאומיות אחת באחרת. במובן ידוע, אמנם מדובר בלאומיות שיותר הולמת את זהות הפעילים, המצביעים הפוטנציאליים וכולי, אך במובן אחר יש חשש שבין השמאל הישראלי הלאומי לבין השמאל הישראלי המזדהה עם הלאומיות הפלסטינית, נשחק אותו שמאל שערכים אוניברסליים מסויימים מהווים נר לרגליו יותר מלאומיות זו או אחרת.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שמאל ציוני – אין זו אגדה

כשהחלטתי לרכז מאמרים על הפעילות של "אם תרצו", קראתי למאסף "כוח מרכזי" כהערה על הפער בין הקונצנזוסיאליות המתונה שבה הם רואים עצמם, לאגרסיביות הכוחנית שבה אחרים תופסים אותה מפרשה אחת למשנהָ. נעמה כרמי כתבה בטוויטר: "מתברר ש'אם תרצו' מתנהלת בכוחנות ואיומים בכל מקום. גם כלפי ויקיפידיה גם כלפי האפשרות שתגובתה לא תוכנסה במלואה לעיתון" (14 במאי, 12:21).

אני תוהה אם ניתן לרשום את הפגנת השמאל הלאומי אמש בירושלים כהצלחה נוספת של "אם תרצו". אם תרצו ואם לא תרצו, גבולות השיח הלגיטימי בישראל כיום מסומנים בעזרת התיוג "ציונות". הציונים הם הטובים – עכשיו כל מה שנשאר לכם להחליט אם אתם תומכים באלה שאומרים שהקרן החדשה לישראל איננה ציונית, או שמתנחלים אינם ציונים. על עצם התאמת המונח ועל מיסגור הויכוח במונחים אלה, אין שאלות.

בתמונה שפורסמה ב"הארץ" רואים שווה בשווה שלטים של "ציונים לא מתנחלים," "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה". אין לי דרך לדעת אם זו תמונה "להמחשה בלבד", כמו שאומרים, או שהיא אכן משקפת את החלוקה המגזרית בהפגנה. הנה הבעייה: אזרחים ישראלים פלסטיניים ודאי תומכים בפינוי התנחלויות ורובם ככולם לא יגדירו עצמם כציונים. הפגנה בכותרת זו, מדירה אותם מהשתתפות לגיטימית בשיח הציבורי על עתיד ההתנחלויות. מסר כזה, לכאורה (ואינני יכול להדגיש די את חשיבותה של "לכאורה" בהקשר הזה), איננו תואם את עמדותיהם של ראשי "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה". אני חושב שהוא אכן הולם יותר את רוח הדברים שנישבה במניפסט של הספרי ויניב.

זו בעייה אחת שעומדת לפתחו של השמאל, ואם הוא יתגבר עליה בנקל, הרי שזה משום הלכאוריות של הפער בין "השמאל הלאומי" לציר "שלום עכשיו-מרצ". הבעייה השנייה היא באשליה שאם מדובר במאבק לאומי בין ישראלים לפלסטינים (וכותרת דוגמת "ציונים לא מתנחלים" מדגישה את חשיבות הזהות הלאומית של התומכים בפתרון על בסיס פינוי מהגדה), ניתן יהיה לפתור אותה על-ידי נסיגה לגבולות 1967. מי שמזהה עצמו כציוני, ומעמיד את הזהות הזו מעל לצדדים ההומניים הדורשים פתרון, יאות לפינוי התנחלויות, אך לא ינקוף אצבע כאשר מפציצים ללא רחם וללא הצדקה אזרחים בעזה, או כאשר מונעים לשם העברת סחורות. אכן, עמדת מרצ בשתי מלחמות אולמרט הוכיחה זאת. ההתנתקות בעזה הוכיחה שאפשר לפנות התנחלויות בלי לסיים את הכיבוש, בטח מבלי להביא שלום, או להביא רווחה הומניטארית לתושבים הפלסטיניים. פתרון ברוח זה מתבקש כעת גם לגדה. ומה יעשו אותם מניפי שלטים ברוח "ציונים לא מתנחלים" כשהם יראו שהם פינו את כל ההתנחלויות, "נתנו להם הכל", "עזבנו אותם בשקט", ו"הם עדיין יורים עלינו"? אפשר רק לנחש.

האמנם אפשר לראות בהפגנה הזו נצחון של "אם תרצו"? אני לא זוכר כעת את הכרונולוגיה, אך אני מניח שהדיונים לקראת פרסום המניפסט של יניב והספרי קדמו לקמפיינים הרועשים של "אם תרצו". מעל הכל, אני חושב שההפגנה הזו מוכיחה (שוב) את הניתוח השגוי שעומד בבסיס הפעילות של "אם תרצו". השמאל הישראלי, ברובו המכריע, איננו פוסט-, ואיננו אנטי-. מרחב ההסכמה בין מרצ לאיחוד הלאומי עודנו רחב מאוד כתמיד, והאיום הקיומי שתדמור ושובל זיהו, לא ממש היה שם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

 

בין ההכרח המוסרי להתנגד לחוק לסמכותו המוסרית של החוק

במסגרת החלום שלי להיות חוקר מקרא ראוי יום אחד, יש לי תת-חלום לפרוייקט ארוך שנים סביב עשרת הדברות. תאמרו, גם כן חלום. אם כבר חולמים, אז למה לא לשאוף לגדולות: מל"ק, למשל, הפנה את משאבי חלומותיו אל חלום שבו יום אחד, תקום אומה זו ותגשים את משמעותה האמיתית של אמונתה. לנון, והוא לא היה היחיד, חלם על עולם ללא מדינות או דתות. אחרי חלומות כאלה, החלום שלי נראה כנפילה מביכה מרוחו הנשגבה של האדם, אל פח המציאות האפרורית. מצד שני, לפעמים נראה לי שהרבה יותר פשוט לחלום על משהו שיודעים שלא יבוא. החלום איננו מהווה סכנה מיידית, איננו מציג תביעה מוחשית. לחלום על משהו שעשוי לקרות, שתובע ממני לעשות משהו, זה כבר מסוכן. אני מספר את כל זה בדרך אגב, כיוון שבמסגרת אותו תת-חלום לפרוייקט ארוך-טווח על עשרת הדברות, צפיתי לפני כחודשיים-שלושה בסדרת עשרת הדברות של קישלובסקי (הטוב שבהם, בעיניי, היה "לא תענה ברעך עד שקר", ולא כמקובל, "לא תרצח").

