קו 17: מצא את ההבדלים

בגיל 12 גמלה בלבי ההחלטה להיות שחקן, וכדי להכשיר את עצמי לקריירה הנוצצת שציפתה לי החלתי בלימודי משחק בחוג אחר-הצהריים במוזיאון ישראל. אחרי בית-הספר במקום לנסוע הביתה, עליתי על אוטובוס בכיוון ההפוך, וירדתי בצומת פת כדי לקנות ארוחת-צהריים אצל שבח, האבא של הפלאפל. למרות שהייתי אמור להיות בוגר דיי כדי לזהות גוזמא בפרסומות, המשכתי לתהות בלבי אם אמנם הפלאפל הומצא כאן, בצומת פת. על הפלאפל ביקשתי מהאבא של הפלאפל לצקת כמות נדיבה של עמבה, רוטב פלאי שגיליתי רק באותה שנה. משם המשכתי בדרכי עם פיתה עמוסה כל טוב, אחוזה באצבעות משוחות בכתום-זרחני במורד הרחוב לעבר תחנת הדלק בעלת השם המסתורי "עיר שלם". כשחלפתי על-פני שלט התחנה הייתי תוהה לעצמי אם כאן אברהם פגש את מלכיצדק. בהגיעי לתחנה בדרך-כלל חיכה לי אנטון, שהיה בשיכבה מתחתיי בבית-הספר, אבל התגורר בשכונה רחוקה יותר, ולכן תמיד נסע בשני אוטובוסים הביתה. מתוך תחושת מחוייבות של נימוסין שהטמיעו בי, הייתי מציע פלאפל, והוא היה מעקם את אפו נוכח המאכל הלבנטיני שהצעתי לו, אבל נאות לשלות מתוך הפיתה טוגן צ'יפס בודד שלא זלגה עליו עמבה. בעודי צופה בעיניים כלות איך הוא חומס את אחד מטוגניי, הייתי מזכיר לעצמי שבשבוע הבא אבקש משבח להרבות עוד יותר את מזיגת העמבה על פיתתי.

מעט אחרי שהעליתי את מעשר הצ'יפס שלי קרבן, היה מגיע האוטובוס של אנטון ונפרדנו לשלום. אני נותרתי לחכות לקו 17 שייקח אותי מתחנת הדלק עיר שלם אל עבר מוזיאון ישראל. בעודי מחכה לאוטובוס, תהיתי אם תהיה עליו היום השלישייה. השלישייה הייתה חבורת נערים בני-גילי, שני בנים ובת, שתמיד נסעו יחד באוטובוס הזה. את שמותיהם לא ידעתי, ולא יכולתי לשער מאין הם נוסעים או לאן. כיום, כשהבקיאות שלי ברשימת בתי-הספר של מנח"י גדלה, אני יודע לשער שהם כנראה למדו בבית-הספר גבעת-גונן, ושככל הנראה שבו לבתיהם ברחביה, אצל הוריהם שקיוו לטפח דור סוציאליסטי בעיר הפקידים. אף שהייתי רק בן 12, כבר החלה להתפתח אצלי תודעה פמיניסטית, ומאוד התרשמתי מהיכולת של שני נערים לכלול בחברתם בת, ולדבר איתה בשוויון ובטבעיות.

בלבי כמהתי להסתפח אליהם, להכיר את שמותיהם, ואולי אפילו לאכול איתם פלאפל יום אחד. הקסם של החבורה שלהם גרם לי לתהות אם הם הולכים לבית-הספר או שמחנכים הם את עצמם, וידעתי שאם הם שייכים לבית-ספר כלשהו, הרי שהוא ודאי עשרות מונים טוב יותר מבית-הספר שלי, שמעולם לא הצמיח בו חבורה שוויונית מגדרית שכזו.

אבל בטרם העזתי לפנות אליהם, או למצוא את המילים הנכונות שאוכל לקשור שיחה עימם, קו 17 היה מגיע למוזיאון, ואני הייתי יורד, מבלי לדעת מאין עלו והיכן ירדו. בדרך-כלל הייתי מגיע למוזיאון מוקדם, לפני שהחוג היה אמור להתחיל, כך שהיה סיפק בידי לבקר בהיכל הספר ובחדרים התקופתיים (סלון רוטשילד, וחדר הסעודה הבריטי).

---

קו 17 בנוקסוויל מחבר בין קמפוס אוניברסיטת טנסי לשכונת פער האגם (Pond Gap) שבדרום מערב העיר. כמו במקרים רבים של תחבורה ציבורית בערים קטנות בארצות-הברית, האוטובוס איננו משרת אוכלוסייה רחבה מדי. בנוסף לקושי הרגיל של תחבורה ציבורית למשוך אוכלוסייה בתרבות שסוגדת לרכב הפרטי, האוניברסיטה מממנת קו חינם שפועל תדיר בין הקמפוס ללב העיר, מרכז שוקק עם מסעדות ותיאטראות. בעלותי לאוטובוס באמצע היום יש רק עוד שלושה נוסעים ונוסעת. מבין הגברים, כולנו בעלי זקן – כולל הנהג. אחד הנוסעים הוא גבר לבן מבוגר עם שיער כמו של מאיר ישראל וכובע מצחייה אדום. בידו האחת הוא מחזיק סיגר מכובה, והוא מצטעק יחד עם הנהג בשיחה חיה על סיגרים. האם הנהג קנה בסיגארז-דוט-קום? כן, הנהג קנה, אבל הסיגרים היו באיכות ירודה, מעופשים, אז הוא כבר לא קונה משם. בעל כובע המצחייה חושב שהנהג מגזים: אם שולחים משהו באיכות לא טובה, אפשר להחזיר להם, והאתר משלם על דמי המשלוח. המזוקן השני נזכר שפעם הוא עמד בתור בסופרמרקט, ומישהו עישן סיגר – זה עוד היה בימים שנתנו לך לעשות את זה, הוא מסביר – ואישה מאחוריו סובבה את הראש ושאלה "מה זה החרא-של-כלב הזה שאתה מעשן?" הוא מיד נבוך על ניבול הפה בנסיעה, אבל ממהר להוסיף – זה באמת היה הריח של הסיגר הזה. בעל כובע המצחייה חוזר לתשאל את הנהג: מה לגבי חנות הסיגרים בצפון קרוליינה, הגדולה ביותר בכל ארצות הברית, האם יצא לו לבקר שם? הנהג מודה שלא הזדמן לו, וחוץ מזה, אסור לחצות את גבולות המדינה עם הסיגרים מצפון קרוליינה, אז לא משתלם לעשות את הנסיעה עד לחנות הזו. חובש הכובע אומר שלא פעם הוא הביא סיגרים מהחנות הזו חזרה הביתה, בלי שום בעייה. הנהג מושך בכתפיו: ובכן, זו עבירה על החוק.

בינתיים האוטובוס מגיע למכללה הקהילתית פליסיפי. נוסע אחר יורד ואישה בכסא גלגלים ממתינה לעלות לאוטובוס, ובעוד הנהג פותח את המסוע שיאפשר לה לעלות, חובש הכובע אומר לבעל הזקן השני שהוא יצטרך לקום מהספסל שלו כדי לפנות לה מקום. הוא צוחק ואומר: לא, היא יכולה לשבת ממול. הנהג חוזר לאוטובוס ושוקל את צעדיו: בעל הכובע מצביע על המזוקן השני ודוחק בנהג להקים אותו. הנהג צוחק, ומפנה את הספסל השני עבור כסא הגלגלים. אחרי שהוא מעלה אותה, האיש שירד רץ חזרה לכיוון האוטובוס ואומר שמישהו מגיע. הנהג פותח את הדלת וצועק: "תצטרך להזדרז!" ואדם מזוקן נוסף מגיע מתנשף אל עבר התחנה. הנהג ממתין לו. האווירה הרגועה והמחוייכת השורה על הכל גם מבהירה מדוע האוטובוס התעכב ב-11 דקות כשחיכיתי לו, וגם מבהירה את היתרונות שבשירות קהילתי, ידידותי, ובלתי-יעיל שכזה.

האשה הראשונה שהייתה באוטובוס, עם שיער צבוע בפסי ארגמן וזהב ועצמות לחיים מודגשות יותר מהלחיים עצמן, השוקעות פנימה כחושפות שנים של קשיים, מצלצלת ועומדת לרדת. אחד המזוקנים מבחין בורד שהיא מחזיקה ביד. כן, היא קיבלה את זה לכבוד יום הקדוש ולנטינוס. לא, זה לא מבעלה, אבל הוא לא מביא לה כלום, אז מה אכפת לה שהוא יראה את זה. היא יורדת מהאוטובוס והמזוקנים ממלמלים משהו עליה שלא הצלחתי לשמוע.
בעל כובע המצחייה לובש חולצה שמודפס עליה שם מרכול ומסעדה בעיר: "שוק ארץ הקודש" (Holy Land Market). הוא עומד לרדת בתחנה הסמוכה למסעדה, אז כנראה שהוא עובד שם. לפני שהוא יורד הוא מספר לכל האוטובוס על מבצעים שהתחילו במסעדה בערבי שלישי וחמישי. זהו באמת מוסד מעניין מאוד, עם מבחר מוצרים שלא הייתי מצפה למצוא בטנסי כגון לבאנה, פתיתים, בורגול, ולמרות שהרבה מוצרים מיובאים מלבנון ומצרים, יש גם מלוואח קפוא מתוצרת תנובה.
האוטובוס מתקרב לתחנה שלי, והמחשבות שלי מתפזרות בין קו 17 בירושלים לקו 17 בנוקסוויל, קריירת המשחק שלי שלא התקדמה כפי שדמיינתי, ולא רק היא, כל המקומות שהייתי בהם, מה שלמדתי ומה שלא השכלתי ללמוד. רגע לפני שמגיעה התחנה שלי, העין שלי מבחינה במרכול קוריאני. יש בו קימצ'י ביתי באיכות שכמעט אי-אפשר להאמין. אני מוצא את עצמי יורד מהאוטובוס, והולך לחפש את היכל הספר והחדרים התקופתיים.

פתאום נכנס למסעדה

חברת השפע הפכה את הפנאי לזמן לענות בו. עניין לעסוק בו. יש בזה מן הטוב, אם בידי בני-אדם מצויה הרווחה הדרושה כדי להשקיע זמן, תכנון, מחשבה, וכסף בזמן הפנוי שלהם. יש בזה להעיד על עודף הזמן הפנוי: חלקו מוקדש לתכנון הפנאי, חלקו מוקדש לפעילות הפנאי, חלקו מוקדש לעיבוד חוויית הפנאי לאחר מעשה. העמלנות הזו מטשטשת את העובדות בדבר מצב הנחיצות של כוח העבודה האנושי (במילה: נמוכה). ויש אנשים רבים שעובדים בתעשיות שנועדו ליצור פעילויות פנאי לאנשים עובדים אחרים, ויש עוד קבוצה של אנשים שחוקרת את פעילויות הפנאי של אנשים אחרים – וזו העבודה שלה (!). והעיסוק הרב הזה בפנאי, לפחות חלקו, ממלא את הזמן ודוחק אותו מפני דברים אחרים, כמו חשיבה או עשייה פוליטית. רוצה לומר, הפנאי גם הוא פוליטי. אני אומר לך את זה כי זו האמת – או, לכל הפחות, זו חלק מהאמת – אבל בלי רגשות אשם, ובלי לרצות לעורר רגשות אשם. זהו המצב, זוהי המציאות. מבחינה פסיכולוגית אנו מוכרחים לדחוק את המחשבות של כיצד יכולנו להועיל לזולת יותר, ומבחינה סוציו-פוליטית יש מי שמועיל לו שהזמן הפנוי שלנו מתמלא בהבלים כדי שלא נחשוב על הדברים הללו, פן המחשבה תניע אותנו לעשייה.

[אחר-כך יאמר: רק מתוך הזעם דיברת כך. געגוע ללהט שישרוף את שעות-הפנאי. הרי הפוליטיקה גם היא דגל-הבל, עניין לענות בו. בחיי הבלך שניתנו לך תחת השמש הקופחת אין לך טוב אלא למצות את שעות הפנאי שלך בהנאה, כי זוהי הנחמה הקמוצה שיש לך, כל עוד נשמת-אפך בך].

להערות הכלליות האלה, שלו עיתותיי בידי, ראוי היה להרחיב אותן לעיון מעמיק יותר, אני מצרף כמה דוגמאות ממחקרים שהתפרסמו בעת האחרונה על מסעדות. המסעדה בצורתה המקורית לא הייתה בהכרח בית-עינוגים לשעות הפנאי: זוהי התפתחות כלכלית אחרת של הארוחה השבטית או חדר-האוכל השיתופי כחלק מהצורך בחלוקת העבודה. המאמץ הכרוך בהתקנת מזון מופקד בידי חלק מסויים באוכלוסייה, על-מנת שפועלים אחרים יוכלו לאכול במהירות ולשוב אל עבודתם. התפתחות הסעודה כפעולה של פנאי היא מאפיין מובהק של חברת-שפע, שבו האוכל חורג מתחומי הקיום הצר של צורכי התזונה, אל עבר האמנות. אמנם עידוני הקולינריה התפתחו לאורך ההיסטוריה הרבה לפני חברת-השפע, אך התפוצה של צורת הבילוי הזו והנגישות שלה לשכבות רבות באוכלוסייה מעידות על השפע, לצד הפנאי כפעילות נפוצה כל-כך.

הסוגיות האלה מתנקזות בנקודת-מפגש מרתקת במאמר של זכארי הייד על השתקפותם של תהליכי ג'נטריפיקציה בביקורת מסעדות, כשהוא משתמש בונקובר כמקרה-בוחן. כבר ציינתי בעבר את הרתיעה שיש לי מביקורת גורפת על ג'נטריפיקציה. נראה לי שיש צורך להבחין בין דורסנות של ההון, בעיקר בצורתו התאגידית, חסרת-הפנים, לבין תהליכים אורגניים של שינוי חברתי, ועלייה ונפילה של קבוצת-כוח שונות בתוך חברה נתונה. אף כי מתקבל הרושם שהייד נוטה לעבר שלילת הג'נטריפיקציה מכל וכל (שאיננה מקובלת עליי), הוא מעלה נקודות חשובות שמתוכן עולה ביקורת גם על סוכני הג'נטריפיקציה, אבל גם על הביקורת עליה. הקשר בין ג'נטריפיקציה לאוכל מתחיל במטאפורה: הג'נטריפיקציה כתנועה מפלצתית זוללת-כל שבולעת נופים ואוכלוסיות אל תוך כרסה הקפיטליסטית והאינטרסנטית. את התנועה הזו הוא מקביל ל"פודיזם", אופנה גסטרונומית פוסט-מודרנית, שלמרות שיוכה לאליטה חברתית מסויימת, מאופיינת לכאורה באנטי-סנוביזם: בעוד שהגסטרונומיה הקלאסית האדירה מורכבות ועידון והתעלמה ממטבחים עממיים ופשוטים, הפודיזם חוגג רב-תרבותיות, עושר של סגנונות, ערבוב של תרבות עממית וגבוהה, היכרות עם מטבחים שונים ומגוונים וכן הלאה. העוקץ בדיכוטומיה הזו ניכר על נקלה: הפודיזם מתאפיין מיניה וביה בסנוביות כלפי אלו שאינם משקיעים באוכל מגוון, כלפי המזון המהיר ושאר דברים. אין הוא מבטל את הסנוביזם של הגסטרונומיה הקלאסית, אלא מחלק מחדש את הקריטריונים והקטגוריות.

קריטריון מרכזי עבור הפודיסטים הוא "אותנטיות", שמתקשרת לעממיות ולמעמד חברתי נמוך. כך נוצרת מגמה בעלת נטיות סותרות בה בני מעמד בינוני-גבוה נוהרים לעבר שכונות חלשות בחיפוש אחר ה"אותנטי", כאשר החיפוש הזה מזרים אל השכונות החלשות הון ומשאבים, מביא איתו משקיעים חדשים שקולטים את המגמה, ומנסים לשכפל את האותנטיות (!), ובו-זמנית מחניקים אותה. הג'נטריפיקציה פועלת פה נגד עצמה, משום שלסוכניה יש עניין בשימור האוכלוסייה הקודמת. הם מודעים לביקורת על ג'נטריפיקציה, וכך ביקורות המסעדות מדברות בזכות אותנטיות ונגד ג'נטריפיקציה, בה-בעת שהם יוצרים את העניין המסחרי-כלכלי שיעודד אותה. יתר על כן, הייד מחלק את הביקורות לפי רמת המסעדות (עממיות/אותנטיות, מסעדות עילית), ומצביע על נטייה לבקר מסעדות יוקרה הממוקמות בשכונה החלשה, כאילו במחירים שלהם וביומרה שלהם יש משהו אינהרנטי שפוגם בשכונה. שיח המראות המעמדי שכביכול הוא סובלני ורב-תרבותי מצטייר כעתיר-סתירות, ומציג ניגודים פנימיים ביחס לשאלות של הדרה וסנוביזם שאינם ניתנים בקלות להתרה. הביקורת מעודד חיפוש אחר "יזמות אתית", כפי שהייד מתאר אותה, שטובה אך במעט מהעיסוק הגובר בצרכנות אתית. באירוניה, הייד מתאר זאת כמצב בו גם קולטני הטעם וגם המצפון יוצאים נשכרים. אגב, העיסוק במושג "צרכנות" במאמר גם הוא עמוס במשמעות, שכן למילה יש גם משמעות של אכילה, וכך החיבור בין הבולענות הג'נטריפיקצית לכרסום הפודיסטי מוצג כמגמה משותפת בה שתי התנועות משלימות זו את זו, למרות הניגוד שעומד לכאורה ביניהם.

עיסוק בדמותה החמקמקה של האותנטיות מופיע גם במאמרם של ג'ורג'יה איילו וגרג דיקינסון הסוקר את העיצוב מחדש של בתי-הקפה של סטארבקס ב-2009. הצלחתה המסחררת של סטארבקס בשנות התשעים התאפיינה בבולענות תאגידית בלתי-ג'נטריפיקצית, על-ידי זיהוי אתרים פופולריים לקפה בתרבות המקומית והשתלטות עליהם. ההגיון התאגידי שבבסיס פריחתה של רשת כזו נשען על הדמיון בין הסניפים, בטקטיקת מקדונלדס: הכל דומה וחסר-אופי בכל מקום בעולם, קרי, היפוכה המושלם של האותנטיות. עליית קרנה של האותנטיות בעשור האחרון מהווה על-כן איום לרשתות שעסקיהן מיוסדים על עקרון המקדונלדס.

סטארבקס יישמה מדיניות של עיצוב מחדש שיתבסס על הדגשה של ערכים סביבתיים ותוצרת מקומית, כדי לשוות לסניפים חדשים מראה של עסק פרטי ומקומי תחת השדר של הסניף הגלובלי שאפיין אותם קודם לכן. המדיניות הזו הושגה בין היתר בשימוש חוזר של ריהוט ישן, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת בסניף המקדונלדס הקלאסי. הלוחית שהוצמדה לשולחן מתעדת את המתח הנותר בין אותנטיות לזיוף:

ראשית, הצורך בלוחית: למקרה שמישהו איננו מרוצה מיושנו של השולחן בסניף החדש, מצורף הסבר-קבע שיבהיר שאין זו הזנחה או זלזול בלקוחות, אלא השקעה יתרה בהם. שנית, השקר הגלוי בשאלה החותמת. התאגיד כאילו מסכין עם היותו בר-חלוף: השולחן יעבור למקום אחר, וגם סניף זה לא יעמוד פה לעד. אבל השאלה הזו מסתירה את הפסולת הרבה שסטארבקס מייצרת שאיננה נועדה למיחזור, ומתכחשת לרצון של התאגיד להתקיים לבטח, עדי-עד. אך אולי יותר מכל צורבת בתמונה הזו הסתירה בין פגמי הזמן האותנטיים של השולחן והאותיות המשפטיות של הסימן הרשום, TM, המזכירה את הפער בין המקומי, הפשוט, נעדר-היומרות, לדורסנות התאגידית המתחפשת לידיד אישי, "את/ה וסטארבקס". במילותיהם של איילו ודיקינסון:

אצל סטארבקס, סניפים סטנדרטיים מעוצבים עם מאפיינים ייחודיים לכאורה, כגון שילוב ספציפי של צבעים, ציורי קיר ועיטורים אדריכליים. באותה רוח, שיטות השירות מותאמות אישית ללקוחות, שנקראים בשמותיהם הפרטיים לאסוף משקאות שניתן להרכיב על פי העדפותיהם, אם כי בתוך רפרטואר קבוע של אפשרויות זמינות. בינתיים, התייחסויות חוזרות ל"מקורות" התרבותיים והטבעיים של הקפה של סטארבקס מופיעות באמצעים חזותיים, לשוניים, שמיעתיים ואפילו ריחניים. עם זאת, הקשרים הנרמזים הללו רחוקים משמעותית ממיקום הסניפים עצמם, שבפועל מציגים מרקמים בעלי מאפיינים הומוגנים ורגילים, ולכן גם מקיימים מידה ניכרת של אחידות בין כלל הסניפים. בתור שכזאת, האסתטיקה של האותנטיות מסתמכת במידה רבה על סמנים סמליים של שוני בה בעת שהיא נותרת מעוגנת היטב באתוס של הצפוי מראש. (316)

המאמר האחרון שאציין שונה מהשניים הקודמים משום שהוא איננו ביקורתי אלא חיובי. בהתחלה חשבתי שהגיוון בגישה ראוי, ותהיתי אם ההבדל נובע ממושא הכתבה, עסק פרטי לעומת תאגיד, או שמא מתמימות כלשהי של הכותבים. הגישה החיובית שלהם ליזמות אתית, המוצגת דרך מקרה מסויים של עסק בר-קיימא, ראויה לעיון ולמחשבה. למרות הרתיעה שלי מעיסוק-יתר במוסריות בעולם-העסקים, ברור שנסיון כן לשפר את העולם גם תוך יצירת הזדמנויות עסקיות הוא ראוי. מקור הרתיעה הוא בעיקר בגלל המהירות בה נסיונות כאלה הופכים לעיסוק בתדמית ריקה מתוכן, כפי שאיילו ודיקינסון מציגים במאמר שלהם על סטארבקס. אבל בקריאה חוזרת גיליתי שסיבת הטון החיובי של המאמר נעוצה במחברים. לשתי חוקרות מאוניברסיטת אוסטרליה, פרייה היגינס-דביוי ואמילי מוסקווה, נוסף מחבר שלישי, סטיוארט גיפורד, שהוא אותו שף ויזם שפתח את המסעדה שנבחרה כמקרה מבחן למאמר. במילים אחרות, השבחים שבכותרת המאמר, "המסעדן כפדגוג של קיימות," מכוונים לאחד מהחתומים עליו. האכזבה והמבוכה מהפרקטיקה הזו קשורה לבעייה רחבה יותר של מחקרים אקדמיים שממומנים בחלקם או במלואם על-ידי גופים פרטיים שמהווים מושא המחקר, או שיש להם עניין בתוצאה כזו או אחרת. ייתכן שהפרקטיקה הזו הייתה קיימת בדיסציפלינה של מינהל עסקים עוד קודם לכן, וסביר להניח שעם התגברות הרופפות באקדמיה, השליטה של התאגידים בתכניה תלך ותגדל תחת מעטה שקרי של חופש אקדמי, מגובה בקוסמטיקה של הערות-שוליים וביבליוגרפיה. למרות הביזוי האקדמי של המאמר, אציין את מגוון הדרכים שהמחברים סוקרים דרכה מסעדה יכולה להפוך לזירה חינוכית, בתור מגמה חברתית מעניינת שכבר יש לה כמה וכמה דוגמאות בישראל, וקשורה קשר הדוק לשאלות של תרבות הפנאי איתן פתחתי: על-ידי קיום ערבי תרבות במסעדה, על-ידי חלוקת עודפי מזון לנזקקים, על-ידי בניית תפריט שמדגיש תזונה מאוזנת, ועל-ידי קידום תרבות של "מזון איטי" (בעצמה ענף נוסף שצמח מאופנת ה"פודיזם" שהוזכרה לעיל). מכיוון שהמאמר מוטה ואינטרסנטי, לא מפתיע לראות שאחת המסקנות של מחבריו, היא המלצה ללקוחות לבחור במסעדות שמקיימות פעילויות כאלה, כמו המסעדה של אחד המחברים. אף שהאפשרויות החברתיות הגלומות בניהול מסעדה מעניינות, הייתי נזהר מציפייה שמסעדות יירתמו לכלל הפעילויות האלה. תחזוקה של מסעדה איכותית דורשת משאבים ומאמצים, ותהיה זו טעות לצפות שלב הפעילות שלהן תהיה חברתית. כמו במקרה של סטארבקס, גם העסק הפרטי יכול לחבור למגמות ואופנות של תדמיות חברתיות ריקות מתוכן, שמנקות את מצפון הסועדים דרך צרכנות חברתית.

 

Hyde, Zachary. “Omnivorous Gentrification: Restaurant Reviews and Neighborhood Change in the Downtown Eastside of Vancouver.” City & Community 13.4 (2014): 341-59.

Aiello, Giorgia and Greg Dickinson, “Beyond Authenticity: A Visual-Material Analysis of Locality in the Global Redesign of Starbucks Stores.” Visual Communication 13.3 (2014): 303-21.

Higgins-Desbiolles, Freya, Emily Moskwa, and Stuart Gifford. “The Restaurateur as a Sustainability Pedagogue: The Case of Stuart Gifford and Sarah's Sister's Sustainable Café.” Annals of Leisure Research 17.3 (2014): 267-80.

יודע חקלאי פיקח

כשכתבתי על ריבונות המזון של הפרט, על ההזדמנויות להתנסות בחקלאות או גננות בקרב יחידים, חשבתי בעיקר על תלמיד שלי בעבר, שלפני כשנה וחצי כתב לי וסיפר שהוא ובת-זוגו קנו חווה, ומעת לעת הוא משתף אותי בחוויות שמעוררות אצלי קינאה והערכה (לצד ידיעה עגומה שלא הייתי מסוגל ליהנות מעבודת כפיים כזו בעצמי). אחרי שסיפר לי בקיץ שעבר על ההצלחות שלו בעונה החולפת, תהיתי עד כמה החווה מספקת את צרכי המזון שלהם (ידעתי עוד מלפני כן שאין הם מקיימים אותה כעסק). התשובה שלו עוררה אצלי הרבה מחשבות על היעדר ריבונות מזונית, ואולי עוד לפני-כן היעדר כמעט מוחלט של אוטונומיה או הכוונה עצמית בכל הקשור למזון אצלי, ואצל רוב האנשים שאני מכיר. הקרוב ביותר לזה הוא בחירות צרכניות מסויימות.

כפי שאמרתי בפוסט הקודם בנושא, אינני מתכוון לדבר באידיאליזציה על שיבה אל הטבע, או לגנות את סגנון החיים שבו גדלתי ושבו נוח לי. זו תהיה צביעות גדולה מדי. אבל יש משהו מדאיג, ולא חכם במיוחד, בתרבות שרוב האנשים בה יודעים להשיג את הדברים הנחוצים לקיומם באופן המיידי ביותר רק כשהם נמצאים על מדף. את הציור בספרי הילדים על זרע שנשתל וצומח אמנם מכירים, אבל ידע עצום שנצבר במשך אלפי שנים לגבי התהליך הזה הוא כיום נחלתם של מעטים. בפוסט הקודם דיברתי על העובדה שלצד אובדן הידע, גם אמצעי הייצור והגידול הופכים למוגבלים יותר. חשוב לי להדגיש: אינני מדבר בחרדה על דחיפות הכנסת לימודי חובה של חקלאות, לקטות והישרדות לבתי-הספר. אני מצביע על תפנית מוזרה של התרבות, שהיא תולדה של העיור, אבל נראה לי שכמו הרבה דברים אחרים בתרבות המערבית גם נובעת מהצמיחה המואצת של חברת השפע לאחר מלחמת העולם השנייה. זו תפנית מוזרה כי היא פועלת בניגוד לאינטרס ההישרדות האנושי של פיזור ידע קריטי כזה בחלקים נרחבים יותר של האוכלוסייה. העובדה שהתלמיד שלי לא הקים חווה שמקיימת את צרכי משפחתו, אבל מודע (יותר ממני, יותר מרוב האנשים שאני מכיר) לדברים שכרוכים בסיפוק הצרכים הללו קשורה לאווירה שבה אני מציג את הדברים, ועל כך אני מוסיף ומעיר שיש מקום להגדיל את האפשרויות להתנסויות כאלו למעוניינים בכך.

אני פותח בציטוט הפיסקה שגרמה לי לשאול אותו, ואח"כ אמשיך למכתב התשובה שלו, שאני מביא כאן במלואו.

[מובאה מתוך מכתב מה-27 באוגוסט, 2014]

אחרי אביב איטי עבור הירקות, הקיץ הביא איתו נפלאות. למרות אינספור טעויות של טירונים, היה לנו יבול עצום של עגבניות, לפתות, שעועית, אפונים וקישואים צהובים. איבדנו את רוב שתילי התירסים בגשמי האביב, אבל אלה ששרדו הם ענקיים ומאוד מניבים. המלפפונים היו הצלחה מתונה. תפוחי-האדמה שלנו נראים שמחים, ואספנו כמה כשהם עוד היו זעירים, והם היו מעולים. שלא כמו קישואים, שמהר מאוד אין מה לעשות איתם, בטוח נוכל להשתמש בכמה עשרות התפודים שכנראה יישארו לנו, אז אולי נשתול עוד בשנה הבאה. מבין האבטיחים ששתלנו, יש אחד שהגיע למשקל של כארבע וחצי קילו (אין לנו מושג מתי לאסוף אותו), ועוד אחד במשקל של כקילו וחצי. כרוב הניצנים היה אכזבה ענקית, ורק שתיל אחד שרד והוא עוד רחוק מלהבשיל (אבל נראה מאוד בריא!). השגנו גם שש אפרוחי תרנגולות (אבל נראה שבטעות יש לנו 5 תרנגולות ותרנגול), ובדיוק בשבוע שעבר התחלנו לאסוף ביצים משני האורפינגטונים, מה שהיה די מרגש. מסתבר שמאוד פשוט לגדל תרנגולות, הרבה פחות עבודה מכלב. אחרי כמה חודשים של לצאת כל בוקר למלא את האבוס ודלי מים, יש לנו עכשיו ביצה שמחכה לנו כמעט כל בוקר! כשכל התרנגולות יגיעו לבגרות, אמורות להיות לנו כשלוש ביצים ביום. לעצי הפירות הייתה שנה נוראית, וכנראה שזה המצב בכל הסביבה, אז אולי זו לא לגמרי אשמתנו.

[מכתב מה-22 בספטמבר, 2014]

תשובה מהירה על קיום עצמי [self-sufficiency]:

אני בספק אם ייצרנו אפילו 10% מהמזון של עצמנו השנה. אולי הגענו ל-50% במשך שבוע או שניים בקיץ, כשאכלנו כמות מטורפת של קישואים ולפתות. בחודשי החורף ירדנו לאפס אחוז בעצם, אם כי ייתכן שיש לנו אספקה של חמוצים לשנה מלאה.

אני אכן ארצה להגדיל את הכמות הזו במשך הזמן. [בת-זוגי] מקווה לעבור לעבוד במישרה חלקית בשנים הקרובות, מה שיאפשר לנו לתחזק חווה שאפתנית יותר. תיאורטית יש לנו מספיק קרקע כדי להגיע למצב של קיום עצמי מתון מתישהו. החווה שמספקת את עצמה האופיינית ב[איזור זה] יושבת על כ-30-40 אקרים [כ-150 דונם], אבל כשני-שליש מהשטח הזה היה מיוער. לנו יש 8 אקרים [כ-30 דונם], ואנחנו מתכננים להמשיך לחמם את הבית בפרופאן ולא עם עץ, כך שהקרקע שלנו כמעט מתאימה בשטח שלה (אם קראתי נכון את שטר הקניין, החווה שלנו הייתה פעם חלק מחווה משפחתית של כ-40 אקרים עד שנות החמישים, ואנחנו במרחק של שני דורות רכישה בלבד מהמשפחה ההיא).

כרגע אנחנו בלתי-תלויים בשביל ביצים, וזה משביע רצון. האמת היא שזה נכון חלקית, כי אנחנו קונים את המזון של התרנגולות. חלק נכבד של התזונה שלהם מגיע משאריות של המטבח והגינה, אבל בחורף הם יצטרכו בעיקר דגנים קנויים. ממה שקראתי, אפשר לקיים להקה בגודל שלנו עם בערך חצי אקר של תירס, שמאוחסן נכון. זאת משימה עצומה בהשוואה לכל מה שעשינו עד עכשיו, אם כי המחשבה הזו מאוד רומנטית בעיניי. אבל אני חושב שעדיין נרצה להשלים את תצרוכת הסידן שלהן איכשהו.

יכולנו להתקדם עוד צעד בדרך לקיום עצמי אם פשוט היינו מקפידים יותר על כבישה ודרכים אחרות של שימור יבול הקיץ שלנו. עוד צעד גדול קשור למוצרי חלב. אנחנו מתכננים להביא שתי עזים, אולי אפילו כבר בשנה הבאה. הדיר כבר בנוי למעשה, כי לבעלים הקודמים היו עזים וסוסים, אבל נצטרך לתקן את הגדר. אני לא יודע כמה עבודה גידול עיזים יוסיף לנו, כמה מספוא נצטרך להוסיף… באמת שאני לא יודע הרבה על עיזים עדיין. אבל תיאורטית, שתי עיזים אמורות לספק יותר מגאלון (כשלוש ליטר) ביום. מגאלון חלב אפשר לייצר קצת פחות מחצי קילו גבינה, אם תהית.

[בת-זוגי] לא רוצה לגדל בעלי-חיים לבשר, אפילו שאנחנו אוכלים הרבה בשר. אני שותה קפה כל בוקר, שנינו אוהבים בננות, תפוזים ואבוקדו, ועוד פירות טרופיים. ולמרות שזה בהחלט אפשרי לגדל חיטה, קשה לי לראות אותנו מפסיקים לצרוך לחם קנוי בחנות (אגב, אמא שלי מכורה לאפיית-לחם, אבל היא קונה את הקמח).

מעולם לא טרחתי להצדיק משהו מזה במושגים של מוסר. רציונאלית, נראה לי שאפשר לטעון שעדיף מבחינה מוסרית להיות חלק מרשת של תלות (inter-dependent) מאשר קיום עצמי. מצד שני, בעוד שאין חולק שהחיים המודרניים הם רשת של תלויות הקשורות זו בזו, זו רשת כל-כך לא-אישית, שבאמת אין תחושה של תלות הדדית. זו תחושה של תלות, משולבת עם עבודה וכסף שלכאורה אין ביניהם קשר לבין מזון שמופיע על מדפים. קל מדי לטעון שאני חושב על קיום-עצמי חלקי באופן "רומנטי", וזה נכון, ואולי זה מצדיק איזו צביעות אינהרנטית. אבל מצד שני, כנראה שאני יותר מודע מרוב האנשים עד כמה סגנון החיים שלי הוא הרסני – גם אם אני ממשיך בו, מתוך קונפורמיזם ועצלות. ולא מתוך מטרה נאצלת להשיג משהו ראוי במיוחד!

תוך כדי הכתיבה, אני קולט שמה שאני באמת מזלזל בו, זה הבורות של אנשים לגבי המקור של המצרכים שלהם והעלויות הכרוכות בהם. אני לא לגמרי משוחרר מהבורות הזו, אבל לא קשה למצוא אנשים בני-גילי, אפילו מאוד אינטליגנטים, שמשיגים את המזון שלהם ממרכולים, ואין להם שמץ של מושג לגבי מה שכרוך בזה. יש לי מלוא הכבוד להחלטות של אנשים שיש להם את הידע הזה, אבל בוחרים לקנות במקום לייצר – במיוחד אם יש להם כישורים לייצר, אם אי-פעם יידרשו לכך.

הערה לסיום: אני מחשיב עצמי בר-מזל שזכיתי להיות מורה שלומד מהתלמידים שלו. בתשובה שלי ציינתי שאני חושב שאני אחד מהאנשים שיש להם בורות לגבי המקור של המצרכים. אין ספק שסגנון החיים שהוא בחר בו מאפשר לו להיות הרבה יותר מודע לעלויות של דברים, והמכתב השני ממחיש זאת היטב. הפירוט מעיד על כך שהוא מסוגל לפרט כל חוויה יומיומית ולראות אילו מרכיבים בה יכולים להיתמך על-ידי החווה שלו, ואילו לא. איזה דברים הוא יצטרך להקריב או לוותר עליהם אם הוא ירצה לחיות בקיום עצמי. איזה דברים הוא מראש מעדיף שאחרים יעשו עבורו (כששחיטה של בשר היא הדוגמה המובהקת ביותר). הפירוט גם מבהיר כמה פעולות, כמה שעות עבודה מגולמות בחיים רגילים שלנו, מבלי שניתן עליהם את הדעת: קטיף הקפה, קלייתו וטחינתו; חליבת הפרות, ביקבוק והובלת החלב; זריעת החיטה וקצירתה, כתישתה לקמח, ואפייה. זה הזכיר לי את הפוסט המצויין שיאיר כתב לפני שנים על הסקה בעץ. אני עדיין זוכר אותו בתור אחד הפוסטים הכי מעניינים שקראתי בעברית, ושהמחישו את האפשרויות הטמונות בבלוגוספירה כמוקד להעברת מידע, בתערובת של חוויות אישיות ומחשבות פוליטיות. בהקשר הנוכחי, אני מוסיף להמלצת קריאה גם את הפוסט שלו על Whole Foods.

התרגום של המכתב המחיש לי עד כמה החיים שלי רחוקים מההוויה של התלמיד גם דרך השפה: נזקקתי למילים שאני כבר כמעט לא משתמש בהן, שזכורות לי ממקראות או מספרי פעוטות שמרחיבים את אוצר המילים דרך עולם החי והצומח. בסופו של דבר, החוויה המנוכרת מן הטבע מובילה גם לשטחיות תרבותית וקשורה לצמצום הורבאלי והחוויתי של התרבות הפופולרית המרוכזת ברגעי ובעצמה (ליתר דיוק: בעצמה הרגעי). האמצעים להשתחרר משעבוד לכוחות הטבע ולעבודת-כפיים הובילו לבריחה קיצונית מהם. האיזון הדרוש יבקש להימנע משעבוד לבריחה מן הטבע, שאיננו חירות כלל. זהו שעבוד שהחליף את דמות המשעבד בגורמי הפצה במקום בגורמי ייצור.

 

[תודה רבה לחרבות]

 

ריבונות מזונית, והקשר בינה לבין הפן השמאלני שבלאומיות

תיאור הפרקריאט והצמיתות העתידית שסיפקתי התמקד במוכר לי: הקושי למצוא עבודה קבועה, הקושי להפוך לבעל-בית, התגברות הרופפות של הבעלות על תרבות הפנאי (ודוגמה נוספת ביחס לתחבורה, שהיא מורכבת יותר כי יש צדדים חיוביים בהתגברות תחבורה ציבורית או משותפת). אף שכבר נחשפתי למושג "ריבונות מזונית" לפני שכתבתי את שתי הרשימות ההן, לא נתתי את הדעת די הצורך על השינויים המבניים בחקלאות ובתעשיית המזון שבשליטתם על הצרכים הבסיסיים ביותר של כל אדם ואדם, מחזיקים את הפוטנציאל הגדול ביותר לשינוי חברתי משמעותי שיגדיר את עלייתו וביסוסו של הפרקריאט (מעמד הרעועים) והצמיתות המשוכללת שויזלטיר רמז אליה.

למרות שבפוסט הזה אני אתייחס למובן מאוד ספציפי של "ריבונות מזונית", אני מציע לחשוב על המושג באופן רחב יותר כך שיכליל פרקטיקות של היחיד, של קהילות, של מדינות. ברמת הפרט, מבלי לגלוש לרומנטיזציות מיותרות הכמהות לשוב אל הטבע, רוב האנשים אינם יודעים כיצד למצוא את המזון הדרוש למחייתם מלבד במדפי המרכול. ודאי שאיננו יודעים כיצד לייצר את המזון הזה. סיפוק הצרכים, שהוא בהגדרתו המשימה הדחופה ביותר המוטלת עלינו, נחווה דרך שרשרת ארוכה של מתווכים, שאיננו מסוגלים להתקיים בלעדיה. אינני מציע לחייב כל אדם לדעת כיצד לייצר או למצוא מזון ללא מרכולים – זאת בדיוק הרומנטיזציה המיותרת שאני מבקש להימנע ממנה. האפשרויות הטכנולוגיות לספק את אמצעי התזונה הדרושים לאדם מבלי לשעבד את רוב האנושות לעבודת כפיים הן מבורכות בפני עצמן, אבל בוודאי שהידע החקלאי (והלקטי, ההישרדותי וכן הלאה) צריך להיות נגיש יותר ושיש מקום לעודד יותר אנשים להתנסות בחוויות חקלאיות.

לנושא הזה אשוב בפוסט נפרד. הריבונות המזונית הדחופה יותר נוגעת, כמו כל התהליכים שמובילים לעלייה גוברת במעמד הרעועים, לכוחות שוק אגרסיביים שפועלים ליצור תלות שהיא זמנית באופן קבוע בתאגידים. בעוד שהדוגמאות של תרבות הפנאי שסיפקתי נוגעות לפיתוחים טכנולוגיים חדשים, ראשיתה של בעיית הריבונות המזונית מוקדמת הרבה יותר. המונח נקבע ב-1996 על-ידי ויה קמפסינה (Vía Campesina), ארגון שקם בתגובה לחדירה מאסיבית של תאגידים אמריקאים לשוק המזון במרכז אמריקה בשנות השמונים. הדוגמה המובהקת לאופן שבו התאגידים הללו מערערים את ריבונות המזון של מדינה כלשהי היא שוק הזרעים המהונדסים גנטית, שמונעים מחקלאים להשתמש בזרעים על-ידי ריבוי והשבחה טבעיים, כפי שהחקלאות האנושית פעלה מאז ומעולם (ועל-ידי למידה מן הטבע). שינוי הזרעים לא נועד לצרכי תזונה או בריאות ותחת זאת משרת את הרווחיות של מנהלים שאין להם דבר וחצי דבר עם טבע, חקלאות ובריאות. זו גם דוגמה מצויינת לכזב הטמון בשוק החופשי, שבאורווליאניות אופיינית תומכיו גורסים שצרכנים תמיד יפעלו לטובת עצמם, ולכן הויסות העצמי של השוק הוא היעיל ביותר. בעולם הכלכלי הטובה קצרת-הטווח של בעלי המניות תמיד חזקה יותר מהאינטרסים ארוכי-הטווח של האנושות והסביבה, ולכן בחינת היעילות דרך הפריזמה הכלכלית בלבד היא המשגה הבסיסי של דרכם (שקשה להסביר אותו לכלכלנים, למרבה הצער).

השינוי הגנטי הוא נקודת קיצון שהאגרסיביות של תאגידי חקלאות הגיעה אליהם, לאחר שנים של התמקדות בכוחות שוק קלאסיים כגון הגדלת תפוקה, דרכי שיווק ותפוצה, השפעה על ייבוא וייצוא, השמדת תוצרת וכן הלאה. אני מסתייג מהלכי-רוח אסכטולוגיים וגם כאן אינני מסתכל על ההשלכות של השינויים הגנטיים הללו דרך התרחיש הגרוע ביותר, של רעב עולמי שאין להשיג בו זרעים ומזי-רעב משעבדים עצמם למונסנטו או תאגידי מזון אחרים. למעשה, מבלי להתייחס כרגע לבעיות אתיות ואקולוגיות של נסיונות האדם לרסן את הטבע, דווקא ההיפך הוא הנכון: האינטרס של מונסנטו הוא רציפות אספקה של התוצרת שלהם, אבל הקביעות הזו באה במחיר של תלות ושל אי-קביעות לכל מי שתלוי בתאגיד.

ההחלשה של הפרט על-ידי תאגידים בינלאומיים ועלייתו של מעמד חדש חובק-עולם מסמנת בעייה תיאורטית לאנשי שמאל משני כיוונים שונים: המרקסיזם הקלאסי דיבר על מהפיכה עולמית, ובעקבותיו ראו הוגים רבים בלאומיות תנועה קפיטליסטית. הקשר בין ימין מדיני לכלכלי נשמר עד היום במובנים רבים, אבל הקשר הזה מקשה על הזיהוי של הגלובליזם עם קפיטליזם שהוא בעל כוח מוביליזציה הרבה יותר גדול משל מדינות הלאום. זהו הסינדיקט של מילו בגירסה הפחות-משעשעת שלו, וכמו הסינדיקט ההוא, התאגידים הגלובליים משרתים את עצמם יותר מששמם מסגיר.

כבר בשנת 1995 מפרסם פארשד ארגי, סוציולוג מהאוניברסיטה האטלנטית של פלורידה, מאמר על ירידה גלובלית של חקלאות אותה הגדיר כדפזנטיזציה. הוא מזהה את ראשיתו של התהליך בסיום מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה, כשהתחרות בין המעצמות מעודדת תיעוש והסתמכות על טכנולוגיות, בעיקר בארצות-הברית. החל מ-1973 הוא מבחין בהאצה של הדפזנטיזציה ובצידה של תהליך העיור (והתהליך הנלווה אליו – דרורליזציה, deruralization). תאגידים צריכים יותר אנשים בערים שם הם נגישים עבורם ליצירת תלות דרך סיפוק צרכים אמיתיים ומדומים ויצירת חובות, כלכליים ורגשיים כאחד.

אין שום דבר מפתיע בקפיטליזם של הכלכלה הגלובלית, אבל יש צורך להבין את הצד הלאומי ההכרחי של תנועות המתנגדות לגלובליזם, דוגמת ויה קמפסינה ולכן גם את הסכנה שבהם. האתגר של השמאל בהקשר זה הוא לא להירתע מן הצורה ולהטעין אותה בתוכן חדש: לאמץ מרכיבים מסויימים של הגלובליזם שמאפשרים שיתוף פעולה בין אוכלוסיות עם אתגרים דומים במקומות שונים בעולם, ובאותה-עת לעודד את החשיבות שבזהות מקומית, הנשענת על תרבות ותוצרת שמיוצרת על-ידה. כשם שהקפיטליזם משתמש הן בלאומיות והן בקוסמופוליטיות כדרכים להעלאת כוחו, השמאל אף הוא צריך להיעזר בתנועת מלקחיים נגדית, מבלי להתבוסס ברעיונות פוסט-לאומיים שאין להם אחיזה במציאות או היתכנות עתידית. מסגרות חדשות ודמוקרטיות יותר לא יקומו על חורבן הלאומיות אלא תוך הכרה בה ועל-ידי אילופה.

השליטה של תאגידים במוצרי-יסוד דרך החקלאות היא כבר עכשיו חזקה מדי מכדי שאפשר יהיה להימנע ממנה. גם מי שמקפיד לקנות מזון אורגני, סחר הוגן, עם תווי תקן אידיאולוגיים שונים שמעידים שמוצר מסויים הוא נטול-כיבוש או ללא חשש סבל לבני-אדם או בעלי-חיים, לא יוכל להימנע מלשרת את התאגידים ולהיות תלוי בהם. המוצרים העיליים המתיימרים להיות נעלים מוסרית יהיו יקרים יותר, ובכך ישרתו טוב יותר את התאגידים. מוצרים נחותים, לא מבחינה מוסרית אלא תזונתית, ימשיכו לפעול את פעולתם גם הם.

האתגר האמיתי, כמו תמיד, הוא סיפוק מענה פוליטי ומשפטי הולם לבעיות שעולות מהיעדר ריבונות מזונית. פריסילה קלייס מהאוניברסיטה הקתולית בלוון פרסמה שני מאמרים (דומים מדי, למרבה הצער) שעוסקים בשאלה התיאורטית של זכויות אדם ובשאלה הפוליטית של השפעה מוסדית כפי שאלה נוגעות לשאלת הריבונות המזונית. הסוגייה של זכויות-אדם כקונסטרוקט אנושי שנעדר ממשות מחוץ להסכמה החברתית היא מרתקת, אבל נגעתי בה בהרחבה בסדרת הפוסטים על זכויות, אז אני משהה בה את הדיון כרגע.

האתגר הפוליטי הקטן הוא שמדינות שחוקקו חוקים בעד ריבונות מזונית או ציינו את הזכות אליה בחוקה (קלייס מונה את אקוודור, בוליביה, נפאל, ונצואלה) לא יפעלו ליישום של המדיניות, והחוק יישאר הצהרתי בלבד. על-פי קלייס, כיום (נכון ל-2014) ניקרגואה, מאלי וסנגל הן המדינות היחידות שאימצו בפועל מדיניות של ריבונות מזונית. היא טוענת שבאקוודור אומצה מדיניות של ריבונות מזונית לצד "המשך הגיון התיעוש והמודרניזציה" כך שריבונות המזון הופכת לרובד של חקלאות חלופית שקיימת לצד הקונבצניונלית וללא השפעה ממשית מלבד שינויים קוסמטיים. התיאור הזה העלה אצלי חשש, כמובן, שחלק מההתנגדות של החקלאים שפעילים בויה קפמסינה הוא שמרנות וחשש מחידושים טכנולוגיים. אסור לשמרנות כזו או לרומנטיזציה של עבודת כפיים להיות קו מנחה בארגונים שמתנגדים לערעור העצמאות על-ידי תאגידים, משום שכך הם נדונו לכשלון, ובבלי-דעת מעודדים את שימורו של הקפיטליזם הישן, שלא היה טוב יותר.

מתוך כך עולה האתגר הפוליטי המשמעותי יותר: מציאת נוסחות שיכולות לעבוד באופן מוסדי כדי להגן על החקלאים מהשתעבדות לתאגידים ועם זאת באופן שלא ימנעו סחר חופשי ואימוץ חידושים מועילים מבחוץ. קריטריונים ליישום מדיניות כזו צריכים לכלול את זכות היציאה (יכולתה של החקלאות המקומית להתקיים גם ללא הגורם החיצוני אחרי סיום התקשרות עמו), ושהגורם החיצוני יהיה יצרני (נגד השתעבדות לחברת החזקות). מעבר לאיזונים הללו, מדינות יצטרכו לפתח אמצעים נוספים להגן על החקלאים המקומיים על-ידי ויסות הייבוא והייצוא. גיוון של צורות התיישבות וסגנונות-חיים נראה לי חיוני למרקם החברתי כולו, כמו גם הרחבת האפשרויות להתנסות חקלאית. נחיצותו של המזון לכל צורת חיים מבהירה שיוקר המחייה איננו יכול להיות השיקול הראשי, ומובן שלא היחיד, בניסוח מדיניות חקלאית יצרנית למדינה והבניית היחסים בין החקלאות לכלל המשק והכלכלה.

—

 

Araghi, Farshad. “Global Depeasantization, 1945-1990.” Sociological Quarterly 36.2 (1995): 337-68.

Clayes, Priscilla. “The Creation of New Rights by the Food Sovereignty Movement: The Challenge of Institutionalizing Subversion.” Sociology 46.5 (2012): 844-60.

—. “Food Sovereignty and the Recognition of New Rights for Peasants at the UN: A Critical Overview of La Via Campesina's Rights Claims over the Last 20 Years.” Globalizations (online first).

—

 

על חנווני אחד שמכר בשר טהור וטריפה

מעשה בשעת הגזירה בחנוני אחד מישראל שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר, ומוכר שלא ירגישו בו שהוא יהודי. וכך היה מנהגו: כל מי שנכנס לחנות שלו ואינו נוטל ידיו, היה יודע שהוא עובד כוכבים, ונותן לפניו בשר חזיר, וכל מי שהיה נוטל ידיו ומברך, יודע שהוא יהודי, ומאכילו בשר טהור, פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל את ידיו. היה סבור שהוא עובד כוכבים, נתן לפניו בשר חזיר, אכל ולא בירך, בא לעשות עמו חשבון על הפת ועל הבשר, ובשר חזיר נמכר ביוקר, א"ל יש לי עליך כך וכך מן בשר שאכלת, שהחתיכה שוה עשרה מנה, א"ל אתמול נתת אותה לי בשמונה, והיום אתה רוצה עשרה?! א"ל זו של חזיר היא שאכלת. כיון שא"ל כך עמדו לו שערותיו, ונבהל ונפחד, א"ל בצינעה: יהודי אני ונתת לי בשר חזיר, א"ל תיפח רוחך כשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה עובד כוכבים. מיכאן אמרו חכמים מים הראשונים האכילו בשר חזיר. (במדבר רבה, כ' כא)

הדבר הראשון שסיקרן אותי בסיפור הזה הוא שאלת ההיתכנות ההיסטורית שלו והריאליה שעומדת ברקע הסיפור. אף שקרוי האיש "חנווני", האנשים נכנסים וסועדים אצלו, ונשמע שמדובר במסעדה, ולא בחנות, בלשון ימינו. פרטים אחרים שמפתיע לדלות הוא שאנשים משלמים על מנה, ולא מזמינים מתפריט (שאם לא כן, היה יודע שאכל חזיר). גם העובדה שבשר חזיר הוא יקר יותר מבשר כשר מפתיעה, וכן העובדה שיהודים אינם מזהים את עצמם בדרכים אחרות. אבל הדבר התמוה ביותר הוא הצנעת הבשר הכשר: נשמע שהסיפור מניח איסור על אכילת בשר כשר. אינני זוכר מקרה כזה בהיסטוריה, והקרובים אליו הם הדרישה להעלות קרבן טריפה בימי המקבים והאיסור על שחיטה כשרה באירופה בעת החדשה, אבל בשניהם אין איסור על אכילת בשר כשר. אמנם "שעת הגזירה" בלשון חז"ל מתייחס לגזירות הדריאנוס, הקישור לבשר חזיר דווקא מרמז לאנטיוכוס. בכל מקרה, האיחור של המדרש לצד התיאור הסתמי "שעת הגזירה" עשוי להעיד על בדיון שמרמז על גזירות יוון או רומי, אבל אינני שולל אפשרות של גזירת שחיטה מקומית, ימי-ביניימית, שהשפיעה על היווצרות הסיפור.

גירסה דומה מאוד במדרש תנחומא איננה מציינת שהדבר היה "בשעת הגזירה", אלא פותחת ב"מעשה בחנוני מישראל". אם זו הגירסה הקדומה יותר, התוספת של שעת הגזירה עשויה להיות נסיון ליישב את הסיפור המוזר של התנחומא, ולהסביר מדוע צריך אדם להצניע את יהדותו.

ייתכן שמשפט עמום מהתלמוד הירושלמי מעיד על קדמות האגדה הזו. אגב דיון בשאלה אם נטילת ידיים לפני הארוחה ואחרי הארוחה הן רשות או חובה, נאמר: " אמר רבי יעקב בר אידי: על הראשונים נאכל בשר חזיר; על השניים יצאה אשה מביתה. ויש אומרים שנהרגו עליה שלשה נפשות." (ירושלמי ברכות ח' ב). מובן שפרשני התלמוד מעירים שהאמירה של רבי יעקב בר אידי מתייחסת לאותו סיפור שמופיע בבמדבר רבה, אבל קשה לקבוע מאמירה כה עלומה בוודאות. לפחות שתי אפשרויות נוספות יש כאן: שבר-אידי מתייחס לסיפור אחר, שאבד; ושבר-אידי אומר את הדברים בעלמא, ויש פתגמים רבים מעין זה בספרות חז"ל בהן דבר אחד מוביל לשני, מבלי שנקשר להן סיפור ספציפי המוכיח זאת. במקרה כזה, אפילו ייתכן שהסיפור בבמדבר רבה נוצר כדי למלא חסר בתלמוד. גרסאות עלומות נוספות מופיעות בבבלי במסכת חולין (ק"ה, א) וביומא (פ"ג ב).

כך או כך, בידינו הסיפור כפי שהוא מופיע בספרות המדרשית. אם בעל הבית מסתיר את יהדותו ומוכר בשר חזיר ביוקר ובשר כשר בזול בהיחבא, מדוע נכנסים אליו יהודים בכלל? האם הם יודעים שבעל-הבית הוא יהודי, ואם כן, מדוע אינם רומזים לו שייתן להם מהבשר הכשר, גם בלי קשר לנטילת-הידיים? אם אין לדעת שהוא יהודי, מדוע הם נכנסים אליו וקונים ממנו בשר בכלל? השאלות הללו תמוהות יותר בגירסה של התנחומא, שאיננה מזכירה גזירות. דווקא המיסגור של הגזירות שנוסף בבמדבר רבה מאפשר להניח שהגזירה היא על אכילת מזון כשר, שהנכנסים מצפים שבעל הבית יגיש להם בשר כשר, אך חוששים לרמוז לו, בשל הגזירה.

אם כך הוא, הרי שכוחו של הסיפור איננו בדידקטיות שלו שנועדה להפחיד את המאמינים להקפיד על נטילת ידיים, אלא בתיאור התפקיד של המצוות בכלל והכשרות בפרט כבסיס זהות משותפת לקהילה. היהודים אינם מזוהים ככאלה בלבושם החיצוני. אם זו שעת גזירה, ודאי שהם מצניעים את הציציות בתוך הבגדים, אך גם סימני-היכר אחרים אין בהם, בחברה שבה הכל מכסים את ראשם ומגדלים את זקנם. הסימון של היהדות נרמז במעשים קטנים שרק מעגל פנימי יבחין בהם – נטילת הידיים לפני הארוחה, מלמול כלשהו. החוויה היהודית היא קיום בשני מעגלים: הקודים הפנימיים שמתקיימים ביניהם, והיכולת "לעבור כ…" כפי שהסביר אותו פאנון (ואכן, לגבי היהודים עצמם, לא בלי דוק של אנטישמיות). אבל היכולת הזו, וכן תמהיל של כשרון והכרח להיטמע, הפכו ליסוד בחוויה היהודית לאורך ההיסטוריה, כאשר המזון הוא אחד הדברים המרכזיים שמפרידים אותם, עוד יותר מהשבת של אחד-העם.

על הקשר בין זהות ומזון עמד חוקר ספרות חז"ל ג'ורדן רוזנבלום בספרו שיצא בשנת 2010 (פרטים להלן). בתוך תרבות של התפוצצות הידע ואינפלציית הספרים (בעולם בכלל ובישראל בפרט) ספרים רבים כבר אינם זוכים לתרגום, וספר זה הוא דוגמה למחקר מרתק ואיכותי שעוסק ביהדות ויש בו עניין רב לקרוא העברי, ולמרות זאת אין מי שיתפנה לתרגם אותו. הספר מציע סקירה רחבה של המקורות, החל בהתייחסות למקרא ולספרות בית שני (כולל הסיפור המפורסם של המשלחת של פילון אל גאיוס), אבל מתמקד בספרות התנאית תוך דיון בנושאים מרתקים ויחסם לאוכל כולל ריאליה, סוגיות בהתקנת מזון, מגדר, ומעמד חברתי.

–

בשר הוא המזון הנאסר ביותר בין תרבויות. במילים הנהדרות של פסלר ונוואראט [Fessler and Navarrete], "הבשר יפה לטאבו." ככזה השימוש בקטגוריה הקולינרית הזו להתפתחות העיקרון של היווצרות גבולות חברתיים הוא הגיוני מסיבות אמפיריות ותאורטיות גם יחד. למעשה, אפילו ההסרה של טאבו בשר יכולה לשמש לביסוס גבולות, כמו בביטול איסורי הבשר לכאורה של פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתיים (י' 23 – 30), למעט אותו בשר שידוע במפורש שהוקרב לאלילים, שמבדיל נוצרים מיהודים דרך יחסם לבשר בלתי-כשר. דרך הסכמתו בשתיקה לשינוי איסורי הבשר, פאולוס מאפשר לנוצרים לשבת לשולחן אחד עם שאינם נוצרים, ובזה עורך מחדש את הגבולות בין הקהילה הנוצרית הצעירה החל בתחומי השולחנות שלהם. יתר על כן, פעולת השחיטה מסמנת את הרגע בו מתחיל תהליך הבישול וכן, לפי קלוד לוי-שטראוס, גם הרגע התרבותי שבו התרבות (מזון מבושל) מתחילה להפעיל את השפעתה על הטבע (מזון נא). כך, זהו בו-זמנית רגע מובן מאליו וחיוני לשתול בו איסורי מזון מבוססי-זהות (76 – 77).

הנתונים התנאיים על תקנות בנוגע למזון מספקים הזדמנות להבין כיצד ניתן להבנות זהות שהיא נבדלת מבלי להיות נפרדת באופן מוחלט. שלא כמו כת קומראן, שדיני המזון שלה הם חלק ממערכת זהות שנועדה לממש ולהגשים בידול חברתי, הספרות התנאית משקפת תפיסה של זהות אכילה שמגדירה עצמה בתוך ההקשר של סביבתה הרחבה. לשם כך, ספרות תנאית מכילה היתרים לשחיטה ובישול משותפים. נהגים משותפים אלה מאפשרים ליהודים וללא-יהודים לתקשר ביניהם ולהתקיים יחד, ועדיין להבטיח שפעולת הבישול הטרנספורמטיבית היא גם מעשה של הבניית זהות ושימורה. כך ניתן להבין, למשל, מדוע יהודי ולא-יהודי רשאים לשחוט יחד אף כי רק היהודי כשיר לפעולה האנושית של שחיטה. התנאים הולכים על קו דק, באשר הם יוצרים אנלוגיות בין גויים לבעלי-חיים ביחס לשחיטה, אך גם היתרים לאינטרקציה עם גויים במטבח התנאי. (90 – 91).

–

זה על קצה המזלג, בתקווה שמשחק המילים ייסלח לי. יש עוד הרבה פנינים בספר הזה. בנוסף להיותו קורא זהיר ויצירתי, רוזנבלום הוא גם כותב שנון המספק שלל ביטויים מעוררי-מחשבה (כגון "מונותאיזם קולינרי", או "המטבח התנאי" שהוזכר לעיל).

–

Rosenblum, Jordan D. Food and Identity in Early Rabbinic Judaism. Cambridge and New York: Cambridge University Press, 2010.

–

–

–

–

–

עד שאבק הזמן יחלוף על ערינו

לקח נושן: מהגר בתוך הארץ אינו דומה למהגר מחוצה לה, אך אין להסיק מכך שחוויית ההגירה זרה לו כליל. הוא חווה מעין חוויות של מהגר בזעיר אנפין. כיוצא בזה התייר בארצו פועל כתייר, גם אם באופן שונה מהתייר בארץ זרה. המעבר מניו ג'רזי לויסקונסין הבהיר עד כמה מוגבלת הייתה ההיכרות שלנו עם ארצות הברית. קשיי ההתאקלמות התפרשו כעניין מעמדי בחלקו: המעבר מאחד האזורים העשירים של האימפריה לפריפריה דלת-היצע עורר בנו געגועים לאמא רוסיה – לא ממשית, כמובן, אלא סיר בשר של זכרון מומצא. נוכחנו אז לדעת שסמלילי התאגידים המסמנים כביכול את העושר האמריקאי נפוצים יותר דווקא בחלקים המבוססים פחות, בעוד שלעשירים יש המותרות להכיר את הסמלילים אך להימנע מהם, לקנות דווקא אצל קמעונאיים ויבואנים פרטיים או פרטיים לכאורה.

והנה, גם המעבר מויסקונסין לוושינגטון הבירה, שהוא בבחינת חזרה אל מטרופולין מרכזי, מעלה הרהורים נוגים על אמא רוסיה, על השעבוד לקפיטליזם, על הרודנות המוסווית של החופש הריקני. העובדה שאני חוזר לנושא שכתבתי עליו לפני שלוש שנים בדיוק מעלה אצלי חשד שלא הירידה או העלייה ברמת החיים העלתה בכל פעם את העניין למודעות, אלא ששינוי הנוף בתוך ארצות-הברית מעצים אצלי את תחושת הזרות. אף כי שלוש שנים חייתי בויסקונסין, וכבר שמונה שנים בארצות-הברית, המעבר הנוכחי – כלומר, עצם התנועה – ממחישות את היעדר השורשים, ומעלות ביתר שאת את שאלת הרצון להכות שורש: כאן, על-פני האדמה הזו, ובכלל: על כוכב ארץ.

באחת הנסיעות הראשונות מתחנת הרכבת המרכזית חזרה אל השכונה שלנו, ישבנו ליד משפחת תיירים שדיברה ארוכות, במשך נסיעה פקוקה שארכה כשעה, על חנות קאפקייקס בג'ורג'טאון. שעה הם דיברו על קאפקייקס, שעה! לא יכלו לשים שלט קטן? "קאפקייקס"? סיור קצר גילה עד מהירה שג'ורג'טאון מתפארת בשתי חנויות קאפקייקס: האחת מתהדרת בשלט קטן המכריז שהיא המקורית, ואילו השנייה מתהדרת בתור לקוחות נאמן בהשתרכותו. התמונה איננה יכולה ללכוד או להמחיש את הטמפרטורות והלחות בהן התור הזה התקיים:

—

 

[הוצאתי את התמונה מפוקוס בכוונה. ברור שהדברים שאומר כעת אינם מכוונים לאוסף המקרי של אינדיוודיואלים שעמד כאן בזמן הצילום].

—

שותפתי העלתה את הדמיון לקומוניזם הסובייטי, והשוואה כזכור מחייבת להצביע גם על נקודות השוני: התור הארוך הזה לא התקיים בעבור מצרכי יסוד שנעדרו מהמזווה או המקרר הריק. הוא אפילו לא צמח בפתחה של חנות יחידה למוצר המותרות הזה. במרחק של כשבע דקות עמדה חנות נוספת, "המקורית", לדבריה. התורים לנקניק או ללחם בברית המועצות היו סמל לעוני ולכשלון הניהול הממשלתי. אמריקאים נשלחו להילחם בקוריאה ובווייטנאם לבל ייגזר גם עליהם לחיות במדינה קומוניסטית, ולעמוד בתור ללחם. התור הקפיטליסטי הוא סמל לעושר: בניגוד לאנשים האחרים ברחוב שמתרוצצים בין המשרד לבנק לרופא השיניים כאן עומדת קבוצה של אנשים שעיתותיה בידיה, ושיש לאל ידם להשחית שעה בהמתנה לעוגית. הוא גם סמל להצלחת הניהול הפרטי: מבלי שמישהו כופה עליהם, מבלי שחסר להם משהו במזווה או במקרר בבית, האנשים האלה מוכנים להמתין ככל שיידרש כדי להוציא את מיטב כספם על דבר שאין להם צורך בו.

אם כי יש דוגמאות מזה כמה עשורים אני רוצה לומר בזהירות שזו תחילתה של מגמה. כבר ראיתי כמה וכמה מקומות בארצות-הברית, תמיד באזורים מאוד תיירותיים, כמובן, בהם תורים משתרכים לאוכל. התור הופך לסמן איכות. במקום לוותר על התענוג ולבחור באחת מהאפשרויות הרבות הנמצאות ברחוב, עוד ועוד אנשים מצטרפים אל התור, אולי מתוך תחושה שאלו שכבר עומדים בו ודאי יודעים משהו על האיכות הנדירה של הסחורה. בכל אחת מהפעמים בהן ראיתי תור כזה האירוניה הייתה שלא רחוק משם לא רק שהיו חלופות, אלא שהן היו איכותיות יותר (אך ממותגות פחות) מהמקום בו היה התור. ואינני מדבר על הקאפקייקס, מפני שלא ניסיתי לא את החנות הזו ולא את החנות ההיא, אבל מצאתי קרוב מאוד לשם חנות אחרת שמוכרת עוגות מצויינות, ושאני משוכנע שהן טובות לאין ערוך מקאפקייקס.

