יודע חקלאי פיקח

כשכתבתי על ריבונות המזון של הפרט, על ההזדמנויות להתנסות בחקלאות או גננות בקרב יחידים, חשבתי בעיקר על תלמיד שלי בעבר, שלפני כשנה וחצי כתב לי וסיפר שהוא ובת-זוגו קנו חווה, ומעת לעת הוא משתף אותי בחוויות שמעוררות אצלי קינאה והערכה (לצד ידיעה עגומה שלא הייתי מסוגל ליהנות מעבודת כפיים כזו בעצמי). אחרי שסיפר לי בקיץ שעבר על ההצלחות שלו בעונה החולפת, תהיתי עד כמה החווה מספקת את צרכי המזון שלהם (ידעתי עוד מלפני כן שאין הם מקיימים אותה כעסק). התשובה שלו עוררה אצלי הרבה מחשבות על היעדר ריבונות מזונית, ואולי עוד לפני-כן היעדר כמעט מוחלט של אוטונומיה או הכוונה עצמית בכל הקשור למזון אצלי, ואצל רוב האנשים שאני מכיר. הקרוב ביותר לזה הוא בחירות צרכניות מסויימות.

כפי שאמרתי בפוסט הקודם בנושא, אינני מתכוון לדבר באידיאליזציה על שיבה אל הטבע, או לגנות את סגנון החיים שבו גדלתי ושבו נוח לי. זו תהיה צביעות גדולה מדי. אבל יש משהו מדאיג, ולא חכם במיוחד, בתרבות שרוב האנשים בה יודעים להשיג את הדברים הנחוצים לקיומם באופן המיידי ביותר רק כשהם נמצאים על מדף. את הציור בספרי הילדים על זרע שנשתל וצומח אמנם מכירים, אבל ידע עצום שנצבר במשך אלפי שנים לגבי התהליך הזה הוא כיום נחלתם של מעטים. בפוסט הקודם דיברתי על העובדה שלצד אובדן הידע, גם אמצעי הייצור והגידול הופכים למוגבלים יותר. חשוב לי להדגיש: אינני מדבר בחרדה על דחיפות הכנסת לימודי חובה של חקלאות, לקטות והישרדות לבתי-הספר. אני מצביע על תפנית מוזרה של התרבות, שהיא תולדה של העיור, אבל נראה לי שכמו הרבה דברים אחרים בתרבות המערבית גם נובעת מהצמיחה המואצת של חברת השפע לאחר מלחמת העולם השנייה. זו תפנית מוזרה כי היא פועלת בניגוד לאינטרס ההישרדות האנושי של פיזור ידע קריטי כזה בחלקים נרחבים יותר של האוכלוסייה. העובדה שהתלמיד שלי לא הקים חווה שמקיימת את צרכי משפחתו, אבל מודע (יותר ממני, יותר מרוב האנשים שאני מכיר) לדברים שכרוכים בסיפוק הצרכים הללו קשורה לאווירה שבה אני מציג את הדברים, ועל כך אני מוסיף ומעיר שיש מקום להגדיל את האפשרויות להתנסויות כאלו למעוניינים בכך.

אני פותח בציטוט הפיסקה שגרמה לי לשאול אותו, ואח"כ אמשיך למכתב התשובה שלו, שאני מביא כאן במלואו.

[מובאה מתוך מכתב מה-27 באוגוסט, 2014]

אחרי אביב איטי עבור הירקות, הקיץ הביא איתו נפלאות. למרות אינספור טעויות של טירונים, היה לנו יבול עצום של עגבניות, לפתות, שעועית, אפונים וקישואים צהובים. איבדנו את רוב שתילי התירסים בגשמי האביב, אבל אלה ששרדו הם ענקיים ומאוד מניבים. המלפפונים היו הצלחה מתונה. תפוחי-האדמה שלנו נראים שמחים, ואספנו כמה כשהם עוד היו זעירים, והם היו מעולים. שלא כמו קישואים, שמהר מאוד אין מה לעשות איתם, בטוח נוכל להשתמש בכמה עשרות התפודים שכנראה יישארו לנו, אז אולי נשתול עוד בשנה הבאה. מבין האבטיחים ששתלנו, יש אחד שהגיע למשקל של כארבע וחצי קילו (אין לנו מושג מתי לאסוף אותו), ועוד אחד במשקל של כקילו וחצי. כרוב הניצנים היה אכזבה ענקית, ורק שתיל אחד שרד והוא עוד רחוק מלהבשיל (אבל נראה מאוד בריא!). השגנו גם שש אפרוחי תרנגולות (אבל נראה שבטעות יש לנו 5 תרנגולות ותרנגול), ובדיוק בשבוע שעבר התחלנו לאסוף ביצים משני האורפינגטונים, מה שהיה די מרגש. מסתבר שמאוד פשוט לגדל תרנגולות, הרבה פחות עבודה מכלב. אחרי כמה חודשים של לצאת כל בוקר למלא את האבוס ודלי מים, יש לנו עכשיו ביצה שמחכה לנו כמעט כל בוקר! כשכל התרנגולות יגיעו לבגרות, אמורות להיות לנו כשלוש ביצים ביום. לעצי הפירות הייתה שנה נוראית, וכנראה שזה המצב בכל הסביבה, אז אולי זו לא לגמרי אשמתנו.

[מכתב מה-22 בספטמבר, 2014]

תשובה מהירה על קיום עצמי [self-sufficiency]:

אני בספק אם ייצרנו אפילו 10% מהמזון של עצמנו השנה. אולי הגענו ל-50% במשך שבוע או שניים בקיץ, כשאכלנו כמות מטורפת של קישואים ולפתות. בחודשי החורף ירדנו לאפס אחוז בעצם, אם כי ייתכן שיש לנו אספקה של חמוצים לשנה מלאה.

אני אכן ארצה להגדיל את הכמות הזו במשך הזמן. [בת-זוגי] מקווה לעבור לעבוד במישרה חלקית בשנים הקרובות, מה שיאפשר לנו לתחזק חווה שאפתנית יותר. תיאורטית יש לנו מספיק קרקע כדי להגיע למצב של קיום עצמי מתון מתישהו. החווה שמספקת את עצמה האופיינית ב[איזור זה] יושבת על כ-30-40 אקרים [כ-150 דונם], אבל כשני-שליש מהשטח הזה היה מיוער. לנו יש 8 אקרים [כ-30 דונם], ואנחנו מתכננים להמשיך לחמם את הבית בפרופאן ולא עם עץ, כך שהקרקע שלנו כמעט מתאימה בשטח שלה (אם קראתי נכון את שטר הקניין, החווה שלנו הייתה פעם חלק מחווה משפחתית של כ-40 אקרים עד שנות החמישים, ואנחנו במרחק של שני דורות רכישה בלבד מהמשפחה ההיא).

כרגע אנחנו בלתי-תלויים בשביל ביצים, וזה משביע רצון. האמת היא שזה נכון חלקית, כי אנחנו קונים את המזון של התרנגולות. חלק נכבד של התזונה שלהם מגיע משאריות של המטבח והגינה, אבל בחורף הם יצטרכו בעיקר דגנים קנויים. ממה שקראתי, אפשר לקיים להקה בגודל שלנו עם בערך חצי אקר של תירס, שמאוחסן נכון. זאת משימה עצומה בהשוואה לכל מה שעשינו עד עכשיו, אם כי המחשבה הזו מאוד רומנטית בעיניי. אבל אני חושב שעדיין נרצה להשלים את תצרוכת הסידן שלהן איכשהו.

יכולנו להתקדם עוד צעד בדרך לקיום עצמי אם פשוט היינו מקפידים יותר על כבישה ודרכים אחרות של שימור יבול הקיץ שלנו. עוד צעד גדול קשור למוצרי חלב. אנחנו מתכננים להביא שתי עזים, אולי אפילו כבר בשנה הבאה. הדיר כבר בנוי למעשה, כי לבעלים הקודמים היו עזים וסוסים, אבל נצטרך לתקן את הגדר. אני לא יודע כמה עבודה גידול עיזים יוסיף לנו, כמה מספוא נצטרך להוסיף… באמת שאני לא יודע הרבה על עיזים עדיין. אבל תיאורטית, שתי עיזים אמורות לספק יותר מגאלון (כשלוש ליטר) ביום. מגאלון חלב אפשר לייצר קצת פחות מחצי קילו גבינה, אם תהית.

[בת-זוגי] לא רוצה לגדל בעלי-חיים לבשר, אפילו שאנחנו אוכלים הרבה בשר. אני שותה קפה כל בוקר, שנינו אוהבים בננות, תפוזים ואבוקדו, ועוד פירות טרופיים. ולמרות שזה בהחלט אפשרי לגדל חיטה, קשה לי לראות אותנו מפסיקים לצרוך לחם קנוי בחנות (אגב, אמא שלי מכורה לאפיית-לחם, אבל היא קונה את הקמח).

מעולם לא טרחתי להצדיק משהו מזה במושגים של מוסר. רציונאלית, נראה לי שאפשר לטעון שעדיף מבחינה מוסרית להיות חלק מרשת של תלות (inter-dependent) מאשר קיום עצמי. מצד שני, בעוד שאין חולק שהחיים המודרניים הם רשת של תלויות הקשורות זו בזו, זו רשת כל-כך לא-אישית, שבאמת אין תחושה של תלות הדדית. זו תחושה של תלות, משולבת עם עבודה וכסף שלכאורה אין ביניהם קשר לבין מזון שמופיע על מדפים. קל מדי לטעון שאני חושב על קיום-עצמי חלקי באופן "רומנטי", וזה נכון, ואולי זה מצדיק איזו צביעות אינהרנטית. אבל מצד שני, כנראה שאני יותר מודע מרוב האנשים עד כמה סגנון החיים שלי הוא הרסני – גם אם אני ממשיך בו, מתוך קונפורמיזם ועצלות. ולא מתוך מטרה נאצלת להשיג משהו ראוי במיוחד!

תוך כדי הכתיבה, אני קולט שמה שאני באמת מזלזל בו, זה הבורות של אנשים לגבי המקור של המצרכים שלהם והעלויות הכרוכות בהם. אני לא לגמרי משוחרר מהבורות הזו, אבל לא קשה למצוא אנשים בני-גילי, אפילו מאוד אינטליגנטים, שמשיגים את המזון שלהם ממרכולים, ואין להם שמץ של מושג לגבי מה שכרוך בזה. יש לי מלוא הכבוד להחלטות של אנשים שיש להם את הידע הזה, אבל בוחרים לקנות במקום לייצר – במיוחד אם יש להם כישורים לייצר, אם אי-פעם יידרשו לכך.

הערה לסיום: אני מחשיב עצמי בר-מזל שזכיתי להיות מורה שלומד מהתלמידים שלו. בתשובה שלי ציינתי שאני חושב שאני אחד מהאנשים שיש להם בורות לגבי המקור של המצרכים. אין ספק שסגנון החיים שהוא בחר בו מאפשר לו להיות הרבה יותר מודע לעלויות של דברים, והמכתב השני ממחיש זאת היטב. הפירוט מעיד על כך שהוא מסוגל לפרט כל חוויה יומיומית ולראות אילו מרכיבים בה יכולים להיתמך על-ידי החווה שלו, ואילו לא. איזה דברים הוא יצטרך להקריב או לוותר עליהם אם הוא ירצה לחיות בקיום עצמי. איזה דברים הוא מראש מעדיף שאחרים יעשו עבורו (כששחיטה של בשר היא הדוגמה המובהקת ביותר). הפירוט גם מבהיר כמה פעולות, כמה שעות עבודה מגולמות בחיים רגילים שלנו, מבלי שניתן עליהם את הדעת: קטיף הקפה, קלייתו וטחינתו; חליבת הפרות, ביקבוק והובלת החלב; זריעת החיטה וקצירתה, כתישתה לקמח, ואפייה. זה הזכיר לי את הפוסט המצויין שיאיר כתב לפני שנים על הסקה בעץ. אני עדיין זוכר אותו בתור אחד הפוסטים הכי מעניינים שקראתי בעברית, ושהמחישו את האפשרויות הטמונות בבלוגוספירה כמוקד להעברת מידע, בתערובת של חוויות אישיות ומחשבות פוליטיות. בהקשר הנוכחי, אני מוסיף להמלצת קריאה גם את הפוסט שלו על Whole Foods.

התרגום של המכתב המחיש לי עד כמה החיים שלי רחוקים מההוויה של התלמיד גם דרך השפה: נזקקתי למילים שאני כבר כמעט לא משתמש בהן, שזכורות לי ממקראות או מספרי פעוטות שמרחיבים את אוצר המילים דרך עולם החי והצומח. בסופו של דבר, החוויה המנוכרת מן הטבע מובילה גם לשטחיות תרבותית וקשורה לצמצום הורבאלי והחוויתי של התרבות הפופולרית המרוכזת ברגעי ובעצמה (ליתר דיוק: בעצמה הרגעי). האמצעים להשתחרר משעבוד לכוחות הטבע ולעבודת-כפיים הובילו לבריחה קיצונית מהם. האיזון הדרוש יבקש להימנע משעבוד לבריחה מן הטבע, שאיננו חירות כלל. זהו שעבוד שהחליף את דמות המשעבד בגורמי הפצה במקום בגורמי ייצור.

 

[תודה רבה לחרבות]

 

ריבונות מזונית, והקשר בינה לבין הפן השמאלני שבלאומיות

תיאור הפרקריאט והצמיתות העתידית שסיפקתי התמקד במוכר לי: הקושי למצוא עבודה קבועה, הקושי להפוך לבעל-בית, התגברות הרופפות של הבעלות על תרבות הפנאי (ודוגמה נוספת ביחס לתחבורה, שהיא מורכבת יותר כי יש צדדים חיוביים בהתגברות תחבורה ציבורית או משותפת). אף שכבר נחשפתי למושג "ריבונות מזונית" לפני שכתבתי את שתי הרשימות ההן, לא נתתי את הדעת די הצורך על השינויים המבניים בחקלאות ובתעשיית המזון שבשליטתם על הצרכים הבסיסיים ביותר של כל אדם ואדם, מחזיקים את הפוטנציאל הגדול ביותר לשינוי חברתי משמעותי שיגדיר את עלייתו וביסוסו של הפרקריאט (מעמד הרעועים) והצמיתות המשוכללת שויזלטיר רמז אליה.

למרות שבפוסט הזה אני אתייחס למובן מאוד ספציפי של "ריבונות מזונית", אני מציע לחשוב על המושג באופן רחב יותר כך שיכליל פרקטיקות של היחיד, של קהילות, של מדינות. ברמת הפרט, מבלי לגלוש לרומנטיזציות מיותרות הכמהות לשוב אל הטבע, רוב האנשים אינם יודעים כיצד למצוא את המזון הדרוש למחייתם מלבד במדפי המרכול. ודאי שאיננו יודעים כיצד לייצר את המזון הזה. סיפוק הצרכים, שהוא בהגדרתו המשימה הדחופה ביותר המוטלת עלינו, נחווה דרך שרשרת ארוכה של מתווכים, שאיננו מסוגלים להתקיים בלעדיה. אינני מציע לחייב כל אדם לדעת כיצד לייצר או למצוא מזון ללא מרכולים – זאת בדיוק הרומנטיזציה המיותרת שאני מבקש להימנע ממנה. האפשרויות הטכנולוגיות לספק את אמצעי התזונה הדרושים לאדם מבלי לשעבד את רוב האנושות לעבודת כפיים הן מבורכות בפני עצמן, אבל בוודאי שהידע החקלאי (והלקטי, ההישרדותי וכן הלאה) צריך להיות נגיש יותר ושיש מקום לעודד יותר אנשים להתנסות בחוויות חקלאיות.

לנושא הזה אשוב בפוסט נפרד. הריבונות המזונית הדחופה יותר נוגעת, כמו כל התהליכים שמובילים לעלייה גוברת במעמד הרעועים, לכוחות שוק אגרסיביים שפועלים ליצור תלות שהיא זמנית באופן קבוע בתאגידים. בעוד שהדוגמאות של תרבות הפנאי שסיפקתי נוגעות לפיתוחים טכנולוגיים חדשים, ראשיתה של בעיית הריבונות המזונית מוקדמת הרבה יותר. המונח נקבע ב-1996 על-ידי ויה קמפסינה (Vía Campesina), ארגון שקם בתגובה לחדירה מאסיבית של תאגידים אמריקאים לשוק המזון במרכז אמריקה בשנות השמונים. הדוגמה המובהקת לאופן שבו התאגידים הללו מערערים את ריבונות המזון של מדינה כלשהי היא שוק הזרעים המהונדסים גנטית, שמונעים מחקלאים להשתמש בזרעים על-ידי ריבוי והשבחה טבעיים, כפי שהחקלאות האנושית פעלה מאז ומעולם (ועל-ידי למידה מן הטבע). שינוי הזרעים לא נועד לצרכי תזונה או בריאות ותחת זאת משרת את הרווחיות של מנהלים שאין להם דבר וחצי דבר עם טבע, חקלאות ובריאות. זו גם דוגמה מצויינת לכזב הטמון בשוק החופשי, שבאורווליאניות אופיינית תומכיו גורסים שצרכנים תמיד יפעלו לטובת עצמם, ולכן הויסות העצמי של השוק הוא היעיל ביותר. בעולם הכלכלי הטובה קצרת-הטווח של בעלי המניות תמיד חזקה יותר מהאינטרסים ארוכי-הטווח של האנושות והסביבה, ולכן בחינת היעילות דרך הפריזמה הכלכלית בלבד היא המשגה הבסיסי של דרכם (שקשה להסביר אותו לכלכלנים, למרבה הצער).

השינוי הגנטי הוא נקודת קיצון שהאגרסיביות של תאגידי חקלאות הגיעה אליהם, לאחר שנים של התמקדות בכוחות שוק קלאסיים כגון הגדלת תפוקה, דרכי שיווק ותפוצה, השפעה על ייבוא וייצוא, השמדת תוצרת וכן הלאה. אני מסתייג מהלכי-רוח אסכטולוגיים וגם כאן אינני מסתכל על ההשלכות של השינויים הגנטיים הללו דרך התרחיש הגרוע ביותר, של רעב עולמי שאין להשיג בו זרעים ומזי-רעב משעבדים עצמם למונסנטו או תאגידי מזון אחרים. למעשה, מבלי להתייחס כרגע לבעיות אתיות ואקולוגיות של נסיונות האדם לרסן את הטבע, דווקא ההיפך הוא הנכון: האינטרס של מונסנטו הוא רציפות אספקה של התוצרת שלהם, אבל הקביעות הזו באה במחיר של תלות ושל אי-קביעות לכל מי שתלוי בתאגיד.

ההחלשה של הפרט על-ידי תאגידים בינלאומיים ועלייתו של מעמד חדש חובק-עולם מסמנת בעייה תיאורטית לאנשי שמאל משני כיוונים שונים: המרקסיזם הקלאסי דיבר על מהפיכה עולמית, ובעקבותיו ראו הוגים רבים בלאומיות תנועה קפיטליסטית. הקשר בין ימין מדיני לכלכלי נשמר עד היום במובנים רבים, אבל הקשר הזה מקשה על הזיהוי של הגלובליזם עם קפיטליזם שהוא בעל כוח מוביליזציה הרבה יותר גדול משל מדינות הלאום. זהו הסינדיקט של מילו בגירסה הפחות-משעשעת שלו, וכמו הסינדיקט ההוא, התאגידים הגלובליים משרתים את עצמם יותר מששמם מסגיר.

כבר בשנת 1995 מפרסם פארשד ארגי, סוציולוג מהאוניברסיטה האטלנטית של פלורידה, מאמר על ירידה גלובלית של חקלאות אותה הגדיר כדפזנטיזציה. הוא מזהה את ראשיתו של התהליך בסיום מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה, כשהתחרות בין המעצמות מעודדת תיעוש והסתמכות על טכנולוגיות, בעיקר בארצות-הברית. החל מ-1973 הוא מבחין בהאצה של הדפזנטיזציה ובצידה של תהליך העיור (והתהליך הנלווה אליו – דרורליזציה, deruralization). תאגידים צריכים יותר אנשים בערים שם הם נגישים עבורם ליצירת תלות דרך סיפוק צרכים אמיתיים ומדומים ויצירת חובות, כלכליים ורגשיים כאחד.

אין שום דבר מפתיע בקפיטליזם של הכלכלה הגלובלית, אבל יש צורך להבין את הצד הלאומי ההכרחי של תנועות המתנגדות לגלובליזם, דוגמת ויה קמפסינה ולכן גם את הסכנה שבהם. האתגר של השמאל בהקשר זה הוא לא להירתע מן הצורה ולהטעין אותה בתוכן חדש: לאמץ מרכיבים מסויימים של הגלובליזם שמאפשרים שיתוף פעולה בין אוכלוסיות עם אתגרים דומים במקומות שונים בעולם, ובאותה-עת לעודד את החשיבות שבזהות מקומית, הנשענת על תרבות ותוצרת שמיוצרת על-ידה. כשם שהקפיטליזם משתמש הן בלאומיות והן בקוסמופוליטיות כדרכים להעלאת כוחו, השמאל אף הוא צריך להיעזר בתנועת מלקחיים נגדית, מבלי להתבוסס ברעיונות פוסט-לאומיים שאין להם אחיזה במציאות או היתכנות עתידית. מסגרות חדשות ודמוקרטיות יותר לא יקומו על חורבן הלאומיות אלא תוך הכרה בה ועל-ידי אילופה.

השליטה של תאגידים במוצרי-יסוד דרך החקלאות היא כבר עכשיו חזקה מדי מכדי שאפשר יהיה להימנע ממנה. גם מי שמקפיד לקנות מזון אורגני, סחר הוגן, עם תווי תקן אידיאולוגיים שונים שמעידים שמוצר מסויים הוא נטול-כיבוש או ללא חשש סבל לבני-אדם או בעלי-חיים, לא יוכל להימנע מלשרת את התאגידים ולהיות תלוי בהם. המוצרים העיליים המתיימרים להיות נעלים מוסרית יהיו יקרים יותר, ובכך ישרתו טוב יותר את התאגידים. מוצרים נחותים, לא מבחינה מוסרית אלא תזונתית, ימשיכו לפעול את פעולתם גם הם.

האתגר האמיתי, כמו תמיד, הוא סיפוק מענה פוליטי ומשפטי הולם לבעיות שעולות מהיעדר ריבונות מזונית. פריסילה קלייס מהאוניברסיטה הקתולית בלוון פרסמה שני מאמרים (דומים מדי, למרבה הצער) שעוסקים בשאלה התיאורטית של זכויות אדם ובשאלה הפוליטית של השפעה מוסדית כפי שאלה נוגעות לשאלת הריבונות המזונית. הסוגייה של זכויות-אדם כקונסטרוקט אנושי שנעדר ממשות מחוץ להסכמה החברתית היא מרתקת, אבל נגעתי בה בהרחבה בסדרת הפוסטים על זכויות, אז אני משהה בה את הדיון כרגע.

האתגר הפוליטי הקטן הוא שמדינות שחוקקו חוקים בעד ריבונות מזונית או ציינו את הזכות אליה בחוקה (קלייס מונה את אקוודור, בוליביה, נפאל, ונצואלה) לא יפעלו ליישום של המדיניות, והחוק יישאר הצהרתי בלבד. על-פי קלייס, כיום (נכון ל-2014) ניקרגואה, מאלי וסנגל הן המדינות היחידות שאימצו בפועל מדיניות של ריבונות מזונית. היא טוענת שבאקוודור אומצה מדיניות של ריבונות מזונית לצד "המשך הגיון התיעוש והמודרניזציה" כך שריבונות המזון הופכת לרובד של חקלאות חלופית שקיימת לצד הקונבצניונלית וללא השפעה ממשית מלבד שינויים קוסמטיים. התיאור הזה העלה אצלי חשש, כמובן, שחלק מההתנגדות של החקלאים שפעילים בויה קפמסינה הוא שמרנות וחשש מחידושים טכנולוגיים. אסור לשמרנות כזו או לרומנטיזציה של עבודת כפיים להיות קו מנחה בארגונים שמתנגדים לערעור העצמאות על-ידי תאגידים, משום שכך הם נדונו לכשלון, ובבלי-דעת מעודדים את שימורו של הקפיטליזם הישן, שלא היה טוב יותר.

מתוך כך עולה האתגר הפוליטי המשמעותי יותר: מציאת נוסחות שיכולות לעבוד באופן מוסדי כדי להגן על החקלאים מהשתעבדות לתאגידים ועם זאת באופן שלא ימנעו סחר חופשי ואימוץ חידושים מועילים מבחוץ. קריטריונים ליישום מדיניות כזו צריכים לכלול את זכות היציאה (יכולתה של החקלאות המקומית להתקיים גם ללא הגורם החיצוני אחרי סיום התקשרות עמו), ושהגורם החיצוני יהיה יצרני (נגד השתעבדות לחברת החזקות). מעבר לאיזונים הללו, מדינות יצטרכו לפתח אמצעים נוספים להגן על החקלאים המקומיים על-ידי ויסות הייבוא והייצוא. גיוון של צורות התיישבות וסגנונות-חיים נראה לי חיוני למרקם החברתי כולו, כמו גם הרחבת האפשרויות להתנסות חקלאית. נחיצותו של המזון לכל צורת חיים מבהירה שיוקר המחייה איננו יכול להיות השיקול הראשי, ומובן שלא היחיד, בניסוח מדיניות חקלאית יצרנית למדינה והבניית היחסים בין החקלאות לכלל המשק והכלכלה.

 

Araghi, Farshad. “Global Depeasantization, 1945-1990.” Sociological Quarterly 36.2 (1995): 337-68.

Clayes, Priscilla. “The Creation of New Rights by the Food Sovereignty Movement: The Challenge of Institutionalizing Subversion.” Sociology 46.5 (2012): 844-60.

—. “Food Sovereignty and the Recognition of New Rights for Peasants at the UN: A Critical Overview of La Via Campesina's Rights Claims over the Last 20 Years.” Globalizations (online first).