העובדת הנפאלית בסבך הכשל של השיח הציוני

במערכת הבחירות ב-1996, הקמפיין של נתניהו ציין שאם ייבחר, הוא יהיה ראש הממשלה הראשון יליד המדינה. דרך מסורבלת קמעה לציין שהוא היה יותר צעיר מן המתמודד מולו, שמעון פרס, אבל היא הזכירה עוד משהו: את רבין, שהיה ראש הממשלה הצבר הראשון והיחיד עד אז (אם לא מחשיבים את כהונתו הקצרה של אלון אחרי פטירת אשכול).

השיח הציוני נע בין האתוס והמיתוס, ועובדות כאלה מהוות רכיב חשוב בהבנייתו: הן מדגישות ילידיות, ריבונות, חינוך, שייכות ועוד. בדומה לנרטיבים לאומיים אחרים, השיח הזה איננו אמון על עובדות בלבד. הפער בין העובדות לגוזמאות, הנע על הציר שבין האתוס והמיתוס, הוא עניין לאקדמאים, היסטוריונים, ושאר אנשים שרוחשים חיבה לאמת. אין בו כדי לשמוט את יסוד קיומו של השיח הזה, או אף לערער על הלגיטימיות שלו. מקובל עלינו שגאווה לאומית טבולה במנה גדושה של דברי-רהב, חצאי-אמיתות והגזמות נדיבות לטובת הזהות הקבוצתית.

אך בנוסף לנטייה הידועה הזו, דומני שהשיח הציוני באופן מיוחד מקפל בתוכו יותר ויותר סתירות שיהפכו אותו לחריג גם על רקע הסגנון הפטריוטי המקובל. פרשת העוזרת הנפאלית שמשפחת נתניהו שכרה והעסיקה במעונו הרשמי של ראש-הממשלה כדי לטפל בחמיו של ראש-הממשלה היוותה המחשה לכך, בין היתר משום שנתניהו, בהיותו ראש-הממשלה הראשון שנולד אחר קום המדינה, מהווה ציון-דרך סמלי והיסטורי של השיח הציוני.

"עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" היו חלק בלתי-נפרד מן השיח הציוני. אפשר להתווכח על האמת של המרכיבים הללו: עד כמה העבודה הייתה עברית אי-פעם? עד כמה נסמכו בני הארץ על עמל-כפיהם המוכחש או המודחק של הילידים הלא-עבריים של הארץ? אפשר להתווכח על הערכים המשתקפים משיח כזה: האם יש בהם כדי להטמיע רעיונות גזעניים בלב תומכי הציונות? אפשר לטעון שבין הגדרתה העצמית של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין ערכים דוגמת "עבודה עברית" מתקיימת סתירה שאינה ניתנת ליישוב.

אבל למרות כל הבעיות האינהרנטיות (המצויות בכל אידיאולוגיה לאומית, כאמור) של השיח הזה, הוא עדיין מקיים מערכת עקבית. תאמרו "לאומית", תאמרו "שוביניסטית", תאמרו "גזענית". ועדיין, בתוך המסגרת שלו-עצמו, השיח משקף עקביות ומשמש בסיס מוצק לזהות קבוצתית וגאווה לאומית, לא פחות ולא יותר מההמנון השוודי או מרעיון הייחודיות האמריקאית.

רוב יושבי הארץ מתנגדים לשיח אנטי-ציוני או פוסט-ציוני. אלה הן תוויות גנאי בעיניהם, בניגוד לתווית "ציוני" המעידה על פטריוטיות, שותפות-גורל וחלוקה באחריות. עד כדי כך, שקבוצות אנטי-ציוניות באופן אידיאולוגי רשמי (דוגמת המפלגות החרדיות האשכנזיות) אינן נתפסות כאנטי-ציוניות באשר הן מקבלות ומחזקות את העליונות היהודית בישראל, על-פני ערכים אחרים.

אוכלוסיה זו, שגאה לראות עצמה כציונית וחוששת, כועסת או מתנגדת לאלו שאינם, מעולם לא הכריזה ש"עבודה עברית" או "כיבוש העבודה" כבר אינם ערכים בסיסיים במשנה הציונית – למיטב ידיעתי. כיוצא בזה, גם ערכי העלייה (והיפוכה, התנגדות לירידה) מעולם לא הוכחשו כערכים שכבר אינם רלוונטיים לציונות. להיפך: הכרזות רשמיות בדבר אי-רלוונטיות הן נחלת הפוסט-ציונים או אנטי-ציונים. ולמרות זאת, רוב האוכלוסיה הזו נשענת על עבודה לא-עברית. נכון, אפשר לטעון שזהו המצב כבר עשורים רבים בישראל, כאשר ענפי החקלאות, התעשייה והבניין אויישו בעיקר על-ידי פלסטינים ואחר-כך על-ידי עובדים זרים. זה נכון, אבל מיקור-החוץ של עבודות הבית והסיעוד לעובדים זרים מחמירים את הבעייה עוד יותר, באופן המסומל בעבודתה של הנפאלית במעון ראש-הממשלה. בדומה לכך, הגירה כבר איננה נתפסת כירידה בקרב שכבות הולכות וגדלות (בעיקר אלה שמקיימות קשר קבוע עם מהגרים), למרות שאין הכרזה רשמית על ויתור העלייה כערך.

הסתירה הזו בין השיח לבין הפרקסיס שונה באופן מהותי מהסתירה שגולמה בהגדרת המדינה כ"דמוקרטית" תוך העדפת גזע מסויים. הסתירה הראשונית, היא אינהרנטית לכל מדינת לאום, ולמרות ייחודה של ישראל (בקושי לאמץ זהות לאומית חדשה), עדיין התקיימה באותה מסגרת שברירית של כל דמוקרטיה לאומית.

הסתירה החדשה היא כזו שמרוקנת מכל משמעות את הערכים הבסיסיים שהגדירו את הציונות, והופכת את האידיאולוגיה הציונית לפררוגטיבה עירומה, חפה מיומרות של אידיאולוגיה, ועם תביעה להגדלת-כוח בלי סיבה. זוהי הערכה ערכית שלי. היא סובייקטיבית ואין סיבה שהיא תשנה משהו פוליטי מוחשי בעתיד הנראה לעין. עם זאת, במהלך ארוך-טווח זהו חלק מהפיכתה של ישראל כולה לפוסט-ציונית, בלי רצון ובלי מודעות.

הזכרתי זאת בכמה פוסטים, על ניידות, על זהות של איפה ומאיפה.

***

בשבוע שעבר ערכנו חנוכת בית לדירה החדשה שלנו בויסקונסין. בירכתי את באי-ביתי בתרגום שיר אהוב של אברהם שלונסקי, "כתלי ביתי". איכשהו, השיר ותרגומו קשורים גם לרשימה שלעיל:

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְּמִיחָה הַמַּקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה

כִּי הַמַּקְשִׁיב לַכֺּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם

רַק הַמַּחְרִישׁ הֲמֻלּוֹתָיו לִשְׁמֹעַ הַדְּמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָּם.

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

הֵם עֲצִימַת-עֵינָיו שֶׁל הָרוֹאֶה דָּבָר עַד תֹּם;

כִּי הָרוֹאֶה הַכֹּל אֵינוֹ רוֹאֶה מְאוּמָה

רַק הַצּוֹפֶה אֶל הָאֶחָד-וְאֵין-בִּלְתּוֹ

זוֹכֶה לִרְאוֹת כָּל הַדְּבָרִים כֻּלָּם.

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

הֵם סוֹד הַהִתְגַּלּוּת לוֹמַר בְּאֵין מַכְלִים;

כִּי הַדּוֹבֵר בַּשַׁעַר אֵינוֹ דוֹבֵר לְאִישׁ

וְהַסָּחִים טַנְדּוּ סָחִים אַךְ זֶה לָזֶה

רַק הַמֵּסִיחַ עִם נַפְשׁוֹ מֵסִיחַ עִם כֻּלָּם.

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

There is a grace of growth which listens only inwards

For he who listens to everything, hears nothing

Only he who silences all his bustles, in order to hear the stillness

Can hear everything and everyone.

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

They are the shutting of the eyes, of he who sees a thing to its conclusion;

For he who sees all, sees null

Only he who overlooks towards the One in its uniqueness

Gains the sight of all things together.

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

They are the secret of revelation, to speak with lack of shame;

For he who speaks at the gate, addresses no-one

And those in a dialogue, speak to none but one another

Only he who converses with his soul speaks to all.

The walls of my house are not a barrier between the world and me.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על הנורמליזציה של הכיבוש

כשדווח בחודש שעבר שהוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד עדן אברג’יל נזכרתי בדברים שקראתי לאחרונה בספרה של אריאלה אזולאי, “מעשה מדינה”, אך עקב מעבר דירה לא הייתה לי נגישות אל הספר. “מעשה מדינה” כמו משלים את “אלימות מכוננת” של אזולאי, המתמקד בתמונות המתעדות את הנכבה בזמן אמת, ומנתח את מה שהתמונה מגלה או מסתירה. כמו ב”אלימות מכוננת”, גם ב”מעשה מדינה” הקורא מוזמן להוסיף ולגרוע פירושים משל עצמו, לדחות את הקריאה של אזולאי כמעשה של פרשנות-יתר שאיננה נטועה בתמונה עצמה, או – במקרים אחרים – להכיר תודה על הטקסט של אזולאי שמפנה תשומת-לב לפרטים שבקלות העין יכלה לדלג עליהם. במיוחד התפלאתי/התעניינתי לגלות ש”מעשה מדינה” קדם ל”אלימות מכוננת” בפרסומו, אף כי כרונולוגית (וגם מן המשתמע מכותרות שני הספרים), המעשה בא לאחר הכינון. אולי דומה הדבר ל”נוכחים נפקדים” של גרוסמן שבא לאחר “הזמן הצהוב”. אך במקרה של גרוסמן התאכזבתי כל-כך מקריאת “נוכחים נפקדים” שלא יכולתי להביא את עצמי לכתוב עליו. גרוסמן כל-כך טורח על הכחשת הפלסטיניות של מושאיו, כאילו רוחה של גולדה עוד שורה עליו ועל אמיתותיו.

אך נניח לזה, ונעבור לציטוטים מעוררי-מחשבה:

ההתעקשות על ההבדלים והניואנסים המאפיינים כל אחד מן התצלומים המוצגים, היא חלק מן ההתנגדות לשיח הטוען ש”עיני הצופים קהו”, ומאמץ לערער על גישה רווחת ביחס למראות מן הכיבוש: “ראינו תמונה אחת – אינו את כולן”. הסינגולריות המוטבעת בתצלום שאותה ביקשתי להדגיש אינה נתונה…

חרף הדמיון השטחי בין תצלומים מסויימים, בכל תצלום שנבחר אפשר כאמור לראות משהו שמופיע רק בו…לפעמים הרגע הזה קשור למרחב היחסים שהתקיים בשעת הצילום והוא מתגלה מבעד לתצלום רק אם מניחים שהמצולמים והמצולמות משתתפים באופן פעיל במעשה הצילום ולא רק נתונים בידי מי שמצלם אותם…

חשוב לא פחות לדעת פרטים על אופי מעורבותם של המצולמים והמצולמות: האם גילו נכונות להצטלם או שקפאו למול המצלמה משום שהצלם היה לבוש מדים, או חמוש, ונתפס כמי שפוקד עליהם “להצטלם”? …

מן היום הראשון לכיבוש הצדיק משטר הכיבוש את מרבית פעולות הדיכוי שלו בנימוק של הצורך ב”שמירה על הבטחון” ועל “הסדר הציבורי”. עצם קיומו של מרחב פוליטי פלסטיני נתפס כאיום בטחוני חמור. עד האינתיפאדה הראשונה הצליח משטר הכיבוש לחסל באמצעים משפטיים וצבאיים את רוב ההתארגנויות הפוליטיות ולמנוע כמעט לגמרי כל נסיון למסד התקהלות פומבית של פלסטינים…

שתי שאלות הטרידו אותי במיוחד כשהתבוננתי במשך השנים בתצלומים מן הכיבוש: כיצד כל חייל זוטר שנתקל בפלסטיני או בפלסטינית יודע מיד מה עליו לעשות בשם המדינה ולמענה, כיצד הוא יודע ש”כך” צריך לנהוג ו”כך” מותר לנהוג גם כשלא ממש צריך? ומה ידיעה זו מלמדת על השלטון שבשמו פועל החייל? … בחלק ניכר מן התצלומים שצולמו במהלך ארבעים השנים האחרונות אפשר לזהות דפוסי התנהגות המופיעים כבר בשנתיים הראשונות לכיבוש והם חוזרים על עצמם שוב ושוב, בסיטואציות דומות או נבדלות: ילדים עומדים בשולי הדרכים באמצע הלילה כדי להשיג עבודה ליום שלמחרת; עיניהם של פלסטינים נקשרות במטליות לניקוי נשק והם מעוכבים כך שעות ארוכות; חיילים מצטלמים עם פלסטינים כפותי ידיים כאילו היו תפאורה; פלסטינים נעצרים ברחוב בלי שום סיבה; חיילים פולשים לבתים עם מצלמות; פלסטינים נזרקים מבתיהם בתקופת המונדיאל כדי שחיילים יצפו במכשיר הטלוויזיה שלהם באחד ממשחקי הטורניר; פלסטינים מופשטים מבגדיהם בפומבי.

האנשים והנשים שמבצעים (בדרגות שונות של הרשאה ואחריות) פעולות אלה, מניחים שמותר לנהוג כך בפלסטינים למרות שהם יודעים שאילו ביקש מישהו לנהוג כך בכובשים הם היו הופכים עולמות, מרימים קול זעקה, תובעים את האשמים ודורשים פיצוי. אף אחד מן האזרחים במדינה דמוקרטית לא היה מסכים שינהגו בו כך או באנשים הקרובים לו. יחס זה כלפי הפלסטיניות והפלסטינים, החוזר על עצמו כל הזמן ומקבל ביטוי חדש מדי יום, אינו ענין פרטי המאפיין התנהגות של אזרח או אזרחית מסויימים, אלא הוא חלק מהתנהגות נורמטיבית כללית. לעובדה שחלק גדול מן המעשים האלה נעשה בציבור, לאור יום, וכחלק משיגרה, היתה תרומה מכרעת לנורמליזציה של הכיבוש ולהפיכתו ל”בלתי נראה” לפחות בשני העשורים הראשונים. (14 – 18)

אני מקווה שגם מי שקורא ברפרוף הבחין שבין הצילומים הסטנדרטיים המופיעים כבר בשנתיים הראשונות מוזכרות שתי דוגמאות שאפיינו את התמונה של עדן אברג’יל: “עיניהם של פלסטינים נקשרות במטליות לניקוי נשק והם מעוכבים כך שעות ארוכות; חיילים מצטלמים עם פלסטינים כפותי ידיים כאילו היו תפאורה”.

וכעת, אנחנו בכל זאת צריכים לשאול מה נשתנה: מדוע קמה צעקה על פרסום התמונה ועל תגובותיה של אברג’יל, כאשר מדובר בנורמה שידועה לכל אזרח כמעט ששירת בשטחים כבר למעלה מארבעים שנה? מה מגלמת הצעקה הזו, ומה השלכותיה לגבי היחס הישראלי לכיבוש? תשובות מספקות אין לי, אך אשתדל לשרטט כמה כיוונים ומסקנות.

ראשית, אני תוהה אם לדפוסי הגיוס והשירות בישראל יש השפעה על השיח הציבורי. בעצמי אסתייג מההסבר השטחי-משהו, מודע היטב לכך שהוא מתבסס על דימוי של התקשורת כאליטה תל-אביבית שאינה נושאת בנטל כשאר האוכלוסייה. ועדיין מנקרת בראשי המחשבה: האם עצם הפיכת התמונה הזו ל”פרשה” איננה מעשה של מי שלא הורגל במראות כאלה, שחשב שיש בהן משום “כלב נשך אדם”, כאשר רוב אלה ששירתו בשטחים ראו בתמונה הזו “אדם נשך כלב” (בניגוד למשל לאלוף בן, שגילה בכנות מרשימה שהתמונות לא עוררו בו זעזוע).

שנית, אולי לא התמונה הייתה בבחינת “אדם נשך כלב”, אלא פרסומה. היחס הנכון לרשתות החברתיות ולמתפרסם בהן טרם התקבע, ואולי הקושי היה בפרסום התמונות בבמה פומבית ולא בצינעת אלבום הזכרונות בבית.

שלישית, גם אם דפוסי הגיוס והשירות לא היוו גורם מכריע, הרי שמשטר ההפרדה שהתפתח מאז יישום הסכמי אוסלו השפיע בצורה דרסטית על הנראות הפלסטינית במרחב הציבורי, וממילא כך גם לגבי הנראות של הכיבוש. הפחתת נפח הנראות של הכיבוש מעצבת את טעמו האסתטי של הציבור ומשפיעה על הדימוי העצמי הקולקטיבי שלו. פעילי שמאל רבים מתפלאים או זועמים על ישראלים המתגאים באמת ובתמים במדינה שלהם כדמוקרטיה היחידה באיזור או בצבא שלהם כמוסרי ביותר בעולם. אבל כפי שהתיעוש וחברת השפע יצרו אדם המסוגל לאכול בשר שלוש פעמים ביום אף שלא יעמוד במחזה השחיטה של בעל-חיים אחד, כך גם אוסלו יצר מציאות של אנשים שאינם באים במגע עם פלסטינים בכלל, אינם מטיילים בערי הגדה, ועדיין מבקשים ליהנות מהפריבילגיות של בעלי זכויות-היתר במדינה. אי-הנראות של הכיבוש היא שמאפשרת את השניות הישראלית, המבקשת להידמות למדינה מערבית נורמלית, שרק הצד השני מפריע לה בשגרתה הנאורה והליברלית. מדובר בתהליך הפוך מזה שאזולאי מתארת לגבי השנים הראשונות, שבו דווקא הציבוריות והנוכחות היומיומית של הכיבוש הופכות אותו לבלתי-נראה, ואת השינוי יש לתלות באוסלו (אם כי כמו אוסלו עצמו, שורשיו עשויים להימצא באינתיפאדה הראשונה).

אך המסקנה העצובה ביותר שעולה מן הקריאה בדברים של אזולאי היא לגבי גבולות הנורמטיבי שהורגלנו בהם. התמונות של עדן אברג’יל, אולי גם ההומור שליווה אותן בפייסבוק, עוררו סערה. אך איש לא הזדעזע מהמחשבה שאנשים חפים מפשע נעצרו, נכפתו, עיניהם כוסו במטלית, והוחזקו כך במשך שעות ללא הליך משפטי וספק רב לגבי הצידוק הפלילי או הבטחוני למעשה הזה. הפרט הזה, שעולה בבירור מתוך התמונות והשיח עליהן, הופך לתפאורה שאין מהרהרים אחריה. מן התמונות אין שום תחושה של סכנה או זעזוע. אילו היו בידינו תמונות או עדויות על רגע הכפיתה, אפשר לתהות אם היינו חשים שמדובר באנשים אלימים במיוחד. ואם הם אינם מציבים סכנה מיידית, ואין שום עילה לעצור דווקא אותם, יש לתהות מה פשר הנוהל, וכפי שאזולאי אומרת, כיצד היינו מגיבים אם היו מתייחסים אלינו או אל מישהו מהקרובים לנו ללא שום חשד קונקרטי, רק משום שאפשר. הנה הדבר שנראה באופן ברור לעין, אך בו-זמנית הוא בלתי-נראה בכלל. החומות והגדרות והמחסומים ומישטר ההיתרים והלשון הפכו את העוולות האלה לנורמה, שרק צילומים בטעם רע יכולים לדרוש את תשומת-הלב למציאות היומיומית הזו.

אריאלה אזולאי. מעשה מדינה: היסטוריה מצולמת של הכיבוש, 1967 – 2007. תל אביב: אתגר, 2008.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

גשר בין כל העמים

לפני כחצי שנה ביקרתי בארץ במסגרת סיור ארכיאולוגי של פרינסטון. למרות שידעתי מראש שהסיור כולו יוקדש לתקופת בית שני וחז"ל / ראשית הנצרות, הופתעתי לחוות את ההפרדה בין הדברים, ועד כמה באמת אפשר לבלות ימי סיור שלמים בירושלים בלי להזכיר את הסכסוך אפילו במילה, ועדיין לא להספיק לכסות את הכל בשבוע אחד בארץ. כלומר, סיור עומק של הארץ באמת דורש כמה וכמה שבועות המוקדשים בצורה נפרדת להיסטוריה שלה ולמציאות הפוליטית שלה בהווה.

מאמר שהתפרסם לאחרונה מאת ד"ר ג'קי פלדמן מאוניברסיטת בן-גוריון מנתח את העירוב של פוליטיקת הסכסוך בביקורי צליינים בארץ ומדגים היטב עד כמה נבונה הייתה ההפרדה של הסיור שאני השתתפתי בו עם הקבוצה מפרינסטון. ברור שהבחירה של הקבוצה שלי נבעה מכך שמדובר בהיסטוריונים וארכיאולוגים של התקופה, שבזמן הקצר שלהם ביקשו להקיף כמה שיותר מתחומי העניין שלהם. אבל הפרקסיס הנפוץ יותר המערבב בין פוליטיקה להיסטוריה רחוקה ומיתולוגיות דתיות משטיח ומערפל את הדיון במקום להציע דיון עומק למבקרים.

כמובן, שחלק מן הבעייה היא גורמים בעלי סדר-יום מוטה, שהיו מציעים דיון שטחי וחד-צדדי גם ללא ערבוב התקופות. במילים אחרות, גם סיורים לפעילי שלום או לתומכי ישראל מזה ודאי נגועים באותה שטחיות, אפילו מבלי לכלול את ישו או אברהם. אבל הערבוב שלהם מקשה עוד יותר על הבנת הסכסוך.

[אני אצהיר (שוב) במפורש שאינני סבור שהסכסוך הוא דתי, ועל מי שעוסק ודן בסכסוך להתעקש להשאיר את המימד הדתי בצד. אמנם יש הרבה אנשים שטוענים שהסכסוך הוא דתי, אבל הם טועים. ראשית, רוב אלה שרואים בסכסוך עניין דתי הם אנשי-דת, שעבורם כל דבר הוא עניין דתי. גם הדיון על ביטוח הבריאות בארצות-הברית מתפרש בעיניהם כשאלה דתית, וגם הכרעות דין במשפטי קצב ודרעי היו עבורם שאלות דתיות. אין לי עניין לשכנע מישהו שהדיאטה שלו מוגדרת על-ידי דת שדווקא הסכסוך איננו דתי. מטרידים יותר אלה שאינם דתיים בעצמם, ועדיין מתעקשים שהסכסוך הוא דתי: אלה אנשים שמסיבות שונות נוח להם להאשים פונדמנטליסטים משני הצדדים בסכסוך, במקום לקחת אחריות על האינטרסים שלהם הקשורים לסכסוך, גם ללא אנשי הדת. לבסוף, יש לזכור שכל דת מתנסחת ברטוריקה של אמת בלתי-מתפשרת, למרות שבפועל היא משנה עצמה תדיר לאורך ההיסטוריה. היחס הכפול של הדת היהודית כלפי הפרוייקט הציוני בכלל ומעמד המקומות הקדושים הוא רק דוגמה אחת טובה לכך, ויש עוד רבות. לכן, אין לראות בסכסוך מכשול בפני השלום, אלא לכל היותר תירוץ נוח בידי מדינאים ציניקנים].

פלדמן משתמש בראיונות-שדה עם צליינים ומדריכי-טיולים לצד שימוש במסמכים וחומרים ויזואליים, דוגמת ציורים על חומת ההפרדה (משני הצדדים), מנשרים שמשרד התיירות מחלק לצליינים, וסצינת הלידה של ישו באבוס שאליה נוספה חומת ההפרדה. מעבר להיותה של חומת ההפרדה עוול מוסרי, היא גם שפלה מבחינה אסתטית וארכיטקטונית. לא רק תפיסת המרחב שהיא מנציחה שגויה, אלא גם דרכי עיצוב המרחב, כמו הייתה פרודיה על המשמעות האטימולוגית של ברוטליזם.

הנסיונות של משרד התיירות ליפות את המציאות הזו על-ידי צביעת הבטונאדות במעבר בית-לחם או חלוקת מנשרים וסוכריות לצליינים הם גרועים מכוסות-רוח למת. אמנם, שיקולים של משרד התיירות אינם יכולים להילחם בשיקולים של משרד הבטחון – אם אלו היו ראויים. ועדיין, הלב כמעט נכמר למי שצריך לעודד תיירות במציאות של בידוקים בטחוניים, במציאות שבה המדריך הישראלי איננו יכול ללוות את הקבוצה שלו אל כנסיית המולד (הנמצאת בשטח A), ובמציאות שבה התיירים עוברים את הבידוק כדי לבקר בכנסייה, אך זוכים לתעמולה אנטי-ישראלית אודות החומה.

כמעט נכמר ולא נכמר ממש, כי מיד מתברר, כמובן, שמשרד התיירות הוא חלק מאותו משחק ממש. הוא איננו נלחם במשרד הבטחון, אלא תומך בו, כאותם תחומים "תומכי לחימה" בצה"ל. הוא איננו נתון לקפריזות של הבטחוניסטים בנסיון לדאוג לתיירות דתית המנותקת מן הסכסוך, הוא פיון במשחק. תחושה מוזרה ובלתי-נעימה, גם אם לא אצליח בדיוק להסביר:

צליין יקר, מדינת ישראל שמחה שחלטת לחגוג את חג המולד בארץ הקודש. ראשי הכנסיות בירושלים קראו לעידוד הצליינות לארץ הקודש וחתמו על מנשר לצליין המבקר בה, להתפלל למען השלום ובכך ליצור גשר בין כל העמים. נא קבל שי קטן ומתוק זה לרגל החג. חג שמח!!!

(מופיע בעמ’ 77 במאמר)

יש משהו מאוד לא ידידותי במכתב הזה. אני מניח שזה בולט לי כמי שחי בארצות-הברית כבר כמה שנים, ויודע שנוסחי ברכות לחג המולד נוטפים חום ואור וסירופ מייפל. אין פה שום דבר מזה. הניסוח הוא כמעט משפטי, ואולי צבאי. רק חסר שהוא היה נחתם ב- "3. לידיעתך,". אפשר היה הרי להעביר את אותו מסר בצורה אחרת: במקום "מדינת ישראל" שזו תהיה אישיות שנותנת תחושה של פנייה אישית. להגיד "אני מצטרף לתפילה של ראשי הכנסיות לשלום", לדבר על "עונת קירוב הלבבות", ובמקום להודיע שראשי הכנסיות קראו למשהו, לעשות אותו בעצמך ולהזמין: "אני מקווה שכמוני תישאו תקווה". אפשר היה לא להזכיר את השלום בכלל, ולדבר רק על החוויה הפרטית שלהם כצליינים בלי לכלול פוליטיקה. במילים אחרות, יש כאן לכאורה נסיון להסביר פנים, אבל מבלי שום מאמץ להכיר את הלשון והתרבות של אלו שמגיעים. אני מניח שלפחות חלק מהשיקולים שהוציאו את הניסוח היבש הזה הוא רצון של פקידי משרד התיירות להימנע מהשתתפות בתפילה נוצרית כלשהי. היו להם שתי אפשרוית: א. לא להידבר עם הצליינים בכלל; ב. לפנות למי שמומחים בשיח בין-דתי וללמוד מילים שהן גם נייטרליות וגם דתיות. הם בחרו באופציה שלישית, גרועה הרבה יותר: להידבר איתם בלשון משפטית.

המנשר הזה חולק בזמן שהצליינים מחכים לעבור לבית-לחם בערב חג-המולד. זה מה שנותן את הקונטקסט המלא לטקסט הזה. פעם צליינים פשוט נסעו באוטובוס מהמלון בירושלים לבית-לחם, בלי עמדת בידוק, וממילא גם בלי חלוקת ממתקים ומנשרים. האם המנשר הוא נסיון למזער נזקים בזמן הבידוק הצבאי בדרך לאחד המקומות הקדושים ביותר לנצרות, או שהוא הידחפות מיותרת של הממשל הישראלי רגע לפני שהצליינים עוברים לידי מארחיהם הפלסטינים? בכל מקרה, המנשר איננו אסון, עוול גדול, או מחדל שמישהו צריך לתת עליו את הדין. הוא סתם עוד פרט קטן, פיסת מציאות של הכיבוש שאני לא הייתי מודע לה עד שקראתי את המאמר של פלדמן. ויש עוד הרבה פרטים קטנים כאלה, של מציאות מגוחכת, בלתי-מוצדקת ושלא לצורך, הגורמת לפקידות הישראלית לנסח טקסטים לא ברורים שמעידים על מודעות ואי-נוחות מהמציאות הקיימת, אבל גם התכחשות מביכה, כמו יש בכוחו של סל ממתקים להסתיר חומות בטון בגובה 8 או 12 מטר.

למרות כל זאת, משרד התיירות ירווה נחת מהמאמר של פלדמן. פלדמן מראה כיצד מדריכים ישראלים מכינים את הקבוצה למעבר הבטחוני או לתעמולה הפלסטינית בתעמולה משלהם – הם מספרים על החומה מתצפית משכונת גילה או מארמון הנציב, ומדגישים את הפגיעה באזרחים שהצריכה את החומה. מאוחר יותר יסעו לבית-לחם, והמדריך הישראלי יצטרך לעזוב אותם בנקודה זו:

בכניסה לבית-לחם, המדריך הישראלי "שלהם" חייב לעזוב את האוטובוס "מסיבות בטחוניות"; עוני של עולם-שלישי ניכר לעין על-ידי הרוכלים שלפעמים עטים עליהם באגרסיביות, ונעטף, לחלק מהתיירים, בחשש מהמזרח, בייחוד לאחר 9/11. אם, בנוסף, מדריך שלא עבר הכשרה ראויה (ושאיננו מקבל שכר ראוי) מזרז אותם באתרים כדי להספיק להגיע לחנויות המזכרות, ואם הכנסייה עצמה איננה תואמת את הדימוי (המערבי-פרוטסטנטי) של האבוס, הם עשויים, לכשישובו מבית-לחם, להביע אנחת-רווחה על כך ששבו בריאים ושלמים ל"ציוויליזציה" (עמ' 85).

Feldman, Jackie. “Abraham the Settler, Jesus the Refugee. Contemporary Conflict and Christianity on the Road to Bethlehem.” History & Memory 23.1 (2011): 62-95.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בגנות טיעון "הזמן פועל לרעתנו" (או לטובתנו)

הסיפור על הסיבילה הרומית השורפת את ספרי הנבואה שלה משום שהמלך לא מוכן לשלם את המחיר לכדה את דמיון ההיסטוריונים משום שהיא מקפלת בתוכה את תחושת התסכול שלהם על העדויות הנעלמות, מתפוררות, קרועות או גנובות שמקשות על פענוח העבר. בנוסף, זהו גם אחד הסיפורים המוצלחים ביותר על מחיר שעולה עם הזמן, ועל הזמן שאיננו פועל לטובתנו. נזכרתי בזה בצער כשקראתי את הפוסט האחרון של שלום:

המציאות, כמובן, הפוכה. מיד אחר מלחמת 67 היינו יכולים לסגור דיל עם המנהיגות הפלסטינית המקומית. הם היו מקבלים סוג של מדינת חסות, אנחנו היינו נשארים עם ירושלים השלמה בריבונות ישראל ובלי שום פליטים וכל העולם היה מוחא לנו כפיים. ראשי גופי המודיעין כבר סידרו הכול, אבל זה אפילו לא עלה לדיון בממשלה. תירצנו את זה בשלושת הלאווים של חרטום.

בשנות השמונים עוד יכולנו לסגור דיל עם ירדן, כשהמלך חוסיין האב היה בשיא כוחו ולפני שהפלסטינים התקוממו. באוסלו כבר היינו צריכים להרשות למנהיגות אש"ף להגיע, ועכשיו אנחנו נדרשים לדבר גם עם החמאס. המחיר עולה בכל סיבוב, וימשיך לעלות. וזה קורה כי הפלסטינים מבינים שהזמן עובד לטובתם ולרעתנו, ואנחנו חיים בסרט. הדבר היחיד שגורם לפלסטינים בכלל לרצות להגיע איתנו להסכם הוא עיקרון ה"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ".

התיאור השטחי הזה שהופך את וועידת חארטום לסיפורי-בדים ישראליים שאין להם עוגן במציאות של איבה ממשית, נובע – אני מניח – מאמונה ילדית בכוחה הבלתי-מוגבל של מדינת-האם לעצב את המציאות ללא קשר למצב האחרים.

אנחנו איננו יודעים שבשנות השמונים יכולנו לסגור דיל עם ירדן. אנחנו יודעים ששמעון פרס אומר את זה, ואם שלום מקבל את דבריו של פרס כעד אמין זוהי בחירה שלו כאדם בוגר ותבוני. אנחנו יודעים דבר אחד בוודאות: לא סגרנו דיל עם ירדן. לא סגרנו דיל עם אש"ף. לטעון בנחרצות שהיינו יכולים פירושו לקבל את מנגינת הכזבים הנושנה של המנהיגים הישראלים, שכל פעם מספרים לנו שהם היו ממש קרובים, ורק הפוליטיקה הפנימית שיבשה זאת: רבין היה כל-כך קרוב לפתור את כל הסכסוך הישראלי-ערבי ויגאל עמיר שיבש הכל; ברק יכול היה להגיע לשלום בטאבה, אבל בגלל הבחירות הוא לא התפנה לזה; אולמרט ממש ממש כבר הוציא את אחד העטים שלו מהאוסף בשביל לחתום סופית עם אבו-מאזן ואז טלנסקי הוריד הכל לטמיון.

מצטער, אבל אני לא קונה. אם כל-כך הרבה פעמים היינו קרובים וזה התפקשש, לכל הפחות חייבים להסכים שאין עדות פוזיטיבית חד-משמעית לכך ששלום הוא בר-השגה או שהסכסוך פתיר בקלות. אני אפילו הייתי מרחיק-לכת לטעון שהמציאות מוכיחה את ההיפך, אבל אני מוכן להתפשר על הגירסה האגנוסטית, לצורך הדיון.

הבעייה עם הרטוריקה הזו, ששלום איננו הראשון או האחרון שמשתמש בה, איננה בטיפוח-תקוות השווא ותפיסת המציאות המשובשת המקודמת על-ידה, אלא בהילוך-האימים על הציבור. בימים האחרונים אני מחפש דירה בעיירה בויסקונסין. אחד מבעלי-הבית שיצרתי איתו קשר כתב לי שהוא מבקש שאני אקבל החלטה בהקדם כי יש לו כבר שישים פונים, והוא לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות.

לא עניתי לו על כך, אבל אני מניח שלכולם ברור, שהאפשרות של שישים פונים לדירה אחת בעיירה בויסקונסין היא קצת בלתי-סבירה, ומה שבהחלט לא סביר, זה שמוכר שיש לו שישים קונים מוטרד מהקונה הספציפי הזה, במקום להיות רגוע שמשהו יסתדר. וגם כאן, אומרים לנו שהזמן אוזל, והוא פועל לרעתנו, וצריך לקבל החלטה מהר, וקצת קשה לנו להאמין. מי שזוכר ש-2011 איננה השנה הראשונה שבה אמרו לו ש"חלון ההזדמנויות נסגר", מבין את הכזב שבדברים. שלום לא יושג מתוך פחד-בלהות או מתוך לחץ. שלום-אמת הוא תהליך ארוך-טווח, חדור-אמונה ומבוסס ערכים.

כדי להחליט אם "הזמן פועל לטובתנו" או "לרעתנו" צריך קודם להחליט מה הן טובתנו ורעתנו, ואלה מוגדרות על-ידי הנחת-יסוד נוספת, שנותנת לנו מובן לגבי מהו "הטוב" ו"הרע". אלה שרוצים "ישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש" – קרי, אינם מעוניינים לא בזכויות הפלסטינים ולא במימוש הלאומי שלהם, אלא רק במיקור-חוץ של הכיבוש – ודאי שכל יום שעובר עובד לרעתם. אלה שרוצים סיפוח של הגדה, הזמן עובד לטובתם. אז מיד יהיה מי שיקפוץ ויטען שסיפוח יהיה אסון לישראל, כי אז או שיהיה אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. יש אפשרויות אחרות, שלא מדברים עליהן יותר מדי, אבל אם תחשבו רגע מי רוצה לספח את הגדה, ואילו עוד אפשרויות קיימות, אפשר יהיה להבין שהדברים אינם רחוקים מדי.

אבל לא צריך להרחיק עד הטרנספר כדי להבין מי חושב שהזמן פועל לטובתנו. פעם אחר פעם מוכיחה ההנהגה הישראלית שאובדן השליטה בביקעה מפחיד אותה יותר מהאיום הדמוגרפי. פעם אחר פעם מזכירים הפובליציסטים את האיום הדמוגרפי, ולמרות שהפוליטיקאים מסכימים איתם הם מוכיחים שבבחירה בין הביקעה לדמוגרפיה, הם מבכרים את הגדה. אפשר לא להסכים לזה, אפשר לבקר אותם שהם רואים הכל דרך הטנק, ושזו הסתכלות מיושנת. אולי.

אבל הטיעון של הסיבילה ששורפת את הספרים, או של ירדן שהופכת לאש"ף שהופכת לחמאס, לא יבהיל אותם – זאת לא ההסתכלות שלהם. כי באותו זמן שירדן הפכה לאש"ף ולחמאס, נבנו כך וכך ההתנחלויות, החמאס פגע בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, היריבויות הפנימיות הקטינו את השטח שעליו הצדדים נושאים ונותנים, יותר ויותר ישראלים משתכנעים שאי-אפשר לפנות התנחלויות, וכולם כבר מקבלים את הנוכחות הישראלית בביקעה כתנאי הכרחי במשא-ומתן. אז זה לטובתנו או לרעתנו? כאמור, תלוי מה רוצים להשיג.

בעיני שלום, להעביר את הפלסטינים למלך חוסיין ולעזאזל החלום על לאומיות פלסטינית, זה טוב. את זה הפסדנו, ואיך אנחנו יודעים, כי אחרי זה קבלנו את אש"ף, ואש"ף הוא רע. עבורי, הטוב איננו להיפטר מהפלסטינים במינימום מחיר. בשביל להגיע לטוב, אנחנו קודם-כל צריכים להכיר במציאות, שיש בה יהודים ופלסטינים שחיים מעורבבים זה בזה – לא בגדה, בגליל ובשפלה! – ושהמסגרת המדינית צריכה לשקף את העובדה הזו בצורה ההוגנת ביותר שמתחלקת בשלטון בין הצדדים ומבטיחה את זכויות הפרט השווה לצד מתן ערוץ לביטוי התרבויות הלאומיות הנפרדות. את זה אני לא חושב שאפשר היה להשיג במציאות של ועידת חארטום, ואני בספק שנוכל להשיג את זה ב-2011. אבל זה לא מניא אותי מלהמשיך להגיד את זה עכשיו, בציפייה לעתיד. ואני אומר זאת, בידיעה כנה שגם אם יסגרו דיל השנה (כי אם כ"כ פשוט והמחיר עולה, אז למה לא), עדיין יהיו הרבה מהלכים שיביאו אותנו פעם אחר פעם לבקש את ההכרה הזו.

ואני מסרב לפעול בלחץ לא משום שאני מניח שיש זמן. באמת אין זמן. אבל לא משום שהזמן פועל לרעתנו, אלא כי כל יום חיים מיליוני אנשים משוללי-זכויות ולי ולכם יש אחריות עליהם, כאזרחים ישראלים האחראים לממשלתם. את המצב הזה היה צריך לחתור לסיים אתמול, ולפני שנתיים, ולפני ארבעים שנה. אבל לא כי "נרוויח מזה", אלא כי זה הנכון והראוי והמוסרי, ואנחנו מתעקשים על הנכון, גם כשאנחנו מפסידים מזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

פטריוטיות פוסט-ציונית

הודעה מנהלתית: בשל טעות טכנולוגית, איבדתי חלק מרשימת התפוצה שלי. מי שרוצה להיכלל בה ולא קיבל הודעה על הפוסט הזה, שישלח לי מייל.

משפחת שליט פוסט-ציונים. אם תרצו פוסט-ציונים. ארגון זוכרים פוסט-ציונים. אלי ישי פוסט-ציוני. נערי הגבעות פוסט-ציונים. הכבאים פוסט-ציונים. השמאל הלאומי פוסט-ציונים. כול-אלה פוסט-ציונים, רק מה – לא יודעים את זה. אמר ונשף מהנרגילה שלו באינטונציה של אבו-נימר שמסתירה מאחוריה את תילים-זוייגר שרושם כל מילה. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית אולי יושב ערבי עם נרגילה, אבל מה שר' מאיר בעל הנר לא גילה הוא מה הערבי הזה עושה שם. הוא במעצר-בית, עוצר או סוגר, כדי שהמוני בית ישראל יוכלו לצאת ולמנגל לכבוד החג. ובזמן שהוא יושב שם, יושב לידו הנכד של דן בן-אמוץ ורושם כל מילה, כדי שאחר-כך (הרבה אחר-כך, לא באותו ערב, יעני שנים), החמישייה יהפכו את זה למערכון שישודר בלקט מיוחד ליום-העצמאות, כי העצמאות שלנו היא גם העצמאות שלנו לצחוק על עצמנו.

חבל שהמונח פוסט-ציוני הפך לכינוי-גנאי שנכרך יחד עם אנטי-ציוני (לא שאנטי-ציוני צריך להיות כינוי גנאי בהכרח, אבל בכל מקרה אין לכרוך אותם יחד). עוד יותר חבל שפוסט-ציוני הפך לסימון אנשים שיש להם ביקורת כלפי הציונות. משום שרוב אלה שקוראים לעצמם ציונים, ושנושאים סיסמאות הלקוחות מהנראטיב הציוני, אינם מודעים לשוני הגדול שיש בינם לבין הציונות.

בחלקו, השוני הזה הוא תולדה של פוסט-לאומיות בכללה, או פוסט-אידיאולוגיה. השיח הכללי של מימוש עצמי ו/או הנאה פרטית הפך את השיח הלאומי, של הקבוצה הגדולה שפרטיה מקריבים עצמם למענה, לאנכרוניסטי. אבל הרוח ההדוניסטית/אינדיבידואליסטית הזו לא מחקה את הלאום כליל. לחבריי בשמאל שמצביעים על מדינות מערב-אירופאיות כאלה או אחרות כעל נורמאליות, אני תמיד מזכיר שהלאומיות שלהם כמעט איננה נתונה באיום. וכאשר היא נתונה באיום, התגובות הן די לאומיות/לאומניות ולא במשיכת-כתפיים של "מה איכפת לי ההמנון". אדם יכול להיות אדיש להמנון שלו רק כאשר נוצרים התנאים שבכל סיטואציה הולמת משמיעים אותו. הלאומיות הישראלית נתונה תחת מתקפה קיומית ממשית. חלק מהאיום הקיומי הוא תודעה כוזבת של אנשים שאינם מודעים להבדלי הכוחות בינם לפלסטינים, ומזכירים את כל הקסאמים שנופלים מבלי לדעת כמה הרוגים הקסאמים האלה גבו, וכמה פלסטינים נהרגו בידי ישראל באותה תקופה. אבל חלק אחר הוא ממשי מאוד, והמציאות הזו משמרת את האידיאולוגיה הלאומית יותר מכל אינדוקטרינציה.

אבל הרגש הפטריוטי הזה איננו הציונות. אם בוחנים את הויכוחים שהתקיימו בראשית ימיה של הציונות, טרם הקמת המדינה ובשנים הראשונות לאחריה, אפשר לחוש בהבדל. אם חושבים על המטרות של הציונות, ועל הכשלון בהשגתן, ועל חוסר-הנכונות לבחון מחדש את המטרות הללו, מבינים את המרחק שהלאומיות הישראלית התקדמה מאז שנולדה על-ידי התנועה הציונית.

העובדה שאין נכונות לבחון את המטרות הללו ולדבר באומץ על הכשלונות בצד ההישגים, אין פירושה שזה איננו פוסט. להיפך – זהו פוסט. הפוסט איננו רק הקומץ שמגדיר את עצמו ככזה, או שעסוק הניתוח הציונות בצורה ביקורתית. הפוסט הם כל אלה שחל בהם מעתק ביחס לאידיאולוגיה הציונית שדור קודם החזיק בה, גם אם אינם מודעים לה. ותפקידם של חוקרים הוא להבחין בזה, ולכנות זאת בשם. אבל השם כולל הרבה יותר מקבוצת המשיימים בלבד.

במובן מסויים, זוהי עדות להישג הגדול ביותר של הציונות: בניגוד לאידיאולוגיה כוללת, שביקשה לצקת מדינה בעלת אופי כזה או אחר (סוציאליסטי / קומוניסטי / ליברלי / דמוקרטי ומאוחר יותר גם הלכתי), נותרת עתה המעטפת הפטריוטית בלבד, כקבוצת השתייכות ריקה מתוכן, "ככל העמים". וזוהי הישראליות שאחרי הציונות, פוסט-ציונית במהותה.

והפוסט-ציונות הזו מסוכנת הרבה יותר מכל סכנה שה"היסטוריונים החדשים" ה"פוסט-ציונים" הציבו לפתחה של המדינה: בגירסה הגולמית הזו של הלאומיות אין צורך בערכים נשגבים אחרים. הלאומיות הפכה מערך המקפל בתוכו ערכים נוספים, למטרה נטולת-ערכים, בולעת-כל. היא ההצדקה ואין צורך מלבדה, לכן גם אין צורך לבחון אותה לאור ערכים אחרים. ערכים שנתפסים כמאיימים עליה – כמו שוויון או דמוקרטיה – הופכים למאוסים.

יש בשורה טובה בלאומיות הגולמית הזו. העובדה שאין מעמיסים על לאומיות ערכים מסויימים, והופכים את ההשתייכות האתנית למוסריות מהותנית, יכולה גם להביא טוב. כרגע, הפוסט-ציונות תקועה בשלב ביניים: לא צריך דמוקרטיה או שוויון כי אנחנו יהודים, ויהודים זה טוב בפני עצמו. אבל בשלב מאוחר היא תוכל להצמיח הכרה לאומית שאיננה מהותנית (אנחנו ישראלים, אנחנו מדברים עברית וגרים כאן), ולהוסיף אליה ערכים, שיהיו נפרדים מהישראליות. האם אני חושב שזה יקרה? כל עוד ישראלים יחושו שהישראליות שלהם היא תחת מתקפה, אין סיכוי שהם יתפנו להוסיף לה ערכים. אלה שמבקשים להטמיע את הערכים הללו צריכים לדבר בשמם (של הערכים), ולא בשם הישראליות, ולקבל את הישראליות כמובנת מאליה, כפי שהיא, בלי נסיון להטעין אותה בערכים או במשמעויות כוזבות.

[הסיום הזה, בלי שתכננתי מראש, בעצם ממשיך את הדיון שהיה בפוסט "פרדוקס הבן הרשע", ואח"כ בפוסט של דובי. מן הסתם, אני חושב על זה לא מעט, ותגובה מפורטת יותר לדובי תהיה בהמשך]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

זהות של איפה ומאיפה

ההערות שהערתי בפוסטים האחרונים (רב-תרבותיות והנראטיב הציוני; פרדוקס הבן הרשע; זכויות וערכים בין מיתוס לאתוס)על רב-תרבותיות והציונות לא התבססו על רִיק. אני קורא מדי פעם מאמרים הנוגעים לאינטגרציה של מהגרים באירופה, קורא וחושב ישראל. אני בעיקר חושב עד כמה ישראל נעדרת מהשיח הזה. שיח כזה, הן ברמה הציבורית-הכללית הן במישור הסוציולוגי האקדמי המצומצם יותר, אמנם מתקיים, ביחס לעולים. העליות הגדולות שעוד מדובר בהן, מרוסיה ואתיופיה, אכן נושאות עימן יותר סממנים של הגירה, ושאלות של אינטגרציה עולות בצורה יותר גלויה מהעליות הקודמות. הזמן שעבר הוא חלק מזה, וגם האופי של העליות: מאתיופיה, צבע העור השונה המקשה על ההיטמעות החברתית; מרוסיה, הכמות והפרופורציה שעודדו נטיות בדלניות. באופן אירוני, דווקא בעולם גלובלי, שלכאורה נושא עימו פוטנציאל גדול יותר של קוסמופוליטיות, הזהויות הלאומיות הודגשו באופן שמקשה על ההיטמעות הזו.

אך למרות כל הבעיות הללו, זאת לא ה-בעייה, בה"א הידיעה. "רוסים" ו"אתיופים" הולכים לצבא, משחקים בארגז החול הפוליטי הישראלי, וחשוב מכל – הם "יהודים" (או "לא לא-יהודים"). גם אם התהליך ארוך ולא פשוט, הם יהיו חלק מהחברה הישראלית.

השיח של אותם מאמרים שאני קורא מדבר על תופעה שונה לחלוטין מכיוון אחר לחלוטין: במקום היטמעות, רוצים רב-תרבותיות. אבל רב-תרבותיות היא מונח פרדוקסלי, כיוון שההוכחה האולטמטיבית לרב-תרבותיות תתבטא בהיטמעות מוחלטת: כשגם הצבע הזה, גם הדת הזו, גם המבטא הזה, ייחשב לאירופאי. לכן יש כאן מעתק מהטלת עול ההיטמעות על היחיד אל השלכת האחריות לחברה; מהיטמעות להכללה.

סוגיית העובדים הזרים היא פעוטה. עד כמה שהצלחתי ללקט מספרים מן התקשורת, הבעייה היא חסרת-משמעות לעומת הכותרות שהיא גורפת. מצב הפוך מתרחש ביחס לפלסטינים הישראלים: ככל שמספרם עולה, כך מבקשת התקשורת להתעלם מאוכלוסייה זו ומן האתגרים שהיא מציבה לחברה הישראלית. אמנם יש סייד קשוע. אך הוא בקושי משקף את חלקם באוכלוסייה, לא כל שכן את מכלול התגובות להוויה הפלסטינית-ישראלית. ככל ש"פלסטינים" הוא תיוג הממשיך לסמן את ה"הם" שבעזה, שבגדה, שיורים מרגמות וטילים, כך קשה יותר להתמודד עם הפלסטיני שגר בירושלים או בחיפה (ולא בתל אביב או רמת-גן, חלילה).

מאמר על דימויים עצמיים של זרים בנורווגיה ברשתות החברתיות שהתפרסם לאחרונה, מדגים עד כמה התוויות החברתיות חזקות, שהמשתמשים עצמם נעזרים בהן, במקום הדימוי הרווח לגבי האינטרנט שאנשים מבקשים להם "זהויות חלופיות". המחבר יוצא באופן מוצהר כנגד אחרים שמעודדים זרים להשתמש ברשת כאפיק חיברות בטוח יותר שחותר תחת סדרי-הכח ההגמוניים של "החברה בחוץ", ומעלה נקודה חשובה של צורה ותוכן: העובדה שמחקרים מסויימים שהרשת עשויה לאפשר התנהגויות כאלה ואחרות, אין פירושה שכל משתמש ינקוט דווקא בערוץ הזה. יתר על כן, השימושים האלה עשויים להיות תלויים בגורמים כמו אישיות, קונטקסט חברת, היחס הכללי לקבוצת הגירה ספציפית וכולי, אך גם באפשרויות הטכנולוגיות המתפתחות: האינטרקציות החברתיות הראשוניות באינטרנט התבססו על הבניית זהות ורבאלית: כינויים, דיעות בפורומים, סגנון התבטאות וכיוצא בהם שימשו כדרכי האפיון המרכזיים ואולי גילמו איזושהי יכולת להבניית זהות פלואידית יותר (אם כי הוגבלו בקושי לעבור מן הוירטואלי לממשי). האינטרקציות החברתיות החדשות והמשוכללות יותר מאפשרות להעלות תמונות וקטעי וידאו שמאפשרים, מצד אחד, דרכי תקשורת מגוונות הרבה יותר, אך גם מאדירים את הויזואלי על חשבון הטקסטואלי (עוד בעניין זה ראו בביקורת על הסרט "קטפיש", ב"אומה הדיגיטלית" וב"מותו של הנמען").

נקודה שתפסה אותי במאמר הייתה הקביעה שבנורווגיה זהות היא שאלה של "מאיפה אתה" ולא "איפה אתה נמצא". זאת נקודה מרתקת, שאולי רלוונטית למקומות רבים נוספים ביחס לזהות, אך הופכת למורכבת במיוחד בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. למן הימים שמעפילים תודרכו לומר לשוטרים בריטיים, אם ייתפסו, "אני יהודי מארץ ישראל", האמירה הזו מלווה את הנראטיב הציוני כשהבניית הזהות היא "איפה אתה נמצא", ולא "מאיפה אתה". לא שאני מבקש להכחיש את העדתיות בישראל כליל, אבל בהקשר של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, מעניין לחשוב על שתי האופציות הללו של הגדרת הזהות. בניגוד ל"יהודים מארץ-ישראל" (או, לחלופין, "היהודים שעלו מן הים") עומדים הפלסטינים, שבזהות שלהם מוטמעת באופן עמוק שאלת "מאיפה אתה" (יפו, באר שבע, איקרית), ולא "איפה אתה נמצא" (דהיישה, ג'בליה). אני אגיד במפורש יותר, כדי לסכם את הנקודה הזו: המאמר מציג כאידיאל אנשים שציר הזהות שלהם נשען על "איפה אתה נמצא", כיוון שאז קבוצת "הנורווגים" היא רחבה יותר, היא כוללת גם אנשים שההורים שלהם אינם נורווגים. אבל בישראל, הישענות על "איפה אתה נמצא", משמשת גם להכחשת ההיסטוריה הקצרה של ההתיישבות הישראלית, וגם להכחשת הנוכחות הפלסטינית. למרות ש"חוק השבות – כן וזכות השיבה – לא", מגדיר הזהות הוא אחד: איפה אתה נמצא. גם לאלה שחוק השבות תקף לגביהם, וגם לאלה שזכות השיבה נמנעת מהם.

האין זה מעניין, אם כך, שלגבי העובדים הזרים שואלים "מאיפה אתה", ולא "איפה אתה נמצא"? ההבדל הזה (יחס של איפה ואיפה אם תרצו), שאי-אפשר לעמוד עליו מבלי התבוננות משווה ביחס לזרים ומהגרים בעולם, איננו רק הבדל על הקושי הישראלי להכיל הגירה בניגוד להתמודדות האירופאית עם הבעייה (כפי שהערתי בפוסט לא מזמן על "רב-תרבותיות והנראטיב הציוני"). יותר מזה, הוא חלק משינוי כללי שעובר על העם בישראל, שמעטים מודעים לו. הוא השינוי שהניע אותי להתעמק בבעיית הפוליטיקה של הניידות. הוא השינוי שמעורר סתירות לכאורה בין רצון הימין להיאחזות בארץ לרצון להתקרב לפזורה היהודית, במחיר ויתור על אתוס העלייה. כך כתבתיו עליו בראשונה:

במשך שנים הציונות ביססה עצמה על שלילת הגולה, לכל הפחות ברמה האידיאולוגית וההצהרתית. מטרתה הייתה להפוך את העם היהודי לעם נורמלי תלוי טריטוריה, וקיומה של פזורה ניכרת העידה שהפרויקט טרם הושלם. לאחר שישים שנה, רבים מכירים בכך שהפרויקט נכשל בשתי בחינות מרכזיות: חלק ניכר של העם היהודי בחר וממשיך לבחור שלא להצטרף לפרוייקט הציוני, ובכך מקיים לצד ישראל פזורה יהודית גלותית, כפי שהיה עוד קודם הקמת המדינה. מצד שני, הטריטוריה שיועדה לנורמליזציה של העם, נתונה עדיין במאבק על גבולותיה, ועם תושביה הלא-יהודים בעלי שאיפות לאומיות נפרדות על אותו השטח.

בנוסף לכשלון הזה, מתגבשת מציאות של שתי פזורות יהודיות בעלות חפיפה חלקית: יהדות הגולה, וישראלים יורדים. ייתכן שיש מי שחושב שעל-ידי איחוד שתי הפזורות הללו (לפחות כל אלו המעוניינים לקחת חלק באיחוד שכזה), אפשר יהיה להכריע, או למצער להרחיק את רגע ההכרעה, במאבק הלאומי על הטריטוריה, ללא הנוכחות הפיזית בשטח…

מוקדם לומר אם זה כך. מה שאפשר להבחין בו ללא ספק, הוא שינוי באתוס הציוני: מסימון מטרה של שינוי מצבו הפיזי של העם היהודי לעם נורמלי תלוי טריטוריה, לקיומה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל בכל מחיר.

Mainsah, Henry. ‘I could well have said I was Norwegian but nobody would believe me’: Ethnic Minority Youths’ Self-Representation on Social Network Sites.” European Journal of Cultural Studies 14.2 (2011): 179-93.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

להתפכח מאשליית ההתנתקות

הכותרת של מאמרו של אורי אבנרי ב"הארץ", הייתה "טיפשות קטלנית". אך כותרת אחרת הובילה מהעמוד הראשי של אתר "הארץ" אל הכתבה: "להתנתק מעזה – סופית". זו גם הייתה הכותרת של שלמה אבינרי בקיץ שעבר. קריאה דומה נשמעה חודש קודם לכן מפי אלוף בן שקרא "להשלים את ההתנתקות". כותרת כאלה ישובו ויעלו כל עוד לא תזכינה להכרה האיוולת והעוולה שבבסיס רעיון ההתנתקות. עם זאת, האשלייה איננה נובעת מתוכנית ההתנתקות בלבד: מן הכותרות הללו עולה ניחוח המזכיר את הסנטימנט בבסיס משאלת-הלב של רבין לגבי הרצועה. הייתם מאמינים שרבין ואורי אבנרי ירצו אותו דבר? לאלה שאינם נסמכים על דיכוטומיות פשוטות, ומעמיקים ללמוד את הלאומיות הישראלית לתולדותיה, אין מדובר בהפתעה גדולה מדי.

התנתקות מעזה מתעלמת ממחוייבותה ואחריותה של ישראל כלפי עזה ומצבה בארבעים השנה שקדמו להתנתקות. קריאה להתנתקות מתעלמת מהקירבה של עזה לישראל, ומקירבת הזהות של תושבי עזה לתושבי הגדה המערבית, וחשוב מכך – לאזרחיה הפלסטינים של ישראל. קריאה להתנתקות מעזה מתעלמת מן העובדה שהצפיפות שלה נובעת, בין היתר, מריכוז הפליטים הגבוה, שעוד חולמים לשוב לאשדוד ואשקלון. לצפות להתנתקות מעזה וגם להתנגד לזכות השיבה פירושו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או יותר נכון: זה הפשע המושלם.

הישראלים כמהים לפתרון שיציב את הערבים "שם". מעבר לחומה, מאחורי הגדר, בידי האיחוד האירופי, בידי המצרים, בידי הירדנים. רק לא אצלם. הישראלים רוצים שהפלסטינים יהיו פינלנדים. מי שרוצה שהאוייב יהיה פינלנדי, היה צריך להתיישב בפינלנד. הציונות הביאה את העם היהודי לכאן. הוא התיישב בקרב הפלסטינים. אין סיבה שחיילי או"ם או האיחוד האירופי יקיזו דם על הסכסוך הזה יותר מחיילים ישראלים. אלה רעיונות מיקור-חוץ שפושים בקרב חברה שמוסר העבודה שלה פשט את הרגל לטובת עובדים זרים שהיא איננה מוכנה לקבל אל קירבה. שוב ושוב אני אחזור על האמירה שהיחס לזרים הוא אחד וקשור זה בזה: אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מבלי להתייחס למדיניות הגירה כוללת ויחס כולל לתושבים ואזרחים שאינם יהודים; אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי להתייחס לבעיית הפליטים, שהיא בראש ובראשונה בעיית הפליטים הפלסטינים מ-1948, ולא פליטי דארפור. אין דרך להיאבק על זכויותיהם של פליטי דארפור לפני שהציבור הישראלי התמודד עם רוח הרפאים המרחפת מעל המים העכורים של ראשיתו, הנכבה. ואין גם דרך לפתור את בעיית העובדים הזרים, מבלי שיימצא הסדר הולם לזכויות עובדים כוללות – לידיעת שלי יחימוביץ. הבעיות סבוכות וקשורות זו בזו.

ישראל עשתה כל שביכולתה להכחיש את הלאומיות הפלסטינית, להפריד על-מנת למשול, לפורר ולעמת: "ערביי ישראל" לעומת "פלסטינים"; "הגדה" מול "הרצועה" "דרום הגדה" ו"צפון הגדה", "רמאללה" ו"ג'נין". אבל, מעשה שטן, האוכלוסיות האלה, למרות כל ההבדלים האלה, ממשיכות להיות בקשר. הפירוד הביא הישגים טקטיים חשובים בניהול הסכסוך: מחמוד עבאס נושא ונותן עם אולמרט ונתניהו על הגדה בלבד, כשקודמו בתפקיד נע בקביעות בין עזה לרמאללה. אבל הקשרים שנותרו בין האוכלוסיות מבשרים את העתיד, שאיננו ורוד כלל. גם אם עזה תימסר לידי מצרים או לגורם שלישי אחר, גם אם הגדה תקבל "עצמאות" כדי להרגיע את פחד "השמאל הלאומי" (במובן רחב יותר משל התנועה הרשומה) מפני השד הדמוגרפי, עדיין יהיו פלסטינים בישראל. והם עדיין לא יהיו פינלנדים. והסכסוך עדיין ילחש, ויפרוץ מעת לעת, בישראל גופה.

צר לי, אך אינני מבין איך אבנרי מדבר על ילדותיות, ואיננו רואה שהרצון "להתנתק סופית מעזה" הוא לוז הילדותיות הישראלית; איך אחד מבכירי המחשבה המדינית בישראל דוגמת אבינרי יכול לכתוב ש"היא [ישראל] איננה שולטת ברצועה", כאילו השלטון המוניציפלי הוא הסמן היחיד; ואיך פרשן מיטיב-ראות כמו בן חושב שישראל יכולה להתנער "משארית אחריותה לעזה".

מי שרוצה שלום צריך לקבל על עצמו אחריות, לא להתנער ממנה; לחתור לשיתוף-פעולה ולדו-קיום, לא להתנתקות והפרדה; להשלים עם קיום העם הפלסטיני על גוניו ומגזריו, וש"בפלסטין קם העם הפלסטיני" – אך, כמו העם היהודי, לא בגבולות המתפתלים והמצחיקים של גדר ההפרדה, אלא בשטח רחב הרבה יותר, חופשי הרבה יותר, ממזרח לים ולירדן.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

רב-תרבותיות והנראטיב הציוני

ההבחנה של מינוב, שציטטתי בפוסט הקודם, לפיה "שונה" הוא תמיד ביחס למשהו, חשובה מאוד גם לדיון ביקורתי על שיח תקין פוליטית, וגם לעניין ההפרדה שכבר הוזכר. "מגדר", הוא כמובן דוגמה מצויינת. בשלל אוניברסיטאות בארץ ובעולם קיימות תוכניות ללימודי "מיגדר ונשים", או רק "מיגדר" או רק "נשים". לגברים, לכאורה, אין מיגדר; על גברים לומדים בחוגים להיסטוריה, לפילוסופיה, לפוליטיקה וכולי. גברים הם בכל מקום, ואינם צריכים חוג שיתמקד בהם. זוהי כמובן הקצנה: הפריחה של לימודי המגדר העלתה שאלות רבות שרלוונטיות גם לזהות הגברית ואופני הבנייתה, כשאחד החלוצים שהגיב לכך היה חיבורו של ג'ורג' מוסה, The Image of Man: The Creation of Modern Masculinity. אמנם אפילו בחיבור מאוחר זה הדגש של מוסה הוא על לאומיות לא פחות מאשר על גבריות והיבטי מיגדר, ואם ניתן דעתנו על מחברות דוגמת וירג'יניה וולף וסימון דה-בובואר ועד כמה הן מקדימות כל התבוננות רפלקסיבית על גבריות או זכריות, נראה עד כמה שלת התפיסה של גבריות בתור נורמה או ברירת מחדל שאיננה ראויה לעיון בפני עצמה. המלכוד הוא ברור: אם בנוסף לעובדה שכל תולדות התרבות והמחשבה האנושית נשלטות על-ידי גברים (גם מבחינת מושאי המחקר וגם מבחינת החוקרים), גברים יבקשו חלקה שווה בתוכניות לימודי מיגדר, הרי שאפשר יהיה לראות גם בזה נסיון פטריארכלי דורסני, שמבקש להילחם בהשמעת קולות נשיים. אבל מבלי התייחסות לבעייה הזו, אנחנו גם מקבלים את המציאות שההיסטוריה, הפוליטיקה, הספרות והפילוסופיה הם גבריים, בעוד שהנשים נדחקות לקרן פינה בחוגים המיוחדים להן. את המלכוד הזה אין לפתור, אלא להיות מודעים אליו, בגישוש עדין אחר הדרך הנכונה להתייחס אל מיגדר כמרכיב-וכמַבנה-זהות.

התובנה לגבי הגדרת הנורמה ומסגור השונה (כחלק מתהליך יצירת הזהות), היא משהו שאירופה נאבקת בו הרבה יותר מישראל, וישראלים, בהכללה גסה, משתוממים על ההתמודדות האירופאית וכושלים בפענוחה, כאילו מדובר בשינאת זרים גרידא, וש"עכשיו הם מבינים". לפענוח נכון כדאי להנגיד אולי לא רק את ההתמודדות האירופאית מול הישראלית, אלא גם את ההתמודדות האמריקאית. אף כי הפטריוטיות האמריקאית איננה נופלת מאף לאומיות אירופאית ואחרת, ברטוריקה שלו הזהות האמריקאית מתבססת על לאומיות שהיא לכאורה נטולת-אתנוס, או אולי נכון יותר לאומיות פוסט-אתנית, המבוססת על אידיאולוגיה (כאן כתבתי על זה ביתר בהירות). האירופאים מבקשים לעתים לחקות את הנטייה הזו, אלא שכל מהותה של אירופה, שככלות הכל מאוד דומה זו לזו (הכל בהכללות גסות, כמובן), היא ההפרדה על בסיס הבדלים דקים מאוד. ללא אמונה לטנטית ב"צרפתיוּת" או "שוודיוּת", אין ממש הצדקה לכל ההבדלים וההסדרים ההופכים את אירופה למה שהיא. וכך המהגרים, מתבקשים להתאים עצמם לצרפתיות או הולנדיות או שוודיות, שטיבה איננו ממולל עד הסוף. האם הצרפתיות הזו היא לבנה? נוצרית? ליברלית? איזשהו תמהיל של הדברים הללו, מן הסתם, אלא שלא כולם נאמרים. מן הסתם, אף אחד לא יבקש מכם להודיע שישוע נולד מבתולה כדי לקבל אזרחות צרפתית, אך מהגר שיסרב לחגוג את חג המולד מוציא עצמו מן הכלל. האם צרפת מוכנה לנשיא שמודה בריש גלי שהוא איננו חוגג את חג המולד? ושוודיה? וארצות-הברית? אלה דברים קטנים שאינם עומדים במרכז סדר היום הפוליטי אך מחשבה עליהם מעידה עד כמה עמוקות אמונות תפלות שונות, המעצבות את סדר-היום האזרחי. מוטב לדון במפורש על גבולות הסבירות של הזרות המבקשת להיטמע, אך לרוב מעדיפים לדבר בנאומים כלליים על יכולת ההשתלבות במקום לפרוט אותה לדקדוקיה. חוק הבורקה הצרפתי הוא משל, אך הוא גם תוקף סמן גלוי וברור כל-כך, ואיננו מתמודד עם הרבדים העמוקים יותר, שהחוק איננו בהכרח הנתיב המומלץ להתמודדות עימם.

ישראלים ליברליים מבקשים לחקות את המודל האירופאי, ולהכליל בהגדרה שלהם לזהות הישראלית גם את אלו המודרים והמדירים עצמם ממנה. המכשולים הרבים יוצרים בעיות שהליברלים מבקשים להחליק בשיח שלהם, תחת התמודדות עימם. העלייה האתיופית היא אולי המכשול הפשוט ביותר, הגם שרבים מעדיפים לדמיין את שרוליק כבהיר-עור. אבל החרדים והפלסטינים האזרחים אינם מודרים כשונים סתם; אלה הן אוכלוסיות שבנראטיב שלהן טבועה התנגדות יסודית לקיום מדינת ישראל, ויש לי ספיקות לגבי התבונה שבהכללה התקינה פוליטית של מי שמבקש שלא להיטמע במודע. הפרדה כעניין טבעי ומלאכותי, כבחירה וכנתון.

האתגר הישראלי, שאין לצפות להתמודדות עימו בקרוב (אך אם לא בקרב הציבור הרחב, הייתי מייחל לדיון פנימי לפחות בקרב הציבור הפרוגרסיבי יותר בארץ) הוא להיישיר מבט אל סוגי השוני המגוונים הקיימים בישראל, וחיפוש עיקש אחר נראטיב שיכול להכיל את המציאות על מורכבויותיה. התהליך הזה כולל זניחה של רעיונות מיושנים שכבר אינם תואמים את המציאות הקיימת.

נוח לפנות ליהדות ארצות הברית לבקש תרומות וסיוע פוליטי לקידום סדר-יום ליברלי. אך מאבק להשארת הפליטים בישראל איננו מתיישב עם רעיון המדינה היהודית, המעניקה אזרחות על-בסיס שייכות אתנית / דתית. אם מבקשים להפוך את ישראל למדינת הגירה מן השורה, במודל האירופאי, יש להעריך מחדש את היחס לחוק השבות, את היחס בין ישראל ליהדות העולם, ואת הבסיס המוסרי לפנייה לגורמים יהודים-אמריקאים כאמצעי הפעלת-לחץ או מינוף פעילות.

אם מבקשים להתייחס לפלסטינים ישראליים כאזרחים מן השורה, שווים לכל דבר ועניין, יש לתהות כיצד עמדה כזו מתיישבת עם רעיון שתי המדינות, מה היחס של אותם ישראלים למדינה הפלסטינית, ומה החשש משותפות ישראלית-פלסטינית כאשר הפלסטינים הם רוב? אם ישנו חשש, הרי שאין מקום לדבר על אותה חמישית (כמעט רבע) מן האזרחים כשווים לכל דבר.

כתב העת "תרבות ציבורית" (Public Culture) הקדיש את גליונו האחרון לרב-תרבותיות, הגירה וגזע בצרפת (Racial France, כלשונו). ייצוגי הצרפתיות השחורה היו מגוונים ומרתקים, ולהקשר הפוליטיקה של הניידות אולי היה מעניין בעיקר הייצוג של צרפתיות שחורה שלא בצרפת. כתוצר קולוניאלי, אני נוטה לחשוב על צרפתי מחוץ לצרפת כעל אדם לבן, קולוניאליסט, היושב באפריקה, אסיה או צפון אמריקה. אבל הנה האופציה של הרחבת הזהות מעבר לקבוצת השייכות האתנית מתרחבת בעצמה, להגדרה שגולשת מעבר לטריטוריה, ומסבכת עוד יותר את שאלת הזהות. אבל חזרה לצרפת עצמה: מאמר של דומיניק מלאקֶה (Dominique Malaquais) כולל תמונה של כניסה לבית-דירות בפאריז, מאת כריסטופר מור, כחלק מפרוייקט "דמוקרטיה בפאריז":

Chris Moore

תיבת האינטרקום לרגלי מגדל במאנט-לה-ז'ולי מספרת סיפור על קוסמופוליטיות שכמעט ואיננה מתוארת בתקשורת הצרפתית. אם השמות בתיבה יכולים לשמש אינדיקציה כלשהי, יותר יבשות ותרבויות מכונסות כאן מאשר בסלונים העולמיים ביותר של פאריס (236).

הצילום רחוק מלהיות אוטופיה. התוויות המלוכלכות, היעדר האחידות, מרמזים על טיפוח חלקי, אולי על מעמד סוציו-אקונומי חלש. המרחיקים לכת יראו באיקונוגרפיה כזו סמל לניכור מודרני, שבו השמות הנפרדים נפגשים רק בביורקרטיה התשתיתית, מבלי לספר לנו דבר על טיב המפגשים, אם קיימים בכלל, בין הדיירים. ועדיין, תיבת-דואר כזו רחוקה מלהיות מציאות ישראלית. אך הסיפור הנדרש כדי ליצור תיבה כזו חשוב לא-פחות, והסיפור על גלויות שנקבצו בארבע כנפות חזרה אל "הארץ שלנו" איננו הולם אותו. מי שרוצה סיפור כזה, צריך לחשוב על פתרון לשוק העבודה ולהגירה אל ישראל. מי שרוצה סיפור אחר, צריך לחשוב כיצד הוא מצדיק את הישיבה שלו במקום הזה, את הורשת הארץ מפני תושבים קודמים, ואת חלוקתה לפי הגיון כזה ולא אחר. אלה הן תשובות מורכבות, שאם נדונות בכלל, הן נדונות בנפרד. התשובה תהיה ראויה יותר אם הדיון יכלול את כולן.

Malaquais, Dominique. “Imag(IN)ing Racial France: Envoi.” Public Culture 23.1 (2011): 233-254

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת

בפוסט על התגובות לרצח באיתמר, העליתי שוב את האפשרות להתייחס לפעולות טרור כקטגורייה פלילית. מובן שכבר יש התייחסות פלילית לטרור במובן זה שפעולות טרור הן עבירה על החוק ושמבצעיהן נשפטים על-פי הדין הפלילי. ועם זאת, להצעה הזו יש השלכות הן ביחס הרטורי-תקשורתי-ציבורי לפעולות עצמן, הן במישור האתי-ערכי של היחס לטרור, ואולי אף במישור המשפטי-פוליטי.

ראשית, אציין שצורמת לי לעתים ההבחנה בין פשעים קטלניים "על רקע לאומני" לבין פשעים קטלניים בעלי רקע אחר, המכונה לרוב "פלילי" סתם. הצרימה ניכרת במיוחד כאשר טיבו של האירוע טרם הוברר, והקריין מדווח כי " לא ברור אם הרקע למעשה לאומני או פלילי". כמעט אפשר לשמוע דריכות רבתי: אם הרקע הוא לאומני, הרי שזה חמור מאוד שמחבל חדר ללב תל אביב, הרצליה או בת-ים, ודקר אדם חף מפשע. הציבור נמתח כקפיץ כדי לגנות את הטרור, את הפלסטינים, את ההסתה, את השמאלנים, להאשים את משרד הבטחון שאיננו מזדרז בהקמת הגדר, את השב"כ, את מי לא. ואם אלו נערים שפעלו על דעתם עצמם? ניד ראש, צער מעושה, לא יותר מזה. אי-אפשר להפיק לקח פוליטי על הפלסטינים, והעניין דועך.

לכן, אני חש שיש חשיבות להצביע על הדמיון בין הדברים, להזכיר שיסוד פושע בנפש האדם מחפש מוצא, עניין ופעילות. גדל האדם בחברה בה יש סכסוך לאומני אלים, או מהפיכה אידיאולוגית כלשהו, רשאי הוא לרתום את יצריו הרצחניים לאידיאולוגיה הזו. גדל בסתם חברה קפיטליסטית מתירנית, ייאלץ לקנות לו סכין או נשק ולרצוח בלי אידיאולוגיה. התבוננות כזו מחריפה את הביקורת על כל אותם רוצחים שאינם מחבלים, ומוציאה את העוקץ הגזעני מההתבוננות הלאומנית על מחבלים, כאילו יש בהם יסוד רצחני גדול יותר מאצלנו. ולא היא: אותו יסוד רצחני פועל בשתי החברות, ואילו בשנייה הוא מקבל ביטוי בולט יותר בהקשר הפוליטי. גם מבין הישראלים, כמובן, יש כאלה שהיסוד הזה מקבל אצלם לגיטימציה לאומית והם הופכים לגיבורים לאומיים, אף כי עיקר פעולתם היה פגיעה בחפים מפשע. האחדת ההתבוננות מחלישה את הדה-הומניזציה הכללית של האוייב, כיוון שבמקרה כזה הפיגוע באיתמר, למשל, איננו נתפס כמעשה שבאמת נעשה בשם הלאומיות הפלסטינית, או כמעשה ששירת את כלל העם הפלסטיני, אלא ממוסגר כמעשה רצח שמבצעיו ביקשו לתת לו הקשר כזה, ואילו אנו כוללים אותו באותה קטגוריה של הטבח במשפחת אושרנקו או רצח אריק קארפ, למשל. וכך יאה. המניעים האידיאולוגיים של המבצעים אינם צריכים לעניין אותנו במקרים כאלה, אלא רק כוונותיהם הרצחניות. אם האידיאולוגיה ראויה או צודקת, היא תישמע ותפלס לה דרך במעשי צדק ובדברים, ואין לה צורך במעשים כגון אלה. על אחת כמה וכמה כשאין אידיאולוגיה.

הבעייה השנייה שההפרדה הזו יוצרת היא מיסגור פשעי טרור כאירוע צבאי. במלחמה אנו משהים קודים תרבותיים ומשפטיים מסויימים (לא את כולם, לכן "מסויימים"). בניגוד לטרור ולפשיעה, לא הכוונה המיידית של החייל חשובה, אלא דווקא "הכוונה המורכבת", אותה אידיאולוגיה בשמה הוא פעל. במילים אחרות, גם בין חיילי גרמניה הנאצית, וגם בין חיילי צבא ארצות-הברית נמצאו יחידים שבשעת-כושר מסויימת כיוונו את נשקם וירו על מנת להרוג. הכוונה המיידית היא ליטול חיים, אותה כוונה שביום-יום היא החמורה מכל. אבל החייל האמריקאי שפעל כך, עשה זאת במסגרת גוף רחב יותר, בהקשר רחב יותר, כאשר הכוונה המורכבת, או האידיאולוגיה שבשמה הוא לחם, היא מאבק למען החירות, השוויון והצדק, ואילו החייל הגרמני עשה זאת למען מישטר חשוך ואידיאולוגיה דכאנית. כך אנחנו מעריכים את מעשיהם בבחינה ערכית, ועל כן כמעט ואין מקיימים משפטים לאנשים שהרגו בני-אדם אחרים בשעת קרב. מיסגור הטרור במסגרת לאומנית מציב אותו באיזור דמדומים בעייתי הנתון בין דיני המלחמה לבין דיני הפשיעה. כך, כאשר אנשים מדברים על שחרור מחבלים למען חייל חטוף, הם בעצם משווים את כל המחבלים לחיילים, מבלי להבחין בין אלו המוגדרים מחבלים שפעלו כנגד מטרה צבאית לבין אלו שפעלו כנגד אזרחים (ואלו שפעלו באופן לא-אלים, ומוחזקים בכלא רק משום שמחו כנגד הכיבוש, תוך הפרת צו אלוף כזה או אחר).

העמדה הזו, המשווה את כל סוגי הפעילות וההתנגדות לפעילות חיילית של צבא אוייב היא בעייתית מאוד מבחינה מוסרית, אם כי בעייתית לא פחות היא הבחנה מוסדרת מבחינה משפטית. הבחנה כזו איננה יכולה להיעשות מבלי שישתמע שישראל מתירה פגיעה בחייליה אך לא באזרחיה, כאשר ברור שאף ממשלה איננה יכולה לומר במפורש שהיא מתירה פגיעה בחייליה (גם אם זהו המצב דה-פאקטו בשעת הקרב). אך כל עוד המדינה לא נקטה בהפרדה כזה, קשה לטעון כנגדה על שאיננה מבחינה בין סוגיהמחבלים הללו בזמן משאים-ומתנים מעין אלה. הבעייה נכונה ביתר שאת כאשר המדינה מבקשת לשחרר אסירים במסגרת הסכם שלום.

הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית מבסס אותה כישות מדינית ואת אלו שפעלו למענה כחיילים שלא הוכרו ככאלה משום שלא הייתה מדינה ולא הייתה לה צבא. לכן, הגיוני לבקש את שחרורם של אותם פעילים שעשו מעשים שבזמן הכיבוש היו אסורים, ואילו לאחריו הפכו מותרים. הדבר דומה לגבי אסירים פוליטיים בכל מציאות של משטר משתנה, למשל שחרור אסירים פוליטיים בתום משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה או עם סיום משטרים רודניים אחרים. אלא ששוב מתבקשת הבחנה בין אלו שהפרו חוק שהיה בלתי-מוסרי, לבין אלו שהפרו חוק שאמנם היה בתוקף ונאכף על-ידי השלטון החשוך, אך תוקפו ומוסריותו של החוק תקפים גם במשטר החדש. בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדאי להדגיש שהדבר נכון, דומני, לא רק עבור המשטר הישראלי, המבקש לבסס את צידקת כליאתם של אי-אלו פושעים, אלא גם עבור הצד הפלסטיני, שמוטב לו להתעקש על שחרורם של לוחמי חופש, ולקבל את המשך כליאתם של אנשי דמים שפגעו בחפים מפשע. במילים מפורשות יותר: שחרור גורף של אסירים פלסטינים, ללא קשר למעשיהם ולקרבנותיהם (או להיעדר קרבנות ממעשיהם), משרת דווקא את אלו המבקש לראות באסירים מיקשה אחת של מחבלים רצחניים.

מבין הדברים עולה גם הבנה שקריאה למדינה פלסטינית מפורזת ללא צבא יוצרת קושי לקיום סכסוך בעתיד, כפי שראינו כבר בעופרת יצוקה: צה"ל לא יכול היה להתקיף בסיסים צבאיים, משום שאין ברשות הפלסטינית בסיסים צבאיים, ואז גורמים שונים מבקרים את ישראל שתקפה מבנים אזרחיים כולל המשטרה הפלסטינית. ראשית, מי שתומך באמת ובתמים בקיומה של מדינה עצמאית לצידו, צריך לקבל על עצמו שבעצם ריבונותה של המדינה משוקעת העובדה שהמדינה תחליט באופן עצמאי אם רצוי לה צבא אם לאו; שנית, כל מי שמבין שפתרון שתי המדינות לא יוביל לסיום הסכסוך, צריך לקוות שלמדינה הפלסטינית השכנה יהיו אזורים צבאיים שיהיו מובחנים מאזורים אזרחיים, שאחרת הברירה היחידה שתעמוד בפני ישראל בכל עימות עתידי תהיה פגיעה באזורים אזרחיים.

לקריאה נוספת:

על היסוד הרצחני שבכל חברה

מתוך: "מלחמות צודקות ולא צודקות"

עוד מחשבות על כוונה: בין משפט לפילוסופיה

המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שתי חוויות הפוכות

כמו בכל ביקור בארץ, אני מופתע משתי חוויות הפוכות, שכל אחת מהן יכולה להפוך למגמה: בתרחיש הפסימי יותר, חוויות של הקצנה דתית, או אפילו דברים שהיו עוד קודם נסיעתי לפרינסטון, אבל שהספקתי לשכוח מהם. למשל, האיש בקפיטריה של הספרייה הלאומית שאוסר להביא אוכל מהבית משיקולי כשרות (מי שמכיר את הקפיטריה יודע שזה לא כמו להיכנס למסעדה עם אוכל מהבית). ולצד זה, תופעות חדשות: הפרדות בקווים מסויימים באוטובוסים, שלט שמזהיר אנשים לבל יטרידו אנשים על מקום הישיבה שלהם באוטובוס, הפרדה בין גברים לנשים בשער הבידוק הבטחוני בכותל (לא רק בכותל עצמו, בשער הבידוק הבטחוני). החרדים הנדחפים לפני ומאחורי נשים בתור לאוטובוס לגליל מוכיחים שצניעות ושמירת נגיעה היא לעולם עניין של נוחות וגחמנות. ואחרי שהספרייה הלאומית כבר הנהיגה הפרדה בין נשים לגברים באחת מהתערוכות שלה, אני תוהה מתי יגיע היום שקוראים יבקשו לקבל רק שעת הפרדה אחת באולם הקריאה, בסוף היום. ומי קשה-לב וערל-לב להיענות לבקשה כל-כך קטנה שלא מפריע לאף אחד?

ומנגד, דו-לאומיות ורב-תרבותיות בחיי יום-יום. נסיעה במונית שירות לתל-אביב, הנוסעים הופכים אותה להתחלה טובה למיני-מחזה מטאפורי על מצב המדינה: ערבייה מוסלמית עם חיג'אב; עולה מברה"מ לשעבר, שיער בלונד קוצני וחולצה מנומרת; עולה אמריקאית, עם חצאית אפורה ארוכה, המשתפלת כמעט עד נעליה; עולה מאתיופיה, במכנסי ג'ינס; ערבי ללא סממני דת; יהודי עם לבוש חרדי-לייט, 'ש"סניק'; שני דוקטורנטים חילונים ושמאלנים מחו"ל, בביקור מולדת.

הש"סניק עלה אחרון. המקום היחיד שנותר היה ליד העולה מברה"מ. לו היו מוניות עם הפרדה, האם לא היה מתעקש לחכות לנסוע במונית של הגברים? ודאי שכן. וכעת, כשזה המקום האחרון שנותר, האם הייתה לו בעייה לשבת ליד אישה במכנסיים, שאיננה מכסה שיערה, ואפילו חולצתה ודאי נחשבה חושפנית בעיניו? ודאי שלא. נסע כמו כולם, ושום דבר לא קרה לו.

ביום-יום, לרוב האנשים אין זמן לאידיאולוגיות. הם צריכים להגיע לתל אביב עוד שעה, הם כבר מאחרים. הם רוצים לנסוע לשוק, לסופר, לעירייה. הם צריכים להסדיר תשלום או להתייצב בבית-משפט. הם עוצרים לקנות פלאפל או לשתות קפה. והם יעשו את זה עם ערבים, חרדים ונשים מסביבם, בעירוב הידוע של ניכור ואינטימיות שרק העיר יכולה להציע: מצד אחד, כל האנשים האלה מסביבם לא מעניינים אותם, רק תתנו להם את הקפה שלהם. מצד שני, בגירסה הים-תיכונית/מזרח-תיכונית של העיר, הם גם יידחפו אחד עם השני, יצטופפו יחד לשולחן אחד בדוכן החומוס הקטן והותיק, יתבדחו עם הזר שעומד מולם ומבקש להבין כמה עולה קילו עגבניות, או מי אחרון בתור בקופת חולים.

כל הסדר, חוק או תקנה שהרשויות יתקנו שיאפשרו להם הפרדה, יכול רק להפריע. ההפרדה הופכת לזכות, למצב טבעי, לצורך קיומי. מן הסתם, היא מתרחבת. מבית-הכנסת היא גולשת אל הכותל (הפתוח לרווחה, ושמעולם לא נהגה בו הפרדה, אלא רק בעשורים האחרונים – קרוב לחצי-מאה כיום), מן הכותל אל שער הבידוק הבטחוני; אל אולמות האירועים ואולמות הקונצרטים של הופעות לחרדים, ומשם היא עברה אל האוטובוסים לחרדים. מן האוטובוסים לחרדים היא גלשה כבר לרחובות של שכונות חרדיות, ומשם היא תגלוש אל אוטובוסים שאינם חרדים, אל רחובות שאינם חרדים ואל כל תחום בחיים. אבל החרדי שלא מסוגל לשבת ליד אישה במשך שבע דקות של נסיעת אוטובוס, יישב כמו טאטאלע ליד אישה לטיסה של שתים-עשרה שעות אם אין ברירה אחרת, כשם שהוא יישב ליד אישה בנסיעת שירות מירושלים לתל אביב.

הדבר האחרון שהחוק צריך לעשות הוא להתחשב בחרדים ובצרכיהם במרחב הציבורי. החוק צריך לתת מענה לכולם, והחרדים, שמקבלים על עצמם איסורים שאינם כתובים בתורה חדשות לבקרים, יצטרכו להחליט עם האיסור הזה חשוב להם כדי להדיר עצמם מן המרחב הציבורי. יתר על כן, המדינה צריכה להגיב ביד קשה נוכח כל נסיון לפגיעה בשוויון האזרחי, אם בהטרדת אזרחיות שבוחרות לשבת בקידמת האוטובוס, אם בחרמות על עובדים שאינם יהודים וכן הלאה. כאשר המציאות הדמוקרטית היא קשיחה ויציבה, ראשון הרבנים ואחרון החרדים מקבלים אותה ומתקפלים מולה. כאשר שיח דמוקרטי כוזב של זכויות מיעוט דורס את המרחב הציבורי, מפלסים להם הקיצונים דרך ותובעים גם את זכותם להיות בלתי-דמוקרטיים.

המדינה צריכה לאפשר תשתיות ומצע למפגשים בלתי-אמצעיים של אזרחים עם השונים מהם, על-ידי פתיחות המרחב הציבורי. הדבר נכון לחרדים, כשם שהוא נכון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הזכרתי כבר בעבר שלאחר מהומות אוקטובר 2000 נדרו רבים שיותר לא יקנו מערבים, לא ייכנסו לכפריהם ולא יתעסקו עמהם בכל דבר. הסיבה שהנדרים האלה נשכחו הרבה לפני שחלף עשור למהומות, היא משום שהגישה החופשית למקומות האלה נותרה על כנה, והחיים פעלו את פעולתם. המסעדות של אום אל פאחם, השוק של העיר העתיקה והבקלוואה של סכנין הביאו חזרה את היהודים עם שוך המהומות. זה איננו דו-קיום מושלם. גם הדוגמאות שהבאתי מעידות עד כמה הקשר הזה ספוג באוריינטליזם, אבל לפחות הוא מתקיים. לפחות יהודים חווים בצורה ישירה, שלא כולם חיות, לא כולם מחבלים. זוהי חוויה קריטית לדה-הומניזציה של האוייב. הסיבה שעם שוך המהומות חזרו לאום-אל-פאחם וסכנין אך לא לרמאללה ובית-לחם נעוצה בהסכמי אוסלו, על האידיאולוגיה והפרקטיקה המפרידה שלהם, תמרורי הזוועה הענקיים המזהירים ישראלים לבל ייכנסו לשם. על האיוולת של התמרורים האלה אפשר להרחיב את הדיבור מזוויות שונות. אבל די בזה, שזכרונות ילדותי כוללים לא מעט ביקורים בבית-לחם בשבתות, ונהיית ישראלים לשם נשכחה כבר מזמן.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על מעקשי לאום וטריטוריה באידיאולוגיות שמאל

כבר הערתי במקום אחר שכדי לדון בצמיחה של "השמאל הלאומי" צריך להתבונן בו על רקע פעילות "אם תרצו", וזהו מרכיב חשוב עוד יותר מהואקום הממשי או הלכאורי שמפלגת העבודה ומרצ הותירו בשדה הפוליטי. במילים אחרות, הצד "הלאומי" חשוב פה יותר מהנסיון להחיות את השמאל. הרי העבודה ומרצ הן לאומיות לא פחות מ"השמאל הלאומי". הן עומדות בלי קושי בכל מדדי הקונצנזוס והציונות של אנשי "אם תרצו", ואם פה ושם נפלטה אמירה שאיננה תואמת את רוח הקונצנזוס, הרי שהמעשים בפועל של המנהיגים – ולא פחות חשוב, של הבוחרים – של תנועות אלה העידו שאין סטייה ממשית מהקונצנזוס הזה.

ככלות הכל, שני ההיבטים של "השמאל הלאומי" מעידים על משהו שהשתבש בתפיסת השמאל, אם כי – כפי שנועם שיזף מזכיר בפוסט שמאוד רלוונטי לדיון הזה – אולי זה תמיד היה ככה, ושום דבר לא השתנה.

לשמאל, מעיקרו, אין עניין לא בלאום ולא בשטחים. יש וריאציות שונות של שמאל, אני יודע. אבל במרחב שבין הליברלי לסוציאליסטי, בולט הצד ההומניסטי, הדאגה הכנה לזכויות-אדם ולרווחת הפרט. יש ויכוחים גדולים על הדרך להגיע לשם; עוד קודם לכן – על טבע האדם (וממילא, על אופן ההתמודדות הראוי עם האתגרים שהטבע הזה מציג, כפרט או כחברה וכיחידים הפועלים בתוך חברה); על סדר-העדיפויות של הזכויות: קניין, חיים, בריאות, חופש ביטוי, התאגדות. אין תשובה אחידה לכל השאלות האלה בקרב אנשי "שמאל". אך מכל השאלות האלה ניכר באופן מובהק העיסוק באנושיות, בחוויה האנושית, בסבל האנושי, ברוח האדם.

הלאום, יש שיאמרו, הוא פן אנושי. כל אדם מחפש הרחבות לזהות שלו, קבוצות השתייכות, תרבות. הצד הלאומי שבשמאל, יאמרו לי, עונה לצרכים האלה, והנגדה בין "שמאל" ל"לאומי" היא מעשה מלאכותי המתכחש לפן בסיסי ולצורך ממשי בחוויה האנושית. אולי. כלומר, אי-אפשר להתווכח שזה צורך ושהתנועה הזו עונה להרבה אנשים על הצורך הזה. לכשעצמי נראה לי שקבוצות ההשתייכות והגדרות הזהות הן נתון תרבותי וחברתי שבו הפוליטיקה פועלת, לא עניין ערכי לכשעצמו שיש לשאוף לבסס אותו. להיפך: העלאת הלאום לכדי ערך בפני עצמו (שיש לחתור אליו ולשרת אותו, במקום שיהא פשוט גורם שמתחשבים בו), היא סמן שמבדיל בין שמאל לימין. אחת מצורות הימין, המבקש לכאורה לשמר את הסדר הקיים על-ידי הגדלת בסיסי הכוח של בעלי הכוח, היא הלאומיות. מרגע שהלאום הוא מטרה, הפרט הוא משני. אם רווחת הפרט או זכויות הפרט הן המטרה, הרי שבתיווך זכותו לחופש ההתאגדות, להנאה תרבותית וכולי, גם הזהות הלאומית תבוא לידי ביטוי. אך יש כאן הבדלי דגשים.

השיבוש החמור יותר, בעיניי, הוא העלאת שטחים מסויימים / גבולות מסויימים לדרגת קדושה שאין לפגוע בה. זה בוודאי מאפיין ימני מובהק, שקשה להצביע כיצד, מתי ומדוע הפך הוא לסמן של השמאל. אני מדבר, כמובן, על גבולות 1967. ובעצם, מדובר באותה גישה מימין ומשמאל, רק שצד אחד אומר "יופי!" והשני אומר "פויה!"

סיום הכיבוש, כעניין שמאלני, הוא בראש ובראשונה עניין הומניטארי. אלא שלשמאל הלאומי, כמו מרבית השמאל בארץ גם ככה, לא מפריע העניין ההומניטארי. מצב זכויות האדם בשטחים ביום שאחרי ההפרדה, לא משנה לאף-אחד. וההוכחה היא היחס לרצועת עזה: פונו ההתנחלויות, נגמר הסיפור. לא רוצים לשמוע יותר, ולא רוצים להודות שעזה היא בכיבוש ישראלי (אני יודע שאני נכנס כאן לשטח-אש, כיוון שיש כל מיני אנשים בשמאל הישראלי, והם לא מדברים בקול אחד בעניין הזה, ודווקא מבין פעילי השמאל הרדיקלי יש כאלה שמבינים את המצב בעזה לאשורו, אבל אני חושב שהקול שאני מדבר עליו כאן הוא בולט דיו בכדי שאפשר יהיה להתייחס אליו כך).

והנה השאלה: או שיהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד, או שהם יכולים לחיות ביחד. אם הם אינם יכולים לחיות ביחד, כפי שתומכי פתרון ההפרדה מסמנים, אזי יש בעייה חמורה עם למעלה ממיליון תושבים פלסטינים שיישארו אזרחי ישראל לאחר החלוקה. אבל על זה אסור לדבר, כי הם אזרחים ומה פתאום שנזכיר אפשרות של טרנספר של אזרחים. והנה, אדם רציני כמו שר-החוץ של מדינת ישראל מציע לא לעשות טרנספר, אלא לערוך כמה תיקוני גבול, כדי שיהיו פחות ערבים במדינה היהודית לאחר החלוקה, מתוך התייחסות כנה וישירה לעמדה לפיה יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד (שהיא העמדה המעשית של השמאל הלאומי, ורוב השמאל בארץ בכלל!). ההתנגדות לעמדה הזו, מעידה על קידוש גבולות 1967 כאדמה שיש בה קדושה אימננטית או טומאה אימננטית – קרי, הסתכלות דתית ימנית מובהקת – שאיננה מתייחסת לא לאדם, לא לצרכיו, ולא לבעיות ההומניטאריות העולות מתוך המצב הקיים, ולאלו שתעלינה לאחר יישום פתרון חלוקה.

אני מסיים בדיסקליימר הרגיל שלי: הדברים האלה לא מכוונים לנעוץ מסמר סופי ואחרון בארון פתרון שתי המדינות (כן, כבר יש ארון). זוהי הצבעה על כשל מחשבתי ממשי ובעייה אידיאולוגית הדורשת התייחסות מצד התומכים. אני משוכנע שיש תשובות טובות, ויש סיבות הומניטאריות לדגול דווקא בפתרון חלוקה ולא בפתרון אחר. "ציונים לא מתנחלים" איננה דוגמה לתשובה כזו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כשמר אני לא גזען פגש את גברת אני לא פמיניסטית

נמאסו עליי אנשים שאומרים "אני לא גזען" רגע לפני שהם אומרים משפט גזעני. התופעה הזו היא מסוג הדברים שמעידים על הצלחת-יתר של קמפיין. אני מניח שזה קשור לשואה, אבל לא רק, כי ארצות-הברית בשנות השישים עדיין לא גיבשה עמדה חד-משמעית ביחס לגזענות. בכל מקרה, "גזענות" הפכה מתווית דסקריפטיבית שמתארת עמדה מסויימת, אפילו עמדה לגיטימית (לפחות עד אמצע המאה העשרים) לתווית שיפוטית של הדבר המגונה ביותר. אמרת "גזען", כמו ניצחת בדיון. ומכאן גם: אמרו לך "גזען", אתה מחוייב לדחות את הדברים לפני שתמשיך. התופעה הזו מובילה לשיח שקרי ומגוחך ברוב המקרים, במקום שאדם יוכל לומר "כן, אני גזען" ולהמשיך להגן על עמדתו מאותם שיקולים שהוא מגן עליהם גם כשהוא אומר "אני לא גזען".

כמעט קראתי לפוסט "להחזיר את הלגיטימיות לגזענות". כותרת פרובוקטיבית, שאינני מסכים איתה באמת, כי אין שום דרך שבה אני יכול לראות את הגזענות כלגיטימית. אבל אני חושב שאם הטיעון שדובר עומד להשתמש בו הוא טיעון גזעני, עדיף שלא ידחה את התווית בתחילת דבריו ("אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען, אבל…"). עוד בעייה ששינוי מעמדה של המילה מתווית תיאורית לשיפוטית הוא שבדרך גם המשמעות שלה השתנתה מייחוס תכונות ואיכויות לפי גזע, למשמעות כללית של אפלייה או דיעה קדומה. כך אנו מוצאים אנשים מדברים על גזענות נגד חרדים, נגד הומואים, או נגד תושבי הפריפריה. וזה צד אחר של אותו מטבע, כי ברגע שאנשים חושבים שלגזענות יש מובן כללי של "דיעה קדומה", אז כמעט מתבקש שאנשים יקפצו ויאמרו "אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען", ואולי הם בכלל מתכוונים שהם לא מוכנים שיבטלו את העמדה שלהם כדיעה קדומה נטולת-בסיס אמפירי.

אני לא רואה סיכוי לשינוי בעניין הזה, אבל זו המחשה חדה מאוד לבעיות השיח של הפוליטיקלי קורקט. באורווליאניות מבהילה החלו לחשוב שאם אסור יהיה להגיד מילים מסויימות, אז גם לא יחשבו אותן. נותרנו עם אותם גזענים, עם אותן דיעות קדומות, שבעצם לא יודעים איך לקרוא לעמדה שלהם.

כדי לנסות ולהחזיר אותה למילה תיאורית, יש לזכור ולהזכיר שגזענות איננה בהכרח אפלייה. אפלייה על בסיס גזע היא מסקנה מעשית מן הגזענות, אבל היא איננה הכרחית. אפשר לחשוב, למשל, שהשחורים פחות מוכשרים אינטלקטואלית, ועדיין לא להתנגד להשכלה האקדמית שלהם. "זה יועיל להם פחות, זה קצת פוגע באיכות המוסד שלנו, אבל זה לא אסון גדול". אפשר לחשוב שכל היהודים הם רמאים תאבי-בצע מבלי לשלוח אותם לתאי-הגזים, ואפשר לחשוב שהערבים רוצים לזרוק את היהודים לים, ועדיין לתת להם שוויון-זכויות מלא. האירוניה בהצעה הזו היא שהרבה מן השיח הגזעני שנשמע כיום הוא מפי אנשים שדווקא רוצים להאמין בשוויון התיאורטי של כל בני-האדם, אך עם הגבלות מעשיות על קבוצות מסויימות. היפוך מעניין: גזענות כעמדה אידיאולוגית או (פסאודו-)אמפירית איננה תובעת דרך פעולה או יישום מעשי כלשהו, היא אך גורסת שאונטולוגית ומהותנית היררכיית הגזעים היא כזו או אחרת. בישראל 2010 אנו מוצאים אנשים שדוחים את האידיאולוגיה מכל וכל, ועדיין מבקשים את היישום המעשי, ברוח "נפרדים אך שווים". ההיסטוריה מלמדת שהכזב שביסוד "נפרדים אך שווים" נחשף בסופו של דבר: אם הייתה הפרדה, כנראה שלא היה שוויון.

כדאי בהקשר זה להכניס לדיון את "מסך הבערות" של רולס (יש לי ספק לגבי התאמת המילה "בערות" לתרגום המילה ignorance בהקשרה כאן, אך זוהי המקבילה העברית של המושג בויקיפדיה, ולא עלה בידי לחשוב על תרגום ראוי יותר): האם אנשים מוכנים באופן עקרוני שמעשים של קבוצת קיצון מסויימת תשליך על קבוצת-השתייכות רחבה יותר? האם אנשים מוכנים להימדד על-פי השיוך האתני שלהם ולא על-פי תכונותיהם האישיות? הבעייה היא כמובן שאנשים אינם נוטים להיות כנים בשאלה זו. המקרה הקלאסי הוא אותו מאמר של גאולה כהן שקראתי פעם, ואני מזכיר שוב ושוב כי הוא משעשע אותי יותר מדי [בקצרה: גדעון לוי שאל את אהוד ברק מה היה עושה לו היה פלסטיני, ברק השיב מה שהשיב ועורר סערת-רגע בציבוריות הישראלית; כהן פרסמה מאמר ב"מעריב" שבו טענה שלו הייתה פלסטינית הייתה מבינה שארץ-ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי, ולכן הייתה מהגרת מכאן]. כהן אפילו מוכנה לוותר על "מסך הבערות", וטוענת כי אפילו אם הייתה יודעת שגורלה הוא להיות פלסטינית, עדיין הייתה תומכת בעמדות "התחייה".

אבל ההיסטוריה היהודית עשירה מעט יותר מן המאמר של גאולה כהן, ולכן גם נוכח אנשים שיטענו שגם ב"מסך הבערות" הם היו מקבלים את האפלייה הזו, אנו יכולים להוכיח להם שאין זה נכון. היהודים נלחמו באפלייה. נתן שרנסקי מגדיר עצמו פעיל זכויות-אדם, כי פעם באמת חשבו שהוא כזה, נלחם על זכותם של בני-אדם לנוע בחופשיות ולהתגורר במקום שיחפוצו. אך מאז שהגיע לישראל מסתבר שהוא נלחם על זכותו שלו בלבד לנוע בחופשיות, ולא על חופש-התנועה באשר הוא.

תושבי משגב יכולים להבין לליבם של אותם חברי מועדוני גולף ובוגרי אוניברסיטאות פרטיות שלא רצו לכלול יהודים. "זו לא גזענות", חלילה, אבל יש קונטקסט חברתי מסויים, אנשים שמתאימים למירקם-חיים ואנשים שאינם מתאימים. ואני אומר לכם שהיהודים לא התאימו למירקם-החיים של האוניברסיטאות הנוצריות, ולא התאימו למירקם-החיים של מועדוני החברים שבחדרים אפופי-סיגרים ומקטרות סיפרו בדיחות אנטישמיות! הם ממש לא התאימו, ובכל זאת התעקשו.

היחיד שקונסיסטנטי והיה עובר את מבחן מסך הבערות בהקשר זה הוא הרב כהנא, שהעיר פעם שהוא תמיד תומך באותם מועדונים שאינם מקבלים יהודים. ולכן ראוי שכל תושב יישוב קהילתי שנוסע לחו"ל ונכנס ללובי של מלון יוקרה או למסעדת-יוקרה בלונדון, פאריז או ניו-יורק, צריך לשאול את עצמו אם לפני מאה שנה היו מתירים לו לישון כאן, ואם לא, ואם הוא חושב שבדיקה גזעית-חברתית הקודמת לבחינת תכונות אישיות (או אפילו למבחן הכיס הפשוט), ראוי שישקול אם הוא יכול לשבת שם בין אנשים שנכפה עליהם לקבל אותו. אני יודע שעבורי, לימודים במוסד שבעברו לא קיבל יהודים, שחורים ונשים (בין היתר), הוא בחירה שיש בה גם משום הבעת עמדה לגבי אפלייה כזו בישראל.

זהו, זה המקום שאנו נמצאים בו לגבי הגזענות. את רצף הציוצים שלי על מכתב הרבניות אולי עוד אהפוך לפוסט סאטירי, אם יהיה לי זמן.

עכשיו לשאלה השנייה שמקופלת בכותרת שהענקתי בסוף לפוסט: איך תופעת "אני לא גזען, אבל…" חדרה גם ביחס לפמיניזם. ברור לי שמדובר בשני תהליכים שונים לגמרי, אבל השימוש הרווח של שני הביטויים הללו מעיד שלפעמים, באוכלוסיות מסויימות, בהקשרים מסויימים, פמיניזם הוא פסול כמו… גזענות? הייתכן? נזכיר שעמדה אחת היא אנטי-שוויון ולכן הפכה למאוסה, והשנייה היא חתירה לשוויון, ולמרות זאת הפכה למאוסה. כשמישהו אומר "אני לא גזען, אבל…" אתם יכולים להיות בטוחים שעד סוף המשפט כבר ייאמר משהו מכליל או גזעני. כשמישהי אומרת "אני לא פמיניסטית, אבל…" הסיפא בדר"כ יכולה להתיישב עם פמיניזם, עד שאתה מוצא את עצמך שואל: "אבל למה שלא תהיי פמיניסטית, לעזאזל? מה כל-כך רע בזה?"

אני לא מייחס את התופעה התמוהה הזו ליחסי-ציבור רעים של הפמיניזם, אלא לדומיננטיות פטריארכאלית שהופכת את עצם הקריאה לשוויון למקור-בושה. והדמיון הזה שהתחלתי לחשוב עליו גרם לי להבין עד כמה המאבק לשוויון מגדרי הוא רחוק מסיום, מהישג. אנשים לפחות מתביישים בגזענות, חושבים שאסור להם להיות גזענים גם כשעמוק בפנים הם יודעים שהם כאלה. זה הישג כל-כך מרשים, שאני חושב שצריך להיאבק בו, כדאי שאפשר יהיה לדבר על גזענות. אבל נשים? מי שרוצה זכות על הגוף שלה, או דירוג-שכר שווה, או שיתייחסו אליה לא כגוף בלבד צריכה להתחיל את הטיעון שלה מ"אני לא פמיניסטית…" כאילו שהפמיניסטיות צריכות להתבייש.

אולי, אולי, אולי אני עוד אזכה בחיי לשמוע מישהו אומר, "אני לא שוביניסט, אבל…" עד אז אני אתבייש. בישראלים שיושבים במבואות של מלונות-פאר או באוניברסיטאות יוקרה בתפוצות, אבל מצדיקים את הפרדת הקהילות; בנשים שרוצות פריוולגיות לעצמן אבל לא מוכנות לשלם את המחיר שבתווית האידיאולוגית "פמיניסטית"; ביהודים שמזדעזעים מאנטישמיות אבל שונאים ערבים; באמריקאים שיש להם משנה מאוד סדורה לגבי זכויות פלסטינים או עובדים זרים בישראל, אבל לא מעניינות אותם זכויות של עובדים זרים או תביעות לעצמאות על אדמתם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הברית המושתקת

גם העיתונאי הותיק ג'וזף לליוולד לא פסח על ההשוואה בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד בביקורתו על הספר The Unspoken Alliance, הסוקר את תולדות יחסיה של ישראל עם דרום-אפריקה, תוך התמקדות בתקופת משטר האפרטהייד. אך כפי שניתן לראות גם מהביקורת של לליוולד, ובוודאי מהספר של פולאקוב-סורנסקי (שכותב בזהירות רבה ומגיש לקוראיו תמונה מאוזנת מאוד, ברוב המקרים), הברית הנדונה לא התבססה על דיכוי המיעוט, אלא על צרכים כלכליים ואסטרטגיים.

אמנם, במקום אחד מספר פולאקוב-סורנסקי כיצד התרשם גנרל דרום-אפריקאי מיעילות מערך המחסומים והבידוק בשטחים הכבושים (עמ' 103). זה היה ב-1977. כמה פעמים הוא מזכיר את הקשר שרפול ושרון קשרו בין מאבק המיעוט הלבן בדרא"פ למאבק היהודי בישראל, כרטוריקת התנגדות לחרם על דרא"פ. אבל זו לא הייתה המדיניות הרשמית של ישראל, שנקטה אחד בפה ואחד ביד, וחשוב מכך: קווי-דמיון אלה לא הניחו את המצע לפעילות. ניתן אף לומר, וגם הביקורת של לליוולד מקבלת זאת, ששיתוף הפעולה הבטחוני התקיים למרות הקשיים הדיפלומטיים שנערמו בשל מדיניות האפרטהייד.

כך שלמרות שפולאקוב-סורנסקי מזכיר את הדמיון בספרו, ולליוולד חוזר עליה בביקורת, ובוודאי עוד רבים אחרים יצביעו על הקשר הזה כעדות מפלילה, מדובר בקישור רטורי, בוודאי בהקשר לספר עצמו, אך גם במידה ריאלית. באותה מידה אפשר להזכיר קשרים שראשי היישוב קיימו עם הנאצים, ולהצביע על קווי-דמיון בין המשטרים, או להזכיר קשרים בין ישראל לארצות-הברית, או בין ישראל לשוודיה ולהצביע על קווי-הדמיון ביניהם. וכפי שמבקרי ישראל אינם מקבלים את קווי-הדמיון בינה לבין ארצות-הברית כהוכחה לכך שהכל בישראל בסדר (וממילא מספקים הנחה סמויה שבארה"ב "הכל בסדר"), כך קווי-הדמיון בין ישראל למשטר האפרטהייד אינם צריכים להיות בגדר עדות מפלילה. פולאקוב-סורנסקי עצמו מעיר יפה על התהפוכות שמתקיימות בתוויות ומעמדות במהלך ההיסטוריה:

הישראלים לא קידמו בברכה את התווית הקולוניאלית. ככלות הכל, הציונות הייתה באופנים רבים תנועה אנטי-אימפריאליסטית. ההסתדרות הציונית העולמית אולי חיקתה טקטיקות של מושבות אירופאיות קולוניאליות בתחילת המאה ה-20, אך בשנות הארבעים נלחמו התומכים הקיצוניים של הציונות כדי להוציא את ממשלת המנדט הבריטי מפלשתינה. בעקבות זאת, ישראלים רבים ראו בעצמאותם נצחון פוסט-קולוניאלי הדומה למאבקי שחרור של מדינות עצמאיות חדשות באפריקה ובאסיה, והם התנגדו לכל נסיון להשוות בין ציונות לקולוניאליזם אירופאי. (עמ' 5)

כמובן, שניכוש ההשוואה הרטורית אין בה כדי להצדיק את עוולות הכיבוש, או כדי להכחיש את קווי-הדמיון. לדידי, השוואה מושכלת תמיד תכלול את קווי-הדמיון כמו גם את קווי-השוני, שאם לא כן אין מדובר בהשוואה, אלא בהזהייה (מלשון זהות, ומתוך מודעות לדמיון המצלולי עם "הזייה"). אותם קווי-שוני הם בין האחראים העיקריים לסירוב הישראלי לקבל את התווית הזו. בנוסף, היות שמדובר בתווית ולא בניתוח מושכל, אין כמעט התמודדות ציבורית עם הסכנה הממשית שתעמוד מול ישראל אם ייושם פתרון שתי מדינות (ברוח ביילין-נתניהו), שרק לאחריו תחל ההאשמה האמיתית של האפרטהייד, בניגוד לציפיות השמאל הציוני שהפתרון יסיר את ההאשמה. כתבתי על כך בקצרה כאן.

לאחר הסרת הרלוונטיות של האפרטהייד לדיון בספר, ניתן לחזור לסוגייה המרכזית שהוא עוסק בו, כוחה הגרעיני של ישראל ויחסי דרום-אפריקה. הספר מדגיש את הפן הכלכלי-אסטרטגי של עסקי-הנשק של ישראל ודרא"פ: לאחר שהשקיעה בפיתוח יחסים עם כמה מדינות אפריקאיות בשנות השישים, סבלה ישראל ממפח-נפש כאשר אלה הפנו לה עורף, בין אם בשל שינויי-שלטון פנימיים משלהן, בין אם בעקבות מלחמת יום-כיפור ומשבר הנפט. ישראל הייתה מעוניינת למכור מנשקה, כיוון שייצור עודף על צרכיה הוזיל את עלויות הייצור, וכך ניתן היה לממן חלקית את צרכי הבטחון שלה. אינני מצליח לזכור כעת אם הטענה הבאה עולה בספר או בביקורת, אך החלטה זו מסומנת כתוצאה של מלחמת יום-כיפור, והטלטלה שחוותה ההנהגה הישראלית מההיסוס האמריקאי במשלוח הרכבת האווירית. אמיר אורן כתב השבוע מאמר מעניין מאוד על הקשרים בינלאומיים נוספים של היסוס זה (בעיקר ביחס לוייטנאם, אך גם בהקשר ליחסי ארה"ב עם מדינות אירופה), ואל דבריו על "סדרת הכשלונות של ההנהגה הישראלית" כדאי להוסיף את הלקחים שהנהגה זו הפיקה ויישמה בממשלת רבין הראשונה, כשפרס כשר בטחון מסתובב עם מזוודת מרכולתו בדרום-אפריקה ומן הסתם גם במקומות אחרים:

ההיקלעות לפינה שהביאה לאותם דיונים, משקפת סדרת כישלונות של ההנהגה הישראלית. היא לא הגדירה לעצמה מטרות-על לאומיות, מציאותיות, מפוכחות ובנות השגה. היא מעלה בחובתה למנוע מלחמה ולהכין, אם תתחולל מלחמה, צבא שינצח בה במהירות ובזול. לכן, הנושא המרכזי שהעסיק את המחליטים בשעות שלפני הלחיצה הערבית על ההדק ואחריה היה הסיוע האמריקאי – בציוד לחימה ובמהלכים מדיניים להפסקת אש. בלעדיו היתה ישראל מותשת ומובסת במלחמה ארוכה; אתו פיתחה תלות מוחלטת בוושינגטון.

לליוולד מזכיר פליטת-פה של הנשיא אובמה אותה הוא רואה כעדות לתפיסת ארה"ב את הנשק הגרעיני של ישראל כדריסת-רגל אסטרטגית אמריקאית במזרח-התיכון. השרטוט של אורן את קיסינג'ר טוען טענה דומה, שלושים שנה קודם: משרד החוץ האמריקאי והבית הלבן ראו במלחמת יום-כיפור ובמלחמת וייטנאם מתקפה משולבת של מדינות הגוש המזרחי. זהו גם ההקשר שבו צריך לקרוא את התיאור לפיו לאחר שגילתה ארה"ב שהניסוי הגרעיני לא נערך על-ידי דרא"פ באופן עצמאי, אלא במשותף עם ישראל, הוסר הלחץ. ללא הסבר, ניתן לראות בזה יחס מיוחד, "לא רציונאלי" של ארה"ב כלפי ישראל, או לחלופין את טביעות-אצבעותיהם של זקני ציון דרך השדולה היהודית בוושינגטון. ההקשר האסטרטגי חשוב מאוד, גם אם הוא אפור וציני יותר.

ובכל זאת, חזרה לרטוריקת האפרטהייד, הטובים והרעים: התמונה שמופיעה בשער הכתבה ברוויו, מספרת סיפור אחר מהטקסט. לליוולד חוזר על סיפור המופיע בספרו של פולאקוב-סורנסקי, לפיו כששוחרר נלסון מנדלה מן הכלא, הרעיף עליו חבר-הכנסת לשעבר אלעזר גרנות שבחים, מתאר אותו כמשה הזוכה להגיע אל הארץ המובטחת. מנדלה דחה את המחמאות, ואמר שאנשי דרום-אפריקה לעולם לא ישכחו את תמיכתה של ישראל במשטר האפרטהייד. סיפור זה מופיע בפיסקה הלפני-אחרונה של ביקורתו של לליוולד. הכתבה פותחת בתמונה של מנדלה לוחץ ידיים עם שמעון פרס. אולי אלה שני הפרצופים המוכרים ביותר, ועורך ביקש איקונות של שתי המדינות לוחצות ידיים, כדי לסמל את השותפות שהכתבה דנה בה. אך התמונה גם חותרת תחת הכתבה, מוכיחה שלפרס המתואר כצבוע במפורש (בביקורת כמו גם בספר), יש שותפים בכל מקום.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מול הגבעות העשנות

לקרוא את עמירה הס במלאת עשור לאנתפאדת אל-אקצה. המעט שניתן לה לומר חשוב מן המרובה שמתירים לעצמם אחרים. זהו.

הזכרונות שלי הם הרבה פחות ידעניים או מבוססים משלה, ולכן גם פחות מועילים, למעט עבור אלה שסקרנים להבין אותי, ואינני רואה בכך תועלת מיוחדת. מאיפה אני מתחיל, עוד לא מוכן להישיר מבט אל הגבעות של הגליל, אולי מזכרון החזרה לישראל אחרי שהות של כמה חודשים באירופה, יום לפני ערב ראש השנה תש"ס, ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא ביקור בחנות ספרים (סטימצקי באבן גבירול? בדיזנגוף?), ובמרכז החנות שולחן מיוחד לספרי עמיחי, שאז טרם ידעתי שאני עתיד ליטול את שמו, ואני מתפלא ומתרשם על מקומה הנכבד של השירה בחנות ספרים תל-אביבית, ועוד לא ידעתי שעמיחי נפטר, ושמדובר במחווה זמנית בלבד. ואחר-כך הצפייה האינסופית, המתמכרת, נעדרת תכלית ותוחלת במשדרי האקטואליה. ממתינים למשהו הרה-גורל שיקרה, ועוד משהו קטן מגיע, ועוד מכה. החזרה של ברק לארץ, החטיפה, הלינץ'. ובתווך גם אירועים אישיים: שיחה עם חברה שביקשה עידוד או נחמה, חיפוש נואש אחר מבוגר מומחה שיאיר את עיניי לנסיבות האירועים והקשרם ההיסטורי, ויכוח בערב יום-כיפור עם חבר על מידת התבונה בהתנהלותו של ברק. תמיד הופתעתי למצוא עצמי בעמדה השמאלית ביותר מבין חבריי, היות שאין להכחיש שאני הייתי זה ששקל בכובד-הראש הרב ביותר את טענות הימין.

ראיון עם עמוס עוז שנערך לרגל פרסום "אהבה וחושך" נדמה לי כתוצאה ישירה של המהומות, כנסיון כן להתמודד עם עומק הסכסוך. היום אני יודע שגם בזה מיהרתי לברך, וקולו של עוז היה חשוב מאוד בהכשרת לבבות "מפוכחי השמאל" ו"מאוכזבי תהליך השלום", בעוד הוא עצמו המתין שהלהבות ישככו, כדי שיוכל לשוב להיות סמן של השמאל הפרוגרסיבי, ולדבר על שתי מדינות על בסיס 1967, כמו שוב אפשר להשכיח ולהכחיש את 1948 ואת שקדם לה.

וכן, גם התמונה של הגבעות הירוקות מעלות-העשן, מאחורי סכנין ועראבה, בואכה רפא"ל. אבי ואני נוסעים לסייע בכיבוי שריפה בקיבוץ שכן. אני, כמה אופייני, משותק מכדי לעשות משהו, ואבי חובט באש, שמלחכת קוצים במרחק מטרים ספורים ממיכל סולר. במהלך מאמצי הכיבוי מגיע רכב מסכנין שחזר מבית-המטבחיים, והוא נושא כמה גדיים שחוטים, כמו משיב על השאלה הנושנה של יצחק, וגם על החיפוש המשותף של עמיחי בהר ציון. השיחה בינינו נראית לי כמו שני ליצנים במחזה אבסורד על דו-קיום. חבר נוסף מספר באדישות מסכתית איך נקלע להפגנת המונים בסכנין, מבלי לדעת על המהומות שהחלו.

שני דברים החלטתי אז: שפתרון יהיה חייב להיות מיוסד על הכרה בזהות הפלסטינית של "ערביי ישראל" ועל תביעתם הלגיטימית לכל הארץ; ושעליי להיערך לגור מחוץ לישראל כשתתרחש הקריסה הסופית של הריבונות היהודית בישראל / פלשתינה, אירוע שהערכתי שיקרה בתוך כעשור. אני שמח שהתבדיתי, ויודע עד כמה נואלת, תמימה ואפוקליפטית הייתה ההערכה ההיא. חיברתי מסמך שקראתי לו "לקראת שלום אמת", שבו פירטתי את הניתוח שלי למאורעות האחרונים, לשורשי הסכסוך ולמודל לפתרון. בעצם חשבתי על מדינה דו-לאומית בסגנון קנטונאלי, אלא שלא היו לי המילים או הידע כדי להגדיר זאת. חשבתי לשלוח את המסמך לכל חברי הכנסת, ולאישים בולטים בציבוריות הישראלית. הייתי תמים דיו לחשוב שאנשים באמת אינם מודעים לפן הזה של הסכסוך, ואם רק יאירו את עיניהם, יבינו מה עליהם לעשות. אני שמח שלא שלחתי. מאז העמקתי ללמוד בתחום, וההכרה ביושנו של הרעיון שלי מאירה באור מגוחך את ההתלהבות הראשונית שלי, כמו גם מדכדכת בכל הנוגע לסיכויי התקבלותו וממילא גם על התגשמותו.

למרות הכל, אני בחו"ל. מכיר בחוסר היכולת לברוח; בישראליות המובנית שבאופיי, בתרבות ובשורשים שנטועים במקום, ואוחזים בבשרי וברוחי בכל מקום שאני הולך אליו; בכאב שבגלות, שבזרות. מכריע בשאלות ובין ברירות באופן שנושא בעיקר אופי פרטי, ללא השלכות לאומיות, וליתר דיוק: עם פחות יומרה להשלכות לאומיות של מעשיי. הבחירה לנסוע ללימודים נעשתה אחרי שכבר הכרתי באיוולת ההערכה האפוקליטית ההיא, ולכן אי-אפשר לטעון שהיא נובעת ממנה. ובכל זאת, בשנה זו אני מסיים את הדוקטורט, ואתבקש בחודשים הקרובים להכריע לגבי הצעד הבא שלי, התחנה הבאה שלי. גחלת מאותן גבעות עשנות לוחשת גם כעת, עדיין.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים

אפתח בציטוט של נמרוד:

ההבחנה שיצרתי בין פתרון המדינה האחת והפתרון הדו-מדינתי גסה מדי, באופן טבעי. אבל בקווים כלליים מאד, היא מציעה לאנשי שמאל שני נתיבים ארכיטיפים: פתרון שתי המדינות הוא פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן. בין זכויות היתר הללו: בטחון וחופש יחסיים למיעוטים יהודיים. פתרון המדינה האחת נועד, לעומת זאת, לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים. מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

כדי לעשות צדק עם המתנגדים לי, עליי לחשוב קודם כל על אופן ייצוג פתרון שתי-המדינות בפיסקה הזו, לפני שאסביר מדוע היא מצאה חן בעיניי. חשוב, אם-כן, להדגיש, שמטרת ההנגדה בין שתי השיטות היא המניע לתמיכה מצד התומכים, ולא ההערכות של המתנגדים. לכן, התיאור של "פתרון המדינה האחת" כ"נועד לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון" הוא נכון, גם אם רבים מעריכים שמדינה כזו תביא להגדלת אי-השוויון, לצמצום החופש וכולי. הערכת המתנגדים היא סוגייה נפרדת מהמניע של אלו התומכים בתום-לב.

שתי המילים האחרונות (תום-לב), יוצרות קושי עבורי לצייר את התמיכה בפתרון שתי המדינות: נדמיין מישהו שמדבר על תמיכה בפתרון מדינה אחת, מתוך מחשבה שפתרון כזה יהפוך את היהודים למיעוט במדינה פלסטינית ואולי אף מוסלמית. האם אפשר לומר שהתמיכה שלו היא ב"תום-לב"? ואם הוא איננו מצהיר שזו המטרה, ומדבר על מדינה דמוקרטית, כשהוא חולם על מדינה מוסלמית, האם עדיין נוכל לדבר על תמיכה שהיא ב"תום-לב"? במילים אחרות, אם כדי להחשיב מישהו לתומך כן ונלהב של המד"ל, אני מצפה ממנו לתמוך בשימור הזכויות של היהודים כקהילה מבלי קשר למספרם, האם אין זה ראוי שתומך כן של פש"מ יהיה רק זה שמדבר על מודל כזה מתוך רצון לשלום ודו-קיום?

ולמרות הסייג הזה, נמשיך: יש כמה שיקולים לתמיכה בפתרון שתי המדינות. הם אינם סותרים זה את זה. הסיבה הראשונה (והיא ראשונה כי היא האקוטית ביותר, ונוגעת להווה בכל רגע ורגע) היא ש"הכיבוש הוא רעיון גרוע", כפי שתמצת זאת אריאל שרון, ועל-כן יש לסיימו. סיבה נוספת היא היסטורית, הנובעת מאסכולה לאומית-ליברלית, הרואה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית עקרון חשוב, שתלוי קשר הדוק בזכות ההגדרה של העם היהודי. אסכולה זו אף עשויה להודות שחברון, בית-לכם ושכם הן המורשת ההיסטורית של העם היהודי, אך יש להתפשר עליהן למען מימוש ההגדרה העצמית של כל אחד מן העמים, ושפשרה זו מאפשרת הצדקה היסטורית של הויתור הפלסטיני על מולדתם ביפו, מג'דל ובאר-שבע (וגם אום-אל-פאחם ונצרת). סיבה שלישית היא האיום הדמוגרפי שיוצב בפני ישראל, אם ייכפה עליה להעניק זכויות ואזרחות לתושבי הגדה והרצועה.

בנוסף לשיקולים בסיסיים אלו, ישנם שיקולים להעדיף את פש"מ על-פני המד"ל (בנוסף לטיעון הלאומי-היסטורי שנזכר): בראש ובראשונה מדובר בהנחה שהפערים בין החברות היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית עמוקים בכל-כך הרבה תחומים שנסיון לגשר עליהם – ואף חמור מכך, כפייה לניהול משטרי משותף – נדון לכשלון. שנית, מדינה משותפת פירושה שיתוף במשאבים, שישראלים אינם ששים לחלוק עם פלסטינים. שלישית (ואיני אומר "לבסוף", למקרה ששכחתי טיעונים נוספים), מודל של שיתוף, מעצם טבעו, מחייב הבנייה תהליכית ארוכת-טווח, ואין שום הבטחה שתהליך מעין זה יימשך. מודל חלוקתי בעקרון של שטחים תמורת שלום יכול להיות מיושם, לפחות מבחינת צורנית, במהירות, תוך שינוי מהותי של המציאות בשטח בעקבות החלטה אחת וקצרת-טווח (קוראים ותיקים יזהו כאן את קולו של דודו המשפיע עליי).

מבין שלל השיקולים הללו, הייצוג של נמרוד שואב, כך נראה לי, מהשיקול השלישי לעצם התמיכה בפתרון, ומהשיקול השני לתמיכה בפתרון זה על-פני פתרון דו-לאומי. שתי קושיות נותרות פתוחות בעיניי: האם קיומם של שיקולים נוספים, "נעלים" יותר או "פרגמטיים" יותר מן השיקולים האינטרסנטיים, מקהים את המהות האינטרסנטית? הרי אפשר גם להסתכל על זה מן הכיוון ההפוך: אף אדם לא פועל בניגוד לאינטרס של עצמו, ולכן אין להתפלא על קיומם של אינטרסים כאלה. השאלה היא, לכן, אם ישנן טענות שהן ראויות יותר מהאינטרס הצר בלבד. הקושייה השנייה נוגעת לרטוריקה: האם יש לנו דרך להבחין בין מי שמאמין בשיקולים הנעלים או הפרגמטיים יותר אך משתמש ברטוריקה האינטרסנטית למען קהלו, לבין מי שהמניע העיקרי בעיניו לתמיכה בפש"מ הוא המניע האינטרסנטי?

עשיתי כאן תרגיל שעתיד לבלבל גם אותי: נמרוד העלה בעצם טיעון שאני העליתי כאן לא פעם. הוא מצא חן בעיניי מאוד, וכשהבאתי אותו לידיעת קוראיי, החלטתי לנתח אותו מכל כיוון אפשרי. בעצם, מלכדתי את עצמי לביקורת עצמית, שאינני יודע איך הייתי מתמודד איתה לו הופנתה כלפיי. וכעת היא מופנית: עם כל השאלות הקשות הללו, מדוע אני עדיין תומך במד"ל כפתרון, והאם אני יכול לעמוד מאחורי הביקורת החריפה שהבעתי לא פעם נגד תומכי פש"מ?

ראשית, אציין את הסיבה שהפיסקה הזו העלתה בי כל-כך הרבה הרהורים: אני חושב שהפער הסוציו-אקונומי בין ישראלים לערבים הוא אחת הבעיות הפחות מדוברות, בין היתר משום שרבים ממנהיגי מחנה השלום ותומכי פתרון חלוקתי הם ליברלים בתפיסתם הכלכלית. עם זאת, אני חושב שהפער הוא כל-כך משמעותי, שאין כמעט אפשרות לחזות פתרון שלום יציב, מבלי לכלול בו מהפך משמעותי בכלכלה הפלסטינית. מהפך שכזה יהיה חייב לבוא, לפחות בחלקו, על חשבונה של החברה הישראלית. מכיסה. הדבר הזה נובע משתי סיבות מרכזיות: לישראל חלק משמעותי בנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית; פיתוחה של ישראל נעשה תוך ניצול של כח-אדם פלסטיני זול. לאלו שתוהים מה היה מצב הכלכלה הפלסטינית אלמלא ישראל, אילו הם נשארו תחת כיבוש מצרי וירדני, או אילו הייתה קמה מדינה פלסטינית ב-1947, נבהיר: אילו הכלכלה הפלסטינית הייתה מתפתחת להיות כלכלה נחשלת במדינה עצמאית הנפרדת מישראל, לא היה זה באחריות ישראל לפצות על-כך. היות שכך התפתחו הדברים, מוטלת על ישראל החובה הזו.

היסוד הזה נעדר מכל ההסכמים המוכרים לקראת פתרון שתי מדינות. במקומו אנו מוצאים את היפוכו: בהסכם יוזמת ז'נווה נאמר שישראל לא תהרוס התנחלויות, והפלסטינים ישלמו לישראל כפיצוי על המבנים הללו. ומי יפצה את הפלסטינים על כל שעות העבודה שהם השקיעו בבניית ההתנחלויות הללו ללא שכר הוגן? ומי יפצה את הפלסטינים על עתודות הקרקע שנלקחו מהם, ושישראלים נהנו מבלי לשלם במשך למעלה מארבעה עשורים? ומי יפצה את הפלסטינים על כל המחסומים הכרוכים בשעות-עבודה ושינה אבודות שהוקמו כדי להגן על המבנים הללו? את כל זה אין הסכם ז'נווה מזכיר.

על-כן, למרות שיש בעיות גם במודל שאני תומך בו, למרות שיש שיקולים כבדי-משקל מצד המתנגדים, שעדיין לא מצאתי לכולם תשובה הולמת, אני חושב שעול ההוכחה עדיין נמצא במחנה הפש"מ: כיצד תומכים בפתרון חלוקתי שאיננו מבוסס על פחד, גזענות, זלזול ושינאה? אלו מרכיבים אפשר להכניס לתוך הפתרון, כדי שיעודד דו-קיום, הכרת האחר ושיתוף-פעולה בין הצדדים, גם לאחר מימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית, ומתוך רצון כן להשתלב במרחב? אלו מאמצים ישראל מוכנה לקחת על עצמה כדי לתרום לכלכלה הפלסטינית ולקדם אותה לקראת המהפיכות של הדורות האחרונים מבחינת הגלובליזציה והתקשורת?

כל עוד תגבר הרטוריקה בזכות היפרדות, הימנעות מאפרטהייד או מ"סיוט המדינה הדו-לאומית", יהיה מקום לחשש שהתמצות של נמרוד הוא מדוייק: " פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן". אלה שתומכים בפתרון הזה, הגם שאין צורך להתבייש בפן ריאל-פוליטי הגלום בו, מחוייבים להתייחס לצדדים הללו, שאינם פחות ריאליים או רלוונטיים להסכם שלום. וגם מן העבר השני, כמובן, נותרות שאלות רבות מדי, שמחזקות את הקביעה שבה חתם נמרוד את דבריו: מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

זוטות

בין מוסר לפוליטיקה

הויכוח על הופעות תיאטרון באריאל מדגים את בעייתיות היחס הישראלי לכיבוש. למה אריאל לא ובאר-שבע כן? התשובה המוכנה היא כי שם הכיבוש זכה להכרה בינלאומית ואילו שם לא. מעניינת במיוחד ההערה של הספרי, איש השמאל הלאומי, כזכור, שבעצם לא רואה פגם מוסרי באריאל. הרי אם הייתה מעוז כיבוש מתועב, לא היה מייחל שהיא תיכלל בישראל במסגרת הסכם מדיני. מצד שני, אם אין בה בעייה כלל, מדוע להתנגד כעת להעלאת מחזותיו שם? כנראה משום שלמרות שאין פגם מוסרי באריאל (לשיטת הספרי), הוא משתמש במעט הלחץ הפוליטי שיש לו, כדי לקדם את הפתרון הפוליטי הרצוי לו. ועד שהפתרון ייושם, יש בעייתיות במעמדה של אריאל, משום שהוא זהה למעמד של מקומות אחרים, שאינם מקובלים עליו, ושצופנים סכנה עבור המדינה והציונות, לשיטתו. זוהי, כמובן, פרשנות שלי להצהרה שלו. נזכיר שביוזמת ז'נווה, בניגוד למפות ששורטטו עד אז, אריאל לא נכללת. זו יכלה להיות התחלה טובה לפוסט שיבהיר את הצעד הדרוש, לדעתי, מצד אנשים הגונים התומכים בפתרון חלוקתי, אך אין לי כח לכתוב אותו. בקצרה: ההסכמה הבינלאומית הקודמת על חלוקה (החלטה 181 של האו"ם) צריכה להיות הבסיס לחלוקה, ומשא-ומתן על החלפת שטחים יכול להסתיים בגבולות 1967, פחות או יותר. רוב התומכים בפתרון חלוקה, מעדיפים שגבולות 1967 יהוו את הבסיס, שמשם נושאים ונותנים על תיקוני גבול. פתרון כזה, בפועל, הוא מה שג'רי הבר כינה "פתרון המדינה היהודית".

אומץ ופחדנות בתהליך השלום

לא ברורה לי החלוקה של אלוף בן לפיה אם נתניהו יחתור לפתרון שתי מדינות יהיה זה "מהלך פוליטי מבריק", ואם לא יחתור אליו, הרי שמדובר באדם לחוץ החושש מאביו ומאשתו. ראשית, לא במקרה נתניהו נשוי לאישה בעלת דיעות ימניות, ולא במקרה אביו הוא רביזיוניסטי. אין זה מופרך שדיעותיו קרובות לאלו הקרובים אליו, ושהוא איננו נתון ללחציהם, אלא שותף לתחושותיהם. חשוב מכך, אנחנו יכולים לשער שאנשי ימין יראו דווקא בפתרון חלוקה את הפתרון של הפחדן הנתון ללחצים, ואילו את המשך הכיבוש כמדיניות אמיצה. אני חושב שאלה ואלה טועים, ושאף-אחד מן הפתרונות איננו "אמיץ" אינהרנטית או פחדני באופן מהותי. אפשר להגיע להסכם שלום מתוך פחד, או להימנע ממנו באומץ ולהיפך. לכן, גם כאן שאלות "מדוע" ו"איך" ימשיכו להעיב על ניתוח ה"מה".

ככלל, כתבה מעניינת מאוד. אחת הנקודות המעניינות ביותר היא שרטוט דמותו הצבאית של נתניהו:

בהתאם לאופיו וכפי שנהג בקדנציה הראשונה, הוא חסכן בהפעלת כוח צבאי. תגובותיו לירי מעבר לגבול מדויקות ומדודות... הוא מרגיש הרבה יותר בבית ב"או"ם-שמום" מאשר בתרגיל אוגדתי או בחמ"ל, וממעיט בסיורים צבאיים.

משבר מביך

אמיר אורן מצביע על מכשולים אפשריים בדרך למינוי הרמטכ"ל:

טירקל הוא כרגע המחסום מפני משבר מביך בהליך מינוי הרמטכ"ל. גלנט יוכל בוודאי לצלוח את מסלול השאלון והראיון ללא רבב מכשיל. אבל מה אם החקירה המשטרתית תגיע בעקבות הרפז אל עוזרים של ברק, אפילו פעלו ללא ידיעתו, ותתחולל מהומה ציבורית שתביא לסילוק שר הביטחון מתפקידו, ושר הביטחון החדש יחליט להמליץ על אלוף אחר לרמטכ"ל? ההיגיון מחייב להמתין עוד זמן מה עד שכל הנתיבים הללו, דחוקים ככל שנראים סיכוייהם, יישללו. וטירקל מתכוון לחכות. הכרעת הדין, יודע השופט, קודמת לגזר הדין.

רשמתי לפניי גם את ההערה הבאה:

כדאי לו לוותר מראש על שנה רביעית; האופק שלאחריו ייראה קרוב יותר לאלופים המתלבטים.

הדים רבים

המכתב של "אם תרצו" לנשיאת בן-גוריון, פרופ' כרמי, ממשיך לעורר הדים. בין המגיבים: אקדמאים מובילים ומוערכים מאוד בישראל ובעולם (כולל אזרחי, גזית, הירשפלד, חבר, שטרנהל ואחרים. קישורים כאן). התגובה הנחרצת הזו היא בדיוק מה שהאקדמיה הישראלית הייתה צריכה, וכל הכבוד לכל אלו שהשמיעו ושישמיעו את קולם למען החופש האקדמי. במישור הפוליטי, לעומת זאת (ולא שאני אומר חלילה שלתנועת הקונצנזוס הציונית יש כוונות פוליטיות), אני לא בטוח שמדובר בפרסום מזיק למרות הביקורת החריפה. בטווח הארוך, לצערי, זה אף עשוי להיטיב עימם.

את התגובה השפויה ביותר, וגם המשעשעת ביותר, כתב אדם שהתכנה (בפסבדונים, אני מניח) ג'ו קריידן, בתגובה לפוסט של יובל דרור:

אני לא מצליח לגרום לסטודנטים שלי לקרוא את המאמרים שבסילבוס, אז להשפיע על העמדות שלהם?

הערה זו הצליחה להאיר באור כל-כך נכון את האיוולת הגדולה של הקמפיין של "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" (שום קשר בין השניים, כמובן). יש תמימות רבה במחשבה שמרצים משפיעים על דיעותיהם של סטודנטים עד כדי כך שציונים נלהבים יוצאים מהשיעור כשהם אנטי-ציונים. הזלזול במרצים, ההתבוננות הפונקציונלית על הקורס במספר השעות שלו, מספר נקודות הזכות שהוא מקרב את הסטודנט לתואר וכן הדרך הקלה ביותר לעבור את הקורס עם מינימום השקעה אינטלקטואלית (קניית עבודות, קריאת סיכומים של אחרים ועוד) הן כל-כך נפוצות בתוך האקדמיה הישראלית, שהמחשבה שבסילבוסים טמון האיום הקיומי על ישראל היא נואלת כמעט כמו הציפייה שבוגרי מבוא לסטטיסטיקה מוכשרים לעסוק בסטטיסטיקה, או יזכרו משהו מהקורס הזה בסמסטר הבא.

כמובן, שהאינטילגנציה הישראלית משפיעה רבות על הלכי-רוח בציבור. לא עד כדי שינוי הקונצנזוס ב"עופרת יצוקה," אך בתהליכי עומק שעוברים על החברה בישראל. אך השפעה זו נעשית על-ידי שיג ושיח של מרצים עם עמיתיהם בחו"ל, על-ידי הופעות בטלוויזיה וברדיו ופרסום טורים פובליציסטיים בעיתונות הכתובה. אולי כש"אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" יבינו את זה (בנפרד, בנפרד), הם יזנחו את הסילבוסים וינסו לצמצם את מקור ההשפעה האמיתי של האקדמיה.

ובינתיים בעולם

גרמניה ופולין מצמצמות את הצבא הסדיר שלהן; ריצ'רד סילברסטיין מודיע על המינוי הצפוי לראש השב"כ הבא, מגיב לסקפטיות של מלמן בעניין, ומדווח על הצנזורה ביו-פוסט.

ונעבור לפרסומות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כוחות חיצוניים ופנימיים

על-מנת לשרטט מפה של כוחות וסכנות ביקום פרימיטיבי, עלינו להדגיש את יחסי הגומלין של רעיונות הצורה וחוסר-הצורה. מושגים כה רבים של כוח מבוססים על מושג החברה כסידרה של צורות המעומתת עם אי-צורות שמסביבה. בצורות טמון כוח, וכוח אחר טמון באיזור הבלתי-מוגדר, בשוליים, בקווים המפוזרים, ומעבר לגבולות החיצוניים. אם טומאה היא סוג מסויים של סכנה, על-מנת לשייך אותה עלינו לערוך מצאי של כל מקורות הכוח האפשריים…

הבחנה זו בין מקורות פנימיים וחיצוניים של כוח נמצאת בהתאמה, על-פי רוב, עם הבחנה נוספת, בין כוח נשלט ובלתי-נשלט. על-פי אמונות נפוצות, הכוחות הפסיכיים הפנימיים אינם מוּנָעים בהכרח על-ידי כוונת הסוכן. הוא בהחלט עשוי להיות לא-מודע לכך שיש לו כוחות, או שהם פעילים… ז'אן ד'ארק, למשל, לא ידעה מתי הקולות ידברו אליה…

לעומת זאת, הקוסם איננו יכול ללחוש לחש בטעות; כוונה מיוחדת היא תנאי מקדים לתוצאה.

היכן למקם את הטומאה בפער שבין כוח נשלט ובלתי-נשלט, בין פסיכֶה וסמל? כפי שאני רואה זאת, טומאה היא מקור סכנה מסוג אחר לגמרי: ההבחנות של רצוני, בלתי-רצוני, פנימי, חיצוני, אינן רלוונטיות. יש לזהות אותך בדרך אחרת…

כאן אני רוצה להציע, בהיסוס-מה, קורלציה: היכן שהמערכת החברתית מכירה במפורש בעמדות סמכות, למחזיקים בעמדות הללו מייחסים כח רוחני מפורש – נשלט, מודע, חיצוני, ומאושר – הכח לברך או לקלל. היכן שהמערכת החברתית דורשת מאנשים להחזיק בתפקידים שאינם חד-משמעיים באופן מסוכן, לאנשים אלו מיוחסים כוחות בלתי-נשלטים, בלתי-מודעים, מסוכנים ובלתי-מאושרים – דוגמת כישוף ועין הרע.

[מארי דאגלס, "טוהר וסכנה", תרגום שלי. תרגום עברי מלא יצא לפני כמה שנים בהוצאת רסלינג ושוב בהוצאה מחודשת השנה, אך אין לי נגישות אליו. מקורות אחרים שאני מביא בחשבון לצורך הדיון: "טוטם וטאבו" של פרויד (הבאתי תרגום קטע כאן, אם כי החלק החשוב על דו-הערכיות של הרגשות איננו מפורט שם), וסיפור ארון הקודש במקרא: שמואל א', פרקים ד-ז).

המנסרת של אנתרופולוגיה דתית מסייעת חלקית בהתבוננות על יחס הציבור בישראל לשטחים בכלל ולגדה המערבית בפרט. עוד הרבה לפני שעמדתי על כלל המשמעויות של הדימוי הזה, התחלתי לדבר על האיוולת (או, למצער: חוסר-התוחלת) שבויתור על השטחים הללו כקורבן שנועד לכפר על חטאי 1948. עוד פחות מזה הבאתי בחשבון את המשמעות של קורבן על חטא מוכחש. מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי מספק דוגמה מובהקת לבעייתיות הרעיונית של הרטוריקה הזו. תחת הכותרת "רוח גבעת רם" ניסה העיתון לשרטט אידיאה של עולם שאף-פעם לא היה, שבו מוזיאון ישראל והאוניברסיטה העברית נתנו את הטון במדינה, ושאלו איבדו את בכורתם לאתרים אחרים בירושלים דוגמת גבעת התחמושת והכותל. זהו רעיון נחמד, נראטיב שעשוי להוות בסיס ליום סיור נוטף אידיאולוגיות בעיר, אך כתיאור מציאות היסטורית הוא לוקה בחסר.

האם רוח גבעת רם היא שהכשירה את החיילים שהשיגו את הישגי הכיבוש של 1967? האם שכחו ב"הארץ" את 1948 או את 1956, וכמה דברים שהיו בין לבין? מעל לכל, מפתיע שמחדר ברחוב שוקן בתל אביב, עולה קריאה לשוב לרוח ירושלמית-עגנונית, תוך התעלמות מוחלטת מכך שתל אביב היא זאת שנתנה את הטון ואת הרוח הרבה יותר מירושלים בכל שישים שנות קיומה של מדינת ישראל. ואם אכן גבעת התחמושת והכותל טימאו את הרוח הישראלית, כיצד אפשר להסביר בטרם סיום הכיבוש את התעוררותה המחודשת של הרוח הזו, כפי שמגולמת בפתיחה החדשה של המוזיאון שבה תולה העיתון תקוות רבות כל-כך?

על-כן, במקום לשגות באשליות ליריות של ניגודים דיכוטומיים המסודרים נאה בטבלאות, יש להכיר במציאות המורכבת: גם לפני שנכבשו השטחים לא הייתה ישראל חפה מבעיות. גם אחרי שנכבשו, אין היא נעדרת מעלות. המבקשים לראות את המציאות בשחור-לבן, בין מימין או משמאל, רוצים לדעת שפעם היה טוב, ושהיום רע, ויכול לחזור להיות טוב, אם רק ננקוט בטקטיקה פשוטה. בבחירתם השטחית לניתוח המציאות הם דנים עצמם לאכזבה, ורחמיי עליהם.

הגדה המערבית היא דוגמה קלאסית לאותם חפצי טאבו שפרויד ודאגלס מדברים עליהם: מימין משוכנעים שללא הגדה המערבית, ישראל אינה בת-קיימא. הגדה הופכת בדמיונם לחפץ רב-עוצמה, כמו קמיע שהמחזיק בו הוא בלתי-מנוצח, ואם יישמט בטעות מידינו, אבוי לנו. משמאל, הכיבוש הוא מקור הרע, הוא שגורם לעולם לשנוא את ישראל, הוא שמקשה על ישראל להיות הדמוקרטיה שהיא יכלה להיות, הוא מקור הסכסוך, ואם נצליח לזרוק אותו על מישהו אחר (שתי מדינות! שלוש מדינות! שמונה מדינות!), כמו התפוח-האדמה החם ממשחקי יום-ההולדת, הקללה תוסר מעלינו.

אסור להתכחש, כמובן, להשלכות הממשיות שיש לכיבוש המתמשך על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. המחשבה שניתן להחזיק בעם אחר ללא זכויות מבלי שהדבר ישפיע על זכויות העם המשעבד, הייתה נואלת מלכתחילה. הביטוי הברור לכך נמצא בספרם של עדי אופיר ואריאלה אזולאי, "משטר זה שאיננו אחד" ולעדכונים יומיומיים אפשר לבקר בבלוג "מדרון חלקלק".

אלא שלכיבוש עצמו, לא כל שכן לשטחים בהם הוא מתקיים, אין את הכח המאגי המייחסים להם. ישראל יכולה, אם תרצה בכך, לסיים את הכיבוש תוך כמה חודשים, כפי שמבטיחים לנו פעם אחר פעם, "אפשר להגיע להסכם תוך שנה". אפשר – אך פינוי ההתנחלויות, פינוי הבסיסים, שינוי מצבם האזרחי של הפלסטינים לא ימחק את מה שהיה עד עכשיו. נורמות שהשתרשו, אנשים שהשתנו במהלך שירותם, שפה, תרבות וכלכלה המבוססות על אלימות גלויה ואלימות מודחקת לא יימחקו באיבחה.

כאן טמונה הסכנה בהסתכלות המאגית על הכיבוש כמקור הרע: אלה שמצפים שסיום הכיבוש ימחק את הרע, יתפכחו מהר מאוד, והקושי להתמודד עם המשכו של הסכסוך הישראלי-ערבי לאחר שהכיבוש יסתיים לא יוליד טוב. בעיקר אני חושש מההשלכות שיהיו למהלך כזה אם יתפרץ סכסוך בין ישראל לפלסטין, כאשר רוב אזרחי ישראל עדיין רואים עצמם אדונים, המסרבים להתמודד עם העוולות שהם אחראים להם – לא "הכיבוש", לא "השטחים" – הם עצמם. דוגמאות היסטוריות כבר יש – מי שזוכר את פינוי עזה בעקבות "עזה ויריחו תחילה", והשיח על עזה עם פרוץ מהומות אוקטובר 2000, יודע על מה אני מדבר. מי שזכרונו אינו מוכן להוליך אותו רחוק כל-כך, נקווה שהוא יכול להיזכר בפער שבין השיח על "הפינוי" בזמן ההתנתקות, לבין "עופרת יצוקה". כגודל הציפיות מן המהלך הפטרוני של סיום הכיבוש ("נתנו להם", "עזבנו אותם"), כך מתפרצת האלימות בחוזקה רבה יותר כשהציפיות נכזבות. מהלך פטרוני "חיובי" מוחלף במהלך פטרוני "שלילי". ואגב, אם לחזור למאמר ב"הארץ" שהחל את הרשימה הזו, מוזיאון ישראל לא שופץ ביום אחד. מדובר בתהליך שנמשך כמה שנים, והתמשך במקביל לפשעי המלחמה שנעשו ב"עופרת יצוקה", בהנחיית ממשלת אולמרט היושבת בגבעת רם. תסתדרו עם העובדות, הוזים.

[ציון ביבליוגרפי הוא קצת בעייתי הפעם. המהדורה שיש לי בבית היא ממש לא סטנדרטית, ויש מהדורה חדשה של ראטלדג' עם תמונה של כיור על העטיפה (אני לא רוצה לספר מה יש על העטיפה של המהדורה שלי). הציטוט לקוח מתוך הפרק Powers and Dangers, זו אולי הדרך הטובה ביותר לסייע לאנשים להגיע אליו. ואחרי כל ההסבר הזה, הפנייה למהדורה שהשתמשתי בה:

Douglas, Mary. Purity and Danger. An Analysis of the Concepts of Pollution and Taboo (London and Henley: Routledge and Kegan Paul, 1978), 98-99.

זהו].

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבחר ציטוטים

התגית מבחר ציטוטים תוביל (גם) לעוד פוסטים כאלה:

ענייני נשים

כשנתבקשו המארגנים להסביר את פשר הבקשה להגיע בבגדים מכוסים, הטילו אלה פצצה: הבקשה הגיעה מהנשים הפלסטיניות. כאן נתקלו תומכות ותומכי המאבק בדילמה – אם אנחנו באמת תומכות בזכויות נשים, אזי בראש ובראשונה חשוב לאפשר לנשים הפלסטיניות להרגיש בנוח כדי שהן תגענה להפגנות (ההפגנה צריכה להצטייר כבעלת חזות "מכובדת" כדי שהן תגענה). מאידך, טוענות הפעילות כי שוב אנו דוחות את המאבק המגדרי מול מאבקים "חשובים יותר", מדיניים-ביטחוניים, ושהנשים "תתגברנה". מה שנקרא, יש "עניינים פוליטיים" ויש "ענייני נשים"…

לכן הרעיון הנפלא של אחת הפעילות לערוך מפגשים בין פעילות יהודיות לפלסטיניות, ולשמוע את אשר על ליבן, בקשותיהן ודיעותיהן ממקור ראשון נשמע כרעיון הכי טוב שעל השולחן. זאת כדי להימנע מהקרע הקיים בין פמיניזם מערבי לפמיניזם מזרחי ולנסות ליצור שיתוף פעולה ופתרונות חדשים בצורה יצירתית.

– מיה ולנשטיין, "על גופיות ותחתונים במאבק נגד הכיבוש", פורסם ב"העוקץ", 28 ביולי, 2010.

פתרון המדינה היהודית

מי שתומך במדינה פלסטינית מפורזת, בעצם מתנגד לפתרון שתי-מדינות אמיתי. הוא כלוא בסתירה פנימית. אולי כדאי שנתחיל לכנות הצעות פשרה כאלה "פתרון המדינה היהודית", כשהיהודים מקבלים מדינה משלהם, ואז מחליטים כמה מתוכה לתת לפלסטינים.

– ג'רי הבר, "מה הפלסטינים באמת רוצים?" הציוני המגנסאי, 29 ביולי, 2010. (תרגום שלי).

רמון בוגד

סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה.

– יוסי גורביץ, "התחמן", החברים של ג'ורג', 30 ביולי, 2010.

לבוש ושוויון

…הרי נשים רבות מתחתנות, יולדות ילדים, מכפיפות את עצמן לדיאטות חמורות, עוברות ניתוחים פלסטיים ולובשות בגדים לא נוחים ויקרים בשל צווים תרבותיים שהם לא בהכרח פחות פטריארכאליים ודכאניים. כל אלה אינם אסורים בצרפת. אז למה לאסור דווקא פרקטיקה תרבותית המזוהה עם התרבות הפטריארכאלית המוסלמית? זהו ויכוח ערכי עקרוני אמיתי ויסודי, המתנהל בחברות ליברליות רב-תרבותיות רבות, ופתרון טוב – עדיין אין. ..
הצעת החוק של מרינה סלודקין מטילה עונש של חודש מאסר על כל אדם בישראל שיעז ללבוש על פניו כובע צמר בחורף. שומרים הניצבים בפתח בתי קפה וחיילים במשמרת לילה בחרמון יסתכנו בחודש מאסר אם יחבשו "כובע גרב" שיכסה את פניהם או חלק מהם. גם מפגינים שאינם רוצים שמצלמת המשטרה תקלוט אותם, בין שהם מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט ובין שהם מפגינים נגד ניסויים בבעלי חיים, יעברו עבירה פלילית אם יכסו חלק מפניהם כדי להגן על פרטיותם מפני פלישה דורסנית של הרשויות.
לעומת זאת, נשים שיוכפפו לדיכוי פטריארכאלי חמור, בין אם מוסלמי, יהודי או נוצרי, לא תזכנה לשום סעד מן החוק המוצע – בלבד שפניהן לא יכוסו "באופן שלא ניתן לזהותן בבירור". אם הן ייאלצו לכסות את כל חלקי גופן, לרבות כפפות על ידיהן, אך הרעלה על פניהן תהיה כזו שמאפשרת לזהותן בבירור – החוק המוצע לא יגן עליהן.
במקום לשלוף מהמותן הצעות חקיקה מבישות, מן הראוי לקיים דיון ציבורי ערכי-עקרוני על ערכי היסוד של החברה הישראלית, ולהילחם על כך שגם השוויון יוכר כערך יסוד כזה, לצד כבוד האדם והחירות.

– אורית קמיר, "הצעת החוק הישראלי לאיסור רעלות- רחבה מדי וצרה מדי", כבוד אדם וחוה, 16 ביולי, 2010 (לצערי, לא קראתי את הדברים הללו כשהערתי את ההערה שלי עצמי על כובע הצמר. הוספתי לשם קישור בדיעבד).

הכי טוב צ'ק

ואכן, היבט ההענקה של פעולת-חליפין עשוי להיות נפרד מאיזשהו חפץ חומרי, כפי שהנשאל רוברט מסביר: "אני חושב שהחלק של המתנה, כמו מחוות משמעותיות שאתה נוקט כלפי הזוג, הם המהלכים בשיחה, מחיית-דמעה כשמישהו אומר משהו מרגש בזמן הנאומים, ההעמדה לתמונה". אף כי המערכת הקפיטליסטית עורכת התאמה להיבטים אלו של המתנה, ובייחוד במיצרוּך (commodifying) של מוצר או שירות שיימכר בהקשר של חתונה, הם אינן ניתנות בנסיבות רגילות לרכישה או מכירה בחברה האירו-צפון-אמריקאית. הבעייה השנייה, אם-כן, במתנת המזומנים היא שהיא מקושרת קשר הדוק מדי לשוק, למצרכים ולחליפים, ויש מעט מדי דרכים להפריד אותה מהקשר האינהרנטי הזה…

ומכאן הבעייה האחרונה שבמתנת המזומנים: היא מוכתמת בתכונות הכלכליות, הניתנות לחלוקה, המחללות, הבלתי-אמצעיות המשחיתות והממצרכות שלכאורה קשורות לכסף עצמו. אף כי רוב האנשים באירו-צפון-אמריקה כמעט אף פעם אינם מודים שלכסף יש כמה או אפילו אחת מן התכונות הללו, קיומן של סתירות בתיאורים תרבותיים איננו מערער על תוקפן של אמונות אלו…

הקידוד של הצגת המתנות נעשה מורכב עוד יותר ברגע הנתינה: בחנויות שונות למוצרי מסיבות וחתונות באיזור ויניפג, זוגות יכולים להשיג כלי-קיבול בצורת באר-משאלות, כלוב ציפורים, סלים, כנסיות, מחוכים, סככות או מרכבות סוסים כדי לאסוף בהם כרטיסים של הצגת המתנות. חפצים אלו אינם באים במקום עטיפת המתנה, כפי שהם עשויים להיראות; במקום זאת, מיכלי התצוגה מרחיבים את הערך הרפלקסיבי, על-ידי העברת העול של הסוואת המתנה מהמעניק למקבל. הקידוד המשותף הזה מתרחב לאופן שבו הזוגות מחווים הכרה בקבלת המתנה. כפי שרוברט מסביר, הם אינם מודים לנותני המתנה ישירות: "יש מידה של צניעות כשמגיעים לזה… לא מדברים על זה ישירות שנתת להם מזומנים. הם מודים לך על ההשתתפות."

– Pauline Greenhill and Leah Allen, "The Most Ambiguous Gift: Cash and the Presentation Wedding Tradition in Manitoba," Parallax 16.1 (2010): 7-18.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

השלמה עם מלחמת התשה היא משגה אסטרטגי

חיפשתי דבר אחד ומצאתי אחר, שלא ידעתי על קיומו. ספרון (73 עמודים כולו) מאת יצחק רבין על המלחמה בלבנון, ובו אוסף רשימות ומאמרים שנתפרסמו תוך כדי המלחמה בתקשורת. חלק מן הדברים רלוונטיים גם לימינו, אחרים פחות. הציטוטים אינם נוגעים כולם לאותה מלחמה, באשר רבין עובר לנושאים רחבים יותר שלמלחמה הייתה השלכות עליהם, ובראש ובראשונה הסכסוך מול הפלסטינים. ככלל, הקריאה עוררה אצלי מחשבה גם על החזית הלבנונית דהיום, גם על משמעויותיה של המלחמה ב-2006, שטרם הובררה די הצורך, וגם על "כיפת ברזל" הנדונה בימים אלו בתקשורת. חלק ניכר מן הציטוטים הוא לצורך תיעוד ראיית הדברים אז, ולאו דווקא בשל השלכה אופרטיבית למצב כיום:

הציטוטים הבאים הם מתוך הפרק הראשון שנכתב באוגוסט 1981:

"בסוריה חוששים מאוד, ומבחינה צבאית החשש גם מוצדק, שאם ישראל תחליט לפעול נגדם – אין בכוחם לעמוד בצורה נאותה בלי אבטחת אגפם המערבי. האינטרס האסטרטגי הסורי, כפי שהוא מוגדר על-ידם, מכתיב להם, אפוא, תפיסת מאחז צבאי רציני בבקעת הלבנון." (8)

" המדיניות הסורית המוצהרת היא מניעת חלוקת לבנון. מדיניות זו מבטאת אינטרס סורי בסיסי, שלהערכתי לא ישתנה גם אם יתחלף המשטר בדמשק. בישראל נשמעה דעה כאילו ניתן לעשות 'עסקה' עם הסורים: לוותר להם בלבנון כדי שיוותרו לנו על חלק מרמת הגולן. כל המעלה על דעתו אפשרות זו – משלה עצמו.

הסורים נאבקים על מעמדם בעולם הערבי, על-כן עמדתם בנושאים הנוגעים גם לישראל היא מן הקיצוניות. הם, למעשה, נושאי הדגל של הפתרון האש"פיסטי יותר מכל מדינה הגובלת עם ישראל, למעט לוב, יותר מכל מדינה אחרת בעולם הערבי. איני רואה שום סיכוי לשינוי בעמדה הסורית הזו." (9)

"תהא זו אשלייה להניח, שעל-ידי פעולה צבאית ניתן לחסל את ארגוני הטרור בלבנון ולשלול מהם את רצון הפעולה נגד ישראל. תיאורטית ניתן הדבר אם נכבוש את לבנון כולה, כולל ביירות, ונחזיק בה במשך שנים. איני ממליץ על דרך זאת… נראה לי, על-כן, שעלינו להציב לעצמנו יעדים מוגבלים יותר.

ראשית – עלינו למנוע חדירה של מחבלים מלבנון לשטח ישראל. זה נעשה עד-כה בצורה יעילה, על-ידי מערכת הגנתית אקטיבית פעילה, שמשולבות בה התקפות סלקטיביות…

שנית – היום, כאשר הפסקת האש תקפה, צריכה ישראל להודיע לכל העולם שהיא לא תשלים עם מלחמת התשה בצפון. השלמה עם מלחמת התשה – ולו רק מוגבלת – בגבול הצפון היא משגה אסטרטגי מדיני ישראלי ממדרגה ראשונה..

אין לנו עניין בפעולות איבה יזומות על-ידינו בלבנון… המדיניות הישראלית צריכה להיות ברורה: לא עוד מלחמת התשה, אי-השלמה עם עצם קיומה. עלינו להבהיר זאת לציבור בישראל, לעולם הערבי, לעולם המערבי ובעיקר לממשל ולדעת הקהל האמריקאית.

אם המחבלים יפרו את הפסקת האש, ויפתחו מחדש בהטרדת יישובים על-ידי ירי ארטילרי או קטיושות – הרי לאחר שלושה-ארבעה מקרים כאלה לא יהיה מנוס לישראל, אלא להיכנס ללבנון בעצמה צבאית, להרחיק את המחבלים… ולהחזיק במקומות הללו תוך הצהרה שישראל לא באה לכבוש שטחים על-מנת לספחם." (11 – 12)

"אני תומך בשיפור המקלוּט… אבל אי-אפשר להכניס חיים אזרחיים של עשרות-אלפי תושבים אל מתחת לאדמה. התשובה אינה במקלוּט. התשובה צריכה להימצא על-ידי פתרון בסיסי שלא יאפשר ירי על יישובים לפי רצון מחבלים." (12)

"הנזק שנגרם למדינת ישראל בעקבות ההפצצות המסיביות – חמור. ממשלת ארצות-הברית עשתה מעשה ללא תקדים (ויצרה בכך תקדים) שמנעה מאיתנו קבלת מטוסים…

יש תחושת הזדהות ערכית של העם האמריקאי עם ישראל, על אורח החיים הדמוקרטי, על כיבוד זכויות האזרח, על כיבוד חיי אדם. בלי הזהות הזאת, שהיא בעיני התשתית למערכת היחסים בין העמים, לא היינו מגיעים להישגים ביחסים שבין שתי המדינות. טועה מי שחושב שהבסיס ליחסים המיוחדים בין ארצות-הברית לישראל הוא אינטרסנטי בלבד. אילו כך היה – מה היה משקלה של ישראל מול משקל הנפט הערבי?

הנזק הוא, אפוא, גם בהרס התשתית האידיאולוגית המשותפת שעליה נבנו יחסינו עם ארצות-הברית. הציבור האמריקאי רגיש לנושאים אנושיים ובשנות כהונתי בוושינגטון, ראיתי הפגנות של מאות-אלפי אמריקאים נגד מדיניות הממשלה שלהם בווייטנאם… העם האמריקאי קם נגד ממשלתו הוא בנושא כזה, האם לא יקום נגד ממשלת ישראל? נגד מדינת ישראל שתנקוט מדיניות כזו?" (14 – 15).

מכאן ואילך הציטוטים נלקחים מפרקים שנכתבו לאחר פרוץ המלחמה.

"כשמדובר במלחמה במחבלים צריך לזכור, כי מאז 1948 לא עמדנו לפני בעיה צבאית של כוח לוחם כזה; זה לא צבא, אלא בעיקרו גרילה, ההופכת אוכלוסיה בלתי-לוחמת, על כל התשתית שלה, למחסה ומסתור בלחימה – כלומר, טשטוש של חזית ועורף. בבעיה דומה נתקלנו בעצם רק בשלבים שונים של מלחמת-העצמאות, כאשר נאלצנו לתקוף כפרים ערביים, למשל לאורך הכביש לירושלים או במקומות אחרית, חיפה, טבריה, צפת וכדומה, משום שבאוכלוסייה היה הפוטנציאל שתקף את הדרך וחסם אותה. לא יכולת להפריד בין לוחמים ובלתי-לוחמים בהשגת יעדיך. הפעם חזרנו לאותו המצב שהתנסינו בו במלחמות אחרות." (22 – 23)

"אין ספק שמצבורי הנשק במחסנים שנתגלו הם גדולים ועצומים. אבל כדאי לזכור באיזה סוג נשק מדובר. מדובר בעיקר בנשק קל וקצת מעבר לו. אין מדובר בארטילריה בקנה-מידה גדול, אין מדובר בטנקים, ובוודאי שלא בחיל-אוויר. מדובר בנשק קל… האם אש"ף יכול לסכן את קיומה של ישראל? לא. אש"ף יכול להיות גורם מטריד מבחינה ביטחונית; הוא יכול להיות גורם הפוגע בשלום ובתהליך השלום; אבל העצמה הצבאית שלו, שהיתה מרוכזת בדרום לבנון, לא סיכנה את קיומה של ישראל" (23 – 24)

"בסיכומו של דבר אנחנו רוצים לראות שתי מדינות, מדינת-ישראל ומדינה ירדנית-פלשתינאית, שיהיו בה חלקים נכבדים מהגדה ומהרצועה וחלק ניכר עוד יותר של התושבים הפלשתינאים, ושהמדינה הזאת תוכל לפתור את בעייתם." (28)

"אל מול 'קונצפציית הסדר החדש במזרח-התיכון' התייצבה תנועת העבודה על כל מפלגותיה. השקפת העולם שלנו היא שייעודו של צה"ל כשמו כן הוא – צבא הגנה לישראל (אגב, אין זה מקרה שראש הממשלה מר מנחם בגין נמנע מלהשתמש בשמו הרשמי והמלא של צבא הגנה לישראל, ומעדיף לכנותו צבא ישראל), המשתמע מכך שאין להפעיל את צה"ל בפעולה צבאית יזומה ומתקיפה אלא למטרות הבטחוניות הישירות של ישראל. כמו כן, אין לראות בצה"ל את השוטר המשליט סדר מדיני כזה או אחר במזרח-התיכון. בוודאי שאין לראות בצה"ל את השוטר מטעם ארצות-הברית באזורנו.

בעקבות עמדה זו גם התנגדנו בתוקף למזכר ההבנה האסטרטגי בין ארצות-הברית לישראל שהושעה בינתיים על-ידי ממשל רייגן….

יצדק מי שיטען שבתקופת כהונתו של דוד בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, חרגה תנועת העבודה מעמדתה העקרונית בעת מבצע 'קדש' – אולם היה זה בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל" (33)

"מעולם לא קיבלתי את ההפרדה בין הדרג הצבאי למדיני באשר לאחריות המשותפת להישגיו או מחדליו של צה"ל, כפי שעשתה זאת 'ועדת אגרנט' לאחר מלחמת יום-הכיפורים." (37)

"תכנית אלון הפכה, בעיקרה, למדיניות מפלגת העבודה רק ב-1977, אם כי שלושת ראשי-ממשלות של המערך – לוי אשכול, גולדה מאיר ואנוכי – התבטאנו אישית בזכותה. גם תכנית ההתנחלויות של ממשלות המערך נעשתה לפי תכנית-אלון.

כל עוד תכנית-ריגן היא עמדת ארצות-הברית כשותפה בלבד לתהליך השלום ובתנאי שתביא להצטרפות ירדן למשא-ומתן, אפשר לחיות עמה. זאת תוך הדגשת ההתנגדות לחלקים השליליים בה. מבחנה של יזמת ריגן יהיה, אם תצליח להביא את ירדן לצד מצרים, ארצות-הברית וישראל, למשא-ומתן על כינון אוטונומיה ולאחר מכן – פתרון קבע." (65 – 66).

את הפיסקה שלפני האחרונה בספר חותמת השורה המצמררת הבאה:

"הטלת הרימון על הפגנת 'שלום עכשיו' מהווה שיא האלימות הפיסית בחיינו הציבוריים מאז קמה המדינה." (73)

יצחק רבין. המלחמה בלבנון. ספריית מן המוקד. תל אביב: עם עובד, 1983.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

ואנזה

"מחר, ב-20 בינואר, בשעות הבוקר, תתישב לחופי האגם הזה לסעוד את לבה חבורה אחרת של בני-אדם. למען הדיוק ההיסטורי חמישה-עשר אנשי ממשל בכירים ששמותיהם חקוקים לזיכרון עולם על כותלי חדר האוכל. גם הם יכסחו ראשיהן של ביצים רכות, גם הם יעבירו באש פרוסות לחם, גם הם יצקו רותחין על פרחי בבונג ענוגים," אמר רפפורט ועיני עצומות. "גם הם אהבו להקשיב לסונטות לפסנתר ולכינור של מוצרט, גם הם תיבלו את שיחות החולים שלהם באנקדוטות ודברי רכיל אבל בשל המשמעת העצמית שלהם ומחויבותם לשליחותם יתנערו וישובו לעבודה. לאחר שישמעו דוחות על פעולותיהן של עוצבות המבצע בברית-המועצות ועל שיטות ההשמדה שכבר החלו, הם, שרבים ביניהם בוגרי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות יוקרתיות, יתפנו לתיכון תוכנית השמדה כוללת של יהדות אירופה ויתוו את דרכי שיתוף הפעולה של כל המערכות הממשלתיות ברצח העם היהודי. זה יהיה בדיוק מחר לפני שישים ושלוש שנים, בשנת האדון 1942, ומה איומה, איומה ונוראת הוד, היתה השנה ההיא לאלהינו."

קתרינה שערמה שוב ושוב את הסוכר שבקערית לתלולית ואחר-כך שיטחה אותה, העירה בקול איטי, כי בכל מקום, ולא רק בגרמניה, מתנהלים החיים בכמה וכמה מפלסים בו-בזמן ולאו דווקא במישור אחד.

יכולתי לסיים את הציטוט כאן, כמובן, בפאנץ'-ליין קצר ושקט שמגיבה קתרינה זיגל לשלמה רפופורט. אלא שבאר עצמו לא חתם את הדיון כך. זכות המילה האחרונה שמורה לרפופורט, ונראה שאין כאן רק עיצוב דמות של מי שמוכרח תמיד שהמילה האחרונה תהיה שלו, אלא גם נטיית הלב של באר בדיון. אני, כידוע, עם קתרינה.

"כן, כמובן. את צודקת העלמה זיגל," ויתר רפופורט אחרי התלבטות קשה על עוד כיסן. "אבל התהום הפעורה כאן בין מפלסי הקיום השונים מטילה אימה," ותהה אם אפשר יהיה לגשר אי-פעם בין המהוגנות הבורגנית של חדר המגורים בשטאופן ובין הרשע המפעפע מן המעמקים שמתחתיו; בין הפסטורליות של האגם היפה להלל ובין הזוועה שהתחוללה בווילה שעל שפתו; בין השגרה היומיומית של רציפי הרכבות ובין הזעקות שצפירות הקטרים ושקשוק הקרונות לא יצליחו להחרישן עד קץ הימים.

– חיים באר, לפני המקום (ספריה לעם 578). תל אביב: עם עובד, 2007. 88 – 89.

השואה הייתה ייחודית במימדיה, ובשיטתיות המתודית שבה האלימות תועשה. אך היא לא הייתה ייחודית בעצם קיומה של האלימות האנושית, בכוחות הקסנופוביים שהיא שחררה מלב הציבור, ובאופן שבה שני אלה יכולים לדור יחד לצד אסתטיקה ועידון. המדורים שהנפש הציבורית עושה שבה היא מפרידה בין זה לזה, מכחישה את התלות של האחד בשני, עד כדי הדחקה מוחלטת של כל מה שאיננו נעים ואיננו הולם את הדימוי העצמי, אינם שונים מהותית מהמדורים שכל איש פועל לגבי עצמו בחייו. מסתמא, האפקט המצטבר של מעשי הציבור, על הישגיו ועל שפלותיו, הופך את הפער לחריף יותר, אך הוא קיים בכל מקום ובכל עת. הרצון לייחד את הגרמנים דווקא לעניין זה גם הוא סוג של הכחשה והדחקה, בעיקר כאשר הוא נכתב עברית.

הדימוי של המפלסים הקונטמפורנטניים שבה קתרינה מתמצתת את דברי רפופורט הרי משוקע במסורת היהודית אודות "ירושלים של מעלה" ו"ירושלים של מטה", והסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בין היתר, במאבק על אותם מפלסים של מקומות, מפלסים המשורטטים כמו תל ארכיאולוגי בשמות מקראיים, שעליהם נערמים שמות ערביים, ומעליהם שמות ישראליים של עברית מחודשת.

ההכחשה של קיום המפלסים האלה במקומות אחרים והתעקשות על קיומם בגרמניה דווקא, בעצם מבקשת לא להזכיר את הרבדים המורכבים שבהם מציאויות פוליטיות ואישיות-רגשיות כאחת מתקיימות, אלא דווקא לשטח את החוויה כולה למפלס אחד. הווי אומר, המניפסט המצוטט של רפופורט, בסיכומו של דבר, איננו מכיל את ריבוי המפלסים האלה, אלא מצביע ומאשים: "הכל אחד. הכל זה רק העבר, ואין הווה או עתיד." במקומות אחרים בספר הוא יגיד זאת גם במפורש.

הנראטיב הגרמני (או לפחות הברלינאי), כפי שהערתי בפוסט קודם, באמת מכיר בריבוי המפלסים הללו ומנסה להכיל אותם. בסיום התערוכה שבבית-הוועידה על אגם ואנזה (הגדול), מופיעים עדויות של בני הדור השני. על קיר אחד תלויים דיוקנותיהם של יהודה פוליקר וקתרין הימלר (אחיינית), ובקיר שממול נמצאים אתגר קרת ואולריקה קריגר, בתו של וולפראם סיברס, קצין ס.ס. שהיה אחראי, בין היתר, על ביצוע ניסויים בבני-אדם.

שתי תמונות נוספות שחשוב לי להזכיר מהתערוכה, אף כי כל אחת מהן בהקשר שונה לחלוטין מהדברים שנאמרו עד כה:

א. פולחן השכול, שאינני רגיל לראות אותו שלא בעברית:

andiedeutschenMuetter

"לאמהות הגרמניות… 12000 יהודים נפלו בקרב… נשים גרמניות, אל תרשו ללעוג על האם היהודייה בכאבה."

ב. לני ריפנשטאל, מזועזעת ממעשי הוורמאכט:

Leni

התמונה הזכירה לי סצינה חזקה בסרט "ז'אן ד'ארק" של לוק בסון, שבו הגיבורה מובילה את הכוחות לקרב כשרוייה בטראנס, ומתעוררת באמצע הקרב (למעשה, ישו מדמם הוא זה שמעיר אותה בקריאות-שבר: "מה את עושה לי?") לחזות בזוועותיו ובמציאות הקשה של אימי המלחמה. ריפנשטאל, שביימה את "נצחון הרצון" ו"אולימפיה," שרתמה את כשרונה לפאר את האידיאולוגיה הנאצית, לא חשבה שהם רציניים או שלה עצרה לדמיין לעצמה חזותית איך ייראה המאבק ביהודים שודאי שמעה את היטלר מדבר עליו לא פעם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד לבנה בחומה

הנראטיב שהגרמנים מספרים לעצמם איננו דומה לשום נראטיב שאני מכיר שעם מספר על עצמו, לא על קרבנו ולא על עוולותיו. מאז שהגעתי לברלין (וזהו ביקור ראשון, על רשמיו הראשוניים), אני מתפלא עד כמה מלחמת העולם השנייה (כולל השואה) נוכחות בציבוריות שלה. לישראלי המצוי זה לא יהיה מפתיע, אולי, אך זה מפתיע. דווקא הנוכחות השקטה (אך לא אילמת), היא שהופכת את הנראטיב הזה לנראטיב מורכב ומאתגר, גם אם מלכתחילה הוא איננו טבעי (וכשאני אומר שהוא לא טבעי, אני מניח שהוא עצמו תוצר ממוזג של נראטיב כפוי עם הנטייה הטבעית).

הוא איננו טבעי משום שעם איננו נוהג לספר דברים רעים על עצמו. העם היהודי, למוד-הסבל, מספר הרבה דברים רעים שקרו לו, אך הדברים הללו נתפסים כעוול, כיוון שהם קרו לעם שהוא לכשעצמו עם טוב, והדברים הרעים שקורים לו, לא מגיעים לו. הנביאים, אם להאמין למסופר במקרא, ניסו לספר לעם סיפור אחר, לפיו העם הוא עם רע שאיננו יודע להעריך את הטוב שהאל מיטיב עמו. את הנביאים הללו רדפו וניסו להשתיק, ולבסוף, השתמשו בהם כדי לחזור ולספר את הסיפור על העם הטוב, שהצמיח מתוכו נביאים כאלה.

האוסטרים, אם לחזור לימינו, מספרים סיפור שונה בתכלית מזה של הגרמנים: לרוב הם מדלגים במהירות ומדגישים את אי-הנוחות שגרמת להם באזכור העבר, ולבסוף מבהירים שהם עצמם היו קורבנות של הנאצים שכבשו אותם, ואין להם שום חלק או אחריות במעשיהם. אלה כמובן הכללות, ופגשתי כמה אנשים אוסטריים מאוד מרשימים שדיברו אחרת לחלוטין, אך כפי שאינני גוזר מעצמי ומתפיסותיי כדי להשליך ולתאר את התפיסות של הציבוריות הישראלית, כך אינני מתייחס לאותם פרטים. אני מתייחס לנראטיב הציבורי, עד כמה שאפשר לחשוף ולחלץ אותו מקבוצה מקרית ולא-מקרית של אירועים, פריטים מוזיאליים, ועוד.

כיוון שהתחלתי עם השואה, סינדלתי עצמי מאיזכור של כל דבר אחר, כי התגובה האוטומטית תהיה "איך אתה משווה?". בלי להשוות, אם כן, אני אציין שכל עם מתכחש לעוולותיו או מתייחס אליהן כאל הכרח (ועל כן גם כמוצדקות).

היות שביקורי בווינה אירע שנים לפני שביקרתי בברלין, הנחתי שהנראטיב כאן יהיה דומה, ושהוא יהיה מורכב משלוש נקודות שחוזרות על עצמן: א. בוא לא נדבר על זה; ב. זה לא אנחנו, זה הנאצים; ג. אנחנו לא פחות קורבנות של הנאצים. כאמור, סכימטי וגס, אבל זו האווירה הכללית. להפתעתי, זו אינה האווירה כלל. אני לא פגשתי עוד מקרה של ציבוריות שבה עם מכיר בעוולות שלו, מקבל על עצמו את האשמה על העוולות הללו, וגם מודע למחיר הכבד שהוא שילם עליהן.

הנקודה האחרונה תהיה כמובן הבעייתית ביותר עבור ישראלים רבים. אנשים רגילים לחשוב במושגי משחק סכום-אפס: או שצודקים, או שטועים. הסובלים צודקים. אם הגרמנים סבלו, איך אפשר לומר שטעו? זוהי דרך החשיבה המקובלת, וזה מה שכל-כך מפתיע בנראטיב שאני נתקל בו פעם אחר פעם בברלין: האזכור של החורבן שהגרמנים המיטו על עצמם לעולם לא משמש הצדקה, כפי שתיאור הקורבן של אוסטריה למשל משמש, כדי לברוח מהאשמה, או כדי להסיט את הדיון מהעוולות שהם אחראיים להם. מנגד, התיאור של העוולות שהם אחראיים להם איננו בא על חשבון תיאור האסון שלהם עצמם, כאילו אסור לדבר עליו. מותר לדבר עליו, ויתר על כן, צריך לדבר עליו, כי הדברים קשורים זה בזה, ורק מי שמבין את הקו הישיר שמתחיל בבחירה הדמוקרטית בהיטלר, עובר דרך ההפצצות הכבדות שחיסלו ערים שלמות, ונמשך בביתור המדינה לשתיים במשך ארבעה עשורים, יכול ליטול לקח היסטורי ולהביט בפרספקטיבה ההיסטורית על הפרק הזה בהיסטוריה של גרמניה.

כשהגעתי לחלק האחרון בתצוגה של מוזיאון "הטופוגרפיה של העריצות" (Topographie des Terrors), לאחר החלק על המשפטים שנערכו לפושעים נאציים, הופיעה תמונה של ברלין ההרוסה ב-1945. כמי שמטייל ונהנה ממנה כבר שלושה שבועות, נחמץ לי הלב. אני מניח שזו לא התגובה הטבעית של מבקר ישראלי בתערוכה, ועד כמה שאני יכול לשפוט, לא זו המטרה של הנוכחות שלה שם. מנגד לתמונה הזו, עדיין נראה בבירור הפרופיל של אייכמן בירושלים, ואיש איננו יכול לחשוב שעליו לרחם על הנאצים, או אפילו על הגרמנים באשר הם גרמנים. הנראטיב איננו של קורבנות. אבל המציאות היא מציאות של קו ישר בין אחד לשני. זוהי דוגמה קטנה לאופן שבו הנראטיב מועבר.

אם כבר הזכרתי את המוזיאון, אציין שהוא כשלון חרוץ בעיניי, על אף כמה מוצגים מרתקים שבו. ההליכה אליו, היא דרך שרידי הבונקר של הגסטאפו. התחושה היא של אתר ארכיאולוגי:

 

הסוכות עם תקרת הזכוכית, כמו מגנות על המוצגים העתיקים, וכמו באתר ארכיאולוגי, שכבות מתקופות שונות מוצגות זו על גבי זו – מרתפי הגסטפו מלמטה, והחומה הסובייטית מעליהם. למרות המוצג החזק הזה, של שכבות העריצות בברלין, התצוגה איננה מתייחסת לכפילות הזו כלל, והמוזיאון מתרכז אך ורק בתקופה הנאצית, באופן שחוטא לשמו. אחד המוצגים הראשוניים הוא מודל לבן של האיזור, עם פירוט של השימוש של כל מבנה. הפרטים הגיאוגרפיים הללו עשויים לעניין היסטוריונים, אך כתערוכה לציבור הרחב, אני חשתי שזו העצמה של מושג "הפלנטה האחרת". לכאורה, ההיפך הוא הנכון: המודל נותן קונקרטיזציה שהדברים אירעו ברחובות הללו, בעיר הזו, בשטח הזה. אך כאשר רבים מהבניינים כבר אינם קיימים מזה, ומנגד ברור (כפי שנכתב בתערוכה עצמה) שהתמיכה שאפשרה את עליית הנאצים הייתה רחבה הרבה יותר מכדי שאפשר יהיה לצמצם אותה לבניין זה או אחר, מודל כזה הופך את השלטון הנאצי לכזה שהיה מתוחם בעולם משל עצמו, ולא כשלטון שהתפרס לכל פינה ופינה בעיר ובמדינה. הביקורת הזו, כפי שאפשר להבין, היא דווקא משום שהמטרות של המוזיאון, עד כמה שאני יכול לשפוט, היו אחרות, והסיפור הזה הוא שונה ממה שהפרהסיה הברלינאית מספרת בכללה.

רובו של השטח, נותר הרוס כשהיה בסוף המלחמה, אלא שהריסותיו יופו: במקום מתחם הרוס ומכוער, הוא שוטח עוד יותר משהיה קודם, והשטח הריק מולא באבנים בצבע אחיד, אפור. כך מקיף את המוזיאון, ומלווה את השביל המוליך אליו, שדה הרס סטרילי, חורבן אסתטי, שאיננו דוחה את העין.

זהו הניגוד, כמובן, בין הצורך לשקף דברים כשהיו, והצורך ליצור מוצג מוזיאלי, שמבקרים יוכלו ליהנות ממנו. דבר דומה אמרה בת-זוגי על השער של אישתאר במוזיאון פרגמון, אך הדברים חריפים יותר כשאדם הופך עצמו לתייר של אסונות.

זה היה יום של סיור בעקבות החומה, ו"הטופוגרפיה של העריצות" בעצם פחות התאים מבלי שיכולנו לדעת. והנה צ'קפוינט צ'ארלי שהזכרתי בפוסט אחר. הגרמנים המחופשים לחיילים אמריקאים השומרים על המעבר למערב, מצטלמים עם תיירים תמורת תשלום, וגם זו תיירות שסוחרת בזכרון אסונם של אחרים, חוויה שכמעט בלתי-נמנעת בברלין. נצחון הקפיטליזם איננו נעוץ רק בנפילת החומה או בזה שהחייל האמריקאי הוא זכרון בלבד ונדרש מישהו שיתחפש אליו. הנצחון האמיתי, כמובן, נמצא בקומידיפיקציה של הזכר הזה בעסק כלכלי, כאשר שערי הזהב של מקדונלד'ס כמעט מלווים את המוצג, ולא רחוק מהם גם נמצא סניף של סטארבאקס. אפילו הרשת הכמו-וינאית בברלין, Einstein Kaffee, מתאמצת בצ'קפוינט צ'ארלי להיות יותר כמו סטארבאקס ופחות כמו לנדטמן.

משם נסענו לאתר הזכרון לחומה, הנמצא במרחק הליכה מהדירה שלנו. האתר, המתפרס לאורך רחוב ברנאואר על-פני כשני בלוקים ומחצה, כולל מרכז מבקרים עם ארכיון מרשים, ופארק הנמצא מאחורי קטע של החומה שנשמר.

סמוך אליו, בתחנת הרכבת נורדבאנהוף נמצאת תערוכת-קבע קטנה של סיפורה של התחנה בזמן שהעיר הייתה מחולקת, והסובייטים הפכו אותה לתחנת רפאים, שרכבות מערב-ברלינאיות הורשו לנסוע דרכה, מבלי לעצור.

 

הסיפור הזה, כמו רבים אחרים ששמענו במהלך היום, מעידים על הריקוד העדין שכל הצדדים (המעצמות, כמו גם שתי הגרמניות, ושני חלקי ברלין) השתתפו בו כדי להימנע מעימות פיזי. מעבר הרכבת המערבית בצד המזרחי היווה פירצה בגדר, ואיפשר לאנשים שונים לברוח. לכאורה, מה היה פשוט יותר מלאסור על תנועה כזו, ושהמערב-ברלינאים ישברו את הראש, במיוחד כשמערב ברלין הייתה תקועה כמו חיץ בצד המזרחי, ולכן לצד המזרחי היה אינטרס להקשות עליהם את הרצון להישאר שם. מצד שני, מזרח-גרמניה, שנזקקה לסיוע (רשמי ובלתי-רשמי) מהמערב, והייתה זקוקה למערב ברלין כעורק יציאה למערב, לא באמת רצתה להקשות עליה עד כדי כך. הצד המערבי, שודאי היה מודע לקשיים של הצד המזרחי ולהישענות החלקית שלו עליו, יכול היה לקיים מצור מצדו, אך מצור עשוי להוביל לאלימות שאף צד לא היה מעוניין בחידושה. וכך נשמר מצג-השווא הזה, של עיר מפורדת לחלוטין, אזרחים שהופרדו ממשפחות וחברים, אזרחים שנורו כשניסו לעבור לצד השני, הכל בשם אשלייה של ניתוק מוחלט כאשר סוגים שונים של קשרים ממשיכים להתקיים.

ההקבלה לישראל, כמובן, מתבקשת. בשם הבטחון והרצון להפיל את החמאס, כביכול, ישראל צרה על עזה. אך ישראל גם יודעת שעזה ממשיכה להתקיים מנתיבי סחורה תת-קרקעיים חלופיים, שאף שהיא נלחמת בהם, היא גם איננה מעוניינת לחסלם לחלוטין, ביודעה שהמנהרות הללו מקלות גם על התושבים וגם על יכולתה של ישראל לקיים את הסגר.

בשונה מישראל, ההפרדה של עיר-הבירה סימנה את המלחמה, ואילו בארץ פעילי השלום הרדיקליים ביותר מבקשים לחלק את עיר הבירה, וכבר מכנים את עצמם כ"מערב ירושלמים," להרגיל עצמם ואחרים לרעיון. בשונה מישראל, ההפרדה נעשתה בעיר שעד אז תושביה ראו עצמם כשייכים לאותו עם, והמשיכו לראות את עצמם כך עד האיחוד. אך נקודת ההנגדה הזו נכונה רק כל עוד אנחנו מתעלמים מכך שבמערב ירושלים יישארו פלסטינים, ואילו במזרחה לא יישארו יהודים (אם תחולק העיר במסגרת שתי מדינות).

בדומה למצב בישראל, בברלין לאנשי המערב היו פררוגטיבות שלא היו לתושבי המזרח: הם היו רשאים לנוע מזרחה, לבקר שם ולחזור למערב אחרי כמה שעות. גם בתוכניות החלוקה השונות מבקשים המחלקים להעניק פררוגטיבה ליהודים לבקר במזרח העיר ככל שיחפצו, ולא מעניקים פררוגטיבה מקבילה לפלסטינים המבקשים לבקר במערב העיר.

בדומה למצב בישראל, מערב ברלין הייתה נטועה עמוק בלב מזרח גרמניה, ומערב-גרמנים שרצו לנסוע לברלין וממנה, עברו במסדרון בטוח דרך המדינה המזרחית. מסדרון בטוח כזה הוצע גם כדרך לקיים את המדינה הפלסטינית, אך שוב איננו מוזכר כל עוד רצועת עזה איננה מהווה חלק מפתרון שתי המדינות.

בשונה מישראל, בברלין החומה הייתה מצב זמני, שאנשים חיכו לנפילתה ולסיום ביתור המדינה. פתרון שתי המדינות מציע ביתור לא כמצב ארעי, אלא כהתחלה של מצב קבע.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שיכון עובדים

לצערי, אני לא מגיע לכתוב את כל הדברים שאני רוצה במהלך שהותי בברלין. הערב תכננתי לכתוב משהו על ליברמן ושות’, ואולי מחר אספיק, אך הידיעה הבאה (שראיתי בזכות תום – תודה), הזכירה לי משהו שהייתי חייב לשתף. דה מארקר מצטט את צבי אקשטיין, המשנה לנגיד בנק ישראל, שאמר בכנס קיסריה כי יש לדון בסוגיית הקמת מרכזי מגורים לעובדים זרים מחוץ לערים הגדולות. ברגע שקראתי את המשפט הזה, נזכרתי בתמונה הזו שראיתי בשבוע שעבר בתערוכה של שישים שנות צילום בדרום-אפריקה המתקיימת בבניין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, בבית וילי ברנדט:

 

Goldblatt

 

אני מתנצל מראש שהתמונה מטושטשת ושהזגוגית המכסה אותה מחזירה אור. היא צולמה על-ידי דיוויד גולדבלט ב-1988. השיכונים מגודרים, והמבנה הסימטרי והתועלתני מדי שלהם עלול לגרום לצופה לטעות שמדובר בבית-כלא. למעשה, אלה שיכוני עובדים שנבנו מחוץ ליוהנסבורג, על-מנת לוודא שביוהנסבורג יהיה כוח-עבודה, מבלי להוסיף לאוכלוסייה השחורה של העיר (כך בכתובית שליוותה את התמונות). לעבודות נוספות של דייויד גולדבלט, ראו כאן. עוד על התערוכה, אם יהיה זמן.

 

כבר אמרתי שישראל עתידה להתייחס לעובדים הזרים כאל בעייה בטחונית זהה, מקבילה או חופפת חלקית לסוגייה הפלסטינית. כמובן, שכדי שזה יקרה, טוב שהעובדים יהיו מרוכזים ביישובים משל עצמם, מודרים ומופרדים מהחברה הישראלית. כך גם ייקל עליהם להתארגן, וגם ייקל על ישראל להטיל עליהם עוצר, סגר, כתר (להבהרת המושגים ראו אצל יערת הדבש). הוסיפו לזה את דבריו הנוכחים של ג’ף הלפר על “אחסון בני אדם” (ביחס לפלסטינים), הביטו שוב אל התמונה.

[עוד על הקשר בין העובדים הזרים והפלסטינים: הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני; על חומות והגירה]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

לקראת דיון מושכל בתקיפת המשט ההומניטארי

קצר, כי אני טס לברלין עוד כמה שעות:

התוצאה הראשונה של אלימות היא בכך שהיא מייצרת עוד אלימות אצל קרבנותיה (במעגלים הולכים ומתרחבים של קרבנוּת והתקרבנות), וכך אנשים משני הצדדים שוראים עצמם נפגעים מהאלימות הזו, צועקים אחד על השני באלימות הולכת וגוברת, והדבר איננו מסייע לדיון מושכל, בלשון המעטה. וללא דיון מושכל, אין שום סיכוי לשינוי מוכוון לטובה (אני מדבר על טווח מאוד ארוך מן הסתם).

לצערי, רוב הדיונים שקראתי ושמעתי בנושא, דיברו ברמת המוסר הראשונה והשנייה של קולברג. כלומר, לא היום שום ערכים נעלים ודיון מהותי לגבי מה ישראל עושה בעזה ומדוע. הדיון המרכזי היה איך זה ייראה, והאם זה יפעל / פעל לטובתנו. עמדה מוסרית צריכה להיות נפרדת ממה שפועל לטובת צד אחד בכל מקרה נתון.

אנשי שמאל צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגיה הבאה: בתוך המערך המדינתי-צבאי של העולם (כולל המשפט הבינלאומי וכו' וכו'), מה מותר ומה אסור למדינה לעשות במים הטריטוריאליים שלה, ואילו צעדים מותר ואסור לה לנקוט כדי להגן על המים האלה. זאת סוגייה שהיא נפרדת מהמקרה הספציפי של המשט הזה, כיוון שהמצור עצמו הוא לא-מוסרי ושגוי (ושימו לב להיפוך המעניין בין עמדתי לעמדת רוב מי שתשמעו בשמאל הלאומי: הם תומכים במצור אבל מתנגדים לאופן שבו נעצר המשט הזה).

אנשי ימין צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגייה הבאה: אף כי מקובל עליהם שכל מה שצה"ל עושה בשם בטחון המדינה הוא לגיטימי, כיצד הם יכולים לתמוך בפעולה שנועדה לבסס שליטה של ישראל על איזור שהם עצמם טוענים שכבר איננו בשליטה ישראלית?

הפרדה ודו-קיום: בין פראגמטיזם לאוטופיה

הרגשתי לאחרונה בגל נוסף של כותבים על המדינה הדו-לאומית לעומת פתרון שתי המדינות (אולי בעקבות ההפגנה ההיא בשייח ג'ראח, אולי משהו אחר).

אני רוצה לנסות להתייחס, שוב, לשאלת הפרגמטיות של העמדה שלי. הטענה היא, שמדינה דו-לאומית היא לא פרגמטית בגלל האיבה בין העמים או מפני נטייה של החברה הערבית המסורתית לאנטי-דמוקרטיות. כלומר, או "יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד", או "אם תיתן לכולם זכות הצבעה, אז תוך כמה שנים זו תהיה מדינת הלכה איסלאמית".

השאלה היא כיצד מתמודד עם הבעיות הללו מודל החלוקה ("פתרון שתי המדינות"), ומה החלופה שעולה ממנו. לגבי הטענה השנייה, ברור שמודל החלוקה מספק מענה: אם הרוב הפלסטיני איננו אזרח ישראל ואיננו תושב ישראל, ממילא המדינה היהודית דמוקרטית תישאר על עומדה. עם זאת, זהו רק חצי פתרון. כי אז אנחנו צריכים להניח שהמדינה השכנה לנו, בעלת הקירבה הגדולה ביותר לאזור המרכז, תהיה מדינת הלכה איסלאמית. ומכאן, הדרך לתרחיש אימים קצרה לפחות כמו במודל המדינה הדו-לאומית, אם לא יותר מכך: מדינה עצמאית, עם שלטון שקרוב אידיאולוגית ופוליטית לאיראן, שיכול לכרות איתה ברית ולהכניס לשטחו נשק (גרעיני?) איראני – במרחק "עשר דקות מכפר סבא" (ותודו שזה הרבה יותר קרוב לכפר סבא מהמיקום שקיים כיום של נשק גרעיני, לפי פרסומים זרים).

לכן, עלה רעיון המדינה המפורזת: ישראל תודיע מראש, שלמדינה הפלסטינית אסור יהיה לכרות ברית עם איראן, ואסור יהיה להכניס לתוכה כוח צבאי, ואסור יהיה לה להחזיק נשק גרעיני.

זה לא עובד. כי כל מי שתומך במדינה דו-לאומית, תומך במדינה דמוקרטית עם חוקה, שלא יכולה להפוך סתם ככה יום אחד למדינת הלכה איסלאמית (או מדינת הלכה יהודית, for that matter). אז אם לתומכי החלוקה מותר לומר שזה לא יצליח, ולמרות החוקה המדינה הדו-לאומית תעבור מהפיכה דמוקרטית בדרך להיותה לא-דמוקרטית, אז גם לתומכי המדינה הדו-לאומית מותר להרוס את הרעיון של החלוקה, ולומר שהוא יביא נשק גרעיני במרחק כלום קילומטרים מישראל, וטילים (קונבנציונליים, קונבנציונליים) על נתב"ג.

מה ישראל תעשה ביום שבו איראן תשלח משלוח נשק כזה או אחר לפלסטין? תגיש תלונה רשמית באו"ם? ואחר-כך? תבקש מארצות הברית לעשות סנקציות? ואחר-כך? הרי מתישהו או שהיא תצטרך לחיות עם האיום החדש והלא-ממומש, או שהיא תצטרך לפלוש לפלסטין כדי להסיר את האיום. ואחרי שהיא תפלוש לפלסטין? כמה זמן היא תישאר שם? ומה היא תעשה אם הצבא הסורי, או האיראני, או העיראקי יחליט לסייע ולתקוף את ישראל בגין הפלישה הזו?

כלומר, פתרון שתי המדינות מספק מענה אסטרטגי לישראל כנגד סכנת המדינה הדו-לאומית, אך רק כשחושבים עליו בצורה המנותקת מהמציאות של המזרח התיכון, שבה לאחר יישום הפתרון יש שלום והכל בסדר. הבעייה היא, שבצורת חשיבה כזו גם המודל הדו-לאומי מצליח.

יש סיבות לתמוך ברעיון החלוקה, בראש ובראשונה בשל העובדה שציבור רחב בשני העמים מעוניין בעצמאות לאומית, ואין די אנשים התומכים ברעיון הדו-לאומי כדי להצדיק ויתור על רצון ההגדרה הזה. אבל דווקא הטענה הפרגמטית כנגד המדינה הדו-לאומית מתעלמת מהבעיות הפרגמטיות של רעיון החלוקה. לא רק בשל האיום של מדינת הלכה איסלאמית, אלא גם מהיבטים אחרים.

נפתח בזה שכל מודל חלוקה שיכול להתקבל בציבור בישראל משאיר פתח להמשך הסכסוך: למדינה הפלסטינית לא יהיה רצף טריטוריאלי (ויכול להתגלע סכסוך, דיפלומטי או אלים סביב אי-הרצף הזה). המדינה הפלסטינית תיתן מענה חלקי בלבד לפליטי הפזורה, ומעל הכל מתעלמת מעוולות הנכבה. תביעות פיצויים, דרישה לשיבה, מאבק להנכחת הנכבה בשיח על הסכסוך – כל אלה גם הן יישארו מבעבעים מתחת לפני השטח, ויוכלו לצוף לפי הנוחות הפוליטית של מי מהצדדים. הפלסטינים באופן עקבי מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, ובזה מאותתים שהסכסוך על דמותה של ישראל יימשך גם לאחר החלוקה. מנגד, ישראל אינה נסוגה מן הקשר שלה למקומות היסטוריים ודתיים (בראש ובראשונה קבר רחל בפאתי בית לחם, מערת המכפלה בלב חברון וקבר יוסף בשכם), באופן שגם הוא יאפשר להצית מחדש את הסכסוך.

בניגוד למצב זה, מודל המדינה הדו-לאומית מתייחס לבעיות האלה, לא מתוך מחשבה שהן ייעלמו, אלא מתוך רצון להתמודד איתן ולהכיל אותן:

  • רצף טריטוריאלי – כל אזרחי המדינה חופשיים לנוע בכולה. המדינה מכילה שתי קהילות לאומיות שחיות בחפיפה חלקית בחבל-ארץ אחד, כאשר כל קהילה אזורית מקיימת קשרי תרבות עם קהילות הקרובות לה מבחינה לאומית, וקשרי שכנות ושיתוף פעולה עם קהילות הקרובות לה גיאוגראפית על בסיס חלוקה שווה של משאבים ותשתיות. פירוש הדבר בפועל: תיאטרון קהילתי מכפר-סבא ייסע, ככל הנראה, להופעת אורח ברמת-גן או במנרה, אבל עיריית כפר-סבא תקיים שיתוף-פעולה מוניציפאלי לא רק עם רעננה והוד השרון, אלא גם עם ג'לג'וליה. וגם הפוך: התיאטרון של ג'נין אולי ימשוך יותר עניין במקומון של עזה ממקומון בכרמיאל, אבל עיריית ג'נין תשתף פעולה עם המועצה של בית שאן או עמק יזרעאל. ודאי שיהיה עידוד לשיתוף-פעולה, לתיאטרון דו-לאומי / דו-לשוני, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יקרה מיד (ומיד זה גם כמה שנים). ההבדלים התרבותיים יישארו לאורך זמו, ולכן מה שחשוב להדגיש הוא שהמרחב שייך לכולם, ושיתוף הפעולה מתקיים על בסיס צרכים מזה, ותחושות הזדהות והשתייכות מזה.
  • פליטים – אני, כידוע, מתנגד למימוש זכות השיבה. פתרון חלקי או סמלי בתוך ישראל / פלסטין מקובל עליי, אבל מרבית הפליטים יצטרכו לעבור יישוב מחדש במקום מושבם או במדינה שלישית. במקביל, חוק השבות גם הוא יבוטל, ותשורטט מדיניות הגירה חדשה, שתשקף גם את המצב בפועל, וגם את הרצונות והחששות המקבילים בקרב יהודים וערבים.
  • נאכבה – אין לנסות להחזיר את הגלגל לאחור. בהחלט יהיה מקום לפיצויים, אבל מעל הכל, המודל הדו-לאומי מכיר בנאכבה גם בזה שהוא מודה שכל השטח הוא פלסטין, כפי שכל השטח הוא ישראל (ולא "פלסטין" או "ישראל" או "שטחים כבושים" – בעברית ובערבית).

אני לא אומר שאפשר לעבור למודל כזה מחר והכל יהיה בסדר. אבל אני אומר שחתירה למודל כזה היא, בניגוד למה שמקובל לחשוב, יותר פרגמטית מאשר חתירה לעבר מודל שלא מתייחס לבעיות האלה, שמוצג כיותר בר-מימוש, אך למעשה משאיר את הנושאים הטעונים והנפיצים ללא מענה באופן קבוע.

פן נוסף שמבטא את הפרגמטיות של המודל הדו-לאומי הוא העובדה שבהגדרה זהו מודל תהליכי: אין רגע אחד שבו הכל משתנה ("יום הנסיגה מהשטחים", "יום הכרזת העצמאות הפלסטינית"). יש תהליך ממושך, שמודע לכך שיהיו בעיות וחריקות, כולל מנגנוני הכלה והתמודדות עם התפרצויות של אלימות (שייתפסו כמלחמות אזרחים בין שווים במדינה, ולא כאוייב המורכב מ"הם" דמוני לעומת ה"אנחנו" האנושי – השיח של שני הצדדים במודל של הפרדה), וכולל מנגנונים לעידוד שיתוף-פעולה ודו-קיום. מאידך, היות ורוב היחידים בשני הציבורים הללו אינם נכונים לוותר על המרכיב הלאומי שבזהות שלהם, כולל המודל הדו-לאומי גם התייחסות לייחוד התרבותי, הלשוני והלאומי של כל אחת מהקבוצות. בקיצור, מודל מורכב המכיל גם מאפיינים של שיתוף-פעולה וביטול גבולות, וגם מימדים של חידוד הבדלים והדגשת מרכיבי זהות שונים, מגיב טוב יותר, למיטב שיפוטי, למציאות כפי שהיא בשטח מאשר מודל המבוסס על רטוריקת הפרדה, המתכחש לעובדות הרבות בשטח ובהיסטוריה, קרי: במרחב ובזמן, המעידות על האופן בו שני העמים משולבים זה בזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני

 

קראתי היום את ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר "משטר זה שאיננו אחד. כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 – )." (פטיש – סדרת מקור לביקורת התרבות. תל אביב: רסלינג, 2008). זהו ספר רחב-יריעה, עשיר בפרטים ועובדות, המנותחות בצורה מעמיקה ונבונה. זהו ללא ספק אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפרקים הראשונים אף הרגשתי שזהו הספר החשוב ביותר שנכתב על הנושא אי-פעם, אלא שאחריתו, לצערי, אינה טובה כראשיתו מכדי שאוכל להרגיש נוח להכתיר אותו כך. אך גם עם הפגמים המצויים בו, מדובר בספר מצויין ובתרומה משמעותית לשיח הפוליטי, שקוראת גם לי לבחון מחדש כמה מהעמדות שפרשתי בבלוג הזה בפעמים שונות.

כשנתקלתי בספר בספרייה, הצטערתי שלא הכרתי אותו כשכתבתי על "כפל מערכות המשפט בישראל" ועל "מראית העין הכפולה של הכיבוש", שכן מהכותרת והתקציר היה נראה שבזה עיסוקו. ואכן, לוז הספר עוסק בסוגייה זו, ובצורה חדה מנתח כיצד ההפרדה הזו לא תיתכן מבחינה פוליטית, ועל כורחה של ישראל הכיבוש משפיע גם על המשטר בישראל גופא, לא רק על דרכי פעולתו, אלא גם על הדרך הראויה לנתח ולהגדיר אותו. במילים אחרות, ההפרדה המלאכותית בין שתי מערכות המשפט הללו, אין בכוחה לחסוך מישראל את מחיר שינוי אופי המשטר שלה עצמה. יתר על כן, כיוון שהכיבוש במהותו איננו חותר להפרדה אלא להכפפה שמבוצעת במעשים סותרים של הפרדה ומעורבות (ובזה נגעתי ברשימה על מראית-העין), הרי שאין לצפות להפרדה כזו ברמה השלטונית.

ביקורת

לפני שאצטט כמה פנינים מעוררות-מחשבה, וכן כמה אגרופים בבטן שצריך לספוג, כנראה, אתחיל בתיאור הבעיות שמצאתי, כדי לא לסיים בדברי ביקורת (למעט רשימת תיקונים טכנית שאצרף כנספח בסוף).

אופיר ואזולאי מיטיבים לתאר את אחידות העמדות ביחס לכיבוש בין מפלגות השמאל והימין (עם שינוי גוונים קלים בלבד בין ממשלותיהן). למרות זאת, בכמה מקומות הם מתפתים לתיאורים המשקפים הנחות-יסוד של ויכוח מחנאי "קלאסי" בשדה הפוליטי בישראל, שבו הימין מעוניין בכיבוש והשמאל מתנגד לו. כך, למשל, מתוארת צבירת הכוח של המתנחלים שמשתמעת ממנה תיזת "אדוני הארץ" הידועה (133), שגם ההתנגדות שלי אליה ידועה. דווקא התיאור המדוייק של מעשי הממשלה איננו מצריך תיאור של צבירת הכוח של המתנחלים כפעולה המנוגדת לממשלה, אלא מהווה גיוס כוח נוסף על-ידי השלטון. בדומה לזה, לאחר ביקורת נוקבת על מהותם של הסכמי אוסלו, מתוארת ממשלת פרס באוזלת-יד שאינה משכילה לנצל את המומנטום שלאחר רצח רבין (183 – 184) כדי להתקדם בתהליך השלום. ביקורת זו אינה עולה בקנה אחד עם הביקורת על עצם ההסכמים. בשני המקרים, אינני יודע אם אופיר ואזולאי שבויים בשיח של המילייה שלהם, או בדיעות שקדמו לניתוח שהתפתח והוליד את הספר הזה, אך בכל מקרה היה מוטב לנכש מתוך הספר אמירות מעין אלו, שה"שמאל הציוני" ישמח למצוא ולהיאחז בהן, אך אינן מבטאות את עיקר הספר (למיטב הבנתי).

בסוף הספר, כאמור, מופיעות כמה אמירות שגם הן אינן מתיישבות עם רוב רוחו של הספר. בעמוד 424 נכתב:

למעשה השלטון בשטחים יצא מכלל שליטה. הזרוע המצומצמת של הממשלה המופקדת עליו מתומרנת על-ידו יותר מאשר היא מנחה אותו. בכל החלטותיה היא נשענת על תיאורי המציאות המסופקים לה על-ידי מערך זה עצמו, שמפקדיו אוספים את המידע הנוגע לאוכלוסייה שתחת שלטונם, מפרשים ומעריכים אותו, מציגים אותו לממונים עליהם ופועלים על פי הנחיות שהתקבלו במידה רבה על בסיס המידע הזה.

זוהי אמירה מרחיקת-לכת, שגם היא חותרת תחת אמירות הרבה יותר מפורטות של הספר, בהן מתברר כיצד השלטון מפעיל את זרועות המשטר, ובעיקר מה הן המטרות המנחות את מאבק הכוח הזה. נראה כאילו על-מנת להגדיל את הביקורת על הכיבוש, התפתו המחברים לתיאור כמעט היסטרי של גולם הקם על יוצרו, מתוך רצון שיוצרו יחזור וישתלט עליו. אלא שראשי ממשלה ושרי בטחון אחראים על מינוי אותם אנשים הממונים על מערך המשטר, ובעת הצורך מבקשים לקבל חוות-דעת הפוכות (כפי שקרה בהסכמי אוסלו ולקראת ההתנתקות) – ומקבלים את מבוקשם! לכן, גם אם אין לראש-הממשלה ידע בלתי-אמצעי על המצב בשטח, הרי שהעקרון לפיו הוא מגבה את צורכי ויסות האלימות וההכפפה של הפלסטינים נשמר, ובהחלט נמצא תחת שליטה במלוא מובן המילה (אגב, ההדגשה של הביטוי מופיעה במקור, דבר שבהחלט מטריד, בהתחשב בבעייתיות התיאורטית שלו).

אמירה בעייתית נוספת מופיעה בעמ' 443:

הכיבוש כבר חולל את האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי לאחר השמדת יהדות אירופה. האסון הוא נורא קודם כול בגלל דמות היהודי החדש שהוא הצמיח כאן. היהודי הזה מגויס כדי לקיים את הצורה החדשה של קיום יהודי ריבוני המבוסס על משטר הפרדה מסוג יחידי במינו, יהודי במינו. הצורה הזאת גרמה לעיוות של הקיום היהודי לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מקום בעולם, לצמיחה ולהתפשטות של צורות חדשות של גזענות יהודית וללגיטימציה חסרת תקדים שלהן.

אינני יכול להבין כיצד אזולאי, החתומה על כמה פרויקטים חשובים המתמקדים בהעלאת זכר הנכבה בתרבות הישראלית, סומכת ידיה על ניסוח כזה, שעולות ממנו (א) נוסטלגיה ורומנטיזציה של המצב שקדם ל-1967, ו-(ב) תפיסה מהותנית צרה כל-כך של היהדות. הרי אם הכיבוש הוליד "עיוות של הקיום היהודי," ודאי שיש קיום שהוא "נכון," "ישר," "לא מעוות". כאילו יהודים אינם מתפללים בוקר-בוקר "שלא עשני גוי," הכיבוש כעת מואשם בלגיטימציה של גזענות יהודית, שלכאורה לא הייתה לפניו.

נקודה זו מובילה לבעייתיות קטנה אחרונה והיא הכותרת: הסוגריים שמציינים את השנים משקפים בעייתיות הן מבחינת נקודת ההתחלה (1967, בניגוד למה שעולה מן הפרקים הראשונים), והן מבחינת הסוף. הסוף הוא פתוח, אלא שהספר עוקב אחר היסטוריה של הכיבוש, ועוקב בזהירות אחרי השינויים שאפיינו כל תקופה, החל מהייחוד של השנה הראשונה, ועבור בכל אחת מנקודות המפנה המרכזיות של כל אחד מארבעת העשורים שבאו לאחר-מכן. לכן, לא-נכון היה להשאיר את התאריך פתוח. תאריך סיום לא היה מעיד על סיום הכיבוש, אלא על התיחום של הניתוח ההיסטורי, מתוך הכרה שכפי שכל עשור אופיין בדברים שונים עד כה, כך העתיד עשוי לטמון בחובו שינויים ותפניות שאי-אפשר לצפותם.

מקצת שבחו
הנקודות האלה הפריעו לי דווקא משום שלא עלו בקנה אחד עם רוב הספר, כאמור, ואין בהן כדי להעיב על רוב איכותו. לא אוכל למנות כאן את כל הדברים הטובים שנמצאים בו. לפעמים הערת שוליים אגבית חושפת תובנה שהמחברים לא מרחיבים את היריעה עליה, אך היא עמוקה יותר מתיזות מרכזיות של ספרים אחרים (למשל, ההערה הסוציולוגית על הסנגוריה בבתי-המשפט הצבאיים, שמורכבת ברובה מקבוצות מודרות של ערבים ונשים, עמ' 95; או הערת השוליים על טענת "מדינת הרווחה" של גוטווין, עמ' 159, הע' 337).

הספר מספק סקירה של תולדות הכיבוש, וכן של המחקר על הכיבוש. אף כי המחברים עצמם מעידים כי "ההיסטוריה של הכתיבה על הכיבוש טרם נכתבה ואין בכוונתנו למלא את החסר" (30, הע' 20), הרי שסקירת הספרות שהם מציעים בעמודים אלה (29 – 55), היא מבוא שלא יסולא בפז. בכמה נושאים הספר מרחיב בדיון בעל משמעות תיאורטית שחורגת מהבנת הסכסוך בלבד, ובוחן מושגים שיש בהם חשיבות למחשבה פוליטית באופן כללי. כך ההבחנה בין האלימות המתפרצת והאלימות הכבושה ודרכי הפעולה ויחסי הגומלין שבין השתיים (221 – 277), וכן ההבחנה בין משטר, מערך שליטה ומדינה (331 – 393, ואני מתנצל מראש אם בלבלתי במושגים כפי שהם משתמשים בהם ברשימה זו).

הופתעתי לגלות שאזולאי ואופיר מעניקים פרשנות דומה להוראת "לשבור את העצמות" המפורסמת של רבין לפרשנות הניתנת על-ידי חוג אורנים (155), וכן שלדעתם הצבא היסס בכניסה לערים והסלמת האלימות ב-2000, בניגוד לדרג המדיני שנתן לו חופש פעולה (209, הע' 414. זאת בניגוד לדיעה ששמעתי כמה פעמים לפיה הצבא הוביל את ההסלמה בניגוד לרצון הדרג המדיני). הספר מלא גם בביקורת חריפה על בית-המשפט. החטא הקדמון שלו לדידם של המחברים הוא בקבלת הפרשנות הישראלית לפיה אמנת ז'נווה לא חלה על השטחים (81 – 92, פרשנות שעלתה לראשונה על-ידי הפרקליט הצבאי הראשי דאז, לימים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר), ולכך מצטרפת ביקורת על פועלו להנצחת / שימור / שותפות עם משטר הכיבוש עד ימינו.

ציטוטים

כדי לתפוס את הכיבוש כזמני יש להפריד בין המדינה שנוסדה ב-1948, שאליה מתייחסים כעובדה מוגמרת, ובין השטחים שנוספו לה ב-1967, בין הפלסטינים שנותרו בישראל ב-1948 והתאזרחו בה ובין אלה שסופחו לתחום השליטה שלה ב-1967. כשמפרידים כך את הפלסטינים לשתי קבוצות מוחקים בין השאר את העובדה שכמחצית מן הנכבשים ב-1967 הם בחזקה כפולה, מפני שגורשו מישראל או עזבו אותה ונעשו לפליטים תחת שלטון ירדני או מצרי ב-1948 והפכו לכבושים תחת שלטון ישראל ביוני 1967. אם הכיבוש זמני, מעמד הפלסטינים והמתנחלים בשטחים הוא נושא פתוח למשא ומתן; אם ישראל היא עובדה מוגמרת, הפלסטינים שנותרו מחוצה לה, צריכים לוותר על תביעותיהם ולשלם את מחיר תבוסתם; להשלים עם כך שישראל קובעת לבדה את מניין שנות החשבון הפתוח בינם לישראל, ולפי החשבון הזה הנכבה היא עניין סגור (11).

אנחנו מבקשים לתאר כאן את צורת השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ביוני 1967 ולנתח הן את צורות השליטה המופעלות והן את מקומן במשטר המפעיל אותן. אנחנו מניחים כי לצורה הזאת היסטוריה והיגיון משלה, שאי אפשר למצותם בדיבור על "כיבוש" וגם לא בקטגוריות מוכנות של המחקר האקדמי ושל השיח בשמאל הביקורתי, כגון "קולוניזציה" ו"אפרטהייד". שלושת המונחים, השאולים מהשיח הפוליטי-משפטי המקובל, הכרחיים אך אינם מספקים. הם מציינים היבטים קיימים של צורת השלטון הישראלי בשטחים אבל אינם מאפשרים לתפוס היבטים אחרים. ובכל מקרה אי אפשר להניח מראש שהכיבוש הוא מקרה של קולוניאליזם או אפרטהייד – צריך להראות את זה מתוך ניתוח דפוסי השליטה הישראלית בשטחים (13 – 14).

המשטר הישראלי מבוסס על שתי חלוקות יסודיות שלא מתקיימת ביניהן חפיפה גמורה. א. הפרדה טריטוריאלית בין השטח הישראלי המוכר ובין השטח הכבוש שבו ישראל שולטת זה ארבעה עשורים; ב. יחסי כפיפות על בסיס הבחנה יסודית בין אזרחים (יהודים ולא-יהודים, בעיקר פלסטינים) ללא-אזרחים (פלסטינים). החלוקה הראשונה פועלת כדי להפריד ולנתק בין שתי קבוצות לאומיות בתוך מערכת שליטה אחת; החלוקה השנייה פועלת כדי להכפיף את הקבוצה האחת לשלטון קבוצה האחרת, להכיל אותה בתוך מערכת השליטה האחת למרות ההפרדה והניתוק, לשלוט בה ולשמור על אפשרות קבועה להתערב בחייה… (57)

את הממשל הצבאי ליוותה "ועדת המנכ"לים", גוף שהשתתפו בו המנהלים הכלליים של רוב משרדי הממשלה, שהתכנסה בתכיפות ובקביעות מסוף יוני 1967. בוועדה התקבלו החלטות מנהליות מפורטות שנגעו לניהול שוטף של חיי היום יום בשטחים בכל התחומים ובכל הרמות… באופן רשמי הוועדה הייתה כפופה לוועדות שרים שונות, אבל אלה התחלפו לפי הנסיבות הפוליטיות, ואילו ועדת המנכ"לים התגבשה כמוסד שנהנה מהמשכיות ונתפס כבעל סמכות ביורוקרטית מקצועית (99 – 100).

עד מהרה קיבלה המחלוקת (בין המתנחלים לממשלת המערך – א"ע) אופי ריטואלי, חזרתי, וכל המשתתפים בה הפיקו טקסטים צפויים וידועים מראש. הטקסטים האלה יצרו חזות של קיטוב וטשטשו את העובדה שבין הצדדים היריבים שררה הסכמה עקרונית (גם אם לא תמיד מפורשת) על עצם ההתיישבות בשטחים (ולא רק סביב לירושלים) והתקיימו ערוצים רבים של שיתוף פעולה (114).

היחס אל הפלסטינים היה כאל נתינים פורקי עול בלי להתנער לגמרי מן האחריות לשמור על חייהם ובלי לוותר על היומרה להמשיך ולמשול בהם. קריאתו המפורסמת של רבין "לשבור להם את העצמות" היא ביטוי מובהק לריסון הזה, שנקנה במחיר של אכזריות רבה (155).

השינוי הזה (של הסכמי אוסלו – א"ע) היה רדיקלי והתרחש בארבעה מישורים נבדלים אך קשורים: פיצולו של הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית שגרר אחריו ארגון מחדש של הכוח הריבוני והאחריות הממשלתית, הקצאה מחדש של הסמכות להפעיל אלימות ופריסה מחדש של האלימות המופעלת למעשה; ארגון מחדש של המרחב הפלסטיני תחת משטר תנועה חדש, שהסגר והמחסום הפכו לסמל המובהק שלו; תנופה חדשה של קולוניזציה החותרת לקבוע במהירות "עובדות בשטח" (בדמות התנחלויות ומאחזים) ולפזר אותן על פני מרחבים גדולים ככל האפשר וכך לחבל באפשרות להסיג את הכוחות הישראליים או לפחות להשפיע על מפות ההסכמים בהמשך המשא ומתן; משטר ייצוג חדש שבמסגרתו התפרצויות האלימות, מנגנוני השלטון, זהות האויב, פני הנוף, החוק, "הסכסוך" והתוכניות לפתור אותו עטו לפתע דו-משמעות רוויית סתירות ואי אפשר היה יותר לקבוע הבדל ברור בין ממשות להתחזות ואשליה, בין ידיד לאויב, בין איום להגנה (166).

ההתנערות ההדרגתית מאחריות זו שאפיינה את שנות אוסלו קדמה להתנתקות ובישרה אותה וגם הגיעה לשיאה בעקבותיה. היא סימנה צורה חדשה של הפרדה: הפרדה של השליטה בשטחים עצמם (ולא רק בין השטחים וישראל), בין שני סוגים של פלסטינים (ולא רק בין ישראלים לפלסטינים): ההפרדה בין פלסטינים שישראל שולטת בהם באופן עקיף… ובין פלסטינים אחרים שישראל ממשיכה לשלוט בהם כממשלה כובשת ומוסיפה לספק להם שירותי ממשל שונים (169).

אולם בישראל לא מתקיימים הפרדה ממשית ויחסי כפיפות ברורים בין ההנהגה המדינית להנהגה הצבאית, והעירוב בין הרשויות מועצם במסגרת משטר הכיבוש בגלל דמיון מבני בין פעילות הדרג המדיני ופעילות הדרג הצבאי. במסגרת זו יסוד מרכזי בפעילות הצבאית הוא התוויית מדיניות וחקיקה, ואילו הפעילות המדינית מתאפיינת בהכרעות שוטפות וכלליות על הפעלת כוח צבאי… (203)

חומת ההפרדה לא רק מעצימה את ההרס והחורבן, אלא גם מרחיקה אותם מן המבט הישראלי, ובמידה שהיא מאפשרת להם להיראות היא מאפשרת להם להופיע כנפרדים וחיצוניים. על זה יש להוסיף את איסור הכניסה הכללי לשטחי פלסטין מחוץ לאזורי ההתנחלויות שחל על ישראלים, ובכלל זה גם על עיתונאים. כדי לחרוג מן האיסור הזה צריך לבקש אישור מיוחד. משמעות העובדה שברירת המחדל היא איסור והפללה של יחסים בין יהודים לפלסטינים המתקיימים בשטחים, מחוץ למרחב החיים היהודיים ולפיקוח הישיר של כוחות הביטחון(215).

בתנאים אלה אם ישנה הפרדה אחת יציבה וקבועה היא איננה הפרדה בין העמים, אלא בין מערכות המשפט והחוק, השליטה וניהול החיים ששתי האוכלוסיות כפופות להן (219).

יציאת מערך השליטה מעזה ופירוק ההתנחלויות שהיו שם יצרו מצב חדש שכמותו לא היה מאז ראשית הכיבוש – הלימה בין ההפרדה הטריטוריאלית ובין ההפרדה האזרחית (305).

…קיום מערך של אלימות כבושה שאיננה נזקקת עוד כלל לאלימות המתפרצת בנוסח החיסולים הממוקדים. הרי את המכלאה אפשר לקיים בלי לירות ירייה אחת, למעט היריות שנועדו לפגוע במעטים המתעקשים להתקרב לגדר או לחצות אותה. מצב כזה אינו פנטזיה, אלא התכלית המובלעת של המאמץ שמפגינים כוחות הביטחון להקטין חיכוך, לפעול מרחוק, לצמצם ככל האפשר את המפגש בין שולט לנשלט ולהפוך את ההפרדה למוחלטת. אבל מצב כזה אינו מתקיים מפני שמשטר הכיבוש איננו שואף באמת להפרדה. ההפרדה מבחינתו היא צורה לקיים את הכפיפות ולבטא אותה, ואילו הכפיפות היא המצע לקיום ההפרדה (324).

בין משרד הביטחון לבית המשפט העליון מתקיים (כפי שתיארנו לעיל) משא ומתן בעניין סף הפגיעה ההומניטארית המותרת שיביא בסופו של דבר לקביעת תקן מוסכם לאסון שמותר לישראל להפיק ברצועה. אבל החיסול הממוקד איננו עניין הומניטרי ולכן יישאר כנראה מחוץ לתחום ההתערבות המשפטית. במקום יחידים פרברטיים ישנה עכשיו מכונת אלימות פרברטית, שבית המשפט מוסיף להיות חלק ממנה בעצם סירובו להתחכך בה; הוא בשלו והיא – בשלה. הוא גם ידאג לכך שלרצועת עזה יגיעו דלק וחשמל בכמות שתספיק לטיפול בקורבנות האלימות – אם רק תנהג ממשלת החמאס באחריות הנדרשת (327).

הטענה המרכזית שלנו בחלק זה תהיה שמשטר הכיבוש נתפס כפרויקט ולא כמשטר, כמשימה של השלטון ולא כצורת נבדלת, בעלת אפיונים ייחודיים, של שלטון פוליטי. העובדה הזאת, כך נבקש להראות, אחראית לכך ש"הכיבוש" נתפס כחיצוני למשטר הישראלי, אף על פי שהשטחים ותושביהם מוכלים בתוכו (351).

כשהופיע המשטר הנבדל-לא-נפרד הזה הוכפל המשטר הישראלי. לאזרחות הישראלית הוצמדה הלא-אזרחות הפלסטינית, ולמרחב הישראלי הריבוני, שכבר זכה להכרה בינלאומית (פרט לאזור ירושלים), הוצמדו השטחים הכבושים, שמעמדם המשפטי נותר ללא הכרעה…מערך שליטה אחד המשיך לשלוט ולטפל באזרחים שבתחומי הקו הירוק ובהדרגה גם בחלק מן העניינים האזרחיים של היהודים שמעבר לו, בעוד שמערך שליטה אחר הופקד על השליטה והטיפול בכל היבטי החיים של האזרחים הלא-יהודים. את האפליה בין האוכלוסיות בשטחים יש להבין לא רק כהמשך והעצמה של האפליה בין אזרחים יהודים לאזרחים פלסטינים, אלא כתוצאה של ההפרדה בין שני מערכי ממשל, בישראל עצמה ובשטחים, ובכלל זה שתי מערכות משפט, ובאחרונה גם שני מרחבי קיום גיאוגרפיים נפרדים (395 – 396).

האם זה סוף הציונות? לא בהכרח. היהודים הציונים יוכלו להגדיר מחדש את אופי המחויבות של המדינה לעם היהודי, אבל יצטרכו לעשות זאת במסגרת משא ומתן עם האזרחים הערבים ומתוך נכונות למחויבות דומה של המדינה ללאום הפלסטיני. המחויבות הזאת תישא כמובן אופי שונה אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל או אם תקום בארץ ישראל פדרציה של לאומים, אבל העיקרון שלה אמור להיות זהה: תפיסת המדינה כמכשיר בידי כלל האזרחים ולא כמטרה בפני עצמה (457).


וזו רק טיפה בים. רוצו לקרוא. נקווה שיופיע גם תרגום לאנגלית.

תיקונים

13, ש8: "בעונה" >"ובעונה"

57, ש12: "לשלטון קבוצה האחרת" > "לשלטון הקבוצה האחרת"

77, ה110: "זיאדה 2007; לביא 2004" (הפניות לא מופיעות בביליוגרפיה)

82, ה119: "et al." < "et Als"

123, ה232: "תשל"ו" > "1976" (או להחליף בביליו')

203, ה402: "Bishara 2002" (לא מופיע בביבליוגרפיה)

297, ה548: "ראו (אלדר 2005, פרקים 5, 6);" > "ראו אלדר 2005, פרקים 5, 6;"

326, שורה אחרונה: "שקפאם" > "שכפאם"

351, ש12: "ולא כצורת נבדלת" > "ולא כצורה נבדלת"

470: Beinin, Joel and Rebecca Stein, eds."" < "Beinin, Joel and Rebecca Stein."

476: "Said, Edward W. 2000. The End of the Peace Process" < "Said, Edward, W. 2000. The end of the Peace Process"

476: Said, Edward W. 2001."" < "Said, Edward, W. 2001."

480: "כרמי, נעמי." > "כרמי, נעמה."

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה