גנאולוגיה

                     

הפוסט הראשון שכתבתי אי-פעם היה ביום השואה, 2007. זו הייתה בחירה מודעת להתחיל לפרסם בלוג ביום השואה, ולהציע פוסט שיכלול אמירה קיומית, לצד חוויה אישית משבתי בגלות. פוליטיקה עוד לא הוזכרה, וגם בכך היה טעם: ללמדך שהפוליטיקה היא לא חיבה, אלא עיסוק הכרחי, הנובע ישירות מתפיסת העולם, אותה ניתן לגבש ולהביע גם ללא הפוליטיקה.

 

הבלוג נקרא בתחילתו "רסיסים של מחשבה". הכותרת ביטאה את החשש שלי מהבלוג כז'אנר, שאיננו מאפשר לומר דברים בצורה מסודרת, כיוון שאין לך וודאות שקראו את הפוסט הקודