מלחמת לבנון השנייה: ההיבט הפלסטיני (2)

מאמרו של רונן שובל, "נכשלנו", שפורסם ביום חמישי ב"הארץ" ודאי הרגיז רבים. עולה ממנו שמחאת המילואימניקים נגד אהוד אולמרט בעקבות מלחמת לבנון השנייה הייתה, למעשה, אחיזת עיניים. המחאה התרכזה בתפקודו של אולמרט במהלך המלחמה, אך למעשה הייתה לה אג'נדה פוליטית ימנית, שהייתה הכוח המניע מאחורי המחאה, ועליה שובל מוכן להתוודות כעת.

וידוי שכזה עשוי להרגיז גם אנשי ימין שיטילו ספק בתבונה של החשיפה הזו, וכמובן שאנשי שמאל שתמכו במחאת המילואימניקים ספציפית נגד אולמרט, ועלולים לחוש ששובל הוליך אותם שולל. אני מרשה לעצמי לשער שגם בין חבריו של שובל לפעילות ישנם אנשי שמאל שמחאתם הייתה באופן אותנטי כנגד אולמרט בלבד, ולאו דווקא כנגד תוכנית ההתכנסות, למשל, שאינם מרוצים ששובל שם אותם תחת כותרת אחת, כאילו ההגיון היחיד הנובע מתוך המחאה ומתוך ועדת וינוגרד היא תמיכה בתוכנית אלון – לכל הפחות.

כמה הערות:

– ראשית, הרעיון שהתוצאה היחידה של טעות היא הליכה הביתה היא קטסטרופלית לכל ארגון, ודאי שלמדינה. אם מכירים בכך שכל אדם מועד לטעות, הכרחי להסכים שכל אדם יטעה בזמן שהוא מתרגל לתפקיד חדש. עריפת ראשים כתגובה לטעות, פירושה הנצחת הארגון כארגון של חסרי נסיון. טעות איננה חטא. טעות צריכה להבחן על-פי מידת תום-הלב שהיה בה; על פי הכוונות הטובות או הזדון שהיו משוקעות בה; על-פי הסבירות שלה; על-פי התוצאות שלה; ועל-פי הצעדים שננקטו למנוע הישנותה או לתקן לאחר שנעשתה.

תפיסה זו מנחה את ההתנגדות העקרונית שלי לקריאות לעריפת ראשים. ההתנגדות שלי למחאת המילואימניקים נבעה מההתנגדות שלי לניתוח כאילו אולמרט טעה במלחמה, וכבר הרחבתי על זה מספיק. יהיה נכון יותר לומר שהמילואימניקים טעו במלחמה, ולא אולמרט. מי שיצא למלחמה בציפייה שהחזרת רגב וגולדווסר היא יעד ריאלי – הוא זה שטעה. מי שחשב שסיכון חיי-אדם רבים מספור כדי להציל שניים שספק גדול אם הם בחיים – הוא זה שטעה. אלה היו הלכי הציבור בתקופת המלחמה שלובו בידי התקשורת. אולמרט ניצל זאת כדי לקבל גיבוי למלחמה, אך ברור שהוא עצמו לא ראה בכך יעד ריאלי. על הספין התקשורתי הזה הוא שילם ביוקר, וראוי לו לתהות (ופוליטיקאים רבים אחריו) אם הספין היה כדאי, ואם לא היה עדיף לצאת למלחמה עם קצת פחות תמיכה, אך גם עם פחות ציפיות, שלא יצרו תחושה שהמלחמה נכשלה בסיומה.

– שובל אומר "נכשלנו" בגלל שהקונספציה של טכנולוגיה במקום טריטוריה כשלה. אולמרט, אגב, אמר מפורשות בעדותו בוועדת וינוגרד שהוא מתנגד לתפיסה של כיבוש שטח. האמנם זו תפיסה מופרכת? התקפות חיזבאללה על ישראל לא פחתו בזמן שהייתה שליטה בשטח (רצועת הבטחון).

כך שהשאלה היא מה הייתה המשמעות של תפיסת שטח בלבנון. תפיסת שטח לאורך זמן מבלי לספח אותו רשמית, לא יכולה להיות אופציה למדיניות רשמית. כך שישראל לא הייתה יכולה לכבוש מחדש את רצועת הבטחון ולהחזיק בה. אם מדובר בתפיסה זמנית של שטח לצורך המלחמה, שישראל הייתה נסוגה ממנו לאחר סיום המלחמה, ייתכן שיש בזה טעם. אך ההשלכה שעושה שובל ממלחמת לבנון לגדה המערבית מעידה שהוא איננו מדבר על תפיסה זמנית של שטח במהלך קרב, אלא על תפיסת שטח לאורך זמן.

– בהמשך לבעייה המבנית של תוכנית אלון המתעלמת מיצירת שלושה מעמדות של פלסטינים בין הירדן לים (בנוסף לפזורה הפלסטינית שמחוץ לשטח ישראל), הצעתו של שובל מתעלמת גם היא מגורל התושבים. אם אמנם דרושות לישראל שתי רצועות ממזרח וממערב הגדה, היא איננה יכולה לשלוט בהם ללא להסדיר את מעמדן. שטח שישראל חושבת שדרוש לה לצורך הגנתה צריך להיות מסופח באופן רשמי, ותושביו צריכים לקבל אזרחות ישראלית, על כל המשתמע מכך. אחרת, פירוש הדבר הוא להנציח את ישראל כמדינת עראי, שאין לה לא גבולות, ולא הגדרה לאזרחיה, חסרת אופי, מטרה והצדקה.

לבסוף, יש להעיר על כך שהתפיסה של צרכי המדינה נובעת תמיד רק מתוך מה שניתן לעשות ולהשיג, והדבר הזה מבהיר את החמקמקות של הצורך, ועד כמה הוא אכן צורך. בימים אלה, כאשר מציינים שלושים שנה להסכם קמפ-דייויד, כדאי להיזכר ולהנגיד את טענותיו של שובל בדבר הצורך בגדה כדי לגונן על גוש-דן בתפיסת הגבולות שרווחה בזמן שישראל שלטה בסיני. הן מתנגדי הנסיגה והן תומכיה הביאו את המרחב העצום של סיני כסוגייה בטחונית. הרעיון שעמד מאחורי פירוז סיני היה שגם אם תרצה מצרים לפתוח במתקפה על ישראל, יהיה לישראל די זמן להיערך, בגלל הזמן הרב הדרוש להעביר כוחות בתוך סיני. אי אפשר להשוות בין רוחב סיני לרוחב הגדה, ואם הטיעון של סיני הוא ממשי, ראוי שאנשים כשובל יראו בגדה או בתוכנית השדרות של אלון פתרון לא מספק, ושהגנה על גוש דן דורשת גם כיבוש מירדן. אלא שכיבוש ירדן או חלק ממנה איננו ריאלי, ולכן ההכרחי מיוצג בגדה. אילו הבריטים לא היו מחלקים את א"י-פלשתינה, ומעניקים להאשמים עצמאות, ודאי שהיו נמצאים מומחי בטחון שהיו מסבירים את חשיבותו של כל עבר הירדן המזרחי.

במילים אחרות, מדיניות פירושה – בין היתר – להסתדר עם מה שיש. כיוון שעבר הירדן המזרחי אינו נמצא בידיה של ישראל, גם אין בנמצא מי שידון ביתרונותיו הבטחוניים. לכן, קודם שנדבר על יתרונות הגדה המערבית ההכרחיים לבטחונה של ישראל, ראוי לשאול האמנם היא בידינו. האמנם הגדה היא חלק מ"מה שיש" שאיתו צריך להסתדר? אם כן, צריך לדבר גם על תושביה ועל ההשלכות שבכך. אבל אין לקבל כהנחת עבודה שהגדה היא חלק מ"מה שיש". במצב כזה, תוכנית אלון איננה דבר כה מובן מאליו כפי ששובל הציג אותה.

קוראים קבועים עשויים להתפלא שאני מעיר הערות שמשתמע מהן תמיכה בפתרון שתי המדינות. התמיכה שלי בפתרון המדינה הדו-לאומית היא תמיכה הומניטארית מעיקרה. אני דוחה את התפיסה שנמצאת בבסיס מאמרו של שובל, המסתכל על הגדה בראייה פונקציונאלית כשטח ותו לא. בנוסף, ההתנגדות שלי לרעיון שתי המדינות היא מסוייגת (כפי שהבהרתי לא מזמן), ובוודאי שאיננה נשענת על שיקולי בטחון, שאינם אלא אחיזת עיניים נוספת, כמחאתו הקודמת של שובל.

צרכי האמירה

עוד קצת מ"בטחון לאומי" של ישראל טל:

"קיימת שלשלת של מטרות מלחמה: מטרת המלחמה הכללית, מטרת המלחמה הצבאית, המטרות האסטרטגיות והמטרות הטקטיות… הניצחון, המפלה או התיקו במלחמה נבחנים על-פי אמת מידה אחת: האם הושגה מטרת המלחמה המדינית? השגת מטרת המלחמה הצבאית אינה תנאי מספיק לניצחון, ואפילו לא תנאי הכרחי" (עמ' 54).

זה בדיוק מה שאולמרט טען בעדותו בפני ועדת וינוגרד: מבחינת המטרות המדיניות, הוא השיג את מטרותיו, ומטרת המלחמה הצבאית היא משנית, ולא הכרחית.

הוא אמר זאת מפורשות בעדותו:

"אנחנו שבויים באיזושהי קונצפציה שאפיינה את כל מלחמות ישראל. מלחמה ישראלית ומנצחים – זה נכנסים בכל הכוח ותופשים שטח. אנחנו עשינו את זה כבר בלבנון ואנחנו יודעים מה היתה רמת הסיבוך בעניין… אני מיד רואה את האלמנט הזה שאני יודע שאנחנו נכנסים בכל הכוחות עם אלפי חיילים, עם קווים לוגיסטיים, עם כל מה שכרוך בזה, עם חיכוכים עם אוכלוסייה אזרחית, אבל אני עוד לא יודע איך יוצאים מזה. עכשיו השאלה היא אם זאת האופציה היחידה או האופציה הטובה ביותר. אני חושב שלא. אני חושב שלא. אני חושב שהאופציה הנכונה ביותר היא האופציה שבה אתה מפעיל את העוצמה הצבאית ואתה יודע למנף כל הזמן את העוצמה המדינית. (עמ' 30).

ושוב בעמ' 69: "הדפוס הקלאסי של מלחמה בישראל, זה שנלחמים, כובשים, אוחזים שטח. זו היתה תפישת העולם. אם לא תפשת שטח, לא הצלחת. המציאות השתנתה".

מדוע, אם כן, יש תפיסה בציבור שהמלחמה נכשלה? יש לכך כמה סיבות.

ראשית, השיקולים שטל מעלה בספרו או שאולמרט מעלה בוועדת וינוגרד אינם שיקולים שרוב הציבור נותן דעתו עליהם.

שנית, כדי לבסס תמיכה ציבורית רחבה במלחמה, אולמרט הציג את מטרת המלחמה כהחזרת השבויים. אף שהוא עצמו לא יצא למלחמה למטרה זו, וספק אם חשב שיעלה בידו להשיגה, הוא הציג כך את הדברים, ובכך יצר רמת ציפיות גבוהה ולא ריאלית, שמשלא באה על סיפוקה, הפילה אותו בפח. בעדותו בפני וועדת וינוגרד הוא אמר: "והשאלה אם אמרתי איקס, ואחרי כן עשיתי איקס מינוס או איקס פלוס זה לא דבר שעומד בסתירה, גם אם לכאורה זה נראה דבר לא מתיישב. כי יש את צרכי האמירה ויש את צרכי העשייה, וצריך לשפוט אותם כל אחד בהקשרו". ההסבר הזה מובן לפוליטיקאים, אך מבחינת הציבור הרחב יש מחיר בצידו.

ייתכן שעוד הסבר מצוי בספר של טל: "אף שישראל אינה יכולה להשיג הכרעה כוללת של הסכסוך בכוח ומטרת המלחמה שלה היא דפנסיבית, הרי שהמטרה הצבאית היא אופנסיבית ונועדה להנחיל מפלות צורבות לערבים ולשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל כל אימת שהם אוסרים עליה מלחמה" (עמ' 56).

מלחמת לבנון השנייה, אם כן, היא המלחמה הראשונה שבה ישראל מנהלת מלחמה דפנסיבית בטקטיקה הצבאית, כדי להגיע להישגים באסטרטגיה המדינית (להוציא את מלחמת המפרץ הראשונה, שגם בה ישראל הייתה דפנסיבית, אך בעצם מעולם לא הכריזה מלחמה, ולכאורה לא הייתה שותפה לה). כפי שאולמרט אמר בעדותו: "אני צריך גם לאותת לזירה הבין לאומית, להגיד להם: חבר'ה, בואו הנה, אם לא תזדרזו להשיג את התהליך המדיני, אני לא אפסיק, כדי להאיץ את התהליך המדיני" (עמ' 48). אמנם קשה להגדיר את המערכה הישראלית כדפנסיבית כשלוקחים בחשבון את התקיפות החריפות של חיל האוויר ואת ההרס שהומט על לבנון בידי כוחות צה"ל, אך לא ניתן להתכחש לעובדה שהמערכה נוהלה במטרה להמנע מתפיסת שטח. טקטיקה זו, יצרה מצב שבה הישג צבאי, או הכרעה צבאית, לא הייתה אפשרית. טל אמנם כותב שהכרעה צבאית איננה הכרחית לשם ההכרעה המדינית, ולבנון הייתה דוגמה לכך, אך בציבור נוצר הרושם המוטעה שההכרעה הצבאית לא הושגה כי צה"ל לא יכול היה להשיגה.

הממשל האמריקני לא היה מרוצה מפעילותו של מאיר כהנא בארצות הברית שנים רבות, אך כהנא נזהר שלא לעבור על החוק בפעילותו. לבסוף, מצאו אצלו עבירת מס, וזו הבריחה אותה לישראל. בדומה לכך, השלטונות האמריקאים לא הצליחו להעמיד לדין את אל קפונה אלא על עבירות מס. האם הציבור הישראלי, שרצה לראות את אולמרט פורש בשל תוצאות מלחמת לבנון השנייה יזכה לראות אותו פורש או משעה עצמו על עבירה של שוחד בחירות?

עדיין מוקדם לומר. ייתכן שרק האיפול על החקירה נותן לה את כוחה. אילו היו הפרטים נחשפים במלואם, ייתכן והציבור היה לאה מלהתעסק בדקויות המשפט, כפי שקרה עם שאר החקירות התלויות ועומדות. כדי לקדם מהלך משפטי כלשהו, פרטי האשמה ייאלצו להיחשף, והציבור עשוי למצוא שההאשמות אינן חמורות כפי שנרמז. ואז אולמרט יצליח לשקם את מעמדו ולבסס את כוחו, בתהליך הפוך של יצירת ציפיות מזה שאיים להפיל אותו בסוף מלחמת לבנון השנייה.

העד שוועדת וינוגרד לא שמעה

נרי הסב את תשומת לבי לעדותו של גיא בכור בוועדת וינוגרד. אחד הדברים שצדו את עיני בקריאת העדות, היו הדברים הבאים:

באחד הנאומים האחרונים שלו וגם בראיון, נדמה לי בראיון הוא אמר את זה נסראללה: אם הייתי יודע שבשביל השניים האלה, היו עושים את כל זה – לא הייתי חוטף אותם. פה אני מאמין לו. אני לא מאמין ל-90 אחוז ממה שהוא אמר, אבל פה אני כן מאמין.

אם אנו מקבלים את ההנחה שפוליטיקאים משקרים תדיר על-מנת להסתיר את כוונותיהם ומטרותיהם האמיתיות (והסתרה זו עצמה נועדה לסייע להם לפעול למען מטרות אלו), זו אכן שאלה גדולה מתי עלינו להאמין להם בכל זאת. אולי יום אחד אני אנסה לנסח את הכללים שלי ולחבר את המדריך השלם. בכל מקרה, כלל אחד שכבר חזרתי עליו פעמים רבות, הוא בחינה מדוקדקת של התאמת המילים למעשים.

לטענת נסראללה, הוא ביצע את החטיפה רק בגלל ששגה בהערכת תגובתה של ישראל. אילו היה מעריך נכון את תגובתה של ישראל – לא היה מבצע את החטיפה. טענה זו אינה מתיישבת בעיניי עם מעשיו של נסראללה. בעקבות החטיפה, ישראל החלה להפציץ את לבנון. בעקבות ההפצצות, נסראללה החל לירות קטיושות לעבר ישראל, תוך שהוא מתמקד בירי לעבר קריית שמונה ואזורי ספר אחרים – מה ש"מותר" בגבולות המשחק המקובל בין חיזבאללה לישראל. ישראל המשיכה עם ההפגזות, ונסראללה איים שהוא יירה דרומה יותר. לאחר שישראל לא הפסיקה עם הפגזותיה, נסראללה הורה לירות טילים לעבר חיפה וטבריה, והמשיך לירות טילים לאזורים אלה כל זמן שהמלחמה נמשכה. למרות שהוא איים שהוא יירה טילים גם לקווים הרבה יותר דרומיים, הוא לא חצה את הקו של חדרה. כאן יש להזהר בפרשנות, כיוון שאין לי דרך לדעת בוודאות האם הוא נמנע משיגור טילים למרכז כצעד טקטי, או כיוון שלא הייתה לו היכולת. מתוך מה שקראתי, אני נוטה לחשוב שמדובר באופציה הראשונה, אך אין לי הוכחות חותכות לכך.

האם המעשים הללו מתיישבים עם הטענה שאילו היה מעריך נכונה את תגובת ישראל לא היה מבצע את החטיפה? לדעתי, התשובה שלילית. הרי בכל יום מימי המלחמה יכול היה להפסיק את האש, ולצאת בהצהרה שהוא מוכן לשאת ולתת עם ישראל על שחרור החטופים. ישראל הייתה ממשיכה להפגיז כמה ימים, אך במהירה הייתה מאבדת את הלגיטימציה הבינלאומית. רק המשך הירי על חיפה סיפק לישראל את "חלון ההזדמנויות הבינלאומי" שכה הרבו לדבר עליו.

הצבעה על הפער בין "הודאה בטעות" לבין מעשים שאינם נראים כטעות, מעלה גם את השאלה מדוע שנסראללה ישקר בעניין זה, במיוחד כשהוא מודה ששגה, ומציג את עצמו כפחות חכם משהוא נהנה להציג את עצמו בדרך-כלל. העובדה שהוא בוחר להציג את השגיאה שלו דווקא ביחס לתגובה הישראלית מצביעה גם על המטרה של הטענה. מעמדו של חיזבאללה נפגע בדעת-הקהל הלבנונית בשל ההרס שהחטיפה המיטה על המדינה. נסראללה מוכן לשלם פגיעה תדמיתית ביכולות האנליטיות שלו, ובלבד שלא יתחזק הרושם שהוא היה מעוניין בהרס הזה. אם בוחנים את התנהגותו לאחר החטיפה, ולא רק את השיקולים שלפניה, ניכר שהטענה הזו היא שקרית. הפער בין המילים למעשים, בצירוף הרווח הפוליטי הברור שעולה מהמילים, מאפשר לנו להבין את שקריות הטענה.

בראיון מאוחר יותר, שנערך בשבוע שעבר, נסראללה סיפר שסוריה העבירה מסרים לישראל לפיהם, אם ישראל תפלוש ללבנון מהצד המזרחי (לאורך הגבול המשותף של לבנון עם סוריה), סוריה תתערב במלחמה. גם בעניין זה אין לי דרך לדעת אם סוריה אכן העבירה מסרים כאלה אם לאו. גם ללא ידיעה כזו, כבר טענתי במקום אחר שלאולמרט לא היה עניין בפלישה קרקעית רחבה. אולמרט אמר והסביר את דברים מפורשות בעדותו בוועדת וינוגרד (ואני בוחר להאמין לו בדיוק בגלל שההסברים שלו עולים בקנה אחד עם מעשיו).

אבל בין אם נסראללה אומר אמת בעניין זה ובין אם לאו, המסר שלו לעם הלבנוני משתלב יפה עם המסר שלו מהראיון הקודם.

לספר לעם הלבנוני שפלישה קרקעית נרחבת של ישראל נמנעה בזכות הסורים, פירושה לצייר את סוריה כמגינת העם הלבנוני. מבלי לומר את הדברים האלה במפורש, שלא ייראו כתעמולה זולה, נסראללה מבקש להשתחרר מהטענה כנגדו שהוא המיט על לבנון אסון בהיותו פיון של סוריה ואיראן בתוך לבנון. אל"ף, אומר נסראללה, לא שיערתי שהמעשים שלי יביאו לתגובה חריפה כל-כך. אם הייתי יודע שהעם הלבנוני יסבול בעקבות המעשים שלי, הייתי נמנע מהם. בי"ת, מי שהציל אותנו זו סוריה.

שיח כזה עשוי להאיר מטרה נסתרת נוספת שהייתה למלחמה: את המטרות של אולמרט ניתחתי בפוסטים קודמים, וטענתי שעיקרן היו להגביר את המעורבות הבינלאומית בלבנון, להפוך על פיה את החלטה 1559 שהייתה תגובה מאוחרת של מועצת הבטחון של האו"ם לנסיגה הישראלית במאי 2000. לא נראה לי שנסראללה היה מעוניין בצעד כזה, אך הוא בחר להמשיך אותה מלחמה, ונראה שהמטרות שלו מתבהרות כעת: החזרת המעורבות הסורית בלבנון, החזרת הלגיטימיות של סוריה להיות גורם משפיע בתוך לבנון. זו מסקנה לא כל-כך מפתיעה, אני מודה, אך לא שמעתי מישהו אומר אותה עד כה.

הפוליטיקה היא שדה מוזר שבו אנשים כורתים בריתות גלויות וסמויות. לא רק שהבריתות לא תמיד גלויות, או אפילו מגיעות לרמה של תיאום פעולה, הן לפעמים עשויות להיות תוצאה של אינטרסים מנוגדים. גם אולמרט וגם נסראללה לא רצו להמשיך את השקט בגבול. גם אולמרט וגם נסראללה לא רצו פלישה ישראלית קרקעית. במובן הזה, הם רקדו טנגו דמים משותף. אבל למרות שלכל אחד מהם היה יעד ברור של חימום הגבול, וכל אחד מהם היה מעוניין בלחימה שתארך יותר מימים ספורים, כל אחד נכנס לעימות עם מטרות שונות, וקיווה להשיג את מטרותיו.

בין לבני לאולמרט – בעקבות עדות ציפי לבני בוועדת וינוגרד

בפוסט קודם שלי, לאחר שקראתי את עדויותיהם של אולמרט, חלוץ ופרץ בוועדת וינוגרד, סיכמתי את המסקנות שעולות מן הקריאה. המסקנה העיקרית שלי היתה שהמלחמה לא נוהלה באופן כושל בשל חוסר נסיון, אלא נוהלה כפי שנוהלה במכוון, על-מנת לעורר את הקהילייה הבינלאומית להגביר את נוכחותה בלבנון. זה הקו שאולמרט הציג בוועדה, ובאופן מפתיע, הוא תואם את מה שקרה בפועל (מפתיע כיוון שלרוב אין התאמה מרשימה כל-כך בין דבריו של פוליטיקאי לבין מעשיו).

כעת מתפרסמת עדותה של ציפי לבני, שבתוקף תפקידה כשרת החוץ, וגם כנראה מתוך ראייה רחבה יותר, מציינת שהעדיפה תהליך מדיני על-פני תהליך צבאי. דברים דומים לאלה ששמענו מפי אולמרט. יש כמה עובדות שלא מסתדרות לי, ואני רושם אותן כאן בנסיון לעשות לי סדר בדברים:

1. בין אולמרט ולבני שורר מתח מתמיד. קודם המלחמה, בזמן המלחמה, ואחריה.

2. אולמרט הצהיר שהוא העדיף הישג מדיני על-פני הישג צבאי.

3. לבני הצהירה שהיא מעדיפה תהליך מדיני על-פני תהליך צבאי.

4. לבני הצהירה שהיא לא רואה בהכנסת כוחות בינלאומיים כשלון או סכנה, ושהדבר עשוי להתאים גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

5. אולמרט הודה שהצבא אכזב אותו בזמן המלחמה.

6. "מקורבי אולמרט" הצהירו שהם מעוניינים באהוד ברק כשר בטחון במקומו של פרץ.

7. ברק התנגד להכנסת כוחות בינלאומיים או לבינאום ירושלים בזמן שהיה ראש ממשלה.

8. לאולמרט יש יותר נסיון מללבני כחבר ממשלה.

כשאני מנסה ליישב את העובדות האלה לתמונה אחת, אני מצליח לחשוב על האפשרויות הבאות כדרכים ליישוב הסתירות שעולות מכל העובדות שציינתי:

1. המתח בין אולמרט ולבני איננו אידיאולוגי, אלא בעיקרו מאבק כוחות על שליטה, תארים ואגו / או: איננו אידיאולוגי, אך בעיקרו Personality Clash, לכל אחד יש סגנון אחר.

2. אולמרט לא באמת רצה לבנאם את הסכסוך עם לבנון. הוא אכן קיווה להגיע להישג מדיני, אך לא זה ההישג שהוא כיוון אליו. לאחר שכך אירעו הדברים, הוא מציג את זה כהישג שלו על-מנת ליצור ספין.

3. אולמרט רצה לבנאם את הסכסוך. בניגוד ללבני, שחשבה שניתן למצוא פתרון מדיני / להניע תהליך מדיני לאחר ימים ספורים של לחימה, אולמרט לא סמך על הקהילה הבינלאומית, וחשב שהם רק יבטיחו הבטחות וברגע שתושג הפסקת אש לא ישלחו כוחות. לכן היה לו חשוב להאריך את המבצע, כדי לכפות מעורבות על הקהילייה הבינלאומית.

ההסבר הראשון הוא הכי פחות ריאלי בעיניי. פוליטיקאים יודעים לשתף פעולה עם אנשים שלא מוצאים חן בעיניהם כדי לקדם אינטרסים שלהם. היתרון היחיד של ההסבר הזה הוא היכולת שלו ליישב את המתיחות המתמדת עם הדברים הדומים שנאמרו בעדויות.

ההסבר השני טוב בכך שהוא עוזר להראות כיצד אולמרט וברק יכולים להיות בעלי-ברית למרות שלכאורה יש להם אג'נדות שונות. הוא גם יסביר למה חשוב לו להביא את ברק. הם רוצים לקדם מדיניות דומה, אך הוא זקוק לשר בטחון שיפעיל את הצבא טוב יותר מעמיר פרץ. הוא בעייתי כיוון שניהול המלחמה אכן מעיד, לדעתי, שאולמרט כן היה מעוניין במעורבות בינלאומית.

ההסבר השלישי מסביר כיצד לאולמרט ולבני יכלה להיות מטרה משותפת, ועדיין הוא היה רוצה למדר אותה. הם לא חלוקים על היעדים, רק על הדרך להשגתם. לפי הסבר זה, אולמרט פחד שלבני תקלקל לו; ראה אותה כתמימה מדי. הבעייה בהסבר הזה: נותר קושי לגבי ברית אולמרט-ברק (בשל היחס לבנאום הסכסוך).

ימים יגידו.

