כיצד לפרש את הכלכלה החדשה

גינויה של האקדמיה כמגדל-שן מכוון לתאר אותה כמנותקת מן החברה. שתי פירכות לטענה הזו: ראשית, האקדמיה איננה מונוליתית וניכרים בה יותר מגישה אחת לחברה. אמנם, ניתן להיות מנותקים בגישות שונות, אך דומני שהגישות השונות דווקא מעידות על מעורבות. שנית, אפילו אם אכן הייתה האקדמיה מגדל-שן שכולו עיסוק תיאורטי ללא קשר להשלכות מעשיות על החברה, עדיין ניתן היה למצוא תפקיד חברתי למקום כזה המהווה מפלט, ובכך הוא חלק מהחברה. אלא שאני אפילו אינני סבור שפתרון סופיסטי זה הוא הדרך הנכונה להגן על האקדמיה.

חשבתי על שתי הגישות הללו כשקראתי בגליון מיוחד של כתב העת למשפט וחברה שעסק ב"כלכלה החדשה". העורכות מדגישות שהכותרת היא רחבה ובלתי-מתחייבת על-מנת לאפשר מגוון דיעות בנושא. אני תהיתי אם אמצא בו ביקורתיות או הלל לסדר החדש המתגבש (לו קראתי "נאו-קפיטליזם"), כלומר, האם מדובר בחוקרים שמבקשים לערער עליו, או דווקא לסייע לכינונו על-ידי מתן בסיס אידיאולוגי.

Journal of Law and Society, Issue 45.1, Frontispiece

המאמר הפותח את הקובץ, של נינה בוגר מביה"ס למשפטים של אוניברסיטת בריסטול, בוחן מודלים חדשים, או חדשים-כביכול, לעסקים, שיכולים להוות חלופה למודל התאגידי. הבעייה הנעוצה במבנה התאגידי, לדבריה, היא שהתאגיד מציב בראש-מעייניו את האינטרסים של בעלי-המניות, ולנטייה זו יש השפעה שלילית על קבלת-ההחלטות בתאגיד. נראה לי שזו התבוננות מקלה מדי על התאגיד, כאילו הוא אכן נוצר על-ידי יזם חסר-אמצעים שבצר לו פנה אל שוק המניות לטובת סיוע לעסק שלו, ובעלי המניות השפיעו עליו לרעה, כאילו עליו לייצר רווח בכל מחיר. כשם שהבוחרים אינם בעלי-הכוח הבלעדיים ביחס לשליטים, כך בעלי-המניות הם גם כלי-משחק בידי המנהלים של התאגיד, בעלי-שליטה בודדים (שלא יהיה נכון להשוות אותם לכל בעל-מנייה), ואף לתאגיד עצמו, כגולם שהתעורר לחיים (כפי שהחוק מתייחס אליו, כידוע).

בוגר סוקרת ארבע חלופות מרכזיות: עסק מוכוון משימה (mission-led business); יוזמות חברתיות (social enterprise); בעלות משותפת וקואופרטיבים; ו"קואופרטיבים חדשים". אני מודה שהתקשיתי להבין את ההבדל בין הקואופרטיב הישן והחדש, שרובו התאפיין ברטוריקה של סולידריות וניהול דמוקרטי, אבל מתחילתו כך היה גם הקואופרטיב הישן. בוגר מכניסה ניואנסים חשובים לניתוח שלה, כשהיא מצביעה על נקודות הדמיון בין התאגיד המסורתי והחלופות לו, אך נראה שהיא אופטימית לגבי הפוטנציאל של שינוי ואתגור השוק דרך ארגון מחדש של חברות. זוהי דוגמה לשיח שישמש התרחבות של תופעות כאלה, אך קשה לדמיין צמיחה כלכלית שלהן בלי מעורבות תאגידית, בין אם יירכשו על-ידי תאגידים קיימים, או יהפכו לתאגיד כזה בעצמם. נראה שחוברים כאן שתי מגמות סותרות: מחד, ייאוש של גורמים חברתיים מהיכולת לשנות את עולם העסקים דרך הפוליטיקה (רגולציה) המלווה בציפייה ששינוי כזה יבוא מהמגזר העסקי עצמו; ומאידך, הנטייה של עולם העסקים להיפטר מרגולציה ככל האפשר. תחת מעטה של העברת השליטה להמונים וביזור הכוח, צפוי להמשיך הכרסום בכוחה של הרגולציה והעברת העול ללקוח הבודד.

שני המאמרים הבאים עוסקים בצורך לכפות על התאגידים אחריות כבדה יותר להשלכות הסביבתיות של פעולתם. לא מעט מן העיסוק של הגליון בתאגידים, ובייחוד בסוגיית הרגולציה, נגע באקולוגיה. הדבר הבולט ביותר בדיון הזה הוא הנתק הכמעט-מוחלט השורר בין הדאגות הסביבתיות של המחברים לביקורת כלכלית כלשהי. הנזק לסביבה הנוצר על-ידי תאגידים איננו סתם תוצאה בלתי-רצויה של פעולתם. הוא קשור קשר ישיר להגיון הקפיטליסטי שבבסיסם. המטרה אינה צריכה להיות רק חלופות אקולוגיות של ייצור ואריזה, כי אם שינוי מהותי ביחס אל צריכה, אל פנאי, אל תרבות, ואל שיווק. הזיהום הסביבתי של התאגיד איננו רק בחומרים הנפלטים לאוויר או המושלכים אל הים, אלא גם במניפולציות של תוצרי התרבות, בהאדרת הכסף בתור המדד היחיד להצלחה, ועוד. המאמרים שעסקו בנושא ניסו להציע דרכים לכפות על התאגידים אחריות סביבתית, כאילו הדבר אפשרי כאשר הגוף הוא חסר-אחריות בכל תחום אחר. המעבר לכלכלה חדשה מתבטא באופן מובהק בהסרת האחריות התאגידית, ולכן הדיון היה נראה לי ברובו עקר.

המאמרים המאלפים ביותר בקובץ היו של העורכות עצמן. אמיליה ת'ורפ, משפטנית בסידני, בוחנת ארגון קנדי בשם Lande, שמסייע לאזרחים לנצל קרקע פנויה במונטריאול ליצירת גנים עירוניים חדשים. זוהי יוזמה חברתית שאיננה מבקשת לכפות רגולציה על תאגידים ואיננה מצפה לסיוע לא מהמגזר העסקי ולא מהממשלה, אלא תובעת את החזרת המרחב הציבורי לציבור ומהווה חסם בפני יוזמות פרטיות להשתלטות על קרקע כזו. ההשראה לפעילות שלהם באה מיוזמות חברתיות אחרות, כל אחת מהן מדברת בשם השיתוף (Sharing), אך למעשה מהווה מאבק אזרחי לעתים נגד הממשל, לעתים נגד ההון הפרטי. דוגמה אחת היא יוזמת "יום המסעדות" שמעודד אנשים פרטיים למכור מזון במקומות ציבוריים (או בביתם הפרטי) ללא כל הביורקרטיה הקשורה בהקמת מסעדה. יוזמה אחרת היא "יום החנייה" שהחלה בסן-פרנציסקו: ביום נתון אנשים מתבקשים לשלם למד החנייה למשך כל היום, ולערוך כל פעילות שעולה על רוחם (מלבד חנייה, אני מניח), כדרך לתבוע חזרה שטחים שהופקעו מן הציבור לטובת בעלי הרכב. ת'ורפ מדגישה את השימוש בכלים משפטיים בכל היוזמות הללו, ואת האופן שבו יוזמות אזרחיות מעזות להשתמש במערכת המשפט כדי להגביר דמוקרטיזציה ולהחזיר כוח לאזרח הקטן. דווקא היעדרם של התאגידים מהדיון הזה הוא המעורר חשד: התאגידים היטיבו להשתמש במערכת המשפט לטובתם לאורך השנים כדי לערער על רגולציות, לכרסם בהן, או להסיר מעצמם אחריות. אם היו מחליטים לפעול נגד יוזמות כאלה (שכרגע אינן פוגעות בהם, כמובן), אפשר לשער שהיו מנצחים במערכה משפטית כזו. היוזמה של Lande מסירה אחריות מן השלטון (מקומי או ארצי) לטפח את המרחב הציבורי; יום המסעדות מבקש להוכיח שאין צורך ברגולציה בתחום המזון; ויום החנייה הופך את העיר כולה לשדה קרב משפטי-כלכלי על שטחי נדל"ן מזעריים, לתקופות קצרות ביותר. אלה אינן בשורות טובות לאזרח הקטן. אלה הן דוגמאות לנקודות הקיצון של החברה הנאו-קפיטליסטית ופוסט-דמוקרטית המתהווה. כרסום בכוח השלטון והעברת מוקדי החלטות לאזרחים פרטיים יהיו כר נוח במיוחד לפעילות תאגידית גלובלית. במובן זה, ייתכן שנסיגת ארה"ב ממעמדה בכלכלות העולם איננו מבשר על עצמאות גדולה יותר למדינות, אלא על פינוי הדרך לכוחות פרטיים (שבעצמם מרוכזים, כמובן, בארצות-הברית).

העורכת השנייה, ברונוון מורגן, אף היא משפטנית מאוניברסיטת ניו סאות' וויילס שבסידני, עוסקת בהסכמים משפטיים למחצה בגופים שמשווקים מזון "היישר" מן החקלאים. היוזמות הכלכליות/חברתיות הללו נועדו, על פני השטח, להחזיר את הכוח לחקלאים תוך דגש על איכות המזון. היא סוקרת יוזמות של מימון המונים, צמצום פערים, ועוד. הגופים האלה מקיימים הסכמים שמגובים בייעוץ משפטי, אך לעתים בנויים על אמון וללא בטחונות. הדבר המרתק ביותר בניתוח שלה הוא ההבחנה בשני טשטושים שמאפיינים את היוזמות הללו: בתחום ההון יש טשטוש בין השקעה לתרומה; ובתחום העבודה יש טשטוש בין מתנה וחוזה. אלו הן שתי עמימויות חשובות מאוד, שמתקשרות לשני נתקים שכבר הצבעתי עליהם בעבר: הניתוק בין הוצאה לרכישה (או בין קנייה ובעלות; כפי שמתבטא במימון-המונים); והניתוק בין עבודה ושכר (כפי שנמצא בהצעה להכנסה אוניברסלית). מורגן מדגישה אתוס ונראטיבים שמאפשרים שיתופי-פעולה מעין אלו, אך דווקא בהקשר הכלכלי יש לחשוש שהנראטיבים אינם אלא סיפורים, כלומר בדיות, המכסים על מציאות כלכלית אחרת, או לכל הפחות מאפשרים את היתכנותה.

מאמרים אחרים עוסקים ב"כלכלת השיתוף" כולל סוגיות של מימון המונים, וחלופות בין יחידים. השאלה היא אם יוזמות של שיתוף-פעולה ודמוקרטיזציה אכן משנות את בסיסי הכוח של הכלכלה או שמא הן אינן אלא נסיונות התמודדות של אלו שמגלים שמצבם הכלכלי חשש ממצבם המעמדי. אינני מכחיש שלכל היוזמות הללו, שהרבה מהן התאפשרו בזכות טכנולוגיות שהתפתחו בעשרים שנה האחרונות, יש פוטנציאל עצום של שיפור החברה גם מבחינת הגדלת החירות הפרטית וגם מבחינת העמקת הסולידריות החברתית (הניגוד המקובל בין השתיים איננו אלא תעמולה קפיטליסטית). אך ללא ביזור הכוח המצוי בתאגידים והמחולק בשווקים הפיננסיים, לא יוכלו היוזמות האלה להוות בשורה כזו. נגזר עליהן להיות חלק ממערך תאגידי גלובלי ניאו-קפיטליסטי, אם מדעת ואם מכורח.

Boeger, Nina. "Beyond the Shareholder Corporation: Alternative Business Forms and the Contestation of Markets." Journal of Law and Society 45.1 (2018): 10-28.

Bourdieu, Pierre. "The Force of Law: Toward a Sociology of the Juridical Field." Translated by Richard Terdiman. Hastings Law Journal 38.5 (1987): 814-53.

Fuller, Lon L. "The Lawyer as an Architect of Social Structures." In The Principles of Social Order: Selected Essays of Lon L. Fuller, edited by Kenneth I. Winston, 264-70. Durham, N.C.: Duke University Press, 1981.

Morgan, Bronwen. "Telling Stories Beautifully: Hybrid Legal Forms in the New Economy." Journal of Law and Society 45.1 (2018): 64-83.

Morgan, Bronwen and Amelia Thorpe, eds. . Law for a New Economy: Enterprise, Sharing, Regulation (Journal of Law and Society, 45.1). Cardiff: Cardiff University Law School, 2018.

Thorpe, Amelia. "‘This Land is Yours’: Ownership and Agency in the Sharing City." Journal of Law and Society 45.1 (2018): 99-115.

רצון חופשי: תפיסת החירות והבעייה המשפטית

[נו, כן. במחילה, וכו'. לוואי שהייתי כותב יותר].

 

קראתי לאחרונה את ספרו המשובח של רוברט קיין, "מבוא עכשווי לרצון חופשי". הספר סוקר בצורה מאוזנת והוגנת דיעות וחילוקי-דיעות מרכזיים במחקר. קיין מציג דיעות שמנוגדות לשלו בצורה שקולה ומכובדת. אף שהוא איננו מסתיר את עמדתו בכל הנושאים שהוא נוגע בהם, הוא מסכם את הספר בסקירת השאלות שעלו, לא במסקנותיו שלו על השאלות הללו. התשובות לשאלות הללו, הוא אומר, נוגעות לתפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, ואת משמעות חיינו. לכן גם מובן מדוע הוא איננו מצפה שעמדותיו יהיו מקובלות על כולם: מגוון הדיעות איננו אלא שיקוף של מגוון האנשים. אבל אי-הסכמה על התשובות איננה פוטרת אף-אחד מהתייחסות לשאלה ולמה שעומד מאחוריה.

ברשימה הקודמת שלי בנושא כבר הצבעתי על כך שיש להפריד דטרמניזם מגזירה קדומה: הדברים עשויים להיות קבועים, מבלי שיש ישות שקובעת אותם. תפיסה דטרמיניסטית יכולה להיות חילונית, בעוד הגזירה הקדומה דורשת רקע דתי כלשהו. הסקירה של קיין מצביעה על כך שהדיון סביב קיומו של רצון חופשי מחייבת גם דיוק סמנטי (וערכי) במושג החופש.

דרך דוגמה מספרו של הביהייביוריסט ב"פ סקינר, "וולדן שתיים", קיין מציג את הדיעה שחירות אמיתית היא שלילת מגבלות על רצונות של אנשים, ולכן אפשר לשחרר אנשים על-ידי התניות שיעודדו אותם רק לרצות דברים שהם יכולים להשיג. זהו אותו עקרון שחתם את הרשימה הקודמת שלי, אז דרך ציטוט של ויווקאננדה. הרעיון שחירות מושגת על-ידי שלילת הרצון נראה לי כסותר באופן מהותי את הרעיון של הרצון החופשי. חירות הרצון מחייבת את החופש לרצות את הבלתי-אפשרי, אף כי על היחיד מוטלת החובה להבחין בין משאלות לתוכניות, חלומות, שאיפות וכולי.

סמנטיקה שמבקשת לדחות את רעיון הרצון החופשי ניתן לראות בטענה שאפשרויות, מעצם טיבן, הן מערכת של מגבלות שעומדת בניגוד לבחירה של רצון חופשי. נראה שטענה זו מבלבלת בין הרצון החופשי, שהוא היכולת המנטלית לברור מבין אפשרויות שונות, לבין החופש המוחלט, שאיננו בנמצא. נבהיר את הטענה כדרך להדגים את הכשל שבה: האזרח ניצב בפני בחירה לפרלמנט, וכביכול חופש הבחירה נתון בידיו, מבין מגוון של כעשרים אפשרויות שונות. טענת החירות אומרת שאם באמת היה לו רצון חופשי, הוא לא היה מוגבל על-ידי עשרים האופציות הללו. אד אבסורדום, ניתן לומר שאם באמת היה לו רצון חופשי, הוא לא היה צריך לבחור בין עשרים המפלגות כלל, אלא יכול היה לבחור במקום זאת לאכול עוגת גבינה. העובדה שבמקרים ספציפיים בהם הרצון החופשי מגיע לידי ביטוי הוא ניצב בפני אפשרויות שנקבעו על-ידי אינספור גורמים, אינה לכשעצמה טענה נגד הרצון החופשי.

טענה אחרת שקיין מציג היא של סטרוסון (Strawson), הטוען שהיות שאנשים אינם שולטים בנסיבות שהפכו אותם למה שהם, ממילא הם אינם יכולים לטעון שהם שולטים בהחלטות שלהם. הטיעון הזה נראה לי בהתחלה כמו טיעונו של ג'ורג' שר (Sher) לגבי גמול ההגעה (desert): אנשים אינם שולטים בנסיבות שבעזרתן הם השיגו מה שהשיגו, ולכן גם אינם יכולים לטעון שמגיע להם משהו. הטענה של שר הייתה הרת-גורל עבורי, וגרמה לי לשלול את רעיון גמול ההגעה בכלל (כאן). בעזרתו קלטתי שהדיעה שלמישהו מגיע משהו (בין אם חיובי או שלילי) תלויה במיסגור, בהחלטה שרירותית לגבי הזמן שנבחן לצורך ההחלטה הזו. אבל לא נראה לי שאפשר לטעון אותו דבר לגבי רצון חופשי, דווקא משום שהוא מתבטא בנקודות ספציפיות: נכון שכשאני עומד בפני הבחירה המוסרית של מעילה בכספי ציבור או אי-מעילה, או כשהדיילת מעלה בפניי את האפשרויות של מיץ תפוחים או תפוזים, הבחירה שלי תהיה מושפעת על-ידי מגוון גורמים בביוגרפיה שלי, במבנה האישיות שלי, באלרגיות שלי, וכולי. אבל כל המשתנים הללו אינם שוללים את היכולת שלי בתוך סד הנתונים הזה לקבל החלטה שנמצאת לחלוטין בידיי, ויכולה לשנות את המשך ההיסטוריה, אם אבחר תפוחים או תפוזים.

ניסוח זה חוזר על מה שכבר אמרתי בעבר, שרצון חופשי איננו חייב לסתור את קיומו של דטרמניזם. קיין מפריד בזהירות בין הגישות של הדטרמניזם הקשיח והרך, בין אלו שטוענים שאין דרך ליישב בין דטרמניזם לרצון חופשי, לבין אלו שטוענים שאפשר, או אפילו חובה, ליישב ביניהם. יש כאלו הטוענים שהדטרמניזם הוכח מדעית ושהסיבה היחידה שאנשים ממשיכים לדבר על רצון חופשי היא הצורך באשלייה על משמעות החיים, על הסוכנות והשליטה שיש לנו על החיים שלנו ועל החיים של אחרים. טד הונדריך רואה בזאת אשלייה, וטוען שאל לנו להשלות עצמנו מטעמי נוחות. עם המחוייבות לאמת אני מסכים: אילו שוכנעתי שאין רצון חופשי, הייתי זונח אותו למרות הקושי שבדבר. אך עודני סבור שהטענות נגדו אינן משכנעות דיין עדיין, ושהשלכות חיוביות שעולות מתוך הטענות שלו (כמו ההתנגדות של הונדריך לרעיון הגעת הגמול) יכולות להתאשר גם מבלי לבטל את הרצון החופשי.

אחת הטענות המדאיגות שעולות אצל הונדריך היא ההשלכות המשפטיות של הדטרמניזם, גם אם הוא לא לקח אותן רחוק מדי. הונדריך טוען שהכרה בדטרמניזם והיעדר רצון חופשי מחייבת לשלול גם את אחריותו של הפושע, ועל-כן גם את עקרון הגמול שבענישה (retribution). הוא סבור שעדיין אפשר להצדיק ענישה מסיבות אחרות, אבל שצריך לזנוח את ההצדקה הזו. אני סבור שאין מקום לענישה וממילא שולל את עקרון הגמול הטמון בה (אני מציע להחליף ענישה בטיפול ובפסילה), אבל חושב שיצירת הקשר בין שאלת הרצון החופשי לענישה היא שגויה.

הסיבה העיקרית שדטרמניסטים אינם יכולים לדחות את רעיון האחריות של הפושע הוא שאין גישה דטרמניסטית בנמצא ששוללת את הסוכנות האנושית. גם אם כל פעולה הייתה בלתי-נמנעת בשל הצטרפות של נסיבות שגרמו לאדם לעשות אותה, עדיין העולם מתנהל כאילו זו הייתה החלטה שלו. יכול להיות שכשהתקבלתי לשתי אוניברסיטאות, הבחירה באיזו אחת אבחר כבר הוכרעה מקדמת דנא בגלל מכלול גורמים ואירועים שאינני יכול לראות את הקשר ביניהם. אבל עדיין הדרך היחידה שבה המציאות הייתה מתגלגלת כך דרשה שאני אכתוב תשובה חיובית למוסד זה ותשובה שלילית למוסד אחר. לכן, גם הרוצח איננו יכול להסיר אחריות מהחלטה שלו: הדיעה שהוא נותב לתוך סיטואציה שבה לא הייתה לא שום יכולת בחירה אלא לבצע את הרצח, איננה יכולה לשמש הצדקה להסרת האחריות או תירוץ לביטול ההליכים (קיין מונה דוגמאות משפטיות שבהן עורכי-דין ניסו שיטה זו). ההיפך הוא הנכון: דווקא העובדה שאנחנו נדרשים לבחור בין התפוזים לתפוחים באופן יומיומי הגם שההחלטה כבר הוכרעה עבורנו (לשיטת הדטרמניסטים), מחייבת שגם ההליך המשפטי יתבצע במלואו – ממילא תוצאותיו נקבעו, כמו גם המעשה הנדון בו, אך אין בזה כדי לבטל דווקא את הפעולה הזו.

דוגמה לדיון מאכזב ביותר בקשר בין הדיון הפילוסופי על קיומו של רצון חופשי וההשלכות הפרקטיות לעולם המשפטי בכלל והפלילי בפרט ניתן למצוא במאמר של עימד עתיק, מרצה מאוניברסיטת קורנל, על דיעות רווחות בציבור והשפעתן על הזירה המשפטית. ראשית, עתיק מבלבל בין דטרמניזם חיצוני כללי לבין דטרמניזם חברתי. הראשון קובע שכלל המקרים והפעולות בטבע ובחברה מצטרפים למערכת מסובכת שבה אין יכולת בחירה אמיתית, כי כל החלטה נקבעת על בסיס נתונים רבים שלשום סובייקט יחיד אין שליטה עליהם. השנייה, מדברת על נסיבות פסיכולוגיות וסוציו-אקונומיות שגורמות לאדם מסויים לפשוע (ולא לאדם אחר). הטשטוש ביניהם חושף סדר-יום שרחוק מהסוגיה הפילוסופית הכללית. רצון להצדיק פשעים של אנשים ממעמד נמוך הוא אפולגטיקה שהקשר בינה ובין אתיקה הוא רופף, והכנסתו לדיון על רצון חופשי רק מסבכת דיון מורכב ממילא, במציאות שגם אנשים עם פריוולגיות מבצעים פשעים חדשות לבקרים.

טשטוש נוסף ומצער שעתיק עורך הוא בין הדטרמניזם הכללי, ונסיבות ביולוגיות-קוגניטיביות של היחיד. הוא מזכיר כמה מקרים בהם הוכח (או: נטען) שגידול במוח השפיע לרעה על בחירותיו המוסריות של אדם. הקושי במקרים מסוג זה הוא ההפרדה הבלתי-אפשרית בין עצמיותו של הפושע וגופו. הטענה: "זה לא אני, זה רק גידול במוח שלי שגרם לי לתקוף" איננה יכולה לעמוד לפושע בפני עצמה (אולי כנסיבות מקלות, אך לא כהצדקה לביטול הפשע בכלל). באופן מוזר, אף שהטענה של עתיק מבקשת להיתלות בעליונות המדע כדי לשנות את מערכת המשפט, הנחת היסוד שלו נראית דתית מאוד: כאילו אם הוכחנו שהאדם איננו רע בלבו, אלא רק בשל מוחו, אין זה תלוי בו. אבל הנחות לגבי יצר לב האדם אינן יכולות לשמש בסיס בבית-משפט, והביולוגיה של האדם היא חלק ממנו, אם לא הוא-הוא ממש.

החשיבות של המאמר של עתיק איננה טמונה בקריאה המעשית שלו לרפורמה של מערכת המשפט  בגלל בעיית הרצון החופשי, שאין לה על מה לסמוך (אם כי אני מסכים שיש צורך ברפורמה), אלא דווקא בקריאת התיגר שלו על מקומו של הרצון החופשי במחשבה האנושית. קיין, בעקבות הונדריך, מדגיש שבאמונה ברצון החופשי יש משום האדרת האנוש. אמנם הונדריך מציין זאת לגנאי, כחלק מהקושי להתגבר על הדיעה השגויה הזו, אבל בלי קשר לפרשנות הערכית שלו, אפשר לראות שבמושג הרצון החופשי יש משהו מעורר-השראה עבור היחיד. האמונה ברצון חופשי מגבירה את תחושת השליטה של האדם על גורלו, ומשמשת בסיס לאופטימיות בדבר היכולת לשיפור בחייו האישיים של האדם או בחברה בכלל, דרך בחירות מושכלות ואוטונומיות. עתיק מצביע על מגמה הפוכה, בה הרצון החופשי הוא מושג המשמש עילה לקו נוקשה כלפי אנשים והיעדר חמלה, כי היה בידם לבחור אחרת. כך, למשל, הוא מצטט מחקרים שהראו התאמה בין אמונה ברצון חופשי ונטייה למצוא מישהו אשם, ובייחוד במשפטים בהם גזר-הדין היה מוות. הממצאים האלה מראים שאמונה ברצון חופשי איננה חייבת לעורר חמלה או השראה בדבר הטיב של האדם, אלא דווקא לקבוע עמדה שנוטה להחמיר עם עבריינים, כי הם יכלו לבחור אחרת.

לא נראה לי שהפתרון הוא שליברלים יראו דטרמניזם בכל, ויציעו תירוצים והתנצלויות מטעם עבריינים, פושעים, או מחבלים. שיח ליברלי מחוייב לא רק להגנה על זכויותיהם של פושעים. השמירה על צלם אנוש מחייבת גם לגנות פשעים שפוגעים באדם ובכבודו. אמונה בחירויותיו של הפרט, שהיא המסד של ליברליזם כפי שאפילו עולה משמו, עולה בקנה אחד עם רצון חופשי, בין אם זו אמונה ברצון חופשי שמתיישבת עם דטרמניזם, או אמונה ברצון חופשי ששוללת דטרמניזם.

 

Atiq, Emad H. “How Folk Beliefs about Free Will Influence Sentencing A New Target for the Neuro-Determinist Critics of Criminal Law.” New Criminal Law Review 16.3 (2013): 449-493.

Honderich, Ted. A Theory of Determinism. Oxford: Clarendon, 1988.

Kane, Robert. A Contemporary Introduction to Free Will. New York: Oxford University Press, 2005.

Skinner, B. F. Walden Two. New York: Macmillan, 1948.

התעצבותה של ההלכה לאור הדיון הציבורי בישראל ובארצות-הברית

כדרך לדבר על מקומה של ההלכה היהודית בזמננו, התמקדתי בקורס שלי בשתי מדינות: ישראל, שהיא הרלוונטית ביותר לנושא כמובן, וארצות-הברית, שתעניין יותר מכל את התלמידים. לגבי ישראל, התמקדתי בשיעור אחד במקומה של ההלכה בחיים האזרחיים של המדינה, קרי בסוגיות שנוגעות למעמדו של המשפט העברי בחקיקה ובשיפוט. בשיעור השני דנו בחוקים דתיים ובבתי-הדין הרבניים. מבט על היחסים ההדדיים הללו מראה שלא רק המדינה משתנה על-ידי הסוכנים הדתיים שמבקשים לתקוע יתד בחייה הציבוריים. גם ההלכה היהודית משתנה מעצם האינטרקציה עם גורמים ממשלתיים. התפיסה ההלכתית של כשרות השתנתה על-ידי השימוש בכלים של המדינה לאכיפת כשרות, והיא חורגת כיום הרבה מעבר לפרמטרים של הגדרת הכשרות כפי שהם נתפסו לכל אורך המסורת היהודית, עד ראשית המאה ה-20. בתי-הדין הרבניים, המבקשים מונופול על יחסי האישות במדינה, מצאו עצמם עומדים בפני הכורח לגרש זוגות חד-מיניים. הם יכלו לסרב, בטענה שזוגות אלה אינם מוכרים כנשואים על-פי ההלכה, וממילא אין טקס גירושים שיכול לגרש אותם על-פי ההלכה. מתוך החשש שלהם שצעד כזה יפרוץ את הסכר, וחילונים רבים יעדיפו להתגרש בכל אלטרנטיבה שהייתה ניתנת לזוגות חד-מיניים, מעדיפים הרבנים לעשות את תורתם פלסתר, ולגרש זוגות חד-מיניים, כשאחד מבני-הזוג מקבל את תפקיד הזכר ואחד את האישה. החלטה זו בעצם סוללת את הדרך לקידושין חד-מיניים בעתיד: אם רב יכול לגרש זוג חד-מיני דרך בדיון משפטי שבו אחד הצדדים מוגדר לצורך העניין גבר והשני אישה, אין הצדקה שרב יסרב לערוך קידושין באותה טכניקה בדיוק. רב אורתודוקסי אחד כבר ערך קידושין כאלה בארצות הברית (הרב סטיבן גרינברג, בנובמבר 2011), ומבלי-דעת הרבנות בישראל כבר הכשירה את הדרך לכך גם בארץ. כל שדרוש עכשיו הוא זמן ואורך-רוח.

בבואי לדון במקום ההלכה היהודית בארצות-הברית ביקשתי לערוך אותה הקבלה: ראשית, לדון במקומה של ההלכה בחיים הציבוריים בארצות-הברית, ושנית לעסוק באכיפה של ההלכה היהודית דרך כלים משפטיים חילוניים. הנושא השני נדון גם הוא דרך דוגמאות של גירושין, אבל גם דרך השאלה של אכיפת הכשרות בחוקים אמריקאיים, בשל הצורך לפקח על אמת בפרסום כפי שהוא מופיע על תוויות של דברי-מזון. גם כאן אפשר לתהות אם אמצעי-האכיפה של המדינה משפיעים על תפיסת הכשרות של היהדות עצמה, אבל לא פחות מכך עולה שאלה שאיננה כה רלוונטית בישראל, עם כל הצער שבדבר, והיא שאלת הפרדת הדת והמדינה: מדוע יש למדינה עניין לפקח על עניין שהוא טקסי ולא עובדתי במהותו, ומפריע למגזר מצומצם מאוד של צרכנים? הבעייה לא עולה מעצם הפיקוח על תוכנן של תוויות, אותו ניתן להצדיק, אלא דווקא מחוקים שעוסקים ישירות ובאופן מיוחד בכשרות, כאילו זו קטגוריה לעצמה.

באשר למקומה של ההלכה בחיים הציבורייים בארצות-הברית, הבחנתי בשני כיוונים: מחד, נסיון להתייחס לסוגיות ציבוריות על-פי עקרונות הלכתיים; ומאידך, האופן בו הסוגיות הציבוריות שעומדות על סדר-היום בפוליטיקה האמריקאית מחלחלות ומשפיעות על ההלכה היהודית. כך, למשל, בדיון מאלף על עמדות הזרמים השונים ביהדות לגבי הומוסקסואליות, רוברטה קוואל מונה עמדות והחלטות שהתקבלו על-ידי הועידה המרכזית של רבני אמריקה (CCAR, ארגון הגג של התנועה הרפורמית)  , ב-1977, ב-1981, ב-1985, ב-1990, ושוב ב-1996. העובדה שהרבנים נדרשו לסוגייה שוב ושוב יש בה כדי ללמד על השפעת שינויים חברתיים בעולם הכללי על ההלכה היהודית (ומי שטועה לחשוב שההלכה היא מושג מצומצם שמתייחס לאורתודוקסיה לבדה, יעיין בהערות שלי ברשימה הקודמת). הן העובדה שהם לא עסקו בסוגייה בתכיפות כזו קודם למהפיכה המינית בארצות-הברית, והן העובדה שסוגיות אחרות (למשל: ברית-המילה, או יחס התנועה לכשרות) לא מבקשות שיקול מחדש ועדכון של ההחלטות, מלמדות שאין כאן עניין פנימי גרידא, אלא שינוי מהותי של תפיסה ערכית יהודית בעקבות שינוי כללי בחברה. ביהדות הרפורמית, שנוטה לשינויים כפי ששמה מעיד עליה, אין הדבר מפתיע. אבל העיסוק הגובר בסוגייה שלאורך תולדותיה של היהדות לא תבעה שום ניואנס מתרחש גם בקרב היהדות האורתודוקסית. באותו פרק, קוואל מצטטת מתוך הבלוג "יהודייה בעיר" של אליסון ג'וזפס שמתייחסת לסוגייה ודוחה כל אפשרות או כל הצדקה לקבלה של הומוסקסואליות (משום מה, הפוסט עצמו נמחק). אבל הבלוג עצמו הוא עדות לשינוי, מפני שקשה לדמיין יהודייה אורתודוקסית מביעה את עמדותיה בענייני הלכה לציבור כללי אפילו כמה עשורים קודם לכן, שלא לדבר בשנים רחוקות יותר, שעל תקפות המסורת שלהן היא נשענת לצורך הגינוי שהיא מציגה להומוסקסואליות. כל כבודה בת-מלך פנימה, הלא כן? במופת של חוסר-מודעות, הבלוג הזה מדבר בשם הערכים של תרבות פטריארכלית שוביניסטית, אבל עצם קיומו מצביע על הפנמה של ערכים ליברליים עכשוויים, ולכן מבשר גם שינויים אחרים שהאורתודוקסיה תקבל בסופו של דבר, אם ברצונה לשרוד.

האופן שבו שינויים חברתיים חיצוניים מעוררים שינוי בהלכה היהודית הוא הכיוון המתבקש יותר להשפעה, ביחס בין חברת מיעוט לקבוצת הרוב. ובכל זאת, ביקשתי לבחון גם את האופן שבו יהודים מבקשים להשפיע על החיים הציבוריים בארצות-הברית על בסיס תפיסתם היהודית. לשם כך הנגדתי בין מרדכי קפלן למאיר סולובייצ'יק, שרחוקים לא רק בעמדותיהם ובתפיסתם את היהדות, אלא גם בזמנם.

מרדכי קפלן, אבי היהדות הרקונסטרוקטיביסטית, ראה ביהדות תרבות, שבו המפעל ההלכתי שיחק תפקיד חשוב, אך רובו כבר איננו רלוונטי, להוציא את האתיקה המשתקפת מן ההלכה. סולובייצ'יק, אחיין-רבא של הרב יוסף סולובייצ'יק, הוא רב אורתודוקסי בן-זמננו. ציפיתי להנגיד בין השניים. סולובייצ'יק, במאמר משנת 2007, מבקש ליצור ברית בין יהודים אורתודוקסיים לנוצרים שמרנים כדי להפוך את אמריקה לדתית יותר: "עם ישראל, כנציגו של אלהים עלי אדמות, מחוייב באופן ייחודי להבטיח שהחברה תמשיך להגדיר עצמה ככזו שקיימת תחת האל" (81). הוא מבקר את מאמציהם של יהודים ליברלים להוציא את אזכור האל משבועת האמונים בבתי-הספר. הוא מעלה סוגיות אחרות כגון הפלות ונישואים חד-מיניים.

בציפייה שעקרונות ההלכה האורתודוקסית יהוו בסיס למדיניות ציבורית בארצות-הברית יש יוהרה כפולה: היא מבטאת סירוב להכיר ביהודים כמיעוט בטל בשישים בקרב אוכלוסיית ארה"ב, ועד כמה האורתודוקסיה היא מיעוט שולי עוד יותר בתוך המיעוט הזה. כפי שיקרה לא פעם עם יוהרה שכזו, סולובייצ'יק כושל בהבנת הסכנה העמוקה שבעמדתו: המאמצים להפריד בין הדת והמדינה מבטיחים את חירותו להיות יהודי אורתודוקסי הרבה יותר מכל נסיון שלו לשינוי פניה של ארצו בשם הדת שלו. עליית-כוחם של אוונגליסטים בארה"ב לא תהיה בשורה ליהודים, גם לאלה שקרובים אליהם בסוגיות של הפלות ונישואים חד-מיניים. האשלייה שהמצע הזה הוא בסיס לשיתוף-פעולה וכבוד הדדי משקפת בראש ובראשונה עיוורון היסטורי (ובמקרה של סולובייצ'יק אין הוא זכאי להגנה מן הבורות: זהו עיוורון מדעת). דבריו נכתבו בשלהי שלטון בוש השני, וסביר להניח ששבחים בזכות שיתוף פעולה כזה זכו למשנה-תוקף דווקא בזמן כהונת אובמה. פירות הביאושים ניכרים כבר כעת, כשהאוונגליסטים הביאו אל מסדרונת השלטון אנטישמים וקריקטורות אנטישמיות, שלובי זרוע וקפוצי-שפתיים.

קפלן, כפי שאמרתי, הוא היפוכו הגמור של סולובייצ'יק, הן מבחינת יחסו אל הדת, והן מבחינת עמדותיו הפוליטיות. מתוך התעקשות שהיהדות היא תרבות (ציוויליזציה) ולא דת, הוא מצפה מקהילות יהודיות להקים בתי-דין אוטונומיים, פנימיים, בהם יציבו בפני חברי הקהילה רף גבוה יותר מהמינימום הערכי של בתי-המשפט הכלליים (קפלן 1934, 468-71). הוא מצפה מנוצרים לעשות דבר דומה בקרב קהילותיהם, אך אינו שם עצמו ליועץ עבורם. יהודי ארה"ב צריכים להיות מעורבים בחברה הכללית ולהיטמע בה, ובד בבד לשמר רובד נוסף של חייהם הרוחניים על-ידי שאיפה מוסרית גבוהה יותר.

מאוחר יותר, קפלן יפנה לנסות לעורר שינוי בחברה האמריקאית ככלל. אינני מספיק בקיא כדי לקבוע האם היה בכך משום ייאוש מנסיונו לעורר את החברה היהודית לכדי שינוי, או שמא להיפך: שמתוך הסתגרות בתוך עדה שהעריכה אותו, התחיל להשתכנע שהוא יכול לעורר שינוי רחב יותר. בכל מקרה, בעיניי מדובר במפנה מצער, ושבו מצאתי נקודת דמיון מפתיעה לדברי סולובייצ'יק. ברמה התיאולוגית, הוא טוען שאלהים, בהיותו אל ישראל (The God of Israel) מסמן את הדרך לגאולה, עבור החברה הכללית. לקהלו היהודי הוא אומר: "בתור אמריקאים, אם כן, עלינו לזהות את החוויות והמאמצים בחיים האמריקאים ובתולדותיהם שלא רק יעניקו אופי אורגני לאומה האמריקאית, אלא גם יעלו אותה על הדרך לקראת התקדמות ושלמות אנושית" (קפלן 1960, 477). מפנייה ערכית לציבור היהודי, קפלן פונה לשינוי כללי של הציבור האמריקאי בשם הערכים שלו, למרות שהוא עדיין מדגיש את הפרטיקולריות שלהם. הוא מדבר על המוסריות כעל "דרכי ה'", כפי שמתבטא בדברי התורה והנביאים. הניסוח הזה מצביע על אפשרות של השפעה ציונית על חשיבתו של קפלן: הוא רואה בישראל נסיון להשתית מדינה ליברלית החותרת ל"חירות, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל", ומבקש לראות אותו דבר גם בארצות-הברית, תוך התעלמות מן ההבדל המהותי בין שתי המדינות ויחסם לנביאים הללו. אם ב-1934 הכיר בכך שהתעוררות החיים היהודיים בארץ-ישראל ישפיעו על ההלכה גם בתפוצות (קפלן 1934, 470), ב-1960 העצמאות המדינית של ישראל גורמת לו לחשוב על ההשפעות הללו גם מחוץ לעם היהודי; מעין היפוך של המשמעות "עם ככל העמים".

קפלן לא הסתפק רק בתרגום הערכים שלו לאמירה פוליטית, אלא ביקש להציע לציבוריות האמריקאית ליטורגיה שתחגוג את האמריקאיות בסגנון יהודי. ב-1951 הוא מפרסם קובץ בשם "אמונתה של אמריקה" (The Faith of America), מעין סידור-תפילה לעיון, שירה, וקריאה משותפת בחגים לאומיים. כריסטופר באק מדגים בספרו כיצד עבודת העריכה של קפלן על הקובץ הזה היא המשך ישיר מבחינתו לעריכה של טקסטים ליטורגים יהודיים, כולל הגדה וקובץ מיוחד שהוא ערך לכבוד השבת. חשוב מכך, הספר של באק מעמיד את המפעל הליטורגי הזה של קפלן בהקשר נכון, משום שהוא סוקר את מקומה של אמריקה בקבוצות דתיות שונות, כולל קבוצות רוב נוצריות שחוות את עצמן כקבוצות מיעוט. בין שחורים מוסלמים, מורמונים, בודהיסטים, בהאיים, ואינדיאנים, העמדות של קפלן ושל סולובייצ'יק מקבלות הקשר נכון: קבוצת מיעוט שמציבה במרכזה אמונה (או חוויה תרבותית אחרת), נוטה לדמיין את החברה הכללית בדמותה, או את הפתרון לבעיות החברה הכללית בדמותה.

השיח הזה בהכרח משפיע יותר על התפיסה הפנימית של קבוצת המיעוט מאשר על החברה הכללית עצמה. מן ההיבט הפוליטי, הנסיון לדבר על נושאים ציבוריים אמריקאים במושגים יהודיים הוא מסוכן – כפי שהצבעתי. אבל באופן מעשי לשיח כזה אין היתכנות להשיג כוח פוליטי ממשי, ועיקר השפעתו היא על תפיסת היהדות. סולובייצ'יק בוחר להגדיר את היהדות שלו כמשהו שמיוסד על נושאים שבראש החדשות. ההלכה, עקרונות היסוד שלה, תחומיה וגבולותיה, מתעצבים מחדש לאור (או בצל) הדיונים העכשוויים הללו. בניגוד לתפיסה רווחת, לפיה הדת הבלתי-משתנה מכתיבה עמדה שמרנית קבועה ביחס לסוגיות פוליטיות, אפשר לראות כיצד דווקא הסוגיות הפוליטיות העכשוויות, מגדירות מחדש מהי שמרנות, ומהן העמדות של דת בלתי-משתנה.

 

 

Buck, Christopher. Religious Myths and Visions of America. How Minority Faiths Redefined America’s World Role. Westport, Conn.: Praeger, 2009.

Kaplan, Mordechai M. Judaism as a Civilization. Toward a Reconstruction of American-Jewish Life; with a new introduction by Mel Scult. Philadelphia: Jewish Publication Society, [1934] 2010.

Kaplan, Mordechai M. The Greater Judaism in the Making. A Study of the Modern Evolution of Judaism. New York: Reconstructionist Press, 1960.

Kwall, Roberta Rosenthal. The Myth of the Cultural Jew. Culture and Law in Jewish Tradition. Oxford: Oxford University Press, 2015.

Soloveichik, Meir. “A Nation under God: Jews, Christians, and the American Public Square.” Torah U-Madda 14 (2006-2007): 62-83.

 

רשימות קשורות:

 

כיצד ללמד הלכה ומשפט עברי

לאחרונה לימדתי קורס על הלכה ומשפט עברי (את הסילאבוס אפשר לראות כאן, או להוריד כ-PDF). סד הזמן שבו מתוכנן קורס מהווה שתי בעיות, אחת שקיימת בכל קורס, ואחת שייחודית לאקדמיה האמריקאית: ראשית, אין יכולת ממשית לכסות תחום ידע כלשהו בצורה ראויה בזמן הקצוב לקורס. כל החלטה לכלול משהו או מישהו היא גם פשרה שמוותרת בלית ברירה על משהו אחר. שנית, שלא כמו במסורת האקדמית האירופאית, (והישראלית) שבה תלמידים בוחרים תחום התמחות עם תחילת לימודיהם כך שבקורסים מתקדמים מרצים יכולים להניח בסיס ידע משותף, בארה"ב תלמידים רבים מבלים את השנתיים הראשונות בהתלבטות לגבי תחום לימודיהם. התוצאה העיקרית היא שבכל קורס לפחות חצי מהכיתה תהווה תלמידים מחוץ לתחום. הרווח שבשיטה זו הוא חינוך כללי רחב יותר בהשכלה הגבוהה, אבל המחיר הוא שכל קורס שאני בוחר ללמד, לא משנה עד כמה הוא ספציפי, צריך להוות גם מבוא לדיסציפלינה.

לכן, בבואי לתכנן את הקורס לא יכולתי להניח שום ידע מוקדם ביהדות. היה לי ברור שכל בחירה בהיקף הקורס תהווה גם בחירה לגבי מידת ההעמקה מחד, ומידת ההבנה ביהדות מאידך. יכולתי, למשל, לעצב קורס שיתמקד בסוגיות מן המשנה: להציץ מדי פעם על פיתוח הסוגיה בתלמוד; לקחת כמקרה מבחן סוגיה שיש לה רלוונטיות לימינו, אך בעיקר להרגיל את התלמידים לקרוא טקסט תנאי בתרגום, ולהכיר את המושגים, הלשון, והמוסיקה, של הטקסט של המשנה, בתור אבן פינה של ההלכה. החסרון של גישה כזו גם הוא ברור: אילו הצגתי לתלמידים את היהדות כאילו היא מסתכמת במשנה, היה בזה משום הולכת-שולל. בדומה לכך, יכולתי לבחור לעסוק אך ורק בסוגיות עכשוויות,  בשילוב ציטוטים מקראיים וחז"ליים מדי פעם, כשהתלמידים נאלצים לקבל את העובדה שמאחורי היהדות בת-זמננו יש עוד הרבה מקורות שאינם נגישים להם.

בחרתי דווקא במעוף הציפור, כלומר בקורס שדרך העיסוק בצד המשפטי של היהדות מהווה גם מבוא מזורז מאוד לתולדותיה ורבגוניותה. המחיר כאן הוא המחיר ההפוך: לא היה לנו די זמן לעסוק כראוי באופיים של המשנה, של התלמוד, של משנה תורה, וכן הלאה. כל טקסט כזה, שגם קורס שלם לא היה מספיק לכסות אותו, זכה לסקירה קצרה, כשהתלמידים מקבלים רק טעימה ממנו. מאידך, בניגוד למה שכמעט כולם עושים בבואם לדבר על יהדות ומשפט, לא קיבלתי את ההגדרה הצרה של האורתודוקסיה את היהדות, כך שגם זרמים אחרים נדונו כמשפיעים על דמותה של ההלכה. הדוגמה של היהדות הקונסרבטיבית ויחסה להלכה היא כנראה המובהקת ביותר, אך היה לי חשוב לכלול גם את היהדות הרפורמית (ולהציג עמדות שנעות בין אנטי-הלכתיות נטולת-פשרות למפעל שו"ת רפורמי), וגם את הציונות, כאפשרות נוספת לזהות יהודית שאיננה נשענת על ההלכה. בזכות גישת מעוף הציפור, יכולתי להראות ששלילת ההלכה, או עידונה לכדי מסורת פולקלוריסטית ולא סמכות, איננה רק חידוש של העת החדשה. אף שנהוג לחשוב על התפתחויות כאלה בצורה לינארית, כאילו רק עם עליית החילוניות ניתן היה לנסח מחשבות כאלה, חשוב היה לי להראות דרך פילון ופאולוס גישות אחרות לחוק בעת העתיקה. השילוב של פאולוס בקורס על הלכה יהודית היה מהלך משמעותי במיוחד עבורי, שמאיר באור אחר התפתחויות בעת החדשה, גם מבחינת המתח בין הפרטיקולריות היהודית למסר שיהודים מנסים להציג כלפי חוץ. לא יכולתי לחשוב על מישהו מתאים יותר להצגת הרלוונטיות של פאולוס למחשבה על ההלכה מאשר מיכאל וישוגרוד, תיאולוג יהודי אורתודוקסי שעסק רבות בפאולוס ומשמעותו ליהודים, וחבל שאין כמעט למצוא תרגומים מכתביו לעברית.

בשיעורים האחרונים דנו ביהדות בישראל ובארה"ב, תוך בחינה של האופן בו ההלכה היהודית מתייחסת למשפט החילוני (במדינה יהודית ובכלל), אך גם על האופנים שבהם החיים במדינה חילונית משפיעים על ההלכה, ואפילו משתמשים בכלים החילוניים של המדינה לטובת ההלכה. סוגיות מעין אלו (כגון כשרות, מינוי רבנים בידי חילונים, מקומו של בית הדין הרבני בדיני המשפחה, וגם קריית יואל) האירו את המורכבות של יחסי דת ומדינה במחשבה היהודית, תוך ערעור על הדיעה הגורסת שישראל חריגה בעניין זה. כמו-כן, הקשרים המורכבים בין דת ומדינה בישראל מעלים ספקות באשר להתכנותה של יהדות חילונית לחלוטין כפי שלפחות ציוניים מסויימים גרסו. תלותה של המדינה החילונית בהבנייה האורתודוקסית של הדת הוארה גם על-ידי העובדה שאפילו הרפורמים נסמכים על האורתודוקסיה לצורך טקסים שונים. כך, בעוד המבנה של הקורס השתדל לערער את התפיסה שהלכה יהודית היא מעיקרה אורתודוקסית, הוא גם לא נמנע מהטלת ספק בתיזה הזו על-ידי דוגמאות-נגד. במהלך השיעורים על יהדות אמריקאית עלתה לי תובנה מפתיעה, אך נראה לי שאני אייחד עבורה רשימה נפרדת.

 

רשימות קשורות:

 

כליאה, הגלייה, ופרישות

אופני הענישה מלמדים על ערכיה ומושגיה של חברה מסויימת לא פחות מן הדברים שגורמים לענישה.

עבירות הגוררות ענישה משרטטות את תחומי הערכים של החברה על-ידי סימון האיסורים שחצייתם היא בגדר מעשה שלא ייעשה. אמנם, בחברות בעלות מסורת משפטית ארוכה ומבוססת, דוגמת רוב החברות בנות-זמננו, החוק רווי משקעים של מושגי עבר, שהמחוקק נעדר כוח או תעוזה לבטלם. האיסורים משרטטים לא רק את הערכים של החברה הנוכחית, אלא גם את קפאון הסטטוס-קוו, את צרכי שימור הכוח של השלטון, וכל השיורת שנותרת בין פעולתם של שלושת הכוחות הללו.

אולי סייג כזה ניתן להוסיף גם לגבי אופני הענישה: הם משרטטים לא רק את ערכי החברה הקיימת, אלא גם את היעדר האתוס, אוזלת-הרוח להתחדש ולעדכן. ועדיין, יש בצורות ללמד דבר-מה. עונש-המוות ועונש המאסר מבטאים בראש ובראשונה תפיסה דומה של מידה כנגד מידה: העבריין שהפר את איסורי החברה, מורחק ממנה. ההבדל בין ההרחקה התמידית המגולמת בעונש המוות להרחקה הזמנית ברור. עונש המוות בוטל בחברות מתקדמות, מתוך תפיסה ערכית של קדושת החיים, אבל יש בזה גם כדי להצביע על עלייתו של היחיד אל במת ההיסטוריה: לראשונה הוא נחשב יותר מן החברה. הקנס מצביע, אולי, על מקומו של הכסף והבצע בחברה – חשוב דיו כדי להיות נקודה רגישה אצל אנשים, ולכן מוקד טוב לענישה, אך לא חשוב דיו כדי להעניש את כל העבירות. השימוש בכלי זה לעבירות רכוש מייתר אותו: הכל מסתכם לכדי מאזן של רווח והפסד.

הצדדים החברתיים של הענישה הם עיקר דיונה של יוליה הילנר בספרה על הענישה בעת העתיקה.  היא בוחנת את השפעות שיטת הענישה של המשפט הרומי על מושגי החטא והכפרה הנוצריים, נושא שיש בו כדי להעלות שאלות גם לזמננו וביתר שאת בישראל, בה הלכת זמננו מושפעת מפסיקות בית-המשפט לא פחות, וכנראה אף יותר, משפסיקות בית-המשפט שואבות השראה מן המשפט העברי.

hillner

אבל החלק שהיה המעניין ביותר עבורי הוא הפרק השביעי בספר, שבו הילנר בוחנת את היחס בין שני סוגים לכאורה מנוגדים של ענישה: הגלייה וכליאה. לכאורה, בגלל הנקודה המשותפת לשתיהן: הרחקת העבריין מהחברה ושלילת השתתפותו באינטרקציות חברתיות.  כמו נקודת-הדמיון, גם ההבדל המכריע ברור מאליו: בכליאה, החברה מכילה את העבריין ותובעות אחריות (ואף דין וחשבון) על מעשיו, בעוד שבהגלייה החברה מבקשת להסיר כל אחריות מהעבריין ולנתק כל מגע אתו.

ההנגדה בין שני סוגי הענישה האלה מרכזת יחד כמה סוגיות שהעסיקו אותי רבות בשנים האחרונות, בצומת המפגישה בין תפיסות של מרחב, משפט, צדק, וכוונה, בעת העתיקה. כך, למשל, הילנר מנתחת חוק רומי מן המאה הרביעית לספירה לפיו צעירים (מתחת לגיל 25!) לא נענשו באופן ציבורי, אלא נשלחו הביתה להשלמת חינוכם, אלא אם כן המעשה שלהם היה חמור ביותר (97). כוונת החוק הייתה, הילנר משערת, להגן על משפחות מיוחסות מפני הבושה שבעונש ציבורי המושת על אחד מבני המשפחה הצעירים. הערבוב שבין היחיד לציבור בתהליך הזה (כיוון שההחלטה לשלוח את הצעיר לחינוך מחדש מן הסתם הייתה חייבת להיעשות דרך מוסד ציבורי כלשהו) מלמדת על דרגות של ציבוריות, במקום התפיסה הבינארית המקובלת של רשות היחיד והרבים. התפיסה לפיה ישנם מעשים שחומרתם מעוררת שאט-נפש בציבור כך שהוא איננו יכול למחול עליהם, והעונש עצמו חייב להיות ציבורי כדי להשיב לקהילה תחושה של איזון וצדק קיימת עד היום במערכות משפטיות, כפי שמנתחת מרתה נוסבאום בספרה על גועל במשפט.

הדיעה שצריכה להיות הלימה כלשהי בין מעשי העבריין לעונש המושת עליו היא כל-כך נפוצה, שמפתיע לראות עד כמה היא שרדה גם כשצורות הענישה אינן דומות כלל לעבירות. רעיון המידה כנגד מידה שרד מבחינה כמותית, אמורפית משהו, אך בעולם המערבי נעלם כמעט כליל מן הבחינה הצורנית שאפיינה אותו בעת העתיקה בנוסחת "עין תחת עין". את היחס הזה אפלטון מבטא בדיאלוג האחרון שלו, "החוקים", כאשר הוא מתאר שני קנסות שאדם צריך לשלם כדי לכפר על מעשיו: האחד, פיצויים לניזוק, לפי היקף הפגיעה. חז"ל יגיעו למובן זה של "עין תחת עין" באיחור ניכר מאפלטון, שמנסח לראשונה את הרעיון של עונש מידה כנגד מידה בתור עקרון של צדק מאחה. הדרגה השנייה של הקנס שאדם חייב לשלם היא לא כדי לפצות את הניזוק, אלא על-מנת לחנך את העבריין, ולכן דווקא כאן שאלת הכוונה והגורם לעבירה הם המדד הקובע לגובה הקנס. ככל שהעבריין אחראי יותר למעשה, כך יש לקבוע קנס גבוה יותר, קובע אפלטון. הוא ממשיך בתיאור של מטרת הענישה במערכת אתית-משפטית:

לא על-מנת שייענש משום שעשה עוול, כי את הנעשה לעולם אין להשיב, אלא למען שימאס לחלוטין באי-צדק לעתיד לבוא, הוא וכל אלה שהיו עדים לתקנתו, או לכל הפחות שיפחיתו במעשיהם הרעים. בשל כל הסיבות הללו, ומתוך ראיית המטרות האלה, החוק, כמו קשת משובח, חייב לכוון בכל משפט אל מידת הענישה ההולמת. על השופט לסייע למחוקק במשימה זו, בכל עת שהחוק מותיר בידיו את ההערכה בדבר עונשו של הנאשם, בעוד שהמחוקק, כמו צייר העוסק ברישום, מספק תוואי כללי בלבד של המקרים לגביהם החוק תקף. (החוקים, י"א, 934)

חזרה אל הצעיר שנשלח לביתו תחת כליאה: זהו מצב סף הקרוב למאסר. אפשר להניח שהחוק מבטא ציפייה מן המשפחה לרסן את העבריין ולפקח עליו. התנועה שלו מוגבלת, אבל הוא איננו מורחק מן הקשרים החברתיים המיידיים שלו. חלופת הכלא הזו מאירה את ההבדל המשמעותי של ההכלה, המבחין בין המשמעות החברתית והפסיכולוגית של ההגלייה לאלה של הכליאה.

אחת העובדות המרתקות שהילנר מצביעה עליהן היא שהכליאה לא נראתה בעין יפה במשפט הרומי ככל שהוא התפתח. במאה השישית היא מוצאת רק חוק אחד שמציין את הכליאה בתור עונש, וגם אז הוא מושת בתור מידה כנגד מידה (140): נושים שכלאו חייבים להם באופן פרטי, הסתכנו בכך שהם ייכלאו בעצמם ויאבדו את זכות התביעה לחוב שלהם. במילים אחרות, הילנר קובעת, עונש הכליאה נקבע במקרה הזה רק כדי להביע עד כמה הכליאה היא פרקטיקה מגונה. העובדה שנושים היו כולאים חייבים להם באופן פרטי מדגישה את הקשר בין העונש והאמצעים: העשיר שנהנה מעודף מרחב, יכול לנצל חלק מהנדל"ן שלו כדי להלך אימים על החייבים לו ולכלוא אותם. מנגד, ההעדפה הגוברת של המשפט הרומי את ההגלייה במקום הכליאה עשויה להיות קשורה להיקפה והתרחבותה של האימפריה: משהגיעה עד קצווי ארץ, האפשרויות של הרחקת אנשים ממרכז החיים לשוליה התרבו. הרעיון של מושבת עונשין מקפל בתוכו את היחס הדו-ערכי של שלטון קולוניאליסטי אל הרחבת תחומו: מחד, אין ספק לגבי הבעלות שהכובש תובע על השטח החדש. הבעלות היא הקובעת שאפשר להגלות לשם אנשים, כי הכובש מחליט מה ומי יהיו או לא יהיו בשטח  הזה. מאידך, זו אכן הגלייה, אל מחוץ למוכר ולשייך, ובכך הכובש מסגיר את תודעת הזרות שלו.

אך למרות שבקרב המעמד הגבוה היה יחס שלילי כלפי הכליאה, המוסד הזה הלך והתרחב כחלופה לעונש גופני. עליית הנצרות, שקבעה כי הגוף הוא מקדש לרוח השוכנת בו (קורינתיים ו' 19) גרמה לירידת קרנם של עינויי הגוף כצורת ענישה כבר במאה הרביעית לספירה, מוקדם הרבה יותר מתארוכו של פוקו (אם כי המודחק, דרכו לחזור, כמובן). הילנר מביאה בתור דוגמה מקרה שאירע לבזיליוס איש קייסרי ב-358 לספירה, שפנה לידידו המושל שיסתפק בכליאת איכר שפרץ לביתו לתקופה מוגבלת בתור עונש על מעשהו (141).

במקביל לשלילת העונש הגופני והמרתו במאסר, הנצרות מביאה אל האימפריה הרומית את המנזרים, והופכת את הפרישה מחיי החברה וההסתגרות במקום מרוחק לנוהג נעלה, היפוכו הגמור של הבושה הכרוכה במאסר. אמנם גם בקרב הנזירים הייתה קיימת האדרה של סיגופים וסבל, שיכלה לעלות בקנה אחד עם הסבל שנגרם במאסר, אבל בכל מקרה התפוצה של שתי המוסדות יחד, שהילנר מצביעה עליה דרך הסיפור של בזיליוס ומקרים נוספים היא פרדוקס שמקפל בתוכו משהו מן החיים המיסטיים של הנזירים. בסיכום דבריה, הילנר מצביעה על האמצעים שעמדו לרשות השלטון לפיתוח המנזרים, וכיצד המשאבים הללו אפשרו להם להתפתח ממוסדות של ענישה למרכזים רוחניים. התשתית הזו סללה את הדרך לחיבור שבין ענישה כמעשה שנכפה מבחוץ על-ידי השלטון לפרישות והסתגפות שמוטלת על-ידי היחיד עצמו, שחווה את כל חייו כספוגים בחטא. הגוף הפאוליני שהוא מקדש הופך גם לבית-כלא, והדרך להשתחרר ממנו, בסתירה אופיינית למיסטיקנים, היא רק על-ידי כליאתו.

Foucault, Michel. Discipline and Punish. The Birth of the Prison. Translated by Alan Sheridan. New York: Vintage Books, 1995.

Hillner, Julia. Prison, Punishment and Penance in Late Antiquity. Cambridge: Cambridge University Press, 2015.

Nussbaum, Martha C. Hiding from Humanity. Disgust, Shame, and the Law. Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004.

 

אך בגורל יחלק את הארץ

בבואנו לבחון הצעה לשינוי חברתי, ראוי להתבונן, מעבר לצדדים האונטולוגיים והאתיים שלה, בשני היבטים פרגמטיים: ראשית, מה הסיכוי של שיטה כזו לשפר את המצב הקיים, ושנית, מהו הפוטנציאל המיטבי המירבי שלה. השאלה הראשונה מתייחסת לשאלת ההיתכנות של ההצעה במצב הקיים, ותשובה עליה צריכה לשרטט טווח אפשרויות בין התרחיש הגרוע ביותר של יישום ההצעה והתרחיש הטוב ביותר. השאלה השנייה איננה מתייחסת למצב הקיים בהכרח, אלא משערת גם מצב של התקדמות הדרגתית לאור ההצעה, ובוחנת מה האפשרות העליונה לשיפור במסגרת ההצעה. הבעייה הנפוצה בדיונים ציבוריים היא שהתומכים בהצעה כלשהי לשינוי חברתי ממהרים לפנות לעבר הפוטנציאל המיטבי העליון, שאיננו בהישג-יד בכל מקרה בטווח המיידי, ואילו המתנגדים להצעה מתארים אותה רק על פי התרחיש הגרוע ביותר. דיון מושכל היה כולל את שני הטווחים האלה הן מצד התומכים והן מצד המתנגדים, באופן שהיה מאפשר לניואנסים של שיקולי רווח והפסד להישמע, במקום שיח-חירשים בין מהלכי-אימים וחולמי-חלומות.

עם מחשבות אלה ניגשתי לשקול שוב את הצעתו המפתה של רוסו, לפיה שיטת המינויים בדמוקרטיה אמיתית צריכה להיות הגרלה, ולא בחירות. מפתה במיוחד, יש לציין, ככל שגובר הייאוש מרצונה ומיכולתה של הממשלה לקדם שינוי חיובי כלשהי, באשר ראשיה, שריה, ויועציה לפותים בשמרנותם הפחדנית.

אצייר, אם כן, הצעה דמיונית כזו, ליישום דבריו של רוסו:

ראשית, כל שרי הממשלה, וכמובן העומד בראשה, יתמנו על-ידי הגרלה לתקופה של שנתיים. הם ייבחרו ביוני, זמן שייתן להם אורך-נשימה להכיר את התפקיד ולהתמצא במשרדיהם בטרם יהיו אחראים על התנהלות משרדם עם תקציב חדש שייקבע בדצמבר. בכל משרד ממשלתי ישרת דרג מקצועי, לתקופה של עשר שנים, שתאפשר רציפות יחסית לשם יצירת זכרון מוסדי, אך מבלי יצירת מצב שהדרג המקצועי שולט ללא מיצרים בפוליטיקאים שמתחלפים תדירות. גם הדרג המקצועי ייבחר בהגרלה.

הכנסת תמשיך להיות הריבון, וחברי הכנסת יתמנו גם הם על-ידי הגרלה לתקופה של שנתיים, אך לא בתקופה חופפת לממשלה, אלא בסירוגין לבחירות. המטרה היא יצירת הפרדת רשויות אמיתית: במקום שהכנסת תהווה זרוע נוספת לפעילות הביצועית של הממשלה, פעילותה החקיקתית תהיה עצמאית עם מחשבה לטווח ארוך, בזמן שהרשות המבצעת תפעל באופן מעשי בטווח קצר לאור הפעילות החקיקתית.

יתרונות ההצעה

  • ראשית, שבירת ההגמוניה: כנסת שתיבחר באופן רנדומלי תהיה בעלת סיכויים, מבחינה סטטיסטית, להיות הרבה יותר ייצוגית מהכנסת הנוכחית. קבוצות שאינן מיוצגות בכנסת על-פי חלקן באוכלוסייה תהיינה בעלות סיכוי טוב יותר להיכלל בכנסת.
  • שנית, הקטנת השחיתות: כאשר שר או ח"כ נמצאים בכנסת לשנתיים בלבד, הסיכוי שישתלם למישהו לשחד אותם, או שמישהו יספיק לאתר ולהכשיר פוליטיקאי שיהיה נוח לשחיתויות שונות הוא קטן יותר. הסיכוי שח"כ יהפוך ציני, או שיעמדו עליו אילוצים שונים כמו הצורך לגייס תרומות לצורך הפריימריז הבאים וכן הלאה יקטן משמעותית. אנשים פשוטים שמקבלים הזדמנות כזו לשנתיים, ירצו לבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
  • התמקדות בעיקר: הצורך של הפוליטיקאי לבסס את מעמדו יקטן משמעותית. לראש-ממשלה שיודע שהוא מסיים את תפקידו תוך שנתיים ויהי מה, לא תהיה סיבה להתעסק בפוליטיקה קטנה, ולחסל יריבים פוליטיים בכל מיני תכסיסים שפלים. כסאו מובטח לתקופת כהונתו, כמו-גם אובדן כסאו. יש סיכוי גבוה יותר שהוא ירצה להשאיר את חותמו דרך מעשים.
  • צמצום הממשלה: הממשלה לא תצטרך להתרחב משיקולי קואליציה. מספר השרים יותווה על-ידי הכנסת, ובמידה שהמחוקק ירגיש שיש צורך במשרד חדש, הוא ייקבע בחוק. לא עוד תפירת משרדים לפי לחצים במו"מ הקואליציוני.
  • דיון ציבורי מעמיק יותר: נהיית ההמונים אחרי מנהיגים כריזמטיים תתאיין, והציבור יורגל שראש-ממשלה יכול להיות טוב גם אם הוא מדבר בקול גבוה או שקט, וגם אם התפקיד מאוייש ע"י אישה, ערבי, דתי, הומו, או, אתיופי. שטויות של דימויים כגון "מי יענה לטלפון בשלוש בבוקר" יתאיידו מן השיח הציבורי, שיוכרח להעתיק את תחומי העניין שלו מגופו של אדם לנושאים מהותיים שעל הפרק.
  • חינוך הציבור לדמוקרטיה: בנוסף לדיון הציבורי עצמו, הכנסת תהפוך לזירת המפגש המרתקת ביותר שמנקזת לתוכה את כל מורכבויות הציבור הישראלי. העובדה שמספר אזרחים גדול יתנסה בדמוקרטיה פעילה, בצורך לשאת ולתת עם חלקים אחרים מהציבור ולהכיר פנים אל פנים חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, אשכנזים, מזרחים, מהגרים, ותיקים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים, פלסטינים, הומוסקסואלים, מתנחלים, ולהגיע איתם לעמק השווה בהתנסויות שונות, תחנך את הציבור באופן עמוק עם מעגלים מתרחבים, כשכל שנתיים קבוצה חדשה של פרטים תחזור אל הקהילה שלה עם חוויה ייחודית שקרעה לה צוהר להכרת העושר של החברה הישראלית והפוטנציאל הגלום בה לרב-תרבותיות אמיתית.
  • נטרול הדרה ומגזור: פוליטיקת ההגרלות גם תפגע משמעותית בפוליטיקת ההפרדות והמיגזור שההגמוניה המושלת כל-כך מנוסה בה.

חסרונות ההצעה

  • חוסר-מקצועיות: שנתיים אינן מספיקות כדי ללמוד את המורכבות של החוק הישראלי ומוסדותיו, וגם ארבע שנים לא מספיקות בהכרח. הצעתי שנתיים כי יש לי חשש מאנשים בלתי-מקצועיים שעומדים במוקדי קבלת החלטות במשך ארבע שנים שלמות, אבל החשש מלמד על החסרון בשיטה כולה.
  • הגדלת השחיתות: כנגד טענת היתרון, אפשר להעלות חשש הופכי. דווקא מי שמגיע ללא נסיון פחות עמיד בלחצים, ועשוי לרצות לנצל את מעט הזמן שניתן לו ככל האפשר, ולהבטיח לו משהו לעתיד לבוא.
  • חוסר-איזון: סטטיסטית, אנחנו אמורים לקבל כנסת עשירה, מגוונת, ייצוגית. אבל מה אם המחשב פתאום יעלה בגורל מתנחל משיחי שתומך בפיצוץ המסגדים לראש-הממשלה, או טעות סטטיסטית תגרום לכך שחצי מהכנסת היא חרדים, ושנתיים לאחר-מכן, ראש-הממשלה הוא בליין תל-אביבי צעיר ובכנסת יש מספר לא פרופורציונלי של בדואים מהנגב? האם אפשר לנהל מדינה עם סיכוני תנודה כאלה? לנהל מדיניות חוץ אפקטיבית עם חוסר-יציבות שכזה? ופנים?
  • חסימת האפשרות לשינוי פוליטי אמיתי בטווח-ארוך: חוסר-האיזון והיעדר הוודאות לגבי העתיד, יפגע במוטיבציה לפעילות פוליטית. אין טעם לצאת להפגנות או להצטרף לתנועה שדורשת שינוי חברתי כלשהו, כאשר הכנסת או הממשלה כולה צפויים להתחלף בתוך שנה.
  • חוסר-ייצוגיות: הבחירה השרירותית עשויה להביא לשלטון אנשים רבים שאינם מיטיבים להתבטא, להתנהג, להתלבש, וכן הלאה. ליצנים שמהווים קוריוז לקדנציה או למערכת-בחירות בשיטה הנוכחית, עשויים להפוך לתופעה קבועה בקרוסלה גרוטסקית שתבזה את מוסדות השלטון הממלכתיים.

היתרונות והחסרונות כבר מתחילים לשרטט את נקודות הקיצון של תרחישי השיטה. מצד אחד, מתנגדי הממשלה והכנסת הנוכחיים, יתקשו לדמיין סטטיסטית ממשלה גרועה יותר. השאלה הגדולה היא אם סיכון החריגה הסטטיסטית של הכהניסט או הג'יהדיסט שמתמנה לראשות-הממשלה מבטל את היתרון בהגדלת הסיכוי לממשלות מגוונות יותר. ממילא עולות גם שאלות אתיות כלליות יותר: למשל, האם מכובדות של מי שיודע כיצד להתלבש ומקפיד להשתמש בעברית מצוחצחת בהכרח עדיפה על הליצן הפוחז, אם המהוגנות שלו אינה אלא מן השפה ולחוץ? או למשל, האם לא מוטב שהפרחח הבלתי-ייצוגי יהיה תוצאה אומללה של שרירות המחשב, מאשר המחשבה הנואלת שהציבור באמת מעוניין בו כנציגו?

חלק מהדברים שעלו כחששות עשויים גם להתאים לתרחישי ראשית הדרך, כשהציבור ונציגיו עוד מתרגלים לשיטה החדשה. בתחילה, חברת-כנסת אנונימית עשויה לשמוח לקבל שוחד כדי לקדם אינטרסים כלכליים כאלה או אחרים ולרפד את עתידה שלאחר הכנסת. אבל שנה לאחר-מכן שרת משפטים חדשה עשויה לרדוף אותה ולהעמיד אותה לדין עד שיתפתחו נורמות שיכללו בתוך השיקולים שלהם גם את מהירות סיבוב הגלגל, שמייתר את כדאיות השחיתות. יתר על כן, שרת משפטים או שר משטרה שאינם תלויים בכנסת לצורך המשך תפקידם עשויים גם הם להיות אפקטיביים יותר מהאילוצים שעומדים בפני הדרג הפוליטי כיום במאבקו בשחיתות, כאשר רבים חוששים שפגיעה במיוחס כזה או אחר עשויה לזרז גם את מפלתם-הם. בדומה לכך חשש התנודות שתיארתי: ניתן לדמיין עשור שבו חוקים נחקקים ומתבטלים מדי שנתיים. אבל אט-אט תתפתח הכרה בקרב הנציגים שאם הם אינם רוצים שתרומתם תהיה כצל עובר, מוטב להם למצוא את שביל הזהב, ולקדם חוקים או מדיניות שמכלילים קבוצות גדולות יותר, כך שתהיה פחות מוטיבציה למחוק אותם ברגע שהח"כ ייעלם מן הכנסת. שלב התנודות, שייתכן שהוא הכרחי, יוביל להתפתחותה של מנהיגות אחראית יותר. שרת משפטים שיודעת שבעוד שנתיים היא עוזבת את תפקידה לעד, ואין היא יודעת מי יבוא אחריה, מאיזה מחנה, עדה, או דיעה, תיזהר ברדיפת מתנגדיה הפוליטיים, מתוך ידיעה שרדיפה כזו לא תפגע בכוחם, ועשויה להזיק לה ממש בעתיד הקרוב מאוד. כך יוולד האיזון החוקי והאחריות הפוליטית.

עוד משהו שאני מתלבט לגביו, למרות שברור שרוסו היה מתנגד לזה, הוא הגבלת ההגרלה לפי מפתחות שונים. מובן שיש צורך לכלול מגבלות בסיסיות של גיל, כשירות נפשית ורפואית, וכן הלאה. באותה מידה אפשר, במקום להשאיר פתח לחריגה סטטיסטית, לבקש מהמחשב לבחור שישים גברים ושישים נשים, מתוכם אחוז כזה של יהודים, אחוז כזה של ערבים, וכן כל קבוצות האוכלוסייה. דבר שני, אם העליתי הצעה של דרג מקצועי שממונה בהגרלה, מובן שיהיה זה איש מקצוע. יבקשו מן המחשב לבחור עורך-דין למשרד המשפטים, כלכלן למשרד האוצר, איש מדעי המדינה למשרד החוץ, וכן הלאה. אפשר לכייל אפשרויות נוספות. למשל, לבקש מאזרחים מתעניינים להירשם לתפקידים שהם יהיו מעוניינים למלא. יום הבחירות, למשל, יוכל להיות היום שבו אזרחים ממלאים טופס בקלפי של כל התפקידים שהם מעוניינים להיכלל בהגרלתם, אם בכלל. היתרון שבהצעה כזו הוא הקטנת הסיכוי שבליין ללא שום עניין בפוליטיקה יעלה בגורל מחד, אבל חשובה מזאת (משום שיש בליינים שמתוך חוסר-אחריות מבקשים להיות ראש-הממשלה, כידוע), היא האפשרות שבראש כל משרד ממשלתי יעמוד אדם שיש לו עניין בתחום משרדו. משרד הבטחון לא יונהג בהכרח על-ידי איש צבא, כמובן, אבל בהחלט על-ידי אדם בעל עניין בבטחון. הסיכוי שבראש משרד הבריאות יעמוד רופא, או אדם אחר שמכיר את מערכת הבריאות ואתגריה יהיה גבוה לאין ערוך מהמצב כיום. אם שר ייאלץ להתפטר, מיד יבחר המחשב מחליפה שתיכנס למחרת לתפקידה, במקום שעוד ועוד תיקים יישארו לא מאויישים בידי ראש הממשלה. נכון שבדרך זו גם יעלה הסיכוי שבעלי אינטרסים יגיעו למשרדים שונים: חברי תאגידים יבקשו להתמנות למשרד האוצר, הכלכלה, המשפטים, או האנרגיה, והסיכוי שמישהו כזה ייבחר יהיה גדול הרבה יותר מהמצב כיום. מאידך, כשאני בוחן את ההצעה מבחינת השיפור הפוטנציאלי שלה לעומת המצב הנוכחי, נחה דעתי. כיום כבר עומד בראש משרד האוצר שלוחו השתוקי של בעל-אינטרס כלכלי, והסיכוי שמישהו ממובילי המחאה החברתית של 2011, או מבין מתנגדי מתווה הגז יתמנה לשר אוצר הוא אפסי. אפשר להחליט שכל אדם יכול להיבחר רק פעם אחת, פעם אחת לתפקיד, או להשאיר את הגורל פתוח, למקרה שמישהי נבחרת יותר מפעם אחת.

קיצורו של דבר, הנהגת ישראל כיום מצויה בשפל המדרגה בעוד שחלקים רבים בציבור הרחב הם ראויים יותר, לא פעם אף יותר מן המנהיגים שהם בוחרים בהם. הטענה הזו מעלה ספק לגבי כשירות קבלת ההחלטות שלהם, כמובן, ומחלישה את ההצעה, אבל אני נותן להם ליהנות מהספק: אני גורס שהם הגונים יותר מנבחריהם, והם אינם מיטיבים לראות את חוסר-ההגינות של נבחריהם. התרגיל המחשבתי הזה מעורר חשק, כמובן, להפוך אותו לניסוי של ממש (אך אין לי הכלים להוציא אותו אל הפועל): לבקש ממחשב להרכיב חמש ממשלות צללים, חמש כנסיות, ולשלוח את הקבוצות הללו לסמינר בן שבוע – בגבעת חביבה, בגוש עציון, ברמת אפעל, בעפרה, ברביד, או באום-אל-פאחם, רהט, או אלעד. לראות איזו מין כנסת או איזו ממשלה היינו מקבלים לו מחשב היה מרכיב אותה היום באקראי. לשמוע אילו הסכמים קבוצה אקראית כזו של אנשים מהיישוב יכולה להגיע אליה בשבוע של דיאלוג מפרה.

שאלה שאולי נותרת סתומה למי שלא מכיר את הלך-מחשבתו של רוסו: אם מוותרים על הבחירות, במה בדיוק השלטון הוא דמוקרטי? התשובה מבחינת רוסו כרוכה בתפיסה שלו את הדמוקרטיה כרצון העם, ומכיוון שהוא רואה בעם קהילה אורגנית בעלת רצון משותף, הוא איננו מסוגל לחשוב שנציגיו של העם יפעלו בדרך שנוגדת את רצונו. למי שהתשובה הזו נראית תמימה מדי – או לכל הפחות בלתי-מתאימה לבעיות המיוחדות של החברה הישראלית – אפשר להציע משהו פרקטי יותר: הרבה יותר דמוקרטיה ישירה, הרבה יותר הכרעות שמגיעות למשאל-עם (מה שמתקשר להעמקת הדיון הציבורי בשיטת ההגרלה). הממשלה הופכת לאדמיניסטרטור שמוציא לפועל את מה שהעם בחר, תוך קבלת הכרעות רלוונטיות בנושאים "קטנים". ממילא, גם החשש לגבי זהות מקבל ההחלטות קטֵן. התוויית המדיניות היא משותפת, ההוצאה לפועל מוטלת על אזרח שהעמיד עצמו למשימה, ושיודע כי בעוד שנתיים תרומתו למאמץ הדמוקרטי המשותף תסתיים.

מצד הסיכוי של הצעה כזו לשפר את המצב הקיים, אני בדיעה שהיתרונות עולים על החסרונות. החששות שמקננים בי הם בעיקר תוצאה של חינוך לחשיבה הייררכית שמתקשה לעכל את האפסות האמיתית של המנהיגים הנוכחיים. כמעט בניגוד לנטייתי הטבעית אני מכריח עצמי להכיר בכך שתריסר עשיריות שייבחרו שרירותית מכל קבוצות החברה הישראלית יהיו טובים לאין ערוך בסיכוי ריאלי גבוה ביותר מהכנסת הנוכחית. אבל התמיכה שלי בהצעה כזו נופלת לא בגלל היעדר סיכוי לשיפור המצב הקיים. סיכוי זה קיים, ללא ספק. היא נופלת מפני שלהצעה כזו אין פוטנציאל מיטבי עליון שנעלה על הדמוקרטיה הקיימת. בשיטה הקיימת, ישנה עדיין אפשרות, קטנה ככל שתהיה, לשכנע את הציבור הישראלי לתמוך בחתירה לשלום, שוויון, וצמצום פערים, ושרוב חברי הכנסת יהיו אנשים שמחוייבים לערכים אלה. בשיטת ההגרלה, אופק התקווה הזה נעלם. אם יוכיחו לי שהוא קיים גם בשיטת ההגרלה, אתמוך בה בלב שלם.

…מזמין מהמלצרית מיטה

בדיוק כשסיימתי את הפוסט על המסעדות, הגיע אליי הגליון האחרון של כתב העת המצוין Canadian Journal of Law and Society, שכלל מאמר מרתק של קייטלין מטולביץ, דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת ויקטוריה שבקנדה. על הבעייה שמטולביץ מעלה במאמר התחלתי לחשוב בעקבות חוויה שהייתה לי לאחרונה במסעדה צרפתית, אבל לא הצלחתי להגדיר במדוייק את הקושי שלי עד שקראתי את המאמר. אפתח, אם כן, בסיפור האישי, ואז אתאר את המאמר ומחשבותיי עליו.

בתפריט הקינוחים של המסעדה הייתה מנה בשם Paris Brest. כיוון שמעולם לא שמעתי על המנה, רציתי לשאול את המלצרית עליה, והיססתי בהגייה הנכונה. מהאיות הסקתי שאין להגות את שמה כמו המילה האנגלית לחזה, ואילו בצרפתית קשה לדעת אילו מהעיצורים במילה הכתובה הם אילמים. המלצרית פירשה את ההיסוס שלי כחשש להגיית מילה גסה, והשלימה את השאלה שלי: The Paris Breast? It’s about a C-cup. היא צחקה ונגעה קלות בזרועי. המהירות שבה היא שלפה את הבדיחה הסגירה את המיומנות שלה. זו לא הייתה שליפה ספונטנית, אלא שפיל, רוטינה קבועה שהיא סיגלה להתבדחות עם לקוחות סביב שם המנה. היוזמה שלה בהכנסת תוכן מיני לשיחה הפתיעה אותי, מה גם שחילופי הדברים לוו במגע. מיד תהיתי אם הפלרטטנות הזו קשורה לתשר, והאם היא תתחרט כשהיא תגלה שבת-זוגי משלמת את החשבון (לא שבאמת הייתה השלכה למקרה הזה על התשר – התהייה שלי רק נגעה לשאלה אם היא תפרש זאת כך).

כך נראה Paris Brest, כפי שגיליתי בדיעבד

והנה, המאמר של מטולביץ טוען לקשר כזה בדיוק, שבו המערך הכלכלי של עולם המסעדות יוצר מיסוד ולגיטימציה של הטרדות מיניות כחלק מחווית הסעודה. היא פותחת בתיאור פסק-דין חשוב של בית המשפט העליון הקנדי מ-1989 (Janzen v Platy) בנוגע למקרה בו שתי מלצריות התלוננו על טבח שהטריד אותן מינית. פסק-הדין נחשב לציון דרך במאבק בהטרדות מיניות בקנדה, והניסוח שלו בנוגע להתנהגות בלתי-רצויה בעלת-אופי מיני (unwelcome conduct of a sexual nature), הוא מקור לדיונים רבים, שזכה לביקורת פמיניסטית, כפי שמטולביץ מציינת. הניסוח פותח פתח לשאלות סביב כיצד האדם הסביר מפרש מה רצוי לאדם אחר, בעיקר במקרים בהם ההטרדות אינן כוללות מגע. מטולביץ מתכוונת להראות שהמצב מורע עוד יותר בסביבת עבודה שמעודדת אווירה מינית.

כדי לבסס את הטענה הזו, מטולביץ מציגה שני דיונים מקדימים: היא סוקרת את המודל העסקי של מסעדות באופן כללי, תוך דגש על פרקטיקת "הלקוח תמיד צודק", והאופן שבו יישום הפרקטיקה הזו מוטל בעיקר על כתפי המלצר; ושנית היא מציגה את מבנה השכר של העובדים במלצרות, כלומר, את המשמעות של השתכרות מתשרים. מטולביץ מצביעה רק על המימד הפגיע שהתשר יוצר אצל העובד, אף כי יש סיבות רבות להתנגד למשכורת המבוססת על תשרים, מכל צלעות המשולש: הן כלקוח, הן כמעסיק, והן כעובד. אבל כנראה שלמעסיק זו עמדה נוחה לניצול, שאם לא כן, הפרקטיקה הפסולה הזו לא הייתה גולשת ליותר ויותר תחומים. העובדה שבתרבות התשר יש מימד של ניצול של הלקוח מעידה ש"הלקוח תמיד צודק" היא לא-פעם סיסמה במערכת קפיטליסטית, שאין לה כיסוי ממשי. מטולביץ מתמקדת במעמד הרעוע של המלצר בעבודתו (precarious work), ובעצם מדגישה שהיעדר היציבות הוא שיוצר את הקשר בין ההטרדות המיניות והתשלום. טענה זו אינה מדוייקת היסטורית, אך יש לה משמעות משפטית עצומה. במקור, מלצרות לא הייתה נחלתם של צעירים המצויים בשלב ההכשרה של חייהם ועל-כן עובדים בעבודות מזדמנות, אלא מקצוע שדרש הכשרה ורבים עסקו בו לאורך רוב-חייהם, לא-פעם באותו מוסד ותיק ששכר אותם לראשונה בצעירותם. ודאי שיש להניח שגם במצב זה של יציבות תעסוקתית יחסית, היו הטרדות מיניות רבות. על-כן, מבחינה היסטורית אין זה נכון לראות במודל של העסקת מלצרים כיום את הגורם העיקרי להטרדות מיניות של מלצריות. נכון יותר לראות את התהליך ההיסטורי כך: המסעדה כמוסד בחברה הפטריארכלית יצרה את תפקיד המלצרית שיש לו משמעות מינית מובהקת. ודאי שישנם גם מלצרים רבים, אבל ההעדפה של המלצרית ניכר בתפקיד שהיא מסוגלת לשחק, אותו תפקיד כפול שמיועד לכל הנשים בחברה הפטריארכלית: האם והזונה. האם מעניקה דאגה, טיפול ורחמים, לרוב בבתוליות, כפי שהמיתוס הנוצרי הוריש אותה לחברה המערבית. למרות שאפשר היה לחפש את הדברים הללו גם באמצעות המין, התסביך האדיפלי (ואולי גם הפיזיולוגיה) גרם להיפוכו, כך שהמין נתפס כאלים ומשפיל עבור האישה, שאיננה יכולה במצב זה להתמסר לטיפול ודאגה. המלצרית, בהיותה זאת שמזינה את הגבר הסועד, מתפקדת בתור האם המניקה, אבל ההעדפה של מלצריות צעירות מדחיקה את הצד הזה של תפקידן, ומבקשת מיד לגלות את הצד ההופכי בהן. השינוי באופני ההעסקה במסעדות גרם לכך שההטרדות מתקיימות באופן כזה ולא אחר, בייחוד לאחר הגבלת ההטרדות המקובלות בפטריארכיה דרך אמצעים משפטיים. במילים אחרות, האלימות המינית התקיימה הרבה לפני המסעדה. המסעדה, או הדיינר, יצרו זירה חדשה להטרדות, כשהדבר היה מקובל בתרבות. התפתחויות תרבותיות הוציאו מחוץ לגדר נהגים מסויימים, אבל אחרים התפתחו במקומם, במקביל לשינוי אופי המלצרות.

וכאן החשיבות המשפטית של הטענה של מטולביץ: הקשר שהיא יוצרת בין המעמד התעסוקתי הרעוע של המלצריות להטרדות המיניות ממקם את ההטרדות המיניות כסחורה שהמלצריות מעניקות על-מנת לקבל את התשר. הקשר הזה הופך את ההטרדה המינית לחמורה יותר בהקשרה: בעוד שההטרדה אסורה על-פי-חוק בכל הקשר (גם אם הדברים נאמרו לעוברת-אורח ברחוב), הציפייה לתשר יוצרת יחסי מרות והתניה, שבה ההטרדה המינית היא Quid pro quo. כמובן שלתובנה שלה יש גם השלכות חשובות לעתיד: מודל ההעסקה הרעוע צפוי להתרחב יותר ויותר, ומה שנקרא כיום עובדי קבלן ייחשב לעבודה סדירה, כשמתחתיהם יהיו עובדים זמניים עוד יותר. נחלתן של מלצריות התשרים תהפוך למקובלת במקצועות נוספים.

מטולביץ מבססת את הטענות שלה דרך עבודת-שטח של ראיונות עם מלצריות, והקולות שהיא מביאה ממחישים עד כמה המצב מסוכן, באשר להגדרה המשפטית של "התנהגות בלתי-רצויה", ועד כמה שני הצדדים מבינים מה מתרחש, למרות החזות המכובדת של מוסד תרבותי:

הצוות כולו הורכב מאנשים שהיית מחשיבה למושכים. זה היה חלק מהעניין – היו שיחות ששמעתי, את יודעת. "כדאי לנו להעסיק אותה. היא ממש משגעת. היא ממש חתיכה. היא יפהפייה." אז זה היה חלק מההחלטות של קבלה לעבודה, מבוסס על מראה. וגם הגברים. כל הגברים ממש נראו טוב. כולם היו צריכים להיראות טוב (קרול)

הן כולן היו נשים בין 17 ל-25 חוץ משתי נשים שעבדו שם והיו בנות ארבעים פלוס ואמהות חד-הוריות. וכולן היו לבנות וממש רזות… מהיכרותי עם המנהל לא נראה לי שהוא היה מעסיק מישהי שהוא לא יכול היה לראות כרווחית, לפי איך שהיא נראתה, אם זה נשמע הגיוני. (קארן) (412)

ברור שיש לחץ כזה ללבוש חצאיות קצרות יותר, חולצות נמוכות יותר, לפלרטט – אפילו שזה ממש לא האופי שלי – וכל הזמן, מלקוחות, או מעסיקים, ועובדים אחרים… המנהל היה מעיר או כזה מפלרטט עם אחת העובדות שהתלבשה יותר בוטה, אני מניחה. הוא היה כזה, "הו, את תרוויחי ממש טוב, בלה בלה בלה". או אפילו פשוט להיות בסביבה שבה את היחידה שמנסה להתלבש צנוע זה קצת לא נוח (קארן) (412-413)

זה עצוב שהרבה פעמים, למשל בסופ"ש הזה, היה משחק הוקי חשוב בעיר. [היא מתארת מאיפה הקבוצות הגיעו] הם כולם גברים, הם כולם בני ארבעים ומשהו. ונראה לי שהם רחוקים מבנות-הזוג שלהם, או הנשים שלהם וכאלה, והם הגיעו כדי לשתות ולשחק הוקי ולהיות עם החבר'ה. אז בסופ"ש הזה – זה מעניין, הם נכנסים, וזה באמת נורא אבל ככה אני מרוויחה. מלצרתי קבוצה גדולה של גברים והם התנהגו בצורה ממש לא הולמת, אבל החשבון שלהם הגיע לאלף דולר. וכמעט הרשיתי לכל מיני דברים להיאמר, כשאני מרגישה שבמצב אחר, שאם זה היה בחור עם חשבון של 25 דולר אז הייתי כזה, "זה ממש לא לעניין עכשיו." אז זה – נראה לי שאני מרשה לדברים שהם לא לעניין לקרות כשאני יודעת שאני הולכת להרוויח הרבה כסף. זה די נורא, אבל זאת האמת, נכון. אני יודעת שהם כולם גברים מקצועיים שהולכים לתת טיפ יפה, והם מתבדחים ואני כזה "הו, זה מצחיק." כשבעצם אני חושבת שאם זה היה בחור לבד שיושב שם ואומר אותן בדיחות, אז הייתי כזה "זה לא בסדר". (אמילי) (413-414)

שאלתי את אמנדה, אישה שעבדה במסעדות במשך כארבע שנים, אם אי-פעם היו לה חוויות עם לקוחות שגרמו לה להרגיש שלא בנוח. היא השיבה: "קיבלתי הרבה, [פאוזה] אם זה נשמע הגיוני, פלירטוטים מרצון [wanted flirtation]." היא המשיכה: "ידעתי שאם אני אתנהג בצורה מסויימת או אעשה דברים מסויימים אז אני כנראה ארוויח יותר כסף. אז, את יודעת, כשנכנסים לתעשייה הזאת, ואני בכלל לא אומרת שהתנהגות מינית היא משהו רצוי, בהכרח. אבל כשאת נכנסת לתעשייה הזאת, את בדרך-כלל יודעת שזה בהחלט הולך להיות חלק מתיאור המישרה, שהולכים להתחיל איתך. אנשים כל הזמן אומרים: 'הו, את ברמנית. את בחורה. את בטוח מרוויחה המון.' וזה כאילו, כן, אני באמת מרוויחה, ובדיוק מהסיבות האלה. אחלה! הצלחתי! אבל לא כל הצעה מינית מלקוח או מישהו היא בהכרח רצויה. (414)

אמנדה סיפקה דוגמה ספציפית: בתור ברמנית, גברים היו מגיעים ומשחקים משחק שתייה. הם זרקו תחתיות לעבר בקבוקי אלכוהול שעמדו על מדפים מאחורי הבאר. הלקוחות היו צריכים להזמין שוט ולשלם על המשקה לפי הבקבוק שהתחתית פגעה בו. על-מנת להגיע לבקבוקים אמנדה הייתה צריכה לטפס על הדלפק או על סולם בחצאיתה הקצרה: "הייתי מטפסת על הדלפק והייתי צריכה לשלוף את הבקבוקים מהמדפים הגבוהים. וברור שזאת הסיבה שהם זרקו את התחתיות. זה לא שהם ממש חיכו לשתות שארטרז עם סודה. הם חיכו שאני או הברמנית השנייה או איזו בחורה שהיא – הם לא היו עושים את זה לבארמן גבר, זה בטוח. הם עשו את זה עם אחת מאיתנו כדי שנטפס על הדלפק, בתכל'ס כדי להסתכל עלינו. זה אף-פעם לא הפריע לי, כי ידעתי שכשאני עושה את זה אני מרוויחה יותר כסף." […] מאוחר יותר כשאמנדה דיברה באופן כללי על היחס בין התנהגות מינית של לקוחות ותשרים היא אמרה: "זה יכול היה להיות נחמד להרוויח כמות כזו של כסף בלי לקבל יחס כזה. אף-אחד לא רוצה לקבל יחס כזה." (414-415)

הבעיות העולות מן העדויות מוכרות, והן מוזכרות תדיר בשיח הציבורי על אלימות מינית, בעיקר ביחס לתופעת הזנות ולמתלוננות על תקיפה מינית. הכשל המרכזי הוא העתקת אופני הדיון המשפטי, שמצריכים ביסוס מעל לספק סביר, לדיון האתי-ציבורי, שרשאי להיות כללי יותר. אך שאלת הרצון, הבחירה ושיתוף-הפעולה – מעבר לכך שהן קשות לזיהוי והגדרה כשהן פועלות תחת היד הנעלמה של השוק החופשי – אינן רלוונטיות לדיון, משום שהמלצריות המעידות כאן אינן עומדות למשפט. בדיונים רבים, רבים מדי, הנוגעים בתרבות האונס בחברה הפטריארכלית, בין אם זו השמרנית במוצהר או המתירנית לכאורה, שאלת האחריות הפלילית מסתירה מאחוריה שאלה חשובה יותר: האם זהו העולם שאנו רוצים לראות, האם זהו העולם שאנו רוצים לחיות בו, ושהיקרים והיקרות לנו יחיו בו? בתקווה שהתשובה שלילית, יש לחשוב על דרכים שאפשר לשנות מוסדות ונהגים קיימים לטובת חברה שוויונית ומכבדת יותר.

המלצרית שפלירטטה איתי שמה את החזה על השולחן – מקור התזונה והקיום הראשוני, וגם החוויה הראשונית של הנאה ארוטית. בצורה מעומעמת התחילה לחלחל הכרת הקשר בין המיניות המעודנת במסעדה והתשלום, שהופכים את המסעדה לזירה של זנות מסומנת. מטולביץ לא מתעכבת על המימד הזה, אבל השיח של המלצריות על "התעשייה" לא מותיר מקום לספק. המקרה איתו מטולביץ פותחת מזכיר לנו שבתוך התעשייה הזו, הן תוחמות איזור סמלי של הגנה: מהלקוחות המשלמים את התשר הן מוכנות לסבול הערות מבזות, אבל כשהן חוצות את הקו לעבר המטבח יש ציפייה שהמשחק הזה לא יתרחש. לכאורה, מפני שהטבח לא משלם להן ולכן אינו זכאי להתייחס אליהן ככה; למעשה, כי בהיותו קולגה הן מצפות ממנו להגינות וליחס שוויוני. אבל כל עוד מסעדות מתקיימות לפי קודים כאלה, איש אינו יכול להבטיח שהתרבות הזו תוגבל לתחומן. ככלות הכל, מדובר באחת מצורות הבילוי היומיומיות והנפוצות ביותר. האדם הסביר איננו מתבקש להבחין במסעדה כתחום שיש לו כללים משלו. ערעור היסודות של החברה הפטריארכלית לקראת חברה שוויונית ידרוש חשיבה מחדש גם על הדברים הפשוטים ביותר, השקופים כמעט, כמו המודל העסקי של המסעדה. בצדק מטולביץ מצביעה על כך שהשינוי יוכל לבוא רק דרך המחוקק.

Matulewicz, Kaitlyn. “Law and the Construction of Institutionalized Sexual Harassment in Restaurants.” Canadian Journal of Law and Society 30.3 (2015): 401-19.