כל זה לא חשוב: בתוספות שנלוו למהדורת הדי.וי.די. הייתה תוכנית טלוויזיה ששודרה בפולין, שאלות ותשובות עם קישלובסקי. באולפן ישבו מול קישלובסקי קהל של כ-15 איש, אם אני זוכר נכון, והם פשוט שחטו אותו. "למה אתה עושה סרטים שהקהל לא אוהב?", "למה העם צריך לממן לך סרטים שהם לא טובים?" "מהי האמירה הפוליטית שלך?" "למה אתה לא מיישר קו עם השלטונות?" – לאו דווקא הניסוחים הללו, אני לא זוכר במדוייק, אבל זו הייתה האווירה. לכאורה, סתם שידור בולשביקי, ובשם ה"דמוקרטיה" משסים את "העם" בבמאי. מצד שני, כשאני חושב על שלטונות סגורים, אני לעולם לא מדמיין שהערוץ הממלכתי מקיים שיח פתוח עם גורמים חתרניים. עוד דוגמה למורכבות של המציאות, שלעולם איננה שטחית. השידור הזה היה במובנים רבים יותר איכותי, יותר מעמיק ויותר מרתק מרוב הדברים המופיעים על מסכי הטלוויזיה בדמוקרטיות כיום. הגאונות של קישלובסקי ניכרה בראיון הזה באופן מצמרר: היכולת להלך בין הטיפות, להגיד ביקורת מבלי לסכן את עצמו, ועם זאת לדבוק באומץ באמת שלו. שאלו אותו אם הוא מתנגד למשטר הצבאי בפולין, וכן מדוע לא ערק כמו חברתו הבמאית אנייסקה הולנד ("אירופה, אירופה" למי שזוכר). קישלובסקי מביע שם עמדה נחרצת: הוא מתנגד לממשל הצבאי, אבל הוא מקבל את תקפותו.

אפשר לחלוק על המשמעות האופרטיבית הפוליטית של עמדה כזו, אך משתקף ממנה כוח מוסרי ותפיסה עמוקה של מהות החוק, היאה למי שיצר סדרה סביב עשרת הדיברות. הנה הדילמה הגדולה: אם מקור סמכות החוק היא מוסריותו, וכל אדם יכול לשפוט את מוסריותו של החוק לבדו, אז לחוק אין שום סמכות, דה-יורה, ולעתים גם דה-פקטו. חוק ללא סמכות, איננו חוק כלל.

מצד שני, אם מכירים בכך שמקור סמכותו של החוק איננה במוסריות שלו, אלא במקום אחר, הדבר יכול להוביל למצב מסוכן, שהתגלמותו הקיצונית ביותר היא כמובן "מילוי הפקודות בלבד" בגרמניה הנאצית. כי מה קישלובסקי אומר באמירה הזו? הוא שומר בידיו את יכולת השיפוט המוסרית, ובאמצעותה הוא קובע שהוא מתנגד לחוק, שהחוק צריך להשתנות. אך עד שישתנה, הוא מציית לחוק. איזו אפשרות הייתה בגרמניה הנאצית לשנות את החוק מלבד שימוש בכוח המתנגד לחוק הזה? בסופו של דבר, הכוח הזה בא מבחוץ, כלומר על-ידי גורמים שמלכתחילה לא היו כפופים לחוק הזה. ועדיין, העובדה היא שהחוק לא הותיר אמצעים לשנות אותו אלא על-ידי התנגדות לו.

כך שההכרח המוסרי להתנגד לחוק הוא משהו שהן מבחינה תיאורטית-פילוסופית-אתית, והן מבחינה פוליטית-מעשית, נותר תמיד כאופציה. עם זאת, נראה לי שאופציה זו שמורה להפרה של החוק שאותו צריך לשנות, ולא לכל חוק של המערכת הרודנית, או אפילו של מערכת בעלת חוק פסול אחד (כיוון שזה שומט את הבסיס מתחת לקיומה של חברת-חוק כלשהי). נראה לי שבזה אני לראשונה מנסח לעצמי שאני מתנגד קטגורית למרד האזרחי באופן בו נוסח והומחש על-ידי תורו. אפשר להתווכח על היעילות הפוליטית של אי-תשלום מיסים כאמצעי מחאה, אך נראה לי שמבחינה אתית ומשפטית כמעט ואין ויכוח: זהו אמצעי שיש בו יותר כדי להיטיב זמנית עם המוחה מאשר לקדם את שינוי החוק שהוא מעוניין בו. פתלתלות המחאה איננה יכולה להבטיח את הצלחתה, ובו-בזמן היא מערערת על יסוד חשוב לקיומה של מדינה.

הפרת חוק כאמצעי מחאה צריכה להיות גורפת, קרי: הפרתו בכל עת שיזדמן (ודוק: כשמזדמן, ואין צורך לחפש אותו דווקא), במיוחד בפעמים בהן יש בה כדי להועיל פוליטית (כלומר, ערעור על השלטון, משיכת תשומת-לב תקשורתית, וכו'). מובן, שהפרת החוק יכולה להיות הן יעילה פוליטית והן תקפה מוסרית רק אם היא נכרכת בסירוב לשתף פעולה עם שלטונות החוק ביחס לאכיפתו של החוק המופר. אין צורך לסירוב מוחלט לשתף פעולה עם השלטונות (בכל עניין שהוא, בניגוד לדעת תורו), ואין צורך להפר את כל החוקים. אך ללא הסירוב לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק ביחס לחוק המופר, הפרתו הנקודתית הופכת למעוקרת ממשמעות פוליטית. אם כבר, היא גוררת את ההיפך הגמור, בזה שהיא מאשררת את תקפותו של החוק. מובן שלסירוב כזה יכול להיות מחיר. קישלובסקי איננו מסתיר: הוא לא הפר את החוק, כיוון שלא היה נכון לשלם את מחיר הפרתו. לכן, הוא הצהיר במפורש שהוא מתנגד לחוק, אך נכנע לו ומקבל אותו על עצמו.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

ישראל מגבילה את תנועת הפלסטינים ביותר מצורה אחת ומובן אחד. כתבתי על זה לא מעט, ויש מקורות מידע מוצלחים יותר ממני לסוגייה הזו (בראש ובראשונה אתרי גישה ומחסום ווטש). למעשה, זאת הנקודה שהכי פחדתי להגיע אליה בסדרה הזו של הפוליטיקה של הניידות: מצד אחד, זו הדוגמה הכי בנאלית, הכי מיידית לקשר שבין ניידות ובין פוליטיקה. מצד שני, היא כל-כך קשורה לסוגיות של בטחון, שנראה לי שלישראלי הממוצע יהיה מוזר לקשור בין מדיניות המצור והמחסומים לבין זכותו של מאן דהוא להצביע בקונסוליה בניו יורק, טורונטו או לונדון.

הצעד הראשון הוא, להבין כמובן שההגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים אינן הכרח מצד הבטחון המיידי. הן אמנם נעשות בשם הבטחון, אך במובן הרחב יותר של מדיניות אסטרטגית, שמטרתה להשאיר כמה שיותר שטח בידי ישראל, עם כמה שפחות פלסטינים (הרחבתי על ההבחנה הזו כאן). אני תמיד תוהה אם זו עובדה שעמוק בפנים ידועה לישראלים, ורק בשל צרכים רטוריים הם מדברים על הבטחון המיידי, או שבאמת ובתמים הם מתייחסים להגבלות הללו כהגבלות אד-הוק, שנועדו לצורך הבטחון המיידי.

באחד הפרקים של הסדרה "מחוברות" נשמעת שרי אנסקי אומרת למירי חנוך שהיא תומכת בגדר ההפרדה כי בזכותה אין פיגועים בתל-אביב. אחד התעתועים הגדולים ביחס לגדר הוא שכולם יודעים שיש ויכוח סביבה ושהיא טרם הושלמה (ולכן אפשר עדיין להתווכח עליה), אך כולם גם משוכנעים שהיא הפסיקה את הפיגועים. כיצד גדר שלא קיימת יכולה למנוע פיגועים? ואם אכן די במקטעים שכבר הוקמו כדי לעצור פיגועים, האם אין בזה הצדקה להפסיק את הבנייה הלאה? המשמעות המדינית של הגדר הזו נדונה כמעט למן היום הראשון של בנייתה. למרות זאת, שולטת בשיח הטענה הבטחונית המיידית, כאילו מדובר באמצעי למניעת פיגועים.

עמירה הס דיווחה בשבוע שעבר על אסירים פלסטינים המוחזקים בישראל בעוון שהייה בלתי-חוקית בגדה, שהוצע להם להשתחרר אם יסכימו לגירוש לעזה. אלה הם אנשים שנולדו בירדן והגיעו לגדה במסגרת "איחוד משפחות" (אם הבנתי נכון, רק חלקם הסדירו את העניין חוקית), נעצרו בשל עבירות בטחוניות, מעמד התושבות שלהם בוטל, וכעת מוצע להם להשתחרר ולהשתקע בעזה (כיוון שכל אחד מהסיפורים שונה, כנראה, הניסוח הזה הוא קצת בעייתי, אבל נשאיר אותו ככה, מבלי לדקדק בפרטים). כידוע, גם במו"מ לשחרור גלעד שליט ישנם אסירים שישראל הסכימה לשחרר אם יגורשו לעזה. מה היחס של ישראל לעזה במקרים הללו? אם באמת רוב הציבור הישראלי מאמין בפתרון שתי המדינות כדרך לברוח מן השד הדמוגרפי, ואם באמת מצפים שנתניהו יכול (אם ירצה) כבר בכהונה הזו להגיע להסדר כזה, הרי שכל המגורשים לעזה יוכלו בטווח של שנים ספורות לנוע בחופשיות בין עזה לגדה.

במילים אחרות, העובדה שגירוש לעזה עולה פעם אחר פעם, מלמדת שהממשלה וזרועות הבטחון שלה רואות בניתוק בין עזה לגדה מצב לטווח ארוך. גם אם הוא לא יהיה קבוע, הוא לא עתיד להסתיים בטווח הנראה לעין. ובמצב כזה, אין פתרון שתי מדינות. הסכם עם הרשות הפלסטינית, אם בכלל יגיעו אליו, יהיה על הגדה בלבד, ועזה תישאר לבדה (אולי תאומץ על-ידי מצרים, למרות שאני בספק שיש למצרים אינטרס כזה).

רצועת עזה פחות חשובה לישראל מן הגדה מכל בחינה: למרות העדויות הארכיאולוגיות שהכתומים אספו בשקדנות לפני ביצוע ההתנתקות, אין ברצועה אתרי מורשת. בגדה באמת נמצאים חברון ובית-לחם, שמהווים חלק מהמיתוס היהודי. מן הבחינה הבטחונית, יש לישראל עומק בטחוני בינה לבין מצרים בדמות חצי-האי סיני, והיא איננה זקוקה לשליטה בעזה לא עבור העומק הבטחוני מול מצרים, ולא עבור גישה לים התיכון.

כך שהמאבק נותר על הגדה: משיקולים בטחוניים לכאורה יגורשו עוד ועוד אסירים ככל האפשר לעזה (ממש בשיטת האחסון שג'ף הלפר מדבר אליה); הבנייה בגדה מבססת את השליטה של ישראל במערב הגדה, והצורך הבטחוני להשאיר נוכחות צבאית בביקעה יצדיק את הכיתור של המדינה הפלסטינית על-ידי ישראל גם ממזרח. גם אלה הם פוליטיקה של ניידות: הניוד של אזרחים מן הגדה לרצועה, לפי הנוחות הפוליטית של ישראל; ההגבלות על הניידות בתוך הגדה עצמה, כאמצעי לאמלל את חיי התושבים, לעודד עזיבה שלהם ועוד. תמיד הזהירו את הישראלים שאחת הסכנות הטמונות בסכסוך הוא עקרון "הצומוד" – ההיצמדות לקרקע שה"ערבי" מחשיב אותה מאוד. ישראל נטלה את העקרון הזה, והפכה אותו לחסרון. הנצמדים לקרקע, כותרו ובותרו, כך שהם נותרו רק עם אותה פיסה שהם נצמדו אליה, כמו פינגווינים על פיסת קרח שנשברת מן הצדדים; מנגד, אלה שלא תמכו ב"צומוד", והיו ניידים, הפכו את הניידות שלהם למקור כוח. הישראלים נמצאים בניו-יורק, לונדון וטורונטו, ומשם הם יצביעו על המשך המדיניות הזו. ושוב אני אצטט את דברי פרס בוועדת וינוגרד: " מה זה היי-טק? שאנחנו ניתקים מהגבולות של הארץ וכל השוק העולמי הוא השוק שלנו, לא קשורים בערבים, לא קשורים בכלום" (ציטוט רחב יותר כאן).

מעניין שלצד הרצון לגרש תושבי גדה לעזה, ישראל מקשה על תושבי עזה לצאת ממנה: סיפורו של איימן קאדר מהווה דוגמה מאלפת (אף כי יש לו סוף טוב), אך כפי שמצויין בכתבה, יש עוד 600 סטודנטים שמחכים לאישורי יציאה. האינטרס של ישראל למנוע השכלה פלסטינית ברור. הדבר האחרון שישראל צריכה זה עוד אדוארד סעיד שיושב בניו יורק ומייצג את העניין הפלסטיני באופן שאיננו רק רהוט, אלא גם משפיע על שיח מחקרי שלם.

תם אך לא נשלם. כפי שיאיר כתב באחת התגובות הקודמות, יש פה יותר שאלות מתשובות. מה שהתבהר לי מההתמקדות בנושא, הם שלושה דברים חשובים: (א) שהפוליטיקה של הניידות מתקיימת בין שני צירים: אלה שהניידות שלהם כמעט בלתי-מוגבלת (ואף מעודדת) כסמן של כוח, ואלה שהם ניידים מחוסר-ברירה (או מיעוט-ברירות), והם אינם נוסעים וחוזרים ונדים, אלא עוברים מנקודה א' ל-ב', בתקווה למצוא תחנה אחרונה. כנגד שני צירים אלו, מתקיימים גם צירי יושבי-הקבע, מבחירה ושלא מבחירה; (ב) שבהקשר הפוליטי הישראלי, המתח בין ניידות לטריטוריה משחק תפקיד חשוב (וישחק תפקיד הולך וגובר), במסגרת המאבק על הריבונות (שעובר טרנספורמציה ממאבק טרטוריאלי בלבד, למאבק דמוגרפי המנותק מטריטוריה, לצד המשך המאבק הטריטוריאלי-פיזי); (ג) שהפליטים ומהגרי העבודה בישראל עשויים לעמוד בפני סכנה שהם אינם מסוגלים לצפות, אם הדברים יגיעו לידי כך שהממשלה והציבור יראו בהם כסכנה לדמוגרפיה היהודית.

–

הסדרה:

– הפוליטיקה של התנועה

– מה ההבדל בין בורג ללוי?

– פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

– הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

– הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

– הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

 

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוסט הקודם בנושא הניידות עסק בייחוד של המקרה הישראלי, של האתוס הישראלי והיהודי ביחס לניידות וטריטוריה. עם זאת, ברור ששאלות רבות מעסיקות לא רק את ישראל. את הדמיון בין חומת ההפרדה הישראלית לגבול בין ארה"ב למקסיקו כבר הזכרתי בפוסט אחר, ולנושא זה אפשר להעלות גם את סוגיות הפליטים ומהגרי העבודה, המעסיקות מדינות רבות בעולם המערבי ברמה זו או אחרת, וכמובן את הגלובליזציה.

מעיקרה, הגלובליזציה היא כלי כלכלי המשרת חברות גדולות המרוויחות מהגדלת השוק שהן יכולות לפנות אליו. עם זאת, רובנו מדברים על גלובליזציה במובן הרבה יותר רחב מן הפן הכלכלי. האינטרנט הופך לאמצעי התקשורת המרכזי, והוא מבטל משמעות שהייתה למרחקים בצורות תקשורת קודמות. הפוליטיקה עצמה הופכת לגלובלית, במובנים שמסורת רבת-שנים של דיפלומטיה לא צפתה. הניידות הופכת למרכיב מרכזי בחיים.

מעת לעת אני חוזר וקורא תיאורים של ראשית המחקר של מגילות מדבר יהודה, כדי לקבל נקודות מבט על שורשי ההשפעה של המורים שלי (ובכך גם על שורשי ההשפעה שלי), וכן להעריך את שינויי המגמות שהתרחשו עם הזמן. אני מצטט מתוך תיאור של ג'ון טרבר, מהראשונים שנחשפו לתגלית, על נסיבות הגעתו לפלשתינה (תרגום שלי):

–

בהתחשב בקצב המתגבר של המתח היהודי-ערבי בפלשתינה של המנדט הבריטי ב-1947,הייתה דאגה וחרדה גדולה בקרב קרובים וחברים שלנו בנוגע לנסיעתי יחד עם אשתי ושני ילדים קטנים, כדי להסתכן באיזור-סכסוך לעשרה חודשים. אשתי ואני חשנו, עם זאת, שהתכנותה של אפשרות נוספת לחוויה כה יסודית למקצוע שלי הייתה לגמרי בלתי-ודאית. כבר התאכזבנו פעם בעבר בנוגע לתוכניות לשהות של שנה בפלשתינה, כשזכיתי במילגה עם סיום לימודיי בבית הספר התיאולוגי של ייל ב-1940. החלטנו שמוטב להתקדם מתוך אמונה, למרות הסכנה וההקרבה הכרוכות בדבר.

לאחר שהפקדתי את משפחתי אצל אמי בפסאדינה, קליפורניה, יצאתי ברכבת לניו יורק ב-5 באוגוסט, 1947. שם עליתי על סיפונה של "מארין קארפ", אניית צבא שעברה הסבה לנתיבי "אמריקן אקספורט". למרות שנסעתי במחלקה ראשונה, גיליתי ששמו אותי בתא יחד עם שישה-עשר גברים נוספים! ד"ר ויליאם בראונלי, שנסע עם אותה מילגה כשלי, בחר במחלקת תיירים, ושוּכַּן עם 125 נוסעים נוספים, בסגנון הצי, בבטן האנייה. המעלה היחידה של האנייה הזו הייתה התחבורה הזולה שהציעה למזרח הקרוב. מיותר לציין ששנינו בילינו את רוב שעות הערנות שלנו על סיפון האנייה במשך השבועיים של המסע.

בבוקר ה-30 באוגוסט, הצטרפתי לקבוצת המשכימים קום על הסיפון, צופים בהתרגשות עזה אל-עבר המראה הראשון שנגלה של ארץ הקודש. נוף דרמטי קיבל את פנינו…

(John C. Trever. The Untold Story of Qumran. Westwood, N.J.: Fleming H. Revell, 1965. 15-16).

–

וכן הלאה. מסע של 25 יום (הלוך) למלגת מחקר של עשרה חודשים. אני קורא את הדברים בהתרגשות-מה, בשל הדמיון והשוני בין המציאות שטרבר מתאר, למציאות שמוכרת לי. הוא בוגר ייל, אני מקווה להיות בוגר פרינסטון בשנה הבאה. הוא שוקל את שיקולי הקריירה בנסיעה כזו, אל-מול שיקולים משפחתיים. הוא תלוי במלגות כאלה ואחרות כדי לממש את המחקר שלו, כפי שגם אני תלוי בהן, והוא רוצה להפיק את המירב והמיטב של האפשרויות המוצעות לו. גם המוסד שבו הוא ישב, המכון האוריינטלי (כיום מכון אולברייט) מוכר לי. יש לי חברים שהכרתי בזמן שהיו שם עמיתי מחקר, ממש כמו טרבר, השתתפתי בכמה פעילויות של המכון, והתמונה של המכון המופיעה בעמ' 15 ממנו ציטטתי, לא מאוד שונה מהתמונה המעטרת את אתר המכון כיום. כמו בפוסט על דוד שחר, ירושלים דומה ושונה בו-זמנית.

אבל איזה הבדל עצום! האם מישהו מאיתנו יכול לדמיין בכלל בזבוז של 50 יום בשנה אחת, כדי לבקר בארץ אחרת? היכולת "לקפוץ" לשלושה ימים של כנס בחו"ל, לנסוע לסופשבוע של נופש בטורקיה, ליומיים כדי להיות בחתונה של חבר, או למסע קניות באיטליה, היא חלק מהותי מהחיים של המעמד הבינוני-גבוה (שלא לדבר על המעמד הגבוה), אותו מעמד שטרבר משתייך אליו, כשהרשה לעצמו לקנות כרטיס "מחלקה ראשונה" לנסיעה מניו-יורק לישראל.

ביותר ממובן אחד, זו איננה יכולת מובנת מאליה. ישנו המימד הכלכלי-הפרטי (של הפרט הקונה את כרטיס הנסיעה), כמובן, והמימד הכלכלי הרחב יותר (של מחירי הנפט), הקשור גם במימד הסביבתי. כפי שציינתי בפוסט הקודם, ישנו גם מימד משפטי. בישראל עד שנת 1961 נאבקו בתופעת הנוסעים לחו"ל לשם נופש (ובמובנים מסויימים עד תחילת שנות התשעים). אורית רוזין מציינת באותו מאמר, שאלו שנסעו כדי לרדת מהארץ (ובמיוחד עולים שעזבו מהר), קיבלו אישורים עוד יותר בקלות מאלו שנסעו לצורכי תיירות. באחד המקורות שרוזין מצטטת, מציין אחד השרים שהוא עצמו הולך לבתי הבראה בארץ, ואינו רואה סיבה שאחרים לא ינהגו כמוהו. כלומר, יש כאן פן תרבותי-חינוכי-נימוסי, לצד פן פרגמטי-כלכלי של עידוד תיירות-פנים. ישראלים מתרעמים על כך שאין להם ויזה אוטומטית לארה"ב, כפי שיש לבעלי דרכון אירופאי, וכן על העמלות הגבוהות הכרוכות באשרות אלה. הם אינם מהרהרים אחר עצם הכניסה שלהם לארצות-הברית: ברור שזו מותרת, כיוון שאנחנו "אנשים חופשיים" הזכאים לנוע ממקום למקום. למעשה, עצם משטר הדרכונים (לפי רוזין, ראשיתו כרוכה במלחה"ע הראשונה) מעיד שהחופש הזה מוגבל ודורש ויסות מסויים.

אנחנו מקבלים כמובן מאליו שהמדינה רשאית לעכב יציאת אזרחים שלה מן הארץ, ורשאית לסרב כניסה לאזרחים של מדינות אחרות. אנחנו מניחים שמקרים אלה הם יוצאים מן הכלל, שהרי כולנו חופשיים אלא אם עשינו משהו שיצדיק פגיעה בזכויות שלנו. אך אם נהרהר אחר ההבדל בין העולם שקדם לדרכונים לעולם שבו קיומם מובן מאליו, ניתן אולי לומר שדווקא הנוסעים הם יוצאי-הדופן, שעליהם המדינה מטילה פיקוח מיוחד שמתעד את התנועה שלהם. אנחנו מקבלים שחופש התנועה שלנו הוא תלוי-אזרחות, שאנחנו חופשיים במדינה שלנו, אך לא מעבר לה.

בהקשר הזה מעניינת גם הסוגייה של הצבעת אזרחים בחו"ל. על הפן המיוחד של ישראל התעכבתי בפוסט הקודם. כאן אני תוהה לגבי עצם העובדה שמדינה מאפשרת דבר כזה, כל מדינה שהיא. זהו עוד כלי שדרכו המדינה משדרת לאזרחים שהשהות שלהם במדינה אחרת היא לגיטימית, נורמטיבית, אינה פוגעת בהגדרתם כאזרחים. בד בבד, המדינה נוקטת באמצעים של קרימינליזציה כלפי הנכנסים אליה. החל בעצם הניטור של כל הנכנסים והיוצאים, כפי שציינתי קודם, וכלה בטביעת האצבע שכל מבקר בארה"ב נדרש אליה (אם איננו אזרח אמריקאי, למיטב ידיעתי). אלה הם תהליכים המופעלים על כל הנוסעים, גם כלפי הרוב המכריע שאיננו פושע. מכאן, ההתייחסות למהגרים (חוקיים ושאינם חוקיים) כאל סכנה קיומית, היא כמעט מתבקשת, מיידית.

האינטרנט מרחיב את האפשרות לקיים קשרים הדוקים, יומיומיים אפילו, גם בין אנשים הגרים בארצות שונות (תוכנות למסרים מיידיים, רשתות חברתיות עם עדכונים שוטפים, הוספת המימד הויזואלי כמימד נגיש לכל בתקשורת יומיומית ועוד). בכך, הוא עשוי לתרום לגלובליזציה של קשרים שאינה תלויה בנסיעות. יש בי סקרנות לדעת כמה אנשים אכן עושים שימוש בכלים אלה של האינטרנט, וכמה מתקשרים עם אלו שיש להם נגישות יומיומית ממילא. אחת הנקודות שאני תוהה לגביהן בסוגייה הזו, היא המבנה האישיותי של הנודד: בתקופה שבה לנסיעות היה מימד מסוכן והרפתקני של גילוי עולמות חדשים (ואפילו התיאור של טרבר הוא כבר תיאור מודרני, קל יחסית), אחוז הנוסעים היה קטן בהרבה. המקרה של אדם שלא מכיר הרבה יותר מהכפר שלו או העיר שלו בכל חייו היה נורמטיבי. אנחנו, לעומת זאת, חיים בחברה שבה הנסיעה הקצרה היא נורמטיבית (כמעט קלה מדי, הייתי אומר), ואילו ההישארות בארץ כל החיים היא תמוהה. מוזר, אם-כן, שבמציאות כזו הגירה היא עדיין משהו מעורר חשד. על-פניו, מתקיים גם מתח בין הרצון לאפשר פזורה של אזרחים (למשל, על-ידי הסדרת הצבעה מחוץ למדינה), בד בבד עם הקשחת תנאי הגירה אל הארץ. הרי מן הסתם, אותם אזרחים שמצביעים בחו"ל הם מהגרים במדינה כלשהי.

הצבת הטיעון כך היא היתממות מודעת: הפוליטיקה של הניידות איננה מברכת על כל ניידות שהיא, והיא איננה עיוורת למעמדות חברתיים-כלכליים. הישראלי שנוסע לניו-יורק, טורונטו או לונדון, עשוי להביא ברכה לישראל בדרך זו או אחרת. מהגרי העבודה המגיעים לישראל אינם אנשי העולם המערבי, המביאים לישראל עתודות של מטבע זר, השכלה עתירת-ידע וכו'. עם זאת, ישראל זקוקה להם, שאם לא כן, לא היו מוצאים עבודה ולא היו נשארים בה (אותו דבר נכון לגבי מדיניות ההגירה בארה"ב, שאני יודע עליה מעט, ואני מניח שעל שאר העולם המערבי גם כן). לכן, הפער בין צרכי שוק העבודה לבין מדיניות ההגירה המוצהרת הוא אחד הסמנים המרכזיים המעידים על הבעייתיות בפוליטיקה של הניידות.

ייחוד נוסף שנוגע למקרה הישראלי איננו קשור לאתוס הציוני או למיתוס היהודי, אלא לסכסוך הישראלי-ערבי, ובייחוד לגבי הניידות של הפלסטינים. למרות שכבר הערתי על כך לא מעט, אני אנסה להקדיש את הפוסט הבא לנושא הזה, כדי לקשור אותו יחד בתוך העיון וההרהור המשותף הזה אחר הפוליטיקה של הניידות.

–

הסדרה:

– הפוליטיקה של התנועה

– מה ההבדל בין בורג ללוי?

– פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

– הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

– הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

– הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הפוליטיקה של הניידות: המקרה הישראלי

בצירוף מקרים מוצלח מאוד, נתקלתי השבוע (כלומר, מבלי שחיפשתי במיוחד), במאמר של ד"ר אורית רוזין שעוסק בהיתרי יציאה מהארץ מקום המדינה ועד 1961, כשבוטלה חובת ההיתרים (את פרטי המאמר אציין בסוף, ניתן לקרוא תקציר כאן). המאמר שוזר יחד סוגיות משפטיות, פוליטיות והיסטוריות באשר לנסיבות ההיתרים וביטולם.

הטריטוריה היא מרכיב יסוד בכל לאומיות, אך בהיסטוריה של הלאומיות היהודית היא משחקת תפקיד מיוחד, שכן בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, הציונות אינה מבקשת להעניק משמעות נוספת לאיזור ושפה משותפים בהם יושב העם, אלא לשנות את המצב הנתון של העם "המפוזר בין העמים" ולהפוך אותו לעם תלוי טריטוריה. והנה, עצם העובדה שאני מסוגל לתאר את המצב של העם היהודי קודם הקמת המדינה בפראזה שלקוחה מתוך הקאנון של העם הזה, מעידה בעצמה עד כמה הסוגייה הזו שזורה לאורך תולדותיו.

אני לא אטען שישנו משהו מהותי בגנטיקה היהודית השואף לנדודים. זו לא תהיה טענה ראויה. אבל העובדה היא שגם בתולדותיו ההיסטוריות הממשיות, וגם במיתוסים שנרקמו סביבו ועל-ידו, האנומליה ביחס בין העם לטריטוריה משחקת תפקיד חשוב. רוזין מתארת מאמץ של השלטונות כנגד נסיעות מרובות לחו"ל – אמנם גם משיקולים פרגמטיים, בטחוניים וכלכליים כאחד – אך מעל הכל, במסגרת אידיאולוגית שרואה את הנסיעות הללו כמאפיין של היהודי הגלותי כנגד "היהודי החדש" שהציונות ביקשה ליצור. כמה שרים שגינו את התופעה, תיארו אותה כמחלה (המאמר משתמש במילה "travelitis", ולצערי אינני יודע מה המונח שהשתמשו בו במקור העברי). על כך מעירה רוזין בחדות (תרגום שלי):

השימוש במונח "travelitis" לתיאור נטייה של ישראלים לנסוע לחו"ל עשוייה לשקף סטריאוטיפים אנטישמיים שליליים, המייצגים את היהודי הגלותי כמנותק, חולני או מנוון. שני קישורים או דימויים הכרוכים בשיח אירופאי וציוני על הנושא הזה נמזגים כאן יחד – הראשון נושא אסוציאציות של מונחים רפואיים באירופה באופן כללי ועברו לשימוש במיוחד על-ידי אנשי רפואה ציוניים, והשני הוא הדימוי של היהודי הנודד המצוי במקורות נוצריים מסורתיים.

המונח "travelitis" לתיאור "מחלה יהודית אופיינית" נובע מדיון נפוץ על המהות הגופנית והרוחנית של היהודי, שיח שהתפתח במאה ה-19, בעיקר בגרמניה. הוא משמר את הדימוי הידוע לשימצה של היהודי האירופאי, שחשוף יותר מאחרים, ליפול קורבן למחלות של מערכת העצבים. אחת ההוכחות המובהקות המאמתת את הדימוי השלילי של היהודי הנודד (והמנוון) מקושרת עם הפועל "להשתרש", שנעשה בו שימוש נרחב בישראל בשנות החמישים, לתיאור אלו שמקרוב באו מהגולה לעבודת האדמה ולהיאחזות בקרקע של ארצם. "היהודי השורשי" היה ביטוי ציוני שמשמעותו ההיפך הגמור של היהודי הנודד, וביטוי זה נהג תדיר, בייחוד בדיונים בין דוברים מתנועת העבודה (עמ' 167).

הקישור שנעשה כאן בין היאחזות בקרקע, לעבודה חקלאית, למעמד חברתי מסויים ולאידיאולוגיה כלכלית-חברתית איננו מקרי, כמובן. השיח הזה נעלם כמעט כליל מאז המהפך של 1977, והוא הוחלף בחשיבות הקרקע לצרכים בטחוניים, לצד המשך השיח של "לאומיות נורמלית" תלויית טריטוריה. מפתיע היה לקרוא את משה ארנס השבוע, טוען ש"דומה שאותם ציונים-של-פעם לא הפנימו עדיין שאנחנו חיים בעידן הגלובליזציה, ושבכל רגע נתון יש בחו"ל לפחות 100 אלף ישראלים לכל-דבר-ועניין". הרי החוק המוצע איננו בא להיטיב עם אלה שבמקרה נסעו לנסיעת עסקים או בילויים ביום הבחירות, אלא דווקא עם אלו היושבים בגולה ישיבת-קבע.

ההקשר הגלובלי הוא רחב יותר מן המיתוס של היהודים עצמם, ואנסה לדון בו מעט בנפרד. לפני-כן, חשוב לראות שהחוק המוצע מעיד, אולי, על שינוי כיוון נוסף באתוס הציוני. במשך שנים הציונות ביססה עצמה על שלילת הגולה, לכל הפחות ברמה האידיאולוגית וההצהרתית. מטרתה הייתה להפוך את העם היהודי לעם נורמלי תלוי טריטוריה, וקיומה של פזורה ניכרת העידה שהפרויקט טרם הושלם. לאחר שישים שנה, רבים מכירים בכך שהפרויקט נכשל בשתי בחינות מרכזיות: חלק ניכר של העם היהודי בחר וממשיך לבחור שלא להצטרף לפרוייקט הציוני, ובכך מקיים לצד ישראל פזורה יהודית גלותית, כפי שהיה עוד קודם הקמת המדינה. מצד שני, הטריטוריה שיועדה לנורמליזציה של העם, נתונה עדיין במאבק על גבולותיה, ועם תושביה הלא-יהודים בעלי שאיפות לאומיות נפרדות על אותו השטח.

בנוסף לכשלון הזה, מתגבשת מציאות של שתי פזורות יהודיות בעלות חפיפה חלקית: יהדות הגולה, וישראלים יורדים. ייתכן שיש מי שחושב שעל-ידי איחוד שתי הפזורות הללו (לפחות כל אלו המעוניינים לקחת חלק באיחוד שכזה), אפשר יהיה להכריע, או למצער להרחיק את רגע ההכרעה, במאבק הלאומי על הטריטוריה, ללא הנוכחות הפיזית בשטח. הדברים עלו בתגובות בין יאיר וביני באחד הפוסטים הקודמים על הפוליטיקה של הניידות.

מוקדם לומר אם זה כך. מה שאפשר להבחין בו ללא ספק, הוא שינוי באתוס הציוני: מסימון מטרה של שינוי מצבו הפיזי של העם היהודי לעם נורמלי תלוי טריטוריה, לקיומה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל בכל מחיר. התנועה הלאומית היהודית הפכה לתנועה לאומית ישראלית. היא כבר אינה עוסקת בעם היהודי, מלבד הנקודות בהם הוא יכול לסייע לשרידותה.

Rozin, Orit. "Israel and the Right to Travel Abroad, 1948–1961." Israel Studies 15,1 (2010): 147-176.

–

הסדרה:

– הפוליטיקה של התנועה

– מה ההבדל בין בורג ללוי?

– פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

– הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

– הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

– הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

יש לי כמה דברים שאני רוצה לומר בנחרצות, אבל אני חש שצריך להתקדם מאוד לאט ובזהירות:

1. אחד הדברים הגדולים ביותר שמעיבים על השיח ביחס לפליטים הוא תודעה לאומית של רדיפות ונדודים ממקום למקום של יהודים, ומעל הכל כמובן השואה, עם המיתוס של יהודים שמתדפקים לשווא על דלתות מדינות העולם ללא הושיע [מיתוס – כיוון שהסט. לואיס היא היוצא מן הכלל, ולא הסיפור של רוב הקורבנות, מה גם שהיא לא חזרה מלאה לגרמניה, ונסתפק בזה].

סיוג – הדבר הזה מעיב, אמנם על השיח, אבל דווקא לא על השיח של הקונצנזוס. עם זאת הוא מעיב, כיוון שנעשה בו שימוש רטורי תדיר בנסיון לפנות אל הקונצנזוס.

ההצדקה לקיומה של ישראל איננה השואה, אלא תפיסה לאומית הגורסת שכל עם זכאי לריבונות מדינית תלויית טריטוריה. אפשר לחלוק על עצם התפיסה הזו, אפשר לחלוק על התאמת העם היהודי לתפיסה הזו, אך זוהי המסגרת המחשבתית של תולדות הציונות, והמסגרת המדינית שבה נוסדה ישראל.

לכן, לא מקובלות עליי אמירות נוסח "איך עם שעבר את השואה". מדינת ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להיות מחוייבת לתחושות כאלה, ובמישור פוליטי ממשי אין לצפות ממנה להוות תשובה לשואה. עם זאת, שני דברים חשובים להדגיש: אני לא מבקר את האמירה הזו כמניע אישי של אדם לפעולה ("אני, בתור נכד לניצולי שואה, איני יכול לעמוד מנגד כאשר…") כל עוד מכירים בזה שכמניע אישי רגשי סובייקטיבי, הוא איננו מוביל למסקנה אחת בלעדית ("אני, בתור נכד לניצולי שואה, מאמין שהבא להרגך השכם להרגו"; "אני, בתור נכד לניצולי שואה, החלטתי שכל שיוך לאומי או דתי הוא מסוכן, ולכן מנהיג את חיי מתוך השקפת עולם הדוניסטית נטולת מחויבויות"), והוא גם נעדר תוקף מוסרי. שנית, העובדה שמדינת ישראל איננה צריכה לנהוג על-פי קוד מיוחד לאור השואה, אינה פוטרת אותה מתביעות מוסריות ומשפטיות שאנו מוכנים ליישם כלפי כל מדינה דמוקרטית (בהנחה שרק מולן אפשר לבוא בתביעה כזו, ושכלפי כל מדינה שאינה דמוקרטית עומדת תביעה מוסרית, גם אם לא ממשית, להפוך לדמוקרטיה).

ולפני שנעבור לעוד הערות ביחס לפליטים, עוד הערה על ישראל והשואה: אנחנו גדלים על אתוס של העולם הרע שלא עזר ליהודים, ושאף-אחד לא יכול לעזור לנו חוץ מעצמנו. אבל כשמגיעים להכריע בשאלות פוליטיות, פתאום הדברים אינם כה פשוטים, וגם ישראל כמדינה אינה נחלצת להגן על כל עם בצרה (אסונות-טבע הם שונים מהותית, כמובן). כשאנחנו משווים את מה שישראל תובעת מהעולם (בדיעבד) ביחס לשואה, ומה שישראל תובעת מהעולם ביחס לעצמה, נגלה פער, והפער הזה דורש מאיתנו זהירות במה שאנחנו תובעים מהעולם ביחס לשואה, אם ברצוננו להמשיך בטענות מוסריות בלבד.

2. כפי שהיה מוזר להיווכח עד כמה התקשורת התעסקה בעובדת נקיון אחת כאילו מדובר במקרה יוצא-דופן במיוחד, כך גם מוזר להיווכח בשיח התקשורתי על הפליטים מסודאן ואריתריאה, כאילו זו הבעייה האמיתית של ישראל. בעיית הפליטים העיקרית נעוצה לא בפליטים שמגיעים אליה מארצות אחרות, אלא בפליטים שברחו וגורשו ממנה ונמצאים כעת בארצות אחרות.

3. העובדה שאי-אפשר לעשות הכל, אין פירושה שיש הצדקה לעשות כלום. גם אם מדובר בעזרה סמלית, זהו סמל נושא-משמעות (מן הסתם), שיש לו השלכות. זהו הכלל הישן-נושן של ר' טרפון: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן-חורין להיבטל ממנה." הוו אומרים: דווקא משום שאי-אפשר לגמור את המלאכה, יש להתחיל בה, ולעשות בה משהו.

4. אבל העשייה הזו מוכרחה להיות מונחית עקרונות. עשייה שנעשית מתוך רגש ללא עקרונות יציבים היא, בהגדרתה, בלתי-מוסרית. היא עשויה, במקרה, לעלות בקנה אחד עם העשייה מונחית-העקרונות; היא עשוייה להיות אותה עשייה ממש שעקרונות מוסריים היו מובילים, ובוודאי שהיא מתכוונת לטוב, אך עדיין היא עצמה איננה מוסרית.

5. העקרון יכול להכיל בתוכו גם פער בין הערך המנחה אותו למגבלות המציאות, וכך למשל להצהיר שבמישור ערכי היה ראוי לקלוט את כל הפליטים, אך מגבלות המציאות מכריחים אותנו לקבוע מיכסה. כשמגיעים למכסה הזו, יש לדבוק בה, גם אם היא תוביל לסצינת "סט. לואיס" (וכל-כך למה? שאם אין דבקים בעקרון, אין הוא עקרון כלל, ואז העשייה חוזרת להיות בלתי-מוסרית).

6. כרגע, השיח התקשורתי מעוצב מאוד על-ידי הרגש, כשהתומכים בסיוע לפליטים נזקקים לאתוס של השואה כדי לקדם את האג'נדה שלהם. אינני יודע דבר על הפעילים החברתיים שמביעים עמדות אלה, אך לגבי התקשורת הישראלית שנוקטת עמדה של ביקורתיות כלפי הממשלה בסוגייה זו, בהחלט אפשר לקבוע בוודאות: הרי ידוע לנו שהתקשורת היא ציונית ונוטה לקונצנזוס המעדיף את עוצמתה ועליונותה של ישראל על-פני ערכים הומניסטיים, ליברליים או סוציאליים (ע"ע עופרת יצוקה והשלכותיה, ואגב – מובן שבכוונה כתבתי "או" ולא "ו"). על-כן, ברור שאותם אנשים הכותבים בעד הפליטים וכנגד דימויי המחלות של אלי ישי, יתנגדו התנגדות עזה לזכות השיבה. אמנם בהסכם שלום כלשהו הם אולי יסכימו למקרים של "איחוד משפחות" שיוגבלו גם הם ע"פ מיכסה וכו' וכו' (וגם זאת עם עדיפות לשיבה בשטחי המדינה הפלסטינית בלבד), אבל בכל מקרה מדובר בעקרון הפוך מזה שמנחה את השיח על הפליטים המגיעים לארץ: לגבי הפליטים, מועלה הערך לקבל כל אדם בצרה, שאותו אולי יש להגביל במיכסה; לגבי עקורי הנאכבה, לעומת זאת, הערך הוא שאין להכיר בשום זכויות שלהם בישראל גופא (כיוון שזו המדינה שלנו, הארץ שלנו), שאותו אפשר לכופף עם הסכמה לקלוט מיכסת פליטים, בתמורה למשהו אחר (הסכם שלום).

7. יש צורך וחשיבות בהבחנה בין פליטים, הבורחים מסכנת חיים מוחשית, לכל השאר (כאן אפשר למצוא ניסוח רהוט לעמדה הנגדית). אני חושב שהבחנה כזו חשובה בדיוק לשם העיגון של מדיניות הקליטה של ישראל, בהתחשב בשאיפות ובדאגות הדמוגרפיות שלה עצמה, ביחד עם צרכים של אחרים.

8. יש בעייתיות גדולה מאוד בתיאור מהגרי העבודה כאנשים שבאים לשפר את מצבם הכלכלי, תוך התעלמות מהאופן שבו הם פוגעים בשוק העבודה הישראלי. לא בכך שהם יוצרים אבטלה, חלילה, שזו אשמה מגוחכת ע"פ רוב, אלא בכך שהם מאפשרים להנציח את ישראל כחברה בורגנית ללא מעמד פועלים ועם זכויות עובדים ההולכות ונשחקות. המחוייבות של מדינת ישראל, היא בראש ובראשונה לרווחה של אזרחיה, לפני שהיא מתפנה לרווחה של אחרים. זה נכון לגבי כל מדינה.

9. עבור מהגרי עבודה שמגיעים לישראל כדי לעבוד, יש ליצור מסלול של התאזרחות, ועיגון זכויות מלאות כעובדים. אם הם מגיעים לא כמהגרי עבודה, אלא כעובדים זמניים, מובן שזהו מסלול שונה, שיש לאפשר אותו, בהנחה שהמדינה מעוניינת בכך. בשונה, עבור הפליטים יש ליצור מסלול של תושבות חוקית (זמנית או קבועה), הכולל אפשרות עבודה (ועיגון זכויות מלא שלהם כעובדים), המשמר אופציה לחזור למקום ממנו ברחו עם חלוף הסכנה או הגירה למקום אחר, ובהמשך אופציה להתאזרח במקרה שהאופציות האחרות לא מומשו. לשני אלה יש לקבוע מכסות נפרדות, כאשר כל אחת מהן איננה מספרית אלא תלוייה במצב הכלכלי של ישראל ובמצב אוכלוסייתה. מהגרי עבודה, הם כאלה שהנחת העבודה היא שהם באו להתיישב בישראל, ועל כן הם מהגרים. יתר על כן, ספק אם יש מקום להבחין בין מהגרי עבודה למהגרים מסיבות אחרות (דתיות, רומנטיות או אקלימיות, למשל). השאלה אם יש מקום להבחין בין מהגרים יהודים ("עולים") לשאינם יהודים נותרת פתוחה בשלב זה. פליטים, לעומת כל אלה, ברחו והגיעו במקרה ובאופן זמני לישראל. הזכות לשנות את הסטטוס למהגרים שמורה בידם, אך כל עוד הם בישראל על תקן פליטים, ההנחה היא שמצבם הוא זמני. הנחה זו מאפשרת מכסה גדולה יותר מאשר מכסת ההגירה הכללית, כאשר שינוי ההגדרה על-ידי הפליטים עצמם בבואם להשתקע ולבקש להתאזרח בישראל, ישפיע גם על הספירה שלהם: הם ייחשבו למהגרים לצורך המכסה של אותה שנה.

10. המספרים שפורסמו באתר של מוקד הסיוע לעובדים זרים (אני הגעתי לקישור דרך הבלוג לסה פסה), מבהירים שאין מקום להקשחת החוקים כנגד הפליטים והמהגרים גם יחד (ובייחוד ההצעות המוגזמות לכליאתם). אלה גם מבהירים שהמטרה היא להחליש את מעמדם של הזרים בישראל לא רק משיקולים דמוגרפיים (ולאור המספרים מדובר בקסנופוביה יותר מדמוגרפיה), אלא בעיקר משיקולים כלכליים. ישראל הרי ממשיכה להביא עוד ועוד עובדים זרים ביודעה שהמשק צריך אותם. עם זאת, היא משאירה בידה את הכלים החוקיים להיפטר מהם, כדי להשאיר את האוכלוסייה ככללה כאוכלוסייה חלשה וחסרת-זכויות.

[בעניין הזה במיוחד כדאי להעיף מבט משווה לעבר ארצות-הברית. ראו, למשל, מאמר מאוד מעניין שהתפרסם ב-Columbia Law Review (ואולי זו רק המהדורה האינטרנטית?): " Managing Migration Through Crime". כרגיל עם פרסומים אקדמיים, אין לי דרך לדעת אם הלינק פתוח לכולם או לא:

http://www.columbialawreview.org/articles/managing-migration-through-crime]

11. למרות דרך הטיפול השגויה של הממשלה (ש – צריך להודות – פועלת למען רווחתו של הישראלי הממוצע, שנזקק לפיליפינית ולרומני חסרי-הזכויות), תהיה זאת טעות להזניח את עצם הסוגייה, בחינת "הכל או כלום". יש מקום למדיניות הגירה שמותאמת למציאות גלובלית חדשה, שלא תהיה תלוייה בחוק השבות בלבד, ותספק מענה גם למהגרים אל ישראל, וגם למשק העבודה הישראלי בכללו.

12. יודגש, כי ההתעקשות על מכסות אינה מכוונת בהכרח לצמצם או להפחית את ההגירה. מכסות הפליטים ודאי שצריכות להיות גדולות יותר מכל מספר ריאלי של פליטים שהגיעו עד כה. מכסות המהגרים צריכות לשקף יכולת קליטה של האוכלוסייה ומוסדות המדינה, אבל גם שם ניתן לקבוע רף שלכל הפחות לא יהיה שונה מהותית ממספר העובדים הזרים המגיעים מדי שנה, וככל הנראה גם גבוה יותר.

– ואיך כל זה מתקשר לשאלות הגדולות יותר של הפוליטיקה של הניידות? אני עוד לא יודע. אבל היה לי חשוב לנסח את העמדה שלי בסוגיית המהגרים לפני שאני חוזר לקשור את הדברים יחד.

הסדרה:

– הפוליטיקה של התנועה

– מה ההבדל בין בורג ללוי?

– פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

– הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

– הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

– הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—