המאמץ המושקע ברכישה הופך למטבע שנוסף על התשלום עצמו ומעלה את ערכה של הסחורה. העמידה בתור היא מעשה כלכלי ופולחני בו-זמנית, כיאה לסחורה שעברה תהליך כזה של פטישיזציה. מבחינה כלכלית, הקאפקייק שווה את מחירו בתפריט + מע"מ וזמן העמידה בתור. היות שהעמידה בתור איננה נגבית בקופה, מדובר במבצע: העמידה בתור מנוכה בזמן הרכישה (באופן לא-רציונאלי, ולא בשום מובן מעשי), והקונה יכול להתבונן בסיפוק על כל האנשים שעוד משלמים ברגליהם על מוצר שכבר הגיע לידיו. מבחינה פולחנית, הקונה השקיע את מיטב מרצו בביצוע הטקס החשוב ביותר של דת הצרכנות, וקיבל את גמולו בזכות הקאפקייק שהגיע לידיו. בלתי-נמנע לחשוב על אנשים שבחברת השפע הצרכנית שהם חיים בה, חוויה כזו היא תחליף לחוויית חיים ממשית של הגעה להישגים במאמץ והשקעה לזמן ארוך. התיירים ששמעתי באוטובוס גם מבהירים שמעבר לטקס העמידה בתור (שיכול להיות טקס צרכני עבור כל אחד, גם מקומיים), החנות הזו באופן ספציפי גם מהווה מוקד עלייה לרגל. היא איננה היחידה, כמובן, בעיר הזו. אך את הבית הלבן, הקונגרס, אנדרטת לינקולן וכן הלאה רואים בחינם.

אך הסיבות שבעטיין אנשים ריבוניים בוחרים לעמוד בתורים הללו אינן העניין הראשי שלי בדבריי. העדריות היא תופעה שיש לתת עליה את הדעת, אך אותי מטרידה אותה נקודת דמיון שהעלתה בת-זוגי. נקודת המפגש בין הריכוזיות הקומוניסטית לתאגידיות המתפשטת מבחינת החובות שהיא מטילה על הפרטים, ואולי מבחינת נטישת הזכויות החופשית, הוולונטרית, מצביעה על הכשלון התרבותי של השוק הנקרא חופשי מלבד הכשליים הרעיוניים שלו. זוהי תרבות פושטת-רגל של חברה שנכונה לשעבוד. הרצון להתקומם כנגד השעבוד נוטרל על-ידי טענת החופש. ואין זו רק טענה, כמובן. יש לומר שאיש לא כפה על האנשים האלה לעמוד בתור, ואילו היו כופים עליהם, אולי מי מהם היה מתמרד. אם היה עליהם לעמוד באי-רצון למען מצרכי-יסוד, שוב לא היו באווירת הפנאי של החופשה. ואם כך הוא, אינני מצליח להבין מדוע מרצונם החופשי יבחרו לנהוג דווקא כך. אמנם, חוסר ההזדהות שלי איננו ראייה לשום דבר. יש דברים אחרים שחשובים לי, ואני מוכן להשקיע בעבורם את מרצי וזמני. אבל הטענה שלי, ואין לי דרך להוכיח זאת, היא שלא היעד הוא הסיבה להשקעה, אלא העמידה בתור היא-היא החוויה המרכזית כאן, והיא שמאירה בגיחוך שנים של תעמולה אנטי-קומוניסטית, שבסופו של דבר מתמצות בחופש להשתעבד לנוחותם של תאגידים. כך חזינו גם באפשרויות המעקב הרבות של מגוון אפליקציות שאנשים מתירים להן מרצונם החופשי לאסוף עליהם יותר מידע משהק.ג.ב. אי-פעם היה מסוגל לאסוף על אזרחים.

בעיר שלנו בויסקונסין בנו קניון מחוץ לגבולות העיר, כדי לחמוק מתשלומי ארנונה, והביאו אליו את כל המותגים הגדולים של חנויות הרשת. תוך שנים ספורות, קניון-הספר הזה הפך לטבעת חנק שחיסלה את העסקים הקטנים בעיר, והפכה את הרחוב הראשי לעיר רפאים, שכרבע מהחנויות בה היו סגורות, ועוד כרבע נפתחו ונסגרו בגלים של שנה לכל היותר. מעט קווי התחבורה הציבורית שפעלו בעיר כוונו לשנע את האנשים החלשים ביותר בקהילה (אוכלוסיית חסרי-המכונית המצומצמת) ממרכז העיר לקניון. אלה היו יותר כמו מעבורות מאשר אוטובוסים של עיר אורגנית. העירוניות העגומה ההיא והתור התיירותי הזה נראים לי קשורים זה בזה.

לא הרחק מחנות הקאפקייקס הזו, אולי מייל אווירי אחד, נמצא מרכז קנדי לאמנויות הבימה. על הקיר שפונה לעבר חנות הקאפקייקס הזו מופיע הציטוט הבא:

—

I look forward to an America which will not be afraid of grace and beauty.

I am certain that after the dust of centuries has passed over our cities, we, too, will be remembered not for victories or defeats in battle or in politics, but for our contribution to the human spirit.

 

 

 

ממתי החוברת ההיא של "לייף"?

—

מעט לפני שנסענו, נתקלתי בחנות הספרים בכרך הראשון של Bloom County. על התחושה המוזרה שבקריאת קומיקס פוליטי משנות השמונים הערתי כבר בפוסט אחר. כאן הצטרפה לתחושה הרגילה גם השמחה שבפגישה מחודשת, עם העצבות הנוסטלגית על החומר שהתיישן. מצד שני, עוד רגע אדגים מה הם הדברים ש"התיישנו"; סוגיות כאלה, אתם יודעים, שאנשים נאורים כמונו כבר לא מתמודדים איתם, כמו גזענות, שוביניזם, פחד מהאחר. אבל בתור פתיחה מוטב אולי להתחיל עם זוטה משועשעת יותר, שגם מעידה על הזמן שחלף: קומיקס לכבוד הלידה של המשך שושלת בית-המלוכה הבריטי, צ'ארלס ודיאנה מתלבטים על השם. בערך באותו זמן שקניתי את הספר, ויליאם הודיע על אירוסיו:

 

(מצד אחד, ברת'ד לא היה מדמיין שצ'ארלס ודיאנה יקראו לילד שלהם בשם כמו "הארי". מצד שני, הארי מעולם לא יועד להיות יורש-העצר).

—

בנוסף להיותו תלמיד בית-ספר, עובד גיבור הקומיקס, מיילו בלום, במערכת העיתון המקומי, שם הוא מציק בדר"כ לסנאטור בדפלו (אני לא יכול לחשוב על דרך לתרגם את השם הגאוני הזה לסנאטור):

 

 

 

הקריאה בקומיקס הזה שימשה עבורי מבוא לביקורת התקשורת ולציניות התקשורת (עם שיעורים משלימים מ"כן, אדוני ראש הממשלה"). כרגיל, ההומור משמש צינור מידע לדברים שקשה לאנשים להתעמת איתם או לחשוב עליהם באופן יומיומי.

—

וכעת, לביקורת החברתית. כשמיילו בלום איננו העיתונאי הציני, הוא אומר דברים רדיקליים, שמכוונים להרגיז את המרכז האמריקאי, שמרנים, דתיים, או סתם אוכלי-בשר באשר הם:

 

סטיב דאלאס בתפקיד המאצ'ו האולטימטיבי, לא מצליח לקנות את ליבה של בובי:

 

ההומור על מאבקי המינים ממשיך כשבובי מוצאת מישהו שהוא יותר לרוחה, קאטר, המרותק לכיסא גלגלים:

 

הכניסה של קאטר מאפשרת גם בדיחות אין-ספור על מעריצי "מסע בין-כוכבים" (שלא מיוצגות במבחר שלי כאן), וגם על אי-הנוחות שאנשים חשים בנוכחות כיסא-גלגלים (או "אחרים", באופן כללי). כאן, קאטר יושב בסלון עם אמה של בובי, בת-זוגו:

ועוד פיסה קטנה של חשש מהאחר, כשבינקלי מספר לאבא שלו על הילדה שהוא אוהב:

 

—

הגיבור החמוד מדי שהפך לחביב-הקהל הוא הפינגווין אופוס. לרוב הוא מופיע בהקשרים אישיים של העלילה (מאמציו של דאלאס לכבוש מחדש את בובי, אחד משחקני "מסע בין-כוכבים") או בסטריפים צמחוניים, אבל בחרתי להביא עוד דוגמה שאיננה מייצגת את הסטריפ דווקא, אבל שוב ממחישה את מרחק הזמן: שני סטריפים בגנות המלחמה באיי-פולקלנד, כדוגמה לאירוע שכבר נשכח כליל. באלבום The Final Cut, פינק פלויד מעמידים את פולקלנד ומלחמת לבנון בשורה אחת, את בגין ותאצ'ר בשורה אחת. פולקלנד כבר נשכחה, מלחמת לבנון כבר הפכה למלחמת לבנון השנייה, ויש כבר המדברים על השלישית. המחאה הנאיבית של הפינגווינים תקיפה גם היום: זו אכן דרך ירודה, אם לא אנכרוניסטית, ליישוב סכסוכים.

 

 

—

התלבטתי עם איזה סטריפ לסיים. שני קטעים על הליברלים כזן נרדף ונכחד עוקצים במיוחד. שוב, ארה"ב של שנות השמונים, לא ישראל 2011:

 

 

(ומצד שני, בישראל לא הייתה אף-פעם תנועת סטודנטים המונית).

—

אבל לבסוף החלטתי לחתום בקטע קצת אקזיסטנציאליסטי, קצת חנוך-לויני, על זכרון, נוסטלגיה ודמיון:

 

[נ.ב. – קיוויתי שלחיצה על הגדלה תוביל לגירסה מוגדלת, נוחה לקריאה. זה לא ממש הצליח. נאבקתי בזה שלוש פעמים, שלוש שיטות, וכל פעם אותה תוצאה. המעוניינים ייאלצו לחפש את הספר…]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

קשה להשגה

"לשחק אותה קשה להשגה" זו עיצה ידועה בהתחלות של קשר. יש והיא מועילה, ויש שהמשחק מוצלח מדי, עד שהצד השני נואש. זה נכון, אגב, לא רק ביחסים רומנטיים.

עלה בדעתי שהעיצה הזו מתבססת על שתי הנחות: הראשונה היא הקשר או היחס הישיר שאנחנו נוטים לחוות בין הטוב לבין הנדיר. אם נרצה או לא נרצה, אנחנו מעתיקים את היחס הזה לבני-אדם, מניחים שהטוב הוא הנדיר. כך שאם מישהו הוא קשה להשגה, הוא כנראה טוב מאוד, איכותי, כמו תבלין שרק דוכן אחד בשוק מוכר.

לכאורה, ההנחה הראשונה היא חיובית: אדם ישחק עצמו כ"קשה להשגה," ובזה הצד השני יראה אותו כמו תבלין נדיר, וירצה אותו יותר. אך הצד השני הוא שאנחנו מצפים מהטוב להיות קשה להשגה. אדם שהוא "נגיש", הוא כנראה פחות טוב. וכך הבנתי שההנחה השנייה שבתשתית העיצה הישנה הזו היא שלא מגיע לך. הטוב יהיה קשה להשגה, כי בעצם לא יכול להיות שמישהו שהוא כה מוצלח, או מישהי שהיא בדיוק כמו שאני רוצה, תהיה מעוניינת גם. הווי אומר, הוא קשה להשגה, כי אני לא ראויה; או: היא קשה להשגה, כי אין סיבה שמישהי כמוה תהיה מעוניינת במישהו כמוני.

לשנה חדשה, שתביא עימה מפגשים חדשים או מחודשים, אני מאחל לעצמי לזכור שאין אנשים מושלמים, כלומר כאלה שאין להם מה ללמוד ממני, או שלי אין מה ללמוד מהם; להאמין שאני ראוי, ולהשתדל שלא להיות קשה להשגה בעצמי.

ועכשיו צריך ללכת לגלגל עלי-גפן. שנה טובה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הרהורים מביקור בישראל

חלקם בנאליים, ועם התרים אחר מקוריות הסליחה. חשבתי שאני אכתוב על המפגש הראשון שהיה השבוע על "כוונה וזדון". עכשיו זה נראה לי לא מתאים פתאום. יש משהו מפתיע, אבל חריף מאוד, עד כמה אישית יכולה להיות חוויה של לימוד משותף. כל אחד מביא מעצמו, מהקריאה האישית שלו, ובמהלך השיחה נוצר משהו משותף, מפגש מחודש עם טקסט ישן. אז עכשיו לכתוב על זה כסיכום שיעור, או דיווח של מסקנות? אי אפשר.

המיידיות של המפגש המחודש

למרות שלא הייתי שנתיים בארץ, תוך שניות אני מרגיש פמיליאריות לנופים. אני יודע לאן אני רוצה ללכת במקום ראשון, והולך לארוחת בוקר בקפה "מזרחי" בשוק מחנה יהודה. בדרך לשם, מקומות חדשים שנפתחו או ותיקים שנסגרו משמשים עדות שבכל זאת אין לי חוויה רציפה עם המקום. אני מרגיש שייך ולא שייך. אני שומע עברית בשולחן לידי, וזה מוזר. אני רגיל שבשולחן שלי מדברים עברית (אני ובת-זוגי), ובשולחן ליד שפה אחרת (לרוב אנגלית). פתאום אני שומע עברית ליד, ומשהו בי נדרך, כאילו שמעתי עברית בניו יורק או פרינסטון.

השתלטות הדת על ירושלים

רבות כבר נכתב על בריחת החילונים מירושלים. אני תמיד לוקח את מספר המקומות הלא-כשרים כאינדיקציה חשובה לנושא. מסעדות לא-כשרות אינן רק סמל, של דריסת-רגל חילונית, הן גם מדד ממשי. אף-אחד לא מחזיק מסעדה לא-כשרה אם אין לו ציבור שמעוניין בה, ושיהווה מקור פרנסה.

קפה רחביה הפך לקפה יהושע, והוא איננו כשר. לא שמגישים שם שרימפס וחזיר, אבל יש מנות בשריות וחלביות. בעמק רפאים נפתח סניף של איוו, גם הוא לא כשר, ושלט גדול מכריז שהארוחה העסקית תקפה גם בשישי ושבת. מצד שני, ארומה, שעד לפני כמה שנים מכרו לחם בפסח בעמק רפאים שינו את מיקום הסניף, ושלט גדול מכריז שהם כשרים.

עמק רפאים ורחביה הם חשובים כי בשניהם יש אוכלוסייה בולטת של כיפות סרוגות. הם לא יציתו פחי אשפה כמו במאה שערים, אך הם בהחלט עשויים להפעיל לחץ שקט (ואפילו הפגנות מסויימות לעתים, למשל בקניון כפר סבא לפני כמה שנים) כדי לסגור מקומות בשבת. העובדה שקולנוע סמדר ממשיך כל השנים לפעול בשכונה, שנפתח סניף של איוו שם, ושברחביה נפתח (אם אינני טועה לראשונה מזה כמה עשורים) קפה לא כשר, מעידה שהתהליך איננו חד-כיווני.

בהחלט הייתי שמח לצטט כאן משהו מתוך "מסורת ומשבר" של יעקב כ"ץ, אבל אין לי זמן למצוא אותו. אבל מעניין שלשני הצדדים יש יסוד להרגיש שהם תחת מתקפה. זו הערה של משקיף מן הצד, לגבי תהליכים חברתיים. מבחינה חוקית ודאי שעמדתי נותרת בעינה: מבחינת החוק כל הכבישים צריכים להיות פתוחים, בכל מקום מותר לפתוח מסעדה לא כשרה, או בית-עסק בשבת, והתהליכים הטבעיים יעשו את שלהם לגבי אילו כבישים יהיו סואנים יותר, ובאילו יהיה שקט.

בבא – אוכל ישראלי

אגב, הפתיחה של מקומות לא כשרים במעוזי ציונות דתית (ואנגלו-סכסית) הולכת כמעט תמיד יד ביד עם פתיחה של מסעדות "מזרחיות" – חומוס, פלאפל, שווארמה. בנחלת שבעה, יעד מועדף לתיירים אמריקאים וכן לתושבי העיר מ"הכיפות הסרוגות", פעל דוכן שווארמה שנים לפני שנפתחה שם המסעדה הלא-כשרה הראשונה. כמה בלוקים אחרי "קפה יהושע" ברחביה נפתחה גם סטקייה, ובעמק רפאים נפתחה לפני כמה שנים "מרבד הקסמים" (לא רחוק מהמקום שבו "איוו" פתח את הסניף שלו) ובביקור הזה גיליתי גם את "בבא". אולי צריך להציע ל"כיפות הסרוגות" להפגין נגד פתיחת סטקיות, כדי לשמר את המקום ברוח האליטה שלהם, דבר שיאט גם הליכי פתיחת מקומות לא כשרים. יהיה להם מאוד בעייתי להצדיק מהלך כזה, אבל אי-אפשר להכחיש את הקשר בין הדברים (סוציולוגי, ולאו דווקא סיבתי, ובכל מקרה כרונולוגי).

בכל מקרה, ישבתי אתמול במסעדת בבא בעמק רפאים. השלט בחוץ מכריז שזו מסעדה של "מטבח ישראלי," בלי "מזרחי" ובלי להתנצל. הניכוס של החומוס, הפלאפל, הסלט הקצוץ ושאר מאכלים פלסטינים למטבח הישראלי הוא נושא שדורש עיון מעמיק יותר משאני אוכל להציע כאן. אני לא חושב שזה שגוי להגדיר מסעדה כזו כמטבח ישראלי, אלא שצריך להכיר בזה שזהו גם מטבח ישראלי. "גם" במובן שיש מאכלים שונים לחלוטין באופיים שגם הם ישראלים, ו"גם" במובן שהמאכלים הללו אינם ישראלים בלבד.

יש שני סוגים של מסעדות שיש בהם חומוס: המסעדה שיש בה רק חומוס – עם גרגרים, פטריות או פול, עם בשר טחון, ביצה או אפילו כדורי פלאפל, אבל המנות העיקריות הן אך ורק צלחות חומוס. למשל החומוס "בין עזה וברלין" (שם שנון במיוחד, למי שמודע שזה כביכול רק מיקומו הגיאוגרפי, ושאלה שמות הרחובות). הסוג השני הוא "המסעדה המזרחית" שאפשר להזמין בה מנת חומוס, אך יהיה בה לרוב גם שקשוקה, אורז עם שעועית, מרק עדשים ("פינתי", "חומוס תלפיות", "רחמו").

"בבא" בעמק רפאים יוצאת דופן, כי היא אינה נופלת לאף אחד מן הסוגים הללו. יש בה יותר ממנות חומוס, אך אין בה שקשוקה או אורז עם שעועית. אנחנו הזמנו חומוס עם פטריות, ולצידו סלט ירקות (שמגיע בקערה עמוקה שבתחתיתה פיתה קלויה, שספגה את כל נוזלי הסלט), וגם מנה של אורז עם בשר כבש טחון, שמגיע עם עגבנייה צלויה. הכל היה מעולה, והמנה של האורז – גיוון של מנה שאני מכין בבית עם בשר טחון וצנוברים – הייתה מיוחדת מאוד. ההברקה של חצי עגבנייה צלויה בתוך קערת אורז משתלבת נהדר עם האורז והבשר, מבלי להשתלט כפי שרוטב עגבניות או רסק היו עושים (כבר הרבה זמן שאני רוצה ולא רוצה לכתוב ביקורת על ביקורות המסעדות הגרועות והמתפייטות של "עכבר העיר". לכן חשוב לי להבהיר שאני אינני מבקר מסעדות, ושגם אם כתבתי רשמים ממסעדה, זה עדיין הבלוג שלי, ולא טור של מבקר מסעדות).

והתנצלות

אני יודע. יש הרבה דברים שקורים – הראיון של עוזי ארד, האור הירוק שביידן נתן או לא נתן, המאבקים הפנימיים בצה"ל. אני מתקשה לעקוב אחרי הכל גם כי אני בחופשה, וגם בגלל הערפל שכל הדיבורים האלה יוצרים, בלי שום מעשה שיצביע על הקו שעובר בין הרטוריקה למדיניות. אם וכאשר הדברים האלה יהיו לי ברורים יותר, אני אכתוב עליהם.

מחר – אם יהיה לי זמן – על המרחק בין לונדון לירושלים.

עדכון: קפה יהושע, על אף שאיננו כשר, סגור בשבת, לטענתו על-פי צו בית משפט בעקבות תלונות תושבים (תושבים אחרים שפגשתי היו סקפטיים, ואמרו שזה כנראה רצון של המקום לשמור על יחסי שכנות טובים עם כמה דיירים קרובים). חצי צעד קדימה, שניים אחורה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

כשישאלו אותי איפה הייתי

כשישאלו אותי איפה הייתי ביום הבחירות ההיסטורי של 2008, בו נבחר לראשונה אדם שחור לנשיא ארצות הברית, אזכור בדיוק: נסעתי בבוקר לניו-ברנזוויק, לשמוע הרצאה באוניברסיטת ראטגרס על פעילות אנושית ולא-אנושית בספרות אפוקליפטית.

אחרי ההרצאה, שהייתה מעניינת מאוד גם אם לא הסכמתי עם הרבה מהנאמר בה, מצאתי מסעדה טורקית לארוחת צהריים. התאים לי מאוד לאכול צהריים במסעדה טורקית באותו יום. בתפריט היה חומוס עם פיתות, עלי גפן ממולאים, מרק עדשים. מנות שגורמות לי להרגיש בבית.

הזמנתי לחמג'ון כמנה ראשונה, ואדאנה קבאב למנה עיקרית. בעודי מחכה לאוכל, המשכתי לקרוא את בית מטבחיים חמש של קורט וונגוט. המסעדה לא הייתה גדולה במיוחד ולא קטנה במיוחד. היו בה שמונה או עשרה שולחנות, וכל השולחנות מסביבי היו מלאים. היו הרבה אנשים טורקים, ומישהי שחורה עם לבוש מוסלמי שבאה עם חברה שלה, אמריקאית בלונדינית, שלא הסתירה את חוסר-ההנאה שלה.

המנה הגיעה. בנגיסה הראשונה חשבתי על זה שאני לא יודע איך אומרים "בלי חריף" – לא באנגלית ולא בטורקית. נקוו לי דמעות בעיניים.

חשבתי על בילי פילגרים, מהספר של וונגוט, שבוכה בהיחבא מבלי שאיש יודע. וחשבתי על זה שאני לא שייך בשום מקום. במסעדה שממול, שמגישה המבורגרים וסלט קליפות תפוחי אדמה, לא מצאתי את עצמי. הרי בגלל זה נכנסתי לכאן: כדי להרגיש בית. אבל בין המוסלמים והטורקים שמסביב אני לא מרגיש בית. אני כמעט חש צורך להסתיר שאני יודע להגות נכון את שמות המנות. לידי כך הגיעה גרוטסקת ההגירה שלי, שאפילו במסעדה מזרח-תיכונית עם חומוס ועלי-גפן אני לא מרגיש בבית.

פתאום חשבתי שאני מבין גם למה יוסף בכה כל-כך הרבה. הוא פשוט חש געגועים, זרות מתמדת. או שמא בשל דמות אב שברחה לו מוקדם מדי. ותהיתי אם אובמה מרגיש בבית – למרות שכל כך ברור שכן – ואיך הוא ירגיש בבית שנקרא הבית הלבן.

נזכרתי איך בחמישי בנובמבר 1995 תפסתי טרמפים לפנות בוקר על כביש החוף, עם חולצה כחולה ודמעות. אחר כך עזבתי את המסעדה, ועליתי על רכבת חזרה הביתה, לפרינסטון.