אגב, עוד דיון מעניין המופיע בעדותה של לבני נוגע להסברה. אליבא דלבני, הסברה יעילה בתוך ישראל מציגה את צה"ל הלוחמני, הרומס, צה"ל של העם (עם תמונות ילדים, עם תמונות דתיים). תמונות של משפחות במקלטים פוגעת בהסברה הפנימית, כי הציבור חש שישראל מפסידה, שידו של החיזבאללה על העליונה. כלפי חוץ המצב הפוך: תמונות של משפחות במקלטים, בתים הרוסים וכו', מחזקים נטייה לטובת ישראל בדעת הקהל, בעוד תמונות של הישגים צבאיים של צה"ל, פוגעים בישראל.

בעידן של תקשורת גלובלית, אין דרך להפריד בין הסברת פנים לחוץ, וזו הייתה אחת הבעיות העיקריות שההסברה הישראלית התמודדה עימן.

מחנות בדרך לשלום

קראתי השבוע את האוטוביוגרפיה של סרי נוסייבה, Once Upon a Country. מעבר לעלילת חייו עצמה, הספר מספק הצצה פנימית אל יחסי ישראל-פלסטינים בכל נקודות הציון ההיסטוריות החשובות. נוסייבה מתאר את הדברים מנקודת מבטו, ומספק פרטים רבים שלא היו ידועים, או שלא נשארו בזכרון הציבורי למרות שנתפרסמו בזמן התרחשותם. כך הוא מתאר שעוד לפני מלחמת המפרץ הוא ופייסל חוסייני קיימו מגעים עם ממשלת שמיר בנוגע להסכם שלום, דרך משה עמירב (אז במועצת עיריית ירושלים) ועם השר דאז אהוד אולמרט.

היחס שלו לערפאת אמביוולנטי: הוא לא נמנע מלמנות את חסרונותיו וטעויותיו העיקריות, אך את המעשים הקשים ביותר של ערפאת הוא מייחס לחוסר-תשומת לב. כך למשל, הוא מתאר דו"ח על השחיתות שהוא יחד עם נציגים נוספים נתבקשו להגיש ליושב-ראש. הוא אומר בפה מלא שערפאת לא עשה דבר עם הדו"ח, אך מייחס זאת לנטייה שלו שלא להתמודד עם פרטים. הביטול הזה של ערפאת, עומד בסתירה לנקודות אחרות בהם הוא מתאר אותו ומקשה על האמינות של הספר. כך גם במקרים אחרים, למשל, כאשר הוא מבליע אמירה על כך שערפאת נהג לתת פקודות בטלפון בקשר להכנה למאבק בישראל, רק מתוך מחשבה שהישראלים מצותתים לו, וכדי לדרבן אותם להתקדם בתהליך השלום.

אבל התמונה העיקרית העולה מתוך הספר, וזו לא אמורה להיות הפתעה, היא שבתוך הציבור הפלסטיני ישנה קבוצה שבאופן עיקבי מעוניינת בהכרה עם ישראל, וחיים בשתי מדינות זו לצד זו בשלום. דבר זה מחזק את תחושתי בשנים האחרונות, ככל שאני מעמיק לחקור בנושא, כי המאבק העיקרי צריך להתקיים בין אלו המעוניינים לחיות בשלום, לבין אלו שאינם מעוניינים בכך.

הבעייה היא שלמרות שבכל אחד מן העמים המעורבים בסכסוך ישנם גורמים המאמינים בשלום, כל אחד מהצדדים אינו מצליח להתגבר על תחושת מחוייבות-על לעניין הלאומי הגובר על הרצון בשלום. כאשר סרי נוסייבה בוחר לתאר את ערפאת בצבעים חיוביים, למרות ה"כשלונות" שלו, שחיבלו בסיכוי לשלום-אמת, הוא בעצם בוחר לצדד בנראטיב פלסטיני על חשבון תהליך השלום.

גם בצד הישראלי יש יותר מדי מקרים בהם מחנה השלום נותן לצד הלאומי לגבור על רצונו בשלום ובצדק אנושי. הבעייה של הצד הישראלי היא סכיזופרניה: יש פעמים בהם הוא מזדהה עם זהותו הלאומית הישראלית על חשבון השלום, ויש שהוא חושב שהדרך הנכונה לבטא שלום היא מתוך הזדהות עם המאבק הלאומי הפלסטיני.

הבלבול בין מאבק לשלום ולצדק לבין מאבק לאומי לשחרור איננו נחלת השמאל הישראלי בלבד. גם פעילי שלום המגיעים מחו"ל נופלים באותו פח בדיוק. במקום לבנות תשתית לשלום, הם מעדיפים לתמוך בנראטיב לאומי זה או אחר (לרוב הפלסטיני, מן הסתם). כך הם מעמיקים את השינאה, את הבורות, את האלימות, תחת בנייה איטית ועיקשת של שלום.

בישראל /  פלסטין ישנה קבוצת מיעוט שמעוניינת בהמשך הסכסוך. זו קבוצה שחוצה הגדרות לאומיות, פוליטיות, אידיאולוגיות. ייתכן שישנה עוד קבוצת כוח קטנה שמעוניינת בשלום. לפעמים אני בספק באשר לזה. מה שאני שמוכנע הוא לגבי הרוב הדומם. הרוב הדומם שכל רצונו הוא לחיות את החיים הקטנים שלו בשקט. בלי מוות, בלי פוליטיקה. על הרוב הדומם הזה, מעצם טיבו, קל מאוד להתשלט, כפי שקבוצת הכוח שמעוניינת בהמשך הסכסוך עושה כבר עשרות שנים. זו הסיבה העיקרית שאינני יודע אם יש קבוצת כוח נגדה שמעוניינת בשלום, או שאלה המעוניינים בשלום אינם מהווים באמת משקל-נגד פוליטי.

בפרינסטון יש שני "תאים" שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. האחד הוא המרכז לחיים יהודיים, והשני הוא הועד למען פלסטין. הבעייה היא שכל אחד מהם עסוק יותר בעניין הלאומי מאשר בשלום. אני לא מוצא את עצמי לא בזה ולא בזה.

אין לי עניין במאבק לאומי למען שחרור פלסטין, כמו שאין לי עניין בלאומיות צרפתית, אמריקאית, או הודית. היהדות היא מרכיב בזהות שלי, אבל לא מרכיב שאני מוכן להקיז דם בעבורו. ברור לי שכדי להגיע לשלום ולצדק יהיה צורך בפגיעה כלשהי בזהותה היהודית של ישראל. אינני יודע אם זה ייעשה דרך מדינה דו-לאומית, מדינה קנטונלית או שתי מדינות. זה גם לא משנה. כל אלה הם מודלים בלבד, שעם רצון טוב יכול להצליח, ובלעדיו – נדון לכשלון.

אני מוכן לשתף פעולה ולתמוך בכל מי שחיים שקטים חשובים לו יותר מאשר זהות לאומית. עם כל מי שיודע שניתן לשלב ידיים כדי להפוך את חבל-הארץ הזה למקום שכדאי לחיות בו. עם כל מי שיודע שאיומים אקולוגיים הם קטלניים יותר מאיומים דמוגרפיים, ומוכן להפסיק לשחק בדמוגרפיה בשם הפוליטיקה והלאום. עם כל מי שמעדיף דמוקרטיה חילונית, על-פני תיאוקרטיות וקלפטוקרטיות (כפי שנוסייבה מגדיר בספרו את שלטון השחיתות הקיים באיזור).

יותר שאלות מתשובות – בעקבות סיכום העדויות

ראשית, הבהרה: ההתעקשות שלי על כך שאולמרט לא טעה במלחמת לבנון, אין פירושה שאני תומך באולמרט, שאני רוצה שהוא ימשיך להיות ראש ממשלה, שאני מצדיק את מלחמת לבנון השנייה ומהלכיה. אבל, גם לאחר פרסום דו"ח הביניים של וינוגרד, אני ממשיך לחשוב שהדיון הציבורי על המלחמה איננו מתרכז בעיקר, או אפילו באמת.

אני חושב שמבחינת תהליכי עומק בישראל עדיף שאולמרט יילך בשל הסיבות הנכונות ולא בשל הסיבות הלא-נכונות (אפילו שאני לא רואה את זה קורה).

אחת הטענות העיקריות שעולה מן הדו"ח היא הפזיזות וחוסר הרצינות בהן נתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה. טענה זו בעייתית משתי סיבות: מהבחינה הציבורית, קשה להבין כיצד הציבור לא מתרעם על ועדת וינוגרד. הרי רוב הציבור היה בדיעה שישראל חייבת להגיב בחריפות על חטיפת החיילים; למלחמה היה גיבוי נרחב, וקצת מצחיק לשמוע את כל האנשים שקוראים לאולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרד, כשהם היו לא פחות פזיזים וחמומי מוח על נסראללה מאשר אולמרט. מה הם רצו? מישהו שיבהיר להם שצריך להמשיך להבליג? זה לא הרושם שהתקבל בקיץ שעבר.

בנוסף לכך, ישנה גם בחינה עובדתית. גם חלוץ וגם אולמרט אומרים שהם רצו לשבור את מדיניות ההכלה. חלוץ אף מדבר על תגובה שבמכוון תהיה בלתי-פרופורציונלית. כך שהתמונה של ראשי צבא ומדינה שמתרגזים על חטיפת החיילים, ופועלים ב"שלוף", לא אמינה בעיניי.

אצל אולמרט מאוד ברור, לאורך כל העדות, שהמהלך הצבאי נועד לאפשר תהליך מדיני. המהלך הצבאי הוא משני. בעדויות פרץ וחלוץ, לעומת זאת, זה לא ברור. לעתים מדברים על מהלך צבאי כמנוף למהלך מדיני, ולעתים המאמצים המדיניים מתוארים כאמצעי בלבד, על מנת להאריך את "חלון ההזדמנויות" המפורסם, שמטרתו להאריך את המבצע הצבאי. זו, כמובן, חשיבה צבאית מנוונת שלא תוביל אותנו לשום מקום.

השאלה היא מה היה היעד המדיני של אולמרט: בראשית עדותו (עמ' 10), הוא אומר שמטרת הפעולה הייתה להביא ליישום של החלטה 1559, לפריסת צבא לבנון לאורך הגבול. אך רוב העדות הוא מדבר על מטרה אחרת, של הכנסת כוחות זרים לאורך הגבול. האם הוא מתמקד בזה כיעד לאור התוצאות?

השאלה הזו חשובה כיוון שרק היא יכולה לענות האם אולמרט נכשל בעיני עצמו במלחמה. אם הוא התכוון להביא לפריסה של צבא לבנון, הרי שהוא נכשל (ומסרב להודות בזה); אם הוא רצה מלכתחילה להביא לכוח בינלאומי (כפי שעולה מרוב עדותו), הרי שהוא הצליח, אך במחיר גבוה מאוד.

לשאלת היעד האמיתי יש עוד מרכיבים שאני לא מצליח להבין עד הסוף: פריסת צבא לבנון קשורה לשאלת עצמאותה של לבנון, ובכך קשורה גם לסוריה, למעורבותה של סוריה בלבנון, וליחסי-סוריה-ישראל. לא פעם בעבר חימום הגבול בלבנון היה תולדה של נסיון ישראלי לקדם מהלך שלום עם סוריה.

ככל הידוע לי, לא היה שום שינוי בחזית סוריה-ישראל קודם המלחמה. המהלך המדיני הדרמטי שעמד להיעשות היתה תוכנית ההתכנסות. ברור שגם חוטפי שליט וגם נסראללה יכלו לדעת שפעולות מעין אלה יקשו על אולמרט להעביר את תוכנית ההתכנסות. למה חמאס וחיזבאללה חששו מהוצאה לפועל של תוכנית ההתכנסות?

האם אולמרט באמת האמין (כפי שאמר במהלך המלחמה) שדווקא המלחמה תקדם את תוכנית ההתכנסות? כיצד המצב החדש בלבנון היה מקדם זאת? כיצד הגברת נוכחות יוניפי"ל משפיעה על מעורבות סוריה בלבנון? האם חיזוקו של צבא לבנון היה מחליש גורמים קיצוניים ובכך מאפשר להתקדם עם תוכנית ההתכנסות? האם אולמרט התכוון שכוח בינלאומי ייכנס לשטחים ויסייע לשמור על ההפרדה לאחר ההתכנסות?

שאלות אלו ועוד נראות לי מעניינות יותר, רלוונטות יותר, ואמיתיות יותר מגיבוב המילים שהתקשורת עוסקת בו כרגע: נסיונם הצבאי של הקברניטים, יכולתו של רמטכ"ל כחול לפקד על צבא ירוק, ופזיזות ההחלטה.

ההחלטה לא היתה פזיזה, כיוון שהיתה לה מטרה מאוד ברורה שנמשכה עד סוף הלחימה. לנו קשה לקבל שאולמרט מוכן לספוג כמות כזו של טילים, כמות כזו של הרוגים, רק כדי "לאותת לזירה הבינלאומית, להגיד להם: חבר'ה, בואו הנה, אם לא תזדרזו להשיג את התהליך המדיני, אני לא אפסיק, כדי להאיץ את התהליך המדיני" (מתוך עדותו, עמ' 48).

אשמח בעיקר לתגובות שמתייחסות לשאלות האלה, ולא לאמירות הכלליות שהוא צריך להתפטר, או שהוא לא ניהל את המלחמה נכון.

עדותו של פרץ בועדת וינוגרד – התקציר (עד כמה שאפשר…)

התרשמותי הכללית מנוסח עדותו של עמיר פרץ בוועדת וינוגרד, מושפעת מן העובדה שקראתי אותה לאחר העדות של אולמרט. לא ספרתי שורות, אבל ההתרשמות שלי היא שיש הרבה יותר שורות בהן השופטים מדברים מאשר דבריהם בעדותו של אולמרט. במילים אחרות, "לא נתנו לו לדבר". הרבה מהשאלות מנוסחות בטון מזלזל, מדברים אליו כאילו הוא לא מבין את השאלה, באיזשהו שלב השופט וינוגרד אומר לו "דווקא אתה, בתור אחד משדרות", ועוד כהנה וכהנה. 15 העמודים הראשונים אינם דנים באסטרטגיה בכלל, כאשר סדרת השאלות הראשונות נוגעת ליחסים אישיים – של פרץ עם אולמרט, עם חלוץ, וכו'. נו, האם מישהו באמת חושב שזו פעם ראשונה שרה"מ ושר הבטחון היו חלוקים ביניהם בזמן מלחמה? אם כבר, תשאלו אותו גם על יחסיו עם אשתו. גם לזה יש רלבנטיות. מן הסתם שר בטחון שהמערכת הזוגית שלו פגועה, מתקשה להתרכז בעבודה השוטפת של ניהול מלחמה (או להיפך: דווקא בשל מערכת היחסים הטובה בינו לאשתו, הוא ביכר לשוב הביתה במהירה, ולא הקדיש די זמן למלחמה).

אבל – אין בגישה השלילית שפרץ זכה לה כדי להצדיק את עדותו המביכה בוועדה. ראשית, השיח שלו פחות אמין מזה של אולמרט. אולמרט מציין במפורש שפרץ הוא יריב פוליטי שלו, ועדיין מדבר אליו בכבוד (ולא מטיל עליו אשמה כלשהי בניהול המלחמה). אולמרט אומר במפורש שצריך להבדיל בין אמירות שלו שנאמרות לצורך פוליטי לבין מעשים שלו. פרץ חוזר על כמה דברים שברור לעין כל שהם שקרים: למשל, מערכת יחסים טובה עם דן חלוץ, מערכת יחסים טובה עם אולמרט לפני המלחמה, ועוד. דווקא השקרים הקטנים האלה מקשים על האמינות הכללית.

אולמרט מציין בכמה מקומות את החשיבות של הכוח הבינלאומי ואת ההתעקשות שלו על כך. פרץ נראה כמדגיש דווקא מטרה הפוכה: דחיקת ממשלת לבנון להשתלטות על הגבול, וסיוע בכך על-ידי החלשת חיזבאללה. לרוב הוא נזכר בכוח הבינלאומי רק לאחר מכן, וייתכן שזה נעשה רק בשל התוצאות הידועות של המלחמה. קשה לדעת.

מצד שני, לא ניכרת ראייה אסטרטגית כוללת כמו זו שאולמרט מציג: במקום מסויים הוא טוען כנגד החיזבאללה שלא מקיים את החלטה 1559 (אף שזו איננה נוגעת לחיזבאללה), במקום אחר הוא מצביע על רצון להנחיל לחיזבאללה תבוסה שתבהיר לו שלא כדאי לו לתקוף את ישראל, אך מיד אומר שאי אפשר להביס ארגון טרור. פעם מציג יעד של התפרסות צבא לבנון לאורך הגבול, ופעם מדבר על כוח רב-לאומי. במקום אחד הוא מציג את ההישג הגדול של המלחמה בכך שהקונספציה השתנתה, שנחשפה חולשתו של צה"ל בזמן והצורך להזרים תקציבים לצה"ל. אך זה איננו הישג של מלחמה. זה תוצאה של כשלון במלחמה, ולא ניכר שהוא מבחין בהבדל זה.

עוד נקודה שמאכזבת בעדותו היא הטלת אשמה חריפה מאוד על דרגים שונים, גם הצבא וגם הממשלה, באופן שנשמע פחות בעדותו של אולמרט. במקום מסויים הוא מדבר על-כך שהוא כפוף לדרג המדיני, ובכך לוקה בבלבול חמור של הכוחות: שר הבטחון הוא חלק מן הדרג המדיני, ולא הדרג הצבאי. דווקא הוא שהדגיש שהוא איננו רמטכ"ל-על, נכשל בהכללת עצמו כחלק מן הדרג הצבאי, כאשר הדבר היה נוח לו.

הפסקות חוזרות על עצמן, אבל הבאתי אותן, כדי להראות מה הוא מדגיש כיעדים, האופן שבו הוא מסדר אותם, והעובדה שהם פחות ברורים לו מאשר מה שהשתקף בעדות אולמרט. עוד דבר שכדאי לשים לב אליו: סוגיית החטופים. מדברי פרץ עולה שהוא ציפה לפעול להשבתם לא דרך משא ומתן מול החיזבאללה, אלא על-ידי לקיחת אחריות של ממשלת לבנון, ומו"מ מולה להשבתם.

עמ' 17, שורות 1 – 19 (עם דילוגים): מדובר באירוע חריג, שמדובר באירוע שלא ניתן להתייחס אליו כאל אירוע שמדיניות ההכלה והתגובה היא תהיה התגובה… אני ראיתי מטרה מרכזית אחת. א. לשנות את משוואת – את המשוואה של התגובה אל מול החיזבאללה… כלומר, מדינת ישראל החזקה, מדינת ישראל שאמורה ליצור מאזן אימה, מדינת ישראל שנמצאת אחרי יציאה מלבנון, אחרי הסכם שיש של מועצת הביטחון, מוצאת את עצמה מול ארגון גרילה, שפשוט, מה שנקרא, לא מתחשב ומתעלם לחלוטין מן העובדה שיש החלטת מועצת בטחון 1559 שצריכה להיות מיושמת.

עמ' 18, שורות 13 – 22 (עם דילוגים): המטרה היתה שהחיזבאללה לא יעז לתקוף את – לא יעז לפגוע בריבונותה של מדינת ישראל…. מרגע שבו נכנסנו לדיון מעמיק להגדרת המטרות הנלוות, זה לא מטרות נלוות, כל המטרות שהוצגו בעצם היו מטרות שכל מטרה עמדה כמטרה עיקרית בפני עצמה. כמובן שאלת החטופים היתה שאלה שעמדה כשאלה מרכזית. כמובן שינוי המשוואה בין מדינתית מול לבנון כאשר אנחנו צריכים לגרום לכך שלבנון לוקחת מחדש את האחריות על הריבונות שלה באזור דרום לבנון.

עמ' 26, שורות 17 – 22: אני מרגיש שהמלחמה הזאת נתנה לנו הזדמנות לטפל בנושאים מאד מאד מהותיים גם בקונצפציה, גם דרך סדרי העדיפויות, הן בתוך מדינת ישראל, והן בתוך צה"ל, נתנה לנו הזדמנות שאולי מבחינת מדינת ישראל, זה אחד הדברים המשמעותיים שהתרחשו.

עמ' 31, שורה 32 – עמ' 32, שורה 2: זו היתה גם החלטת הממשלה, ועל פי החלטת הממשלה אני פועל, ואינני פועל בחלל ריק. כל התוכניות, כל ההצעות, כל ההחלטות האופרטיביות צריכות בהחלט להיות יוצאות מכך שיש דרג מדיני בסופו של דבר, שמנחה, כשאני אמור להביא בפני הדרג המדיני את כל השיקולים, את כל האופציות.

עמ' 35, שורות 9 – 22: ההערכה שלי היתה שהמערכה הזו תיקח בין 10 לשבועיים ימים. הערכתי שהקהילייה הבין לאומית לא תיתן לנו חלון זמן גדול יותר, אעפ"י שחשבתי יש ככל שיינתן יותר זמן לכוחות לפעול, כך נצליח להחליש יותר את החיזבאללה וכך נביא אותו לנקודה רחוקה יותר מהמצב שהוא נמצא. ואם הוא התחמש והתעצם במשך שש שנים ופעולה של יום אחד מחזירה אותו שנה אחורה, נגיד, או שנתיים אחורה, אז פעולה של 10 ימים מחזירה אותו הרבה יותר אחורה. היה ברור שמדובר פה במצב שהדבר המרכזי שידענו, שארגון טרור אי אפשר לחסל. ארגון טרור לא מחסלים. מספיק שארגון טרור נשאר בסופו של דבר עם הטרוריסט האחרון עם הדגל ביד, אז הוא ממשיך להתקיים. ארגון טרור, זה קודם כל, המטרה היא להחליש אותו, ליצור מאזן הרתעה שונה אל מולו, ולשנות את המצב, בבחינת מי אחראי על השטח, מי צריך לטפל בו.

עמ' 36, שורות 15 – 23 (עם דילוגים): היעד השני כמובן היה, מימוש המשוואה הבין מדינתית מול לבנון, והחזרת האחריות של לבנון על השטח… היו לנו מספר יעדים. יעד ראשון לפגוע בצורה קשה ככל האפשר בחיזבאללה, יעד שני, מימוש 1559, להפוך החלטה זו להחלטה עם שיניים שבה בהחלט ממשלת לבנון לוקחת אחריות. העברת כוחות בין לאומיים לשליטה ואכיפה בתוך דרום לבנון.

עמ' 37, שורות 9 – 13: מה שחשבתי שצריך להשיג, הם בראש ובראשונה החלשת החיזבאללה, פגיעה קשה בחיזבאללה ככל האפשר, יצירת התנאים להחזרת החטופים, שינוי המשוואה מול החיזבאללה, שינוי המצב הבין מדינתי בינינו לבין לבנון, ובהחלט המימוש הזה, כמובן זה באמצעות או כוח של צבא לבנון, או כוח של הקהילייה הבין לאומית, כוחות האו"ם.

עמ' 45, שורות 9 – 20: היעדים היו הגדרת לבנון כגורם האחראי לפעילות המתבצעת משטחה, הפסקת הטרור המתבצעת מתחום לבנון כלפי ישראל, ובהמשך ייצור מערכת יחסים בין מדינתית עם לבנון. דבר שני, הממשל הלבנוני יממש את אחריותו המדינתית בדרום לבנון, יישם החלטה 1559 ע"י לבנון, יצירת קו כחול חדש, זה לא הדגשתי קודם בשאלות הקודמות, יצירת קו כחול חדש, שהיה אחד היעדים שאני הצבתי – כששואלים אותי בהשפעה שלי על המלחמה, אני קבעתי מלכתחילה שקו כחול חדש מבחינתי זה הישג ממשי, שאפשר להשיג אותו בכל מתווה של מערכה, הוא הישג חשוב ביותר. דבר שלישי, החזרת החטופים. הגדרת ממשלת לבנון כאחראית לשלומם ולהחזרתם.

עמ' 46, שורות 3 – 4:  הערכתי שהזמן שיינתן לנו ע"י הקהילה הבין-לאומית לא יעלה על שבועיים ימים.

עמ' 51, שורה 22 – עמ' 52, שורה 5:  אני מצטער לומר, אני איש שלום, אני מתנגד למלחמות. אני איש שהקונצפציה שלי אומרת שאין מבצע צבאי שעומד בפני עצמו, אלא מבצע צבאי יוצר מרחב מדיני. אבל גם מי שרוצה שלום, ייכון למלחמה, ומי שרוצה שיהיו הסכמי שלום, בסוף צריך להשאיר מספיק כוח שיוצר מאזן אימה ששומר על השלום. אני חושב שבמידה ולא היינו פותחים במתקפה הזאת, לא היה נוצר מרחב מדיני בכלל. העובדה היא, שהעובדה שיצאנו במתקפה נחרצת, קיבלנו גיבוי בין לאומי גרם לכך, לזרם של משלחות, גם מהאו"ם, גם מהגורמים האחרים, כולל ולרבות האמריקאים שבאו ועשו הכל כדי לדחוף לידי הסכם.

עמ' 57, שורות 23 – 27: העובדות הן שאני ב-19 לחודש, ב-19 לחודש, בניגוד לעמדת כולם, הולך לראש הממשלה, דורש אישור לגיוס מילואים, ראש הממשלה מביע עמדתו בצורה נחרצת נגד האפשרות של גיוס מילואים, מהטעמים הלאומיים כפי שתיארתי קודם (הכוונה היא לטראומת מלחמת לבנון הקודמת – א"ע)

עמ' 61, שורות 9 – 12: לפי דעתי, חיזוק ההרתעה יעמוד למבחן. אני חושב שעד רגע זה ברור לחלוטין שעלתה ההחזקה, מכיוון שהסיכוי שכוח של חיזבאללה יתקוף את מדינת ישראל, הוא סיכוי קטן מאוד, להערכתי, בשנים הקרובות.

עמ' 66, שורות 2 – 5: ועוד מעט נוצרת תחושה שבכלל הקהילייה הבין לאומית זורקת לנו חבל הצלה, שלא אנחנו אלה שבאים מעמדה שבה גם החיזבאללה, גם הלבנונים, כולם באים ואומרים: מדינת ישראל השיגה את ההישגים שלה, ואנחנו רוצים הפסקת אש.

עמ' 67, שורה 26 – עמ' 68, שורה 3: סביר להניח שאילו אני הייתי עומד במקומו, הייתי מחליט בדיוק כמוהו. אילו זה היה המצב של הפסקת המערכה, מול ההתלבטות האם עומדים על כך שעד שהחטופים לא יועברו לממשלת לבנון, אנחנו איננו מפסיקים את המערכה, אני מניח שהייתי מחליט החלטה דומה.

עמ' 69, שורות 19 – 27: צה"ל ביקש מיד עם הפסקת האש, לסגת מייד לקו הכחול. אני התנגדתי. אני אמרתי, אין נסיגה בלי העברת דגלים. גם אם יגיע איזה ג'יפ… של צבא לבנון, או איזה רק"מ מסוים של יוניפיל, אנחנו לא עוזבים מבלי שיש העברת דגלים ומבלי שיש העברת שטח לידי איזה גורם שבא ולוקח אחריות, אפילו אם זו אחריות הצהרתית. חזרה לנסיגה, דוגמת הנסיגה שהיתה מלבנון קודם, בלי העברת אחריות לשטח – אמרתי: לא מקובלת עלי. ואכן זו היתה ההחלטה, לא מעבירים שטח מבלי שהגורם האחראי מגיע לשם.