פוסט אורח: מה עובר על אביגדור?

מאת דובי קננגיסר

א. הקונספירציה מתנפצת
אריה כתב רשומה שמבוססת על פוסט ישן ואהוב שלי שנקרא "הקונספירציה של נתניהו", בו הצעתי פרשנות בלבניסטית-בחלקה לכמה תופעות חוזרות ונשנות בפוליטיקה הישראלית. בבסיסה של הפרשנות הזו הייתה ההנחה שנתניהו יצר סביבו קונסטלציה של מפלגות לווין בהובלת אנשי שלומו שתפקידם היה להבטיח שמקסימום קולות יועברו לרשותו, גם אם המצביעים ברוב חוצפתם מחליטים לא להצביע לליכוד.

הרבה דברים השתנו מאז 2015, אז כתבתי את הפוסט. אחד הדברים שהשתנו הוא שאני נהייתי יותר אופטימי בהשקפת העולם שלי. אני יודע, זה נורא מעצבן את כולם. אבל הפוסט הזה הולך להיות קצת אופטימי. לא המון, אבל קצת.

אחרי בחירות 2019 א', עוד יכולתי להצהיר שאני מאמין שהסיבה היחידה שליברמן מצהיר שהוא לא ילך עם ביבי היא כדי לאסוף אליו קולות של "רק לא ביבי", אותם הם יחזיר לנתניהו ברגע שניתן יהיה להשיג רוב לממשלת ימין-חרדים שאינה נשענת על "איחוד מפלגות הימין" או איך שלא קראו לבית היהודי באותו הרגע, וברגע שהשותף הנוסף לקונספירציה – נפתלי בנט – יחזור לכנסת. מכיוון שאני לא באמת מאמין בקונספירציות, הצעתי תסריט ריאלי לחלוטין שיהווה מבחן לתיאוריה (הלא לגמרי רצינית) שהצעתי: אם ליברמן יסרב להכנס לממשלת ימין-חרדים עם בנט, ובכך ימנע את הקמתה, הרי שהתאוריה קורסת.

והנה, מאז, לא פעם אלא פעמיים שהתסריט הזה עמד למבחן, וליברמן סירב להכנס. כאיש מדע (המדינה, ובכל זאת), אני חייב לקבל שהתאוריה שלי כשלה. יכול להיות שיש הסבר אחר שמשמר אלמנטים מהתיאוריה, אבל להסביר בדיעבד לא נחשב. עד להוכחה חדשה, ליברמן עמד במילתו.

אריה, לפיכך, נופל בפח שכל תאוריה קונספירציה טומנת בחובה: הוא הופך את כיוון הקוזליות. במקום שהרמזים יעידו על המסקנה, המסקנה מעידה על הרמזים. אם ליברמן נכנס לממשלת לפיד-בנט, הרי שסימן שזו בעצם ממשלה שמשרתת את האינטרס של נתניהו, וזה רק עניין של זמן עד שנגלה בדיוק איך. זה בדיוק היה הכשל שתמיד הרגיז אותי בבלבניזם: הכל בהפוך על הפוך, ואם המציאות מצביעה על כיוון ששונה מהתיאוריה, סימן שלא הבנו את המציאות וצריך לפרש אותה בצורה יצירתית יותר, עד שתאמר "רוצה אני!"

על בנט אני עוד יכול להאמין שהוא רק ממתין להזדמנות לפרק הכול ולחזור לחיקו החם של נתניהו. כפי שהוא עצמו הצהיר בכנות מפתיעה, ממשלה בראשות נתניהו לא הייתה יכולה לקום כל עוד ליברמן וסער מסרבים להצטרף, ובאין עריקים משאר המפלגות — מסתבר שאפילו פוליטיקאים ישראלים מצליחים ללמוד בסופו של דבר מניסיונם של אחרים! אז בהחלט נראה לי סביר להגיד שבנט התעקש לקבל לידיו את ראשות הממשלה ראשון, ועכשיו הוא רק מחכה עד שמישהו יסכים לערוק וברגע הראשון שיוכל, או לכל המאוחר רגע לפני הרוטציה, הוא יארוז את הפקלאות וימסור את המעון בבלפור חזרה לידיה האוהבות של שרה נתניהו. תסריט כזה מסתדר עם מה שראינו בשנתיים האחרונות. אבל ליברמן? שם זה פשוט לא מסתדר.

ב. 90 מעלות
אבל ליברמן! היחיד שמדבר ערבית! זה מעונש מוות למחבלים! הוא פתאום מסכים ככה לקואליציה עם מנסור עבאס? הוא, שמעורב בכל כך הרבה פרשיות שחיתות, הוא מודאג פתאום מניקיון כפיו של ביבי? בולשיט.

וזה… נכון. לגמרי. אני נוטה לתת לאנשים להנות מהספק כשהם אומרים שהם שינו את עמדותיהם, אבל ליברמן לא אמר שום דבר כזה. בניגוד לבנט שניסה לשחק אותה כאילו הוא גילה אדם נפלא במנסור עבאס, ליברמן, עד כמה שאני ראיתי, פשוט רואה בזה צורך השעה. אז איך זה יתכן?

האמת היא שהערבים מעולם לא היו הנושא המוביל בהשקפת עולמו של ליברמן. ליברמן, מאז ראשית ימיו בפוליטיקה הישראלית, הציג את עצמו כמעין "שינוי" לימניים (ואכן, אין מפלגה שנהנתה יותר מהעלמותה של שינוי מהמפה הפוליטית – בבחירות ההן ישראל ביתנו זינקה ל-11 מנדטים). זה מה שעניין את מצביעיו של ליברמן, הרבה יותר מאשר מה הוא יעשה לערבים. למעשה, הדגש על המדיניות הבטחונית של ליברמן עלה רק כשהוא התחיל לנסות למשוך קהלים מחוץ לציבור עולי ברה"מ. אבל בתוך תוכו, הנושא שבער בו היה החרדים. זה החוט המרכזי שמקשר את רוב פעילותו הפוליטית.

אבל איפשהו במהלך שנות העשרה, התחוור לליברמן שהחרדים הם לא "לשון מאזניים", אלא הם ה"שותפים הטבעיים" של הליכוד. הוא הגיע למסקנה שכל עוד הוא מתפקד בתוך הגוש הזה, הוא לעולם יאלץ לחיות עם כ-15 מנדטים ואף יותר של מפלגות שמנוגדות באופן מוחלט לעיקר העיקרים של שאיפותיו. המסקנה הזו היא שהובילה אותו לדחוף ל"ממשלת אחדות חילונית" ב-2019, מתוך ניסיון לייצר ממשלה ימנית מבחינה בטחונית וכלכלית, אבל "שמאלנית" מבחינת דת ומדינה. הניסיון הזה כשל, במידה רבה בגלל נתניהו עצמו. אני מאמין שזה השלב שבו ליברמן הפנים שנתניהו הוא הבעיה. וכדי לפתור את הבעיה הזו, ליברמן היה צריך להטות את הראש על צידו, ולהסתכל על המפה הפוליטית כשהיא מסובבת ב-90 מעלות.

כולם מדברים על כך שהממשלה הנוכחית מפוזרת על פני כל המפה הפוליטית, מהימין הקיצוני ועד השמאל הערבי. וזה נכון. אבל נסו לסדר את המפלגות לא על ציר אחד, אלא על מערכת של שני צירים – האחד בטחוני, והשני ציר של דת ומדינה. עכשיו תתעלמו מהציר הבטחוני. הממשלה החדשה מאחדת את כל המפלגות בצד החילוני של הציר הזה למעט המשותפת.

המפה הפוליטית בישראל (סכמתית, אל תתפסו אותי במילה)

שני חריגים יש בממשלה. חריגה אחת היא רע"מ, אבל היא חריגה רק למראית עין. לרע"מ אין אינטרס במדיניות הפרו-דת של ישראל, כי מדיניות כזו היא פרו-יהדות, לא פרו-איסלאם. כן, יש כמה נושאי עניין משותפים לעבאס ולליצמן או דרעי, למשל ענייני להט"ב, אבל זה בשוליים. לעבאס יותר חשוב להשיג אוטונומיה בנושאי דת, לא לעגן את הדת במדינה.

החריג השני הוא בנט. וכאמור, בנט הוא אכן הדמות הכי בלתי מתאימה לממשלה הזו, והאדם הראשון שיקפוץ חזרה לממשלה בראשות נתניהו אם יעלה בידו הדבר. אבל גם אצלו, כמובן, יש מתח בין תפיסת הדת לבין זו של המפלגות החרדיות. השותפות בינו לבינם היא הרבה פחות נוחה ונעימה כמו זו שבין נתניהו לחרדים, שם מדובר בהסדר קליינטליסטי נוח לכל הצדדים.

זו הסיבה שהממשלה הזו היא לא בלתי הגיונית בעליל לליברמן, אלא משרתת אינטרס פוליטי מובהק שלו. זה לא אומר שהוא יהפוך לחלק מגוש השמאל מעתה והלאה. אם הייתי צריך לשער מה המטרה ארוכת הטווח שלו, הייתי מנחש שהוא ינצל את כוחו כשר האוצר כדי להחליש את המפלגות החרדיות, וימתין עד שהליכוד יחליף את העומד בראשו במישהו שיהיה יותר פתוח לשותפות עם, ויותר מקובל על המרכז הפוליטי בישראל, כך שניתן יהיה להשאיר את ה"שותפים הטבעיים" בחוץ גם בממשלה שלא זקוקה לרסיסי השמאל שעוד נותרו על המפה הפוליטית בישראל.

מצד שני, שינוי גורר שינוי. אולי השותפות החדשה הזו תתגלה לליברמן ולאחרים בממשלה כפוריה ותוביל לשינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית לטווח ארוך. אבל לא, אפילו אני לא עד כדי כך אופטימי.

Plan Bibi: הקונספירציה של נתניהו

[מאמר זה, מאת דובי קננגיסר, פורסם במקור בבלוג "לא שומעים", במרץ 2015. הוא מתפרסם כאן שנית באדיבות דובי בשל הרלוונטיות שאני מוצא בו למציאות של יוני 2021, כפי שכתבתי. לתגובה של דובי וניתוח אלטרנטיבי שלו, ראו כאן. ]

באייל הקורא הייתה קבוצה של קוראים שכונו "בלבניסטים". הייתה להם גישה מענינת לניתוח הפוליטיקה, לפיה אי אפשר להסביר פעולות של פוליטיקאי כ"טעויות". לא אכנס כאן לדקויות, אבל העקרון הוא שכל דבר אפשר להסביר כ"טעות", ולכן מדובר בג'וקר ולא בפרשנות אמיתית. "טעות" היא כל דבר שהפוליטיקאי עושה שלא מתאים לניתוח שלי. הגישה שלהם, לכן, הייתה לבחון כל מעשה של הפוליטיקאי כאילו הוא נעשה בכוונה, וכאילו תוצאותיו הפחות או יותר ידועות מראש היו בדיוק מה שהפוליטיקאי התכוון לעשות, ולא תוצר לוואי בלתי רצוי. מכאן קצרה הדרך לתורות קונספירציה שפירקו את המפלגות בישראל למחנות יריבים שמשתפים פעולה מעבר לקווים הגושיים הפיקטיביים, כדי להשיג מטרות שנסתרות מעיני הציבור המסומא בדיבורים על שמאל וימין.

אז בפוסט הזה אני הולך להיות קצת בלבניסט (אבל רק קצת, כי אני עדיין הולך לדבר על ימין ושמאל), והתוצאה תהיה, איך לומר, קונספירטיבית. אבל זה כיף, ואפילו נשמע טיפה הגיוני, אז רוצו איתי.

תחילתו של הפוסט הזה הוא בסטטוס שפרסמתי בפייסבוק שמעלה תהיה קונספירטיבית לגבי המהות האמיתית מאחורי מפלגת "כולנו" – כולנו הצליחה, באופן שהוא לא פחות ממדהים, לא לקחת קולות בכלל מהליכוד. זאת, למרות שלכאורה מדובר בקהל היעד המרכזי שלה. כולנו גם לא מנסה לקחת קולות מהליכוד. במקום זאת, הם מנסים למשוך קולות מיש עתיד, מש"ס ומהמחנ"צ. העובדות הללו מצביעות על האפשרות שאולי זו בדיוק הייתה הכוונה בכל הסכסוך המתוקשר עם כחלון, הפרישה מהחיים הפוליטיים והחזרה הבלתי נמנעת בראשות מפלגת מרכז חברתית: כחלון הוא הסכר שימנע מקולות לזרום מהליכוד שמאלה, והוא גם המגנט שימשוך קולות אחרים שמסתובבים במדבריות המרכז הפוליטי הישראלי, ואחרי הבחירות הוא ישים את כל הקולות הללו בקופסה יפה עם סרט ויגיש אותם לנתניהו, שבתמורה לשירותו הטוב (ובגלל "אילוצים קואליציוניים", כמובן) יתן לו את משרד האוצר שבכל מקרה הוא רצה לתת לו.

קונספירציה? בהחלט. בלתי אפשרי? לא הייתי מרחיק לכת כל כך. למעשה, זה אפילו כמעט נשמע סביר.

אבל למה לעצור פה? אפשר להמשיך ולפתח את הרעיון הזה לתאוריית קונספירציה הרבה יותר רחבה, במסגרתה נתניהו מצא את החולשות של המערכת הרב מפלגתית בישראל וניצל אותן עד תום. בואו נבחן את זה קצת יותר לעומק.

נתניהו למד הרבה מהניסיון שלו בממשלה הראשונה. הוא נאלץ להרכיב קואליציה רעועה עם כל מיני מפלגות בראשות אנשים עם אספירציות משלהם ואינטרסים מנוגדים – ובעיקר עם אינטרסים מנוגדים לשלו. הוא עוד נהנה מכנסת יחסית לא מפוצלת, אבל הוא ידע שהמפלגות הגדולות בדרך למטה, ואנחנו נכנסים לעידן של מפלגות בינוניות שמייצגות אינטרסים סקטוריאליים מובהקים. הוא גם גילה שהכריזמה שלו לא מספיקה כדי לשמור על אהדת ציבור המצביעים אחרי קדנציה שלמה של קידום העמדות הכלכליות שלו, אפילו כאשר הוא אוחז בקבלות מובהקות בנושא הבטחוני. אפשר להניח שהוא כבר ידע שסיכוייו להצליח בבחירות 1999 נמוכים, ולכן הוא התחיל לרקוח את המזימה לחזרתו לראשות הממשלה בטווח הארוך יותר.

נתניהו הבין שבמערכת רב מפלגתית מפוצלת כמו ישראל, מסרים מורכבים הולכים לאיבוד, והמצביעים מסתכלים יותר על מה שהם לא מסכימים עליו מאשר על מה הם כן מסכימים. לכן, במקום לפרק את המסר ולהציג לכל קבוצה את המסר המתאים לה, צריך לפרק את המפלגה, ולהציג לכל קבוצה את המפלגה המתאימה לה, כשכולן מפלגות לווין של נתניהו.

הצעד הראשון היה לשלוח את יד ימינו, אביגדור ליברמן, להקים מפלגה שתמשוך את הקול הרוסי. ליברמן ונתניהו גם עשו את מה שיהפוך אחר כך לסימן היכר של הקונספירציה הנתניהואית, ודיגמנו ריב ציבורי מרשים.

ישראל ביתנו הצליחה במידה לא קטנה בבחירות 1999, אבל בשל ההתפרקות של המפלגות הגדולות, ישראל בעליה לא נחלשה משמעותית עדיין. ליברמן נשלח לחזק את הדימוי הימני שלו ולהחליש יריבים פוטנציאליים מתוך המחנה לקראת חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה, והתאחד עם האיחוד הלאומי כדי להשתלט על המפלגה מבפנים ולהפוך אותה לשותפה נאמנה, או לכל הפחות לרסק אותה.

אבל התוכניות של נתניהו סוכלו בשל החלטתו של ברק ללכת לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, מה שמנע ממנו להתמודד, והפך את שרון (היו"ר ה"זמני" של הליכוד) למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה. נתניהו נאלץ לעשות עיקוף דרך ממשלת שרון וה"מורדים", אם כי בינתיים, ב-2003, הוא הצליח לסדר לעצמו את משרד האוצר, כך שהצליח להמשיך וליישם את המדיניות הכלכלית המועדפת עליו. בינתיים הוסכם בין נתניהו לליברמן שהניסוי עם האיחוד הלאומי לא צלח במיוחד, וליברמן יצא שוב לדרך עצמאית, כשהמפלגה שלו נוטשת את הדגש על הסקטור הרוסי, ומרחיבה את קהל היעד שלה כדי להתמודד ראש בראש מול האיחוד הלאומי. ב-2006 הצליח ליברמן לראשונה במשימה שהוטלה עליו, וצבר 11 מנדטים, בעוד האיחוד הלאומי והמפד"ל מדשדשות מאחור. אבל המפץ הגדול של שרון שוב מעכב את נתניהו, שנשאר בראשות הליכוד אבל עם מפלגה מדולדלת של 12 מנדטים בלבד.

אבל נתניהו יודע שעם העלמותו של שרון מהמפה, זה רק עניין של זמן עד שקדימה תעלם גם היא לתהום הנשיה. לאולמרט אין את הכריזמה או את ההיסטוריה של שרון. נתניהו רק צריך להמתין באופוזיציה עד שראשות הממשלה תיפול בידיו כפרי בשל. אבל כשהוא מביט ימינה הוא עדיין רואה את האיחוד הלאומי והמפד"ל, וזוכר את הצרות שמפלגות הימין עשו לו בסיבוב הקודם. הוא יוצא למהלך חדש כדי להפוך את הימין למגרש המשחקים שלו.

מיד אחרי הבחירות יוצר נתניהו קשר, דרך ראש לשכתו איילת שקד, עם נפתלי בנט. נתניהו יודע שבנט הוא אח: דתי עם ניחוח חילוני, הייטקיסט ושותף לעמדות הכלכליות של נתניהו. איתו יהיה עם מי לעבוד. בנט מסופח לצוות של נתניהו והם עובדים בצמידות במשך שנתיים. אחרי שנתיים בנט ושקד פורשים יחד (אחרי ריב עם נתניהו, כמובן) ויוצאים לדרך חדשה. בנט מוצא את דרכו לראשות מועצת יש"ע, והשניים מקימים את ארגון הימין העממי "ישראל שלי". בינתיים נתניהו נבחר לראשות הממשלה, ומוביל יחד עם ליברמן את הממשלה היציבה ביותר מזה עשרות שנים. אבל נתניהו עדיין נזקק למפלגות החרדיות ואפילו למפלגת העבודה (אמנם בראשות ברק, ובכל זאת) כדי להצליח וזה אומר פשרות. נתניהו לא אוהב פשרות.

הגיע הזמן להפעיל את הנשק הסודי. שנתיים אחרי שהפך למנכ"ל מועצת יש"ע, בוקע נפתלי בנט מחדש כראש הבית היהודי, כשלצידו החילונית החייכנית איילת שקד. ליברמן, שהולך ונחלש ציבורית, מסתפח חזרה לתוך הליכוד כדי לפנות לו את השטח. האיחוד הלאומי והמפד"ל סוף סוף תחת שליטתו של אנשי שלומו של נתניהו. כעת נותר רק עוד מהלך אחד: גוש המרכז.

אם נתניהו קיווה שקדימה תתאדה ושרידיה ילכו ימינה ושמאלה ויאפשרו לו סוף סוף לעבוד, הגיע יאיר לפיד ואיים לקחת את קולותיהם ולעשות לו שוב בעיות. עם לפיד אפשר יהיה להסתדר קדנציה אחת, מחליט נתניהו, אבל הגיע הזמן לשים לזה סוף. משה כחלון נבחר למשימה. מי שהיה מועמד בכיר למשרד האוצר פתאום מסתכסך עם נתניהו ופורש מהפוליטיקה ברעש גדול, רק כדי לחזור אחרי שנתיים בראשות מפלגת "מרכז". כחלון מציג מסרים דומים מאוד ללפיד, ובנוסף הוא מזרחי שגם יכול אולי לקחת קצת קולות מש"ס.

בין לבין, נתניהו פועל כדי להרוס את לפיד. בנט ונתניהו משחקים על ה"יריבות" ביניהם, ובנט משכנע את לפיד שיש להם אינטרס משותף. לפיד הופך לפטרון של בנט, ובכך מעמיד את הקרדיט הציבורי שלו בסכנה (כפי שאכן קורה בהמשך). נתניהו נותן לו את משרד האוצר ואז כופה עליו את התקציב הדו-שנתי שבין כה וכה תכנן להעביר. לפיד, שנבנה על כריזמה ואהדת הציבור, מתחיל להתמוסס ולאבד כוח אל מול ציבור זועם. הוא מתחיל לעשות קולות של התנהגות עצמאית ודורש להשפיע מהותית על התקציב. אבל נתניהו מעולם לא תכנן לאפשר לו לעשות דבר כזה. נתניהו ידע שהממשלה הזו היא זמנית, רק עד שכל חלקי הפאזל יהיו מוכנים, ואז, באיזה תירוץ עלוב, הוא הולך לבחירות. הפעם הוא מוגן מכל הכיוונים: מימינו בנט וליברמן (ששוב שוחרר אחרי, איך לא, ריב עם נתניהו) שולטים ביד רמה בימין, משמאלו כחלון סופח קולות מהמרכז והשמאל.

זו הסיבה שהליכוד לא מציג מצע וממשיך לדבר כל הזמן על הנושא הבטחוני – זה הקו עליו הם מופקדים. הבית היהודי מופקד על הקו של "ארץ ישראל השלמה". כחלון מופקד על הקו של "מדיניות חברתית". מפלגה לכל מצביע. ליברמן, במקור, תוכנן להיות מופקד על הקו של "רוב יהודי", אבל ההתפרקות של ש"ס והיווצרותה של יחד בימין הקיצוני יצרו כאב ראש קטן לנתניהו. בהתאם, הקו של ליברמן תוקן ועכשיו הוא אחראי על "אנטי-ערבים", כפי שניתן היה לראות בעימות שלו עם איימן עודה.

תוכנית העל של נתניהו הושלמה. השלטון שלו כמעט מובטח לעוד קדנציה אחת לפחות. כל עוד הציבור ימשיך להאמין שבפניו יש מגוון אפשרויות שונות, מובטחת לו שליטה מוחלטת בקואליציה שמונהגת על ידי אנשיו שלו.

טרם תם עידן נתניהו

[ראו תגובה לפוסט, מאת דובי קננגיסר]

בנראטיב הבלתי-קונספירטיבי שאני אמור לקבל בתור הסבר סביר למצב הפוליטי הנוכחי, אביגדור ליברמן כל-כך מאס בשחיתות של נתניהו, שהוא החליט שיש להפיל אותו, ולשם כך היה מוכן לשבת בקואליציה עם מרצ ועם נציגים של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. אביגדור ליברמן.

כלומר, אני אמור לשכוח את כל מה שקראתי על אביגדור ליברמן בעשרים השנים האחרונות, על עסקאות אפלות, עדים שנעלמו, רטוריקה גזענית, מבחני נאמנות, עוינות מובהקת לשמאל, כדי לצייר בדמיוני אביגדור ליברמן חדש, שמוטרד משחיתות ונוח לשמאל.

כמו-כן, מצופה ממני להאמין שאיש הסתרים רב-המעללים הזה שמוביל ביד רמה מפלגה של עושי דברו במשך למעלה משני עשורים, בלי שמישהו יודע איך המפלגה מתנהלת, פתאום שוכח שאם הוא צועק במזנון הכנסת עם אחד מאנשיו, זה יודלף לתקשורת.

כל ההבלים הללו הם התיאור שנחשב סביר בתקשורת הישראלית, ואילו כל נסיון לאתגר את התיאור הזה ולדבר על הממשלה החדשה כממשלה שנוחה לנתניהו, נדחה כחשיבה קונספירטיבית מנותקת מהמציאות. עוד פעם אחרונה כדי שנפנים את עומק התעתוע של השיח הציבורי בישראל: להגיד שליברמן מאס בשחיתות של נתניהו ולכן חבר למרצ ולתנועה האסלאמית זה הסבר הגיוני, ואילו לטעון שזה כ"כ לא הגיוני שכנראה שליברמן עושה כאן משהו לטובת נתניהו, זו חשיבה מופרכת.

הנה העובדות: בנט ושקד חייבים לנתניהו את הקריירה הפוליטית שלהם. מלבד רכילויות סתמיות על שרה נתניהו, אין שום מידע שמסביר בצורה הגיונית למה נפרדו דרכיהם. ליברמן בנה את הקריירה הפוליטית שלו בצד נתניהו, ליווה אותו דרך ארוכה, ועד רצף הסבבים האחרון, תמיד היה בן-ברית נאמן (כשמדי פעם פתאום היה להם ויכוח מתוקשר, ושוב חזרו לשתף פעולה אחר-כך).

ההסבר שהכי מניח את הדעת להליכה לסבב ב' של הבחירות הוא הכשלון המפתיע של הימין החדש (בנט) בסיבוב הראשון. בכל הסבבים הבאים נתניהו בחש בצורה חסרת-תקדים במפלגות ימין (לא זכור לי עוד מקרה שראש מפלגה מעורב באיוש מקומות של מפלגה אחרת בישראל), ככל הנראה כדי להפוך את האלטרנטיבה לבנט לקיצונית מדי עבור בוחרי ימין. הטחת ההאשמות בבנט מצד נתניהו ותומכיו ביום השבעת הממשלה לא הייתה אלא אחיזת עיניים שנועדה להשכיח את טיב הקשר בין בנט ונתניהו.

יתר על כן, נראה לי בלתי סביר שאשף פוליטי כמו נתניהו הכין רק תוכנית אחת שבה הוא מרכיב קואליציה. נראה לי לא מופרך בכלל שהוא תכנן תוכנית אחת להרכבת קואליציה, ועוד תוכנית שבה הוא לא מרכיב קואליציה, ועדיין רוצה לראות אותה קמה באופן שנוח לו, שייטיב עמו.

והנה עוד קושיה, שכולם מתפלאים עליה: כיצד בנט, מעוט המנדטים, מצליח להגיע למעמד ראש-הממשלה? התשובה ברורה: אם בנט לא היה ראש-ממשלה ראשון, אין קואליציה. בנט לא היה מצטרף, ליברמן לא היה מצטרף, וגם בכחול לבן וביש עתיד יש כנראה כיסים של נאמני נתניהו. המפתח להבנת שליטתו של נתניהו בפוליטיקה הישראלית עדיין טמון בפוסט המבריק של דובי קננגיסר שפענח את עקרונות השיטה לפיה נתניהו שלח לווינים נאמנים לו במפלגות שונות למגזרים שונים.

הדברים יתבררו עם הזמן, כשנגלה כיצד הממשלה הזו מיטיבה עם נתניהו, מתי הקואליציה מתפרקת (ועל מה), והאם הבטחתו של נתניהו לשוב איננה רק איום ריק אלא תוכנית פעולה. מוקדם לומר. אבל כדי להבין טוב יותר אירועים בלתי-מוסברים נוספים שיקרו, כדאי לזכור את מצב העניינים הזה. יש להפנים שאף כי הושבע ראש-ממשלה חדש אמש, עידן נתניהו טרם תם.

אני משוכנע שכל מנהיגי המפלגות שהצטרפו לקואליציה מבינים זאת, גם אם הם אינם יכולים לדבר על כך בפומבי. אין פה קונספירציה של התלחשות בחדרים אפלים אפופי עשן סיגרים. מירב מיכאלי וניצן הורוביץ לא צריכים שמישהו יורה להם איך להתנהג במצב כזה. הם חכמים דיים לדעת שאם ידברו גלויות עם הציבור שלהם על הבחירה להיכנס לקואליציה עם שולייתו של נתניהו, גם בוחריהם ינטשו אותם, וגם הקואליציה תיפול. בתוך סד השיקולים הגרוע שמצוי בידיהם, הם משתדלים לעשות את המיטב, ואני אכן מקווה שבמערכות שהופקדו בידיהם נזכה לראות שיפור כשקברניטים הגונים ואכפתיים מנווטים את מדיניות הבריאות והתחבורה. כמובן שיש לברך על החלפת שר החינוך מאיש צבא נטול חזון חינוכי לידי אשת מקצוע, כמו גם על הגיוון המגזרי של הממשלה. התמונה של ראשי המפלגות יושבים בשולחן אחד מקפלת בתוכה את אפשרות הבלהה וניצוץ התקווה גם יחד: מצד אחד של המתרס, קואליציה עם מנהיגות נשית, להט"בית וערבית שמציגה תמונת פסיפס מגוונת יותר של החברה הישראלית (גם אם אשכנזית ברובה, למרבה הצער). מנגד, לפיד, קיבל את המנדט מהנשיא, יושב כשמשני עבריו שלוחיו של נתניהו, בנט וליברמן, מוודאים שהוא לא יסטה משמירת האינטרסים שלשמם הם נשלחו. כמעט מוסתר מהתמונה גדעון סער, הימני היחיד שאיננו חייב דבר לנתניהו, ושעשוי עוד לצמוח כאלטרנטיבה ימנית אחרי שעידן נתניהו ייתם באמת. מי שזוכר את מעלליו כשר פנים יודע שאין זו בשורה טובה.

אין ספק שהממשלה הזו טובה מכל ממשלה שנתניהו אי-פעם עמד בראשה. זאת לא מחמאה. נתניהו לא נמצא בממשלה הזו, וגם דחליליו הבוטים ביותר (אוחנה, רגב, אמסלם ושכמותם) כבר אינם. אבל אין לטעות ולחשוב שממשלה זו נעדרת תומכי נתניהו. ניתוח מושכל של מדיניותה ותולדותיה חייב להתחיל מההכרה שהעומד בראשה חב חוב גדול לנתניהו ואין סיבה טובה להאמין שיתנכר לו.

היבטי פנים וחוץ בהדרדרות היחסים עם טורקיה

ראיתי את הכתבה בידיעות אחרונות על יחסי ישראל-טורקיה, בזכות הפרסום של דידי רמז באתר "כותרת".

אני לא רואה באירועי המשט את הסיבה לדרדור היחסים בין ישראל לטורקיה, לכל היותר את העילה. לכל הפחות אפשר לציין את העובדה שעצם המשט סימן שהטורקים נוקטים צד נגד ישראל, באופן שאינו הולם יחסים בין מדינות ידידות (וזו הערכה שמנותקת מהשאלה של צדקתה או אי-צדקתה של ישראל בפעולותיה נגד עזה – אני מקווה שזו נקודה שאין צורך להסביר).

הכתבה של איתמר אייכנר מרחיבה את מעגל ההתייחסות, במקום לצמצם את יחסי ישראל-טורקיה לאירועי המשט (כפי שכמה וכמה שגו בדברם), היא מתייחסת גם לנזיפת סגן שר-החוץ איילון בשגריר הטורקי, שבעצמה מסמנת שיחסי ישראל-טורקיה החלו להתדרדר.

הנה מספר שאלות שאין לי עליהן תשובה:

1. האם מישהו יכול היה לחשוב שנזיפה פומבית כזו תבהיר לטורקיה שישראל נכונה להרעת היחסים, ועל-ידי כך יבהיל אותה לכדי הנמכת הטונים?

2. אם לא, האם מישהו רצה לסייע לטורקיה ולספק בידה עילה להחריף את היחסים ובכך לחזק את יסודות ברית "טורקיה-איראן-סוריה"? מהו הרווח שעשוי להיות לישראל מהתחזקות ציר כזה על פני היחלשותו על חשבון התחזקות צירים אחרים?

3. אם כך, האם ייתכן שהרעת היחסים עם טורקיה היא בבחינת ריקוד טנגו שבו שני הצדדים מגבירים את בדלנותם זה מזה (וכן את היבדלותם מקבוצת התייחסות כלשהי – המזרח התיכון / העולם הערבי מצד ישראל; ארה"ב / המערב מצד טורקיה)? אם כן, הרי שכמו ביחסי ישראל והחמאס או ישראל והחיזבאללה, למרות שמדובר בצדדים עויינים / אוייבים בעלי אינטרסים מנוגדים, עצם החרפת היחסים, הגברת האיבה / הבדלנות, הוא בגדר אינטרס משותף ששני הצדדים תורמים לו את תרומתם במודעות מלאה.

אם זהו ההקשר שבו יש לראות את השתלשלות המאורעות שהובילה להרעת היחסים עם טורקיה, הרי שהדברים מעלים כמה שאלות לגבי קברניטי משרד החוץ, במיוחד בהתחשב בעובדה ששר החוץ וסגנו הם חברים באותה מפלגה, ועשויים לשקף אותה עמדה:

1. האם ליברמן ואיילון קלטו את כיוון הרוח מטורקיה והחליטו, בהתחשב בנסיבות ללכת לאותו כיוון שטורקיה מובילה אליו, תחת לנסות להילחם בכיוון זה ולהיכשל?

2. אם לא, האם יש איזשהם סימנים שיעידו שגם אם ארדואן היה מפוייס יותר ביחס לישראל, משרד החוץ הישראלי היה מנסה להרע את היחסים מצידו (הווי אומר, עמדה זו היא מלכתחילה ולא בדיעבד)?

3. מה הם יחסי הכוחות בתוך הממשלה ביחס לסוגיית יחסי ישראל-טורקיה? האם דעתו של נתניהו נוחה מההתנהלות, או שמא היא איננה מקובלת עליו אלא שמטעמים מובנים הוא איננו יכול להביע את ביקורתו בפומבי?

4. בין אם כך ובין אם כך, מה עמדתו של ברק בסוגייה זו? רבות דובר על ציר נתניהו-ברק. האם יש תיאום (סמוי) בין שלושת הצדדים הללו, או שמא יש ציר של שניים (נתניהו-ברק או נתניהו-ליברמן) שמנסה להתגבר על הקשיים שמערים השלישי?

מובן שלתשובות אפשריות לשאלות הרבות הללו יש גם השלכות על פעולות ישראל ביחס לגרעין האיראני והבנתן, אף כי התדרדרות היחסים התמקדה בעיקר בסוגיה הפלסטינית. אין להתפלא, אם כן, אם גם הפעם הפלסטינים היוו "לא יותר מאשר חייל במשחק שלהם" (דילן).

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

צורה ותוכן, מילים ומעשים – כלים לניתוח פוליטי

בעקבות שאלה שנשאלתי על השימוש שלי ב"צורה ותוכן" כתגית, החלטתי להקדיש פוסט להסבר על המקום שיש לשני צמדי המושגים הללו בראייה הפוליטית שלי.

כל הבנה של מציאות פוליטית נתונה דורשת את ההבנה של היחס הדיאלקטי בין צורה לבין תוכן, ובין מילים למעשים. זהו יחס דיאלקטי משום שאין מדובר בהפכים גמורים. כל אחד מהזוגות מקיים מתח ביניהם, שלעתים הם הפכים גמורים, ולעתים זהים לגמרי.

 

מילים ומעשים

אימרות ידועות טוענות שפוליטיקאים רק מדברים ואינם עושים, או שאסור להאמין למילים שלהם. ואכן, המילים של פוליטיקאים חשובות פחות מהמעשים שלהם, לצורך הניתוח הפוליטי שלהם. אם פוליטיקאי אומר שהוא בעד שלום, אך לא עושה דבר כדי לקדם אותו, נניח – ובצדק – שאלה סיסמאות ריקות שהוא לא מאמין בהן. אך בכך אין די: אם הכרנו שהפוליטיקאי איננו מתכוון למילים שלו, עלינו להניח שהוא בכוונה מסתיר את כוונתו האמיתית, שאותה ננסה להבין על-ידי המעשים.

מאידך – וכאן נכנס הפן הדיאלקטי של היחס בין מילים למעשים – מילים הן אחד מכלי העשייה הבולטים של הפוליטיקאי. קמפיין ה"נאמנות-אזרחות" איתו התמודד ליברמן לכנסת לא היה בגדר מילים בלבד. אלה היו מילים שנעשה בהן שימוש כדי לצבור כוח מעשי, מצד אחד, וכן כדי לעצב תודעה, מצד שני. תודעה, אמונה, תמיכה פוליטית – אלה הם דברים שמעוצבים ונוצרים בצורה מילולית, על-ידי מילים. אך ההשלכות שלהן תמיד חורגות מעבר לעולם האמירה על עולם המעשה.

לכן, ניתוח היחס שבין מילים למעשים אצל פוליטיקאי חייב לעמוד על הפעמים בהן יש הלימה בין המילים למעשים (או אפילו מקרים בהן המילים הן בגדר מעשה), באותה מידה שיש לעמוד על הניגוד בין המילים למעשים, באשר הוא קיים.

בנוסף לעובדה שמילים אינן תמיד הפוכות למעשים, גורם נוסף שמקשה על ניתוח היחס בין השניים הוא העובדה שהמעשים אינם נתונים להחלטת הפוליטיקאי בלבד. ניקח לדוגמה את נאום בר-אילן של נתניהו: נתניהו הכריז בו על תמיכתו במדינה פלסטינית מפורזת. כעת נסתכן בהערכה סבירה שבסוף הקדנציה הזו של נתניהו, לא תהיה מדינה פלסטינית מפורזת. יש אפשרויות רבות להסביר את הפער הזה בין המילים למעשים.

אולי נתניהו לא רוצה שום מדינה פלסטינית (מפורזת או לא מפורזת), והשתמש בהבטחות האלה כדי לפזר עשן ולקנות זמן, בעוד הפער בין המילים למעשים מבהיר שכוונותיו לא היו כנות. אך מה אם נתניהו בכנות רוצה מדינה פלסטינית מפורזת, ואינו מצליח ליישם זאת, אם בגלל אילוצים קואליציוניים פנימיים, ואם בגלל הפלסטינים, שרוצים יותר? ויש עוד אפשרות, למשל, שהרי מילים מכוונות ליצור תודעה וכו': נניח לרגע שנתניהו מוכן ליותר ממדינה מפורזת, אך כחלק מכלל ידוע בניהול מו"מ, מתחיל מעמדת מינימום כדי להשאיר לו "מרחב מיקוח". במקרה כזה הוא מצהיר על מדינה מפורזת בהנחה שהצד הפלסטיני מבין שזו עמדת התחלה בלבד (קרי, הוא מעביר מסר דרך המילים שלו, יוצר תודעה וכו'), אך לנו כפרשנים אין שום דרך לדעת זאת, כי אין משהו בעולם המעשה הגלוי, שיצביע על ההבדל בין האפשרות הזו, לאפשרות שהוא מעולם לא התכוון לשום מדינה (האפשרות הראשונה).

עם זאת, עקביות מסויימת של פער בין מילים למעשים בצורה אחת, והלימה בין מילים למעשים בצורה אחרת, מאפשר מדי פעם כמה חרכי הצצה לכוונות האמיתיות של הפוליטיקאי.

צורה ותוכן

כמו ביחס בין מילים ומעשים, גם היחס בין צורה ותוכן הוא יחס שמקיים מתח, שלעיתים יש בו הלימה, ולעתים אין בו הלימה.

הדוגמה הקלאסית לקוחה מעולם הילדות: ראובן בוכה לאמו על עוול ששמעון עשה לו. אמא באה ודורשת משמעון לבקש את סליחתו של ראובן. שמעון, שאיננו מרוצה מהכפייה הזו, אך איננו יכול לסרב למרות האם, ממלמל באי-חשק "סליחה", או לחלופין מעיר הערה צינית ארכנית שמבהירה שהוא איננו מתחרט: "סליחה באמת שהרבצתי לך אחרי שקיללת אותי בלי סיבה". האמא אינה מרוצה, ומבקשת משמעון להתנצל שוב. באנגלית היא תאמר: say it like you mean it.

ביטוי מעניין, שכדאי להתעכב עליו לרגע: הוא איננו דורש כוונה (say it and mean it), אלא רק את הצורה החיצונית של הכוונה (say it like you mean it). מדוע האמא דורשת זאת? כי היא יודעת שכאשר הפער בין התוכן (בקשת הסליחה) לצורה (הערה צינית או כועסת) גלוי כל-כך, התוכן מאבד מערכו. זאת ועוד: אולי היא חושבת, שאם תהיה הלימה בין הצורה לתוכן, גם אם למראית עין בלבד, הדבר עשוי להשפיע על התוכן עצמו, בסופו של דבר. הפיוס הכפוי, אם ייראה כן בכוונותיו, יאפשר להתגבר על הסכסוך מהר יותר, ויסייע לשני הילדים לשחק שוב יחד.

הדוגמה המובהקת לפער בין צורה ותוכן בפוליטיקה הישראלית נמצאת כמובן בתוכנית ההתנתקות. במשך שנים הקו המפריד בין שמאל וימין בארץ הוגדר על-פי היחס לשטחים כבושים. השמאל תמך בסיסמת "שטחים תמורת שלום", וכנגדו ענה הימין "אף שעל".

לכן, כשאריאל שרון הציג תוכנית לנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון (כולל פינוי יישובים) ראו בזה אנשים רבים סימן ששרון הפך את עורו וחצה את הקווים – מימין לשמאל. אך זוהי הבנה שמתבססת על הצורה (פינוי יישובים) ולא התוכן.

תמיכת השמאל בפינוי יישובים נועדה לתכנים ברורים: שלום, שוויון, זכויות אדם. ההתנתקות נועדה לדברים אחרים לחלוטין, כפי שברור מהעובדה שישראל ממשיכה לשלוט, הלכה למעשה, ברצועת עזה, ושלא עשתה דבר או חצי דבר לקדם ערכים של שלום, שוויון או זכויות אדם בעקבות פינוי היישובים. האופן החד-צדדי שבו בוצעה התוכנית העידה יותר מכל על הפער בין הצורה לבין התוכן.

היות שרבים בציבור אינם עומדים על הפער שבין הצורה ובין התוכן, יש נטייה לראות בהתנתקות מאמץ לשלום או ויתור למען השלום שכשל, שהרי התקפות מעזה נמשכו לאחר מכן. הבנה שגויה זו מבהירה את חשיבות ההבחנה בין צורה לתוכן בניתוח פוליטי, וגם את הסכנה הטמונה בהתבוננות לצורה בלבד.

כנגד ניתוח זה, יהיו שיטענו שגם אם תוכן ההתנתקות היה ימני (ואף גזעני) במהותו, הרי שהצורה היא חשובה, כיוון שהיא הוכיחה לישראלים שפינוי התנחלויות הוא אפשרי, ובעזרת הוכחה צורנית זו, אפשר יהיה באופן פרגמטי לקדם תכנים ערכיים ראויים.

הדוגמאות הן ספציפיות, אך העקרון מקיף כמעט כל ניתוח פוליטי אפשרי: הצורה יכולה להיות סותרת לתוכן, אך רק עד גבול מסויים. אפשר לעשות הסכמי שלום שיובילו למאזן אימה או יקדמו את המלחמה הבאה, ואפשר להילחם במלחמה במטרה לחסל גורמים שליליים, ובכך לקדם שלום. עם זאת, מי שיתמכר לפער הזה, וינסה לקדם שלום רק בדרכי מלחמה, סופו שינציח את דרך המלחמה, באותה מידה שריבוי הסכמי שלום "בכאילו", יכול בסופו של תהליך ליצור מציאות שבה הסכסוך מנוהל בדרך דיפלומטית, עם שלום דה-פקטו.

לסיכום: פרשנות פוליטית תמיד קשורה בהליכה בערפל, כאשר הדברים שמקשים על ההבנה הם הפער בין הצורה לתוכן, ובין המילים למעשים. המאמץ קשה עוד יותר בהתחשב בעובדה שפער זה איננו תמידי, ויש הלימה חלקית בין צורה לתוכן ובין מילים למעשים, אם מביאים בחשבון את האופן שבו מילים יכולות להבנות מציאות או תודעה, או את האופן שבו הצורה יכולה להשפיע על התוכן, ולהיפך. המושגים הללו מקיימים ביניהם מתח מתמיד, ועמידה על הפער ביניהם או על רגעי הממשק שלהם, היא האתגר התמידי הצופן בחובו את המפתח להבנה פוליטית.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

עוד על הקשר בין איראן, הגרעין, ופלסטין

אולי זו אירוניה היסטורית שסוגיית הנשק הגרעיני במזרח התיכון חוזרת ונכרכת עם הסוגייה הפלסטינית. לי קשה לדמיין מדוע הקשר ביניהם צריך להיות כה הדוק, אך הנה – שוב ושוב חוזרים ואומרים פרשנים פוליטיים, בכירים בממשל האמריקאי וכן אישי ציבור ישראלים, שכדי להתקדם במסלול האיראני, ישראל צריכה לקבל את עקרון שתי המדינות ולחתור מהר ליישומו. נניח לרגע בצד את העובדה ש"שתי המדינות" היא כותרת מעט מטעה, כיוון שגם בראכ אובמה או טוני בלייר אינם משלים את עצמם לגבי אופייה של המדינה הפלסטינית: לית מאן דפליג שזו תהיה המדינה הנחשלת והמוחלשת ביותר במזרח התיכון, שריבונותה מצומצמת ביותר, אם וכאשר.

הסוגייה הגרעינית נכרכת בסוגייה הפלסטינית כבר מראשיתה, כך למשל על-פי פרופ' שלמה אהרונסון, שפירסם לאחרונה מאמר הדן במאבק בין בן-גוריון ללוי אשכול על יכולתה הגרעינית של ישראל (אני מנחש שדברים אלה הם המשך ישיר לספרו על נשק גרעיני במזרח התיכון, אך לא קראתי אותו). לטענת אהרונסון, בן-גוריון התנגד לכיבוש של הגדה המערבית כיוון שחזה ששליטה על מספר גדול של פלסטינים תחליש את יכולת עמידתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מנגד, הוא ראה את הנשק הגרעיני כהכרחי על-מנת לפצות על החסרון של ישראל מול מדינות ערב, במשאבים, גודל ויכולת עמידה. ישראל גלילי ויגאל אלון מאחדות העבודה, לעומת זאת, התנגדו לפיתוח נשק גרעיני והאמינו שתפיסת שטחים נוספים בגדה תיצור עומק אסטרטגי שייתן יתרון אלטרנטיבי, במקום היתרון הגרעיני. שותפיו לדרך של בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין, נטשו אותו בהצטרפותם לממשלת החירום של לוי אשכול, שאפשרה את כיבוש הגדה המערבית ברוח חזונו של יגאל אלון. לוי אשכול מוצג במאמר כאיש פשרות שאיננו נוטה לאף-אחת מהעמדות האלה – הוא התנגד לפיתוח הנשק הגרעיני, אך לא עד כדי ביטול הפרוייקט לחלוטין, ולטענת אהרונסון גם לא התכוון לכבוש את הגדה, אף כי לא התנגד לפעולה מוגבלת בה.

המאמר מעלה עוד נקודות חשובות – כגון העובדה שמצרים ראתה בפיתוח יכולת גרעינית על-ידי ישראל עילה למלחמה, הצהירה על-כך ב-1965, ואת הנסיבות של תקופת ההמתנה ב-1967 יש לראות בהקשר זה. לטענת אהרונסון, סגירת המיצרים הייתה אמורה לגרור את ישראל למלחמה, שתיתן למצרים הצדקה להתקיף בדימונה, מה שמסביר את הצורך לחסל את היכולת האווירית של מצרים בפתיחת המלחמה. יתר על כן, פיתוח יכולת גרעינית נתפס כבעל חשיבות דווקא מול הסכסוך עם מצרים, כיוון שרק ראש-חץ גרעיני היה מאפשר לפוצץ את סכר אסואן בצורה אפקטיבית. שיקול מעניין, כשנזכרים בדברים של אביגדור ליברמן על הפצצת הסכר (שאת השלכותיהם אני מנחש שרוב הציבור הישראלי לא הבין, כפי שגם אני לא הבנתי קודם לכן).

הקושי העיקרי עם התיזה הבן-גוריונית (פיתוח נשק גרעיני כפיצוי על חולשת ישראל בתחומים אחרים), הוא שפיתוח נשק כזה מזמין מירוץ חימוש גרעיני. כשישראל החלה בפיתוח הכור בדימונה, לא הייתה אמנה שאסרה על הפצת נשק גרעיני, והעולם היה בעיצומה של המלחמה הקרה, מחולק בין שתי מעצמות בעלות נשק גרעיני. לכן, קשה להבין כיצד לא היו חוזים מנהיגים דאז את התרחיש שישראל ניצבת מולו היום, גם אם איראן לא הייתה המועמדת הטבעית לתפקיד הנוכחי שלה, בזמנו (כלומר, אז מירוץ כזה היה יותר צפוי מול מצרים).

האירוניה, אם כן, היא כזו: בנימין נתניהו, בהתפתלויות הניסוח ושאר הקשיים שהוא מציג נגד הכרה במדינה פלסטינית, מחזיר לכאורה את השעון לאחור, מבקש להחזיר את המציאות לימי שמיר, ערב הועידה במדריד (או מיד לאחריה). אך מנגד, מבקש אותו שמעון פרס שמופיע במאמר של ההיסטוריון אהרונסון, וכמובן ממשיכי דרכו, להחזיר את השעון עוד יותר לאחור, לימים שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר הנשק הגרעיני משמש פיצוי על "המותניים הצרות" שיהיו לישראל לאחר יישום פתרון שתי המדינות. בתרחיש הזה, ההבדל בין 2017 ל-1957 הוא שב-1957 יצירת מאזן אימה גרעיני בין ישראל לשכנותיה היה צפוי, אך טרם מומש, בעוד שעתה עיסקת החבילה הקושרת בין גורל הגדה, לגרעין הישראלי ולכלל המזרח התיכון תהיה שלמה.

שאלות שנותרו פתוחות (עבורי, לפחות): האם זה מה שהנשיא אובמה מבקש להשיג, כאשר הוא לוחץ על פתרון שתי המדינות, או שהוא חושב שהוא יוכל גם לחלק את הארץ, וגם למנוע גירעון של איראן (או אפילו לפרז את המזה"ת כולו מנשק גרעיני)? כיצד מסביר אהרונסון את יצירת הקשר מלכתחילה ע"י בן-גוריון ושותפיו בין הגרעין לגדה, ומה היו הנסיבות לניתוק הקשר הזה? האם פתיחת שוק העבודה לפלסטינים, מהלך שנעשה ע"י דיין, כידוע, חתרה באיזשהו אופן תחת המטרות שאלון ביקש להשיג עם כיבוש הגדה, ואם כן, באיזה אופן?

 

Aronson, Shlomo. "David Ben-Gurion, Levi Eshkol and the Struggle over Dimona: A Prologue to the Six-Day War and its (Un)Anticipated Results." Israel Affairs 15,2 (2009): 114-134.

ועוד הפנייה למי שפספס: מאמר חשוב של ראובן פדהצור – מסמך: כך, בדיוק, תיראה ההתקפה הישראלית על מתקני הגרעין של איראן

 

[לגירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן]

 

 

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

 

על יהודים שאינם יהודים

                                          

אגב הדיון בפוסט הקודם על ניואנסי הגזענות או אי-גזענות של ליברמן, העיר הקורא "מקס הזועם" על הגדרת היהדות בקרב ציבור העולים מחבר-המדינות, ועל ההבחנה הנהוגה ברוסית בין "עברי" – שהוא בן הלאום היהודי, לבין "יהודי" – הדת היהודית.

 

בחוברת שיצאה זה עתה של כתב העת Israel Affairs, מתפרסם מאמר שמתייחס בדיוק לנקודה זו מאת פרופ' ברוך זיסר וד"ר אשר כהן, שניהם מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. המאמר, שנקרא Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel מתמקד בשינויים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) במרשמי האוכלוסין שלה בהגדרת האוכלוסייה הלא-יהודית בישראל, ובייחוד ביחס לאוכלוסייה זו מקרב העולים מחבר המדינות, הנאמדת כיום בכ- 300,000 איש.

 

השינויים הם תולדה של צורך טכני מחד, ושל הצרכים הפוליטיים של הדמוגרפיה הישראלית מאידך. את שורש הבעייה הם מוצאים בפער שבין ההגדרה ההלכתית ליהודי להגדרת "מיהו יהודי" לצורכי חוק השבות. הדיון לא פוסח כמובן על המקרים המפורסמים של האח דניאל (אוסוואלד רופאייזן) ושל בנימין שליט. פער זה איפשר קליטתם של רבבות עולים שלא ניתן היה לרשום אותם כיהודים בתעודת הזהות, אך שכן היו זכאים לעלות מכוח חוק השבות.

 

הבעייה מתעוררת כאשר למ"ס מבקשת לשקף את הרכב האוכלוסייה בישראל: קבוצה גדלה זו של אנשים שאינם רשומים כיהודים, הינה יהודית בכל הקשור לתחרות הדמוגרפית (הנוראה). היא יהודית גם מבחינת השתייכותה החברתית והזדהותה עם הצד היהודי בסכסוך הלאומי בין היהודים לפלסטינים, כולל שירות בצה"ל, השתתפות במערכת הבחירות הישראלית (עם תמיכה מובהקת במפלגות לאומיות יהודיות, ובראש ובראשונה ישראל ביתנו).

 

המאמר מתאר את התפתלויותיה של למ"ס בנסיון לשקף כיצד אוכלוסייה לא-יהודית זו, עודנה עומדת בניגוד לאוכלוסייה הערבית. אגב, לא נעדר מהדיון קורטוב של הומור למצב האבסורדי שנוצר בהגדרת הזהות היהודית, כפי שמשתקף גם מהתיוג המופיע בשם המאמר "יהודים שאינם יהודים". הפתיחה של המאמר קורצת בחיוך לעבר הטרנד האקדמי לדון ב"אחר" (“The Other”), כאשר כאן מדובר בהגדרה הטכנית של "אחרים" (כלומר, כל מה שלא נכנס לקטגוריות הקודמות), ולא במושג "האחר" הכל-כך חביב באקדמיה בעת האחרונה (ובאמת, מתי נתפנה לדון בטרנדים אקדמיים? אולי כשיהיה טרנדי לדבר עליהם….). והנה דקות אירונית שהמאמר מבחין בה, שנראה לי שיקשה עליי לתרגם לעברית עם כל החן שלו:

 

For the very most part, they identify with the Jewish majority. At very least, they recognize themselves as pro-Jewish Israelis who are neither Arab nor Druze. This is strikingly visible in their political beliefs as well…The political parties that get solid support from the ex-Soviet non-Jewish Jews are also overwhelmingly Zionist-nationalist in character. Israel Beiteinu, by far the most important among these parties, proposes ‘transferring’ some Israeli Arabs to Palestine in return for including West Bank settlers in Israel. Notably, there is no Russian support for a policy that would make Israel over into ‘a state of all its citizens’, i.e. deny its legitimacy as a Jewish State. In many cases, the non-Jewish Jews ‘out-Israeli’ the Halachically Jewish Israelis in their conservative, activist, Judeo-centred politics.

 

Asher Cohen and Bernand Susser. “Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel.” Israel Affairs 15,1 (2009): 63.

 

במסקנותיהם, מציינים המחברים שעולים אלה עוברים תהליך של "גיור חברתי", הטמעות מתוך בחירה בחברה יהודית ואימוץ טקסיה וסמליה, עד כדי טשטוש מוחלט בין החילוני היהודי על-פי הלכה לבינם. עם זאת, ההגדרה ההלכתית משחקת תפקיד בשל הכוח שיש לרבנות כיום. עולה לא-יהודי שעבר תהליך של "גיור חברתי" המנהל אורח חיים יהודי-ישראלי יהיה מודע בוודאי לכך שהוא איננו יכול להתחתן עם יהודייה בישראל, ולכפיית הבידול עליו בידי הממסד ודאי שתהיינה השלכות.

 

המסקנה האחרונה, לעומת זאת, מאכזבת. ליתר דיוק, היא מאכזבת כאמירה עקרונית, אך סביר להניח שהיא מדוייקת ביחס למאמץ הממשלתי המכוון: הכותבים טוענים שאוכלוסייה זו תהווה, בסופו של דבר, חלק מן המאמץ לשמירת המאזן הדמוגרפי של 80 / 20 בין יהודים לערבים בישראל, מאזן אותו הם מגדירים כבעל חשיבות מכרעת עבור המפעל הציוני.

 

הערות (תזכורות) לסיום:

 

1. מדינת ישראל הוקמה כמדינת הלאום היהודי, והיא ממשיכה להיות כזאת. מעולם לא הייתה כוונה להקים מדינת הלכה, וכל הדיבורים על "מדינה יהודית דמוקרטית" כאילו מדובר בתרתי דסתרי אינה אלא אחיזת עיניים וציניות פוליטית.

 

2. העם היהודי התקיים כמה אלפי שנים ללא בחינות גיור מוסדיות של הרבנות. ה"גיור החברתי" אותו מתארים זיסר וכהן הוא תהליך טבעי בצמיחתו של עם, והפקעת הגיור מידי הרבנות (או לכל הפחות הפקעת המונופול מידי הרבנות האורתודוקסית) הוא כורח מאז הקמת המדינה. פחדנותם של הפוליטיקאים לעשות זאת ממשיכה להעיב על אופייה של מדינת ישראל.

 

3. במאבק דמוגרפי אין מנצחים. שלטון שמעודד את האוכלוסייה שלו להתרבות ריבוי מוגזם, שמייבא אנשים ללא שום תודעה לאומית כדי לקחת חלק במאבק לאומי לא-להם, איננו שלטון שראוי להתקיים. אם קצב הריבוי הפלסטיני עשוי לאיים על הרוב היהודי בישראל, כפי שזיסר וכהן מציינים, אזי יש לקבל את המצב הזה ולהתמודד עימו. לנסות להנדס רוב יהודי באופן מלאכותי איננו נראה לי מאמץ שמצדיק קיומה של מדינה.

 

4. מיעוט של עשרים אחוז איננו מיעוט בטל בשישים. לא בהשאלה ולא במשמעות המתימטית של הביטוי. מיעוט של עשרים אחוז הוא פלח משמעותי באוכלוסייה, שגם אם אין לאל ידו להשיג את הכוח הפוליטי לשלוט במדינה, עדיין הייצוג שלו צריך להיות משמעותי יותר מכפי שרוב היהודים היושבים בציון מדמים להם. פעם נוספת נזכיר את מעמד האיטלקית בשוויץ, ואת האחוז היחסי של האיטלקים בשוויץ: פחות משבעה אחוזים.

 

5. המאמרים האחרים בחוברת נראים מעניינים לא פחות: על המאבק להקמת תיאטרון רפרטואר יידי בראשית שנות החמישים; על כשלונן של מפלגות מרכז בישראל; על תפקידה של המכללה האקדמית בשומרון כגורם מעודד התיישבות ביו"ש; ועל האופציה של מאזן אימה גרעיני בין ישראל לאיראן.