לא במהרה ינתק

טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. בטווח הארוך, המדיניות הישראלית מרוויחה מכל גל אלימות פלסטיני. זהו המלכוד הפלסטיני הידוע: התנגדות בלתי-אלימה איננה זוכה להתייחסות (תקשורתית-עולמית; כוחות הבטחון הישראלים דווקא מתייחסים אליה ומנסים להפוך אותה לאלימה, משום שכך הם יודעים להתמודד עמה ולהגיב אליה); התנגדות אלימה זוכה להתייחסות, אבל מחזקת את הימין הישראלי, ומרחיקה את הנכונות של הציבור בישראל לויתורים באופן שמשחק לידי הממשלה. מזה כמה שנים חוזים אצטגניני הכתבים הצבאיים שאנתפאדה קרובה מתרגשת לפתחנו. שגיאתם עשויה ללמד דברים שונים, אך נראה לי שבראש ובראשונה מדובר בהצלחתה של ההפרדה בין האוכלוסייה הפלסטינית לישראלית. הסכנה המקופלת שבהצלחה זו היא שהצד הפלסטיני יידרש להסלמה שאיננה תלויה ביכולתו להתערב באוכלוסייה הישראלית. איום הרקטות הוא דוגמה ידועה להסלמה שכזו (ושבחי הצלחת כיפת ברזל אינם אלא דוחקים את ההסלמה הבאה), וחשש אחר הוא הגברת הגיוס בקרב הפלסטינים הישראלים, בראש ובראשונה מחזיקי התעודות הכחולות בירושלים, אך גם כלל האוכלוסייה הפלסטינית. מגמה כזו, אם תתפתח, עשויה להאיץ תהליכי פגיעה בזכויות אזרחיות בתוך ישראל גופא.

אל תהליכי הפוליטיקה, הדמוגרפיה והאלימות של הסכסוך מצטרפים גם תהליכים תרבותיים, שלמרות מאפייניהם הקהילתיים הפועלים כביכול כשיח פנימי בלבד בחברה היהודית בישראל בלבד, הם קשורים קשר הדוק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין אם מדובר בחיבה ריקנית בעיקרה עם מגמה הומניסטית למחצה למקורות בגרסת יאיר לפיד, או באצטלה האקדמית של רות קלדרון, המרכז הישראלי מתבוסס בדימוי של עליונות שורשיו, מקורותיו וערכיו תוך ביטול בהבל-פה וברגל גסה את מקורותיו התרבותיים של האחר והיעדר כל הצהרה על נכונות לשיח כזה. את ה"ברית" בין לפיד לבנט (מוטיב יהודי חזק מאוד, גם אם עוצמתה של המילה חזקה בהקשר זה), יש להבין כגילום אחדותה של התנועה הלאומית המשותפת (בדומה לדברים שברק אמר על חמאס ופתח). בשותפות זו אין, לכשעצמה, כל חדש, אך ביטויה הגלוי בשלבי התגבשות היחדה דווקא במפלגות פלטפורמה ולא במפלגות האידיאולוגיות המסורתיות מדגישה מגמה זו באופן מובהק (הגדרתה של "הבית היהודי" כמפלגת פלטפורמה היא עניין בעייתי, אבל גלגולה הנוכחי מציג תרכובת שאיננה אחידה מבחינה מגזרית או אידיאולוגית כפי שהמפד"ל הייתה בגרסאות שונות). שותפות זו מהדהדת את דברי א.ב. יהושע שעם דתיים מתונים בבני ברק יש לו הרבה יותר מן המשותף מאשר עם אינטלקטואלים פלסטינים. החוט המשולש שעובר בין "זועביז" של לפיד, "אבו לא יודע מה" של בנט ודרשת התלמוד של קלדרון מתבהר באמירה זו. לכאורה, יש כאן סתירה באשר יהושע פונה גם לחרדים כאל שותפים לתנועה הלאומית, בעוד שלפיד נתפס כמתנגד לה, אבל הלחץ לגיוס החרדים איננו נובע מהתנגדות להם אלא כמהלך מעשי שנועד לחזק את הלאום (ומגיע בנקודת זמן שבה האוכלוסייה החרדית עצמה נכונה ללאומיות הזו), מבחינת השותפות בקרב והצורך לחזק את שוק העבודה החופשי, "אשר יש להם שכר טוב בעמלם". המתח שנותר על כנו, ויש שיגידו שהוא אינהרנטי לתנועה הציונית ולכן אין תימה שלא נפתר, עומד בין הבניית היהדות על בסיס אתני-טריטוריאלי, שעומדת בראש משנתו של יהושע, לבין שיקוע הזהות הזו בפרקסיס דתי שנשען על מסורת שברוב שנותיה הייתה א-טריטוריאלית. גם בזה דרשת התלמוד בבניין הכנסת משקפת את האופן שבו המקורות אינם משא רוחני-דתי-הלכתי, ובוודאי שלא מושא עיון אקדמי, אלא בבחינת מיתוס אתני, כי אם יפלו האחד יקים את חברו (פסוק שיפה גם ליחסי הדת והלאום בתנועה הציונית באופן כללי, וגם למשל הנוכחי בדמות לפיד ובנט, כל-עוד הם מקיימים ביניהם ירח-דבש).

במאמר מרתק שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "גלובליזציות", מנתח אנדריי גרובצ'יץ' שני תהליכי בלקניזציה: "בלקניזציה מונחתת" (from above) משמשת לפגיעה בסולידריות הבין-עדתית והזהות החברתית-תרבותית המשותפת לאיזור כולו, בהיותה "תהליך אלים של שילוב האיזור במערך מדינות הלאום וכלכלה עולמית קפיטליסטית" (עמ' 441); ו"בלקניזציה צומחת" (from below) שמייצגת "נראטיב שמתעקש על דמיון חברתי ותרבותי, כמו גם על מנהגים משותפים שנובעים מעזרה הדדית וסולידריות בין-עדתית" (עמ' 444). לאחר שביליתי קיץ בקרואטיה התפלאתי לקרוא את התיאור הזה, בוודאי לאחר שנים כה רבות בהן התפרקותה של יוגוסלביה הפכה לעובדה (יש לציין, עם זאת, שנכון להיום התפרקות יוגוסלביה עדיין מהווה זמן קצר יותר מחלוקת גרמניה, למשל, והשנים שעברו לא מנעו את האיחוד המשותף). גרובצ'יץ' טוען שהוא תמיד ראה את עצמו כיוגוסלבי, וגם היום, למרות המציאות ההיסטורית שנוצרה, הוא רואה את עצמו בראש ובראשונה פדרליסט. הניתוח המרקסיסטי של התפרקות יוגוסלביה מעיד שהוא רואה בהתפרקות מהלך מלאכותי אינטרסנטי, שסופו להיכשל. בביקור שלי בקרואטיה שמעתי קולות אחרים, שראו ביוגוסלביה כפייה של נראטיב של עליונות סרבית על התרבות שלהם.

הסכסוך האתני בישראל שונה לחלוטין מהמצב בבלקן, בין אם התיאור של גרובצ'יץ' אמין ובין אם יש בו אופטימיות יתרה (ההיסוס שלי איננו מעושה. אינני מכיר את המציאות מספיק מקרוב כדי להכריע בין הקולות ששמעתי במו-אוזניי לבין הניתוח המאלף שמוצע במאמר). קיומם של אינטרסים של גורמים בעלי כוח במבוי הסתום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא דבר ידוע, אבל רוב הציבור בישראל, באשר הוא מודע לקיומם, רואה הלימה בין האינטרסים הללו לבין המציאות כפשוטה, שנתפסת כסכסוך לאומי בין שתי קבוצות שאין ביניהן מן המשותף (תוך התכחשות לנקודות הדמיון הקיימות). הבלקניזציה המונחתת פועלת במודע להעמקת ההפרדה בין האוכלוסיות, ובכך חותרת תחת נסיונות אזרחיים לשותפות בין-עדתית באשר היא כורתת את התשתית ההכרחית לקיומם של יוזמות מעין אלה. דימויים של מהותנות אתנית ודתית מצטרפים יחד להעמקת החשדנות הקיימת ממילא, ובהיעדר בסיס לתקשורת אזרחית, מופקרים היחסים בין הקבוצות לאלימות גרידא. כשם שההתכנסות הלאומית פועלת במימדים פוליטיים ותרבותיים גם יחד, אף נסיון לערער על ההתכנסות הזו וליצור פתיחות לשיח בין-עדתי חייב לכלול לא רק היבט פוליטי, אלא גם פן תרבותי שיערער על סמכותיות המקורות, ועוד יותר מכך על הבלעדיות שלהם.

—

Grubačić, Andrej. “Balkanization of Politics, Politics of Balkanization.” Globalizations 9.3 (2012): 439-449.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

עוד על יהדות וישראליות

בסמינר שאני משתתף בו על יהדות ופוליטיקה, פתחנו בקריאת קטעים מספרו של דויד נובק, מרצה באוניברסיטת טורונטו, The Jewish Social Contract.

התקשיתי להרגיש שהספר מדבר אליי, כיוון שנדמה שאחת מהנחות היסוד שלו, היא שתורת משה אמת. אם דוחים את ההנחה המוקדמת שתורת משה אמת, רוב הדיון של הספר הופך עקר; לעומת זאת, אם מקבלים שתורת משה אמת כהנחה מוקדמת, רוב הטענות שיש לי לטעון בטלות ומבוטלות. עדיין, הספר עצמו והגותו של נובק מרתקים. הוא יוצר שילוב בין יהדות, דמוקרטיה וחברה רב-תרבותית שספק אם יש דומה לו בקרב הציונים הדתיים בישראל. בארץ, דמוקרטיה ויהדות נתפסות כשני הפכים שהצורך הפוליטי להכפיף אותם יחד מתקיים תחת מתח מתמיד ביניהם.

ליברלים מדברים על היהדות כאיום הדוחק את מקומה של הדמוקרטיה בישראל, בעוד שאנשי דת או מסורת מדברים על הדמוקרטיה כרע הכרחי שפוגע ביהדותה של המדינה. קשה לדמיין מישהו מעלה טענות כגון אלה:

"…על יהודים בראש ובראשונה להגות בתיאוריה דמוקרטית בעצמם עבור עצמם, ובייחוד תיאוריה של אמנה חברתית דמוקרטית, ככל שתיאוריה של אמנה חברתית נראית כהסבר הטוב ביותר של סדר דמוקרטי המושתת על זכויות. רק בדרך זו יכולים יהודים להיות שותפים בלב שלם לסדר חברתי המושתת על דמוקרטיה…       

 …האמנה החברתית היא יותר ממבנה היפותטי של כמה פילוסופים. היא מאופיינת על-ידי אירועים ממשיים כגון הצבעה בבחירות על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה דורשת בהכרח הצבעה עבור מועמדים יהודיים), והעלאת מדיניות ציבורית על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה בהכרח קשורה תמיד לנושאים בעלי אינטרס יהודי מיוחד)…

…יש להבין ספר זה כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה תיאולוגית דוחים את הדמוקרטיה בשל תפיסתם את היהדות. בנוסף, יש להבין אותו כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה פילוסופית דוחים את היהדות בשל תפיסתם את הדמוקרטיה…"

(מתוך ההקדמה לספר, עמ' 4).

כך שגם אם אני אינני רואה בעצמי קהל-היעד של הספר, וגם אם אני אינני יכול לקבל הרבה מהטענות של הספר, אני חושב שהיה מעניין לראות מנהיגים מקרב הציונות הדתית מתעמתים עם הרעיונות המופיעים בספר הזה, ומתייחסים לרלוונטיות וליישומיות שלהם במסגרת מדינת ישראל.

בשיחה עם פרופ' נובק עלו לי מחשבות נוספות, לאו דווקא בתגובה לדברים שהוא אמר, אלא חלקם באסוסיאציות חופשיות שעלו במהלך הדיון:

על נקודת המפגש של יהושע עם גוש אמונים. כידוע, א.ב. יהושע מקדם מזה זמן את הרעיון שניתן להיות יהודי רק בישראל (הערות קודמות שלי בנושא). הדבר הזה דומה דמיון מפתיע למי שיהושע תופס כאופוזיציה חריפה עבורו, אנשי גוש אמונים. נובק דיבר על השאלה בדבר מצוות יישוב הארץ – האם מדובר במצוות עשה לדורות –  כלומר, מצווה שדורשת מכל דור ודור לקיים אותה, או שמא מדובר במצווה לשעה – לאותו דור שבו היא ניתנה. הוא תיאר את העמדות השונות של הרמב"ם ורש"י מזה, ושל הרמב"ן מזה. הוא ציין שכיהודי דתי שחי בגולה, מן הסתם שהוא איננו רואה בזה מצוות עשה לדורות –  כלומר, הוא איננו רואה בישיבתו בגולה עבירה הלכתית. בעיניי, מעניין להבחין שיהושע, שאיננו הלכתי בכלל, קרוב בעניין זה לגוש אמונים יותר מלנובק, שכן גוש אמונים רואים בישיבה בארץ תנאי לקיום חיי הלכה.

בין ישראליות ליהדות. ההבדל, כמובן, נעוץ בשאלת הקיום של היהדות: מה קובע קיום חיים יהודיים? בשאלה זו ניתן למצוא יותר קירבה בין נובק לגוש אמונים, שכן שניהם יקבלו את ההנחה שחיים יהודיים יכולים להתקיים רק במסגרת הלכתית.

אני, לעומת זאת, אהיה בעניין זה קרוב יותר ליהושע, ואראה אפשרות בקיום יהודי שמושתת על תרבות ולאום. עם זאת, בקריאת דבריו של נובק נתחוור לי (שוב) שלאופציה שאני מציע אין תוחלת. ודאי שלא תוחלת לדורות. הקיום היהודי שלי כיהודי תרבותי או לאומי, נובע מנקודות משיקות עם היהדות כדת. המרכיבים התרבותיים של היהדות שלי משוקעים בטקסטים, ריטואלים ולוח שנה שחלק ניכר מהם הופך חסר משמעות ללא המסגרת הדתית-פולחנית-הלכתית.

במילים אחרות, לאחר שהסרתי מעליי עול מצוות, אני עדיין נותר עם שכבה סובסטנטיבית של יהדות תרבותית, אך אין לי כלי להנחיל אותה ללא הדת. אין לי מה להציע כחוויה יהודית לדור שיבוא אחריי.

עבור נובק, המצב הזה איננו בעייתי, כיוון שהכלי שלו היה ונשאר המסגרת ההלכתית של היהדות. יהושע פותר את הבעייה הזו במסגרת לאומית-תרבותית-גיאופוליטית. ניתן להנחיל חיי תרבות יהודיים על-ידי השפה העברית, הגיאוגרפיה הישראלית, צריכה ויצירה של תרבות עברית. זו אמנם אופציה, אך היא איננה שלמה. הבעייה המהותית במודל של יהושע היא שהוא בעצם מייתר את היהדות כקטגוריה. אם להיות יהודי איננו כרוך בקיום מצוות, ועיקר משמעותו הוא לאומי-תרבותי (ומן הלאום נגזרת עבורו גם הלוקאליות או הטריטוריאליות), הרי שאינני רואה דרך להבחין בין ישראליות ליהדות. אם אין דרך להבחין ביניהם, מן הסתם אין צורך בשתי הקטגוריות – למעט לשימושם של היסטוריונים, למשל כדי להבחין בין היהודים שמתוכם צמחו הישראלים. באופן זה, משתמשים גם בקטגוריית "גאלים" או "קלטים" אך אלה אינן קטגוריות שימושיות לתיאור ההווה, וכזא תתהיה גם היהדות בשיטתו של יהושע.

להביע דיעה על ישראל. נובק היה זהיר כשהתבטא ביחס לישראל, ובספרו היה זהיר בעניין זה עוד יותר. אם אני מדגיש את העניין בדבריי, הרי שזה מתוך עולמי הצר ומתוך הדברים שמשכו את ליבי בשיחתו, ואין בזה כדי לשקף את הדגשים שלו.

הוא התוודה שהקושי הוא בכך שהוא איננו חי בישראל. אם הוא כיהודי בוחר לגור בגולה, ואיננו מתמודד עם קשיי הקיום הישראליים, איזו זכות יש לו להביע דיעה על ישראל ועל אופן ההתנהלות הראוי לה?

זוהי טענה שנשמעת תדיר, ובוודאי חשבתי אותה או השמעתי אותה בעצמי כשהדבר היה נוח לי בדיונים פוליטיים שונים. מעבר לכך, בכמה הזדמנויות טענו נגדי קוראים שונים בקפה שאין לי זכות להביע דיעה כלשהי בגלל שאני נמצא כרגע בארצות הברית.

למען האמת, ככל שאני נמצא יותר זמן מחוץ לארץ, הטענה הזו נשמעת מגוחכת יותר בעיניי. עם טענות, הרי, יש להתמודד לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. אם מישהו שאיננו ישראלי מציע הצעה ראויה, מדוע לא להישמע לו רק מפני שהוא איננו חי בישראל?

יתר על כן, המאזין לטענות השתקה מעין אלו עשוי לקבל את הרושם שבישראל מדברים רק על ישראל. הרושם שלי שונה לחלוטין: ישנו בישראל דיון ציבורי ער לגבי המועמד הראוי בבחירות לנשיאות ארצות הברית; דיון כזה היה גם במהלך הבחירות בצרפת; סינולוגים דנים באקדמיה על מה שראוי לסין וכן הלאה. מדוע לא יוכל אקדמאי צפון-אמריקאי להביע דיעה על המתרחש בישראל?

זוהי אפולוגטיקה רגשית שכמי שנולד לישראל אינני מרגיש מחוייב לה. אם ריחוקו של אדם מונע ממנו להכיר את המצב לאשורו, ודאי שיש להעיר על כך ולהאיר את עיניו. אם אדם בוחר לעסוק בבעיותיה של ישראל או מדינה זרה אחרת יותר מבעיותיו של מדינתו שלו, אני חושב שיש בכך טעם לפגם וכבר הערתי על כך. אך אין בסייגים אלה כדי לפגום בזכותו של כל אדם לגבש עמדה ביחס למדינה שהוא איננו בוחר לגור בה, ויהודי הגולה ויחסם לישראל איננו מקרה יוצא-דופן בהקשר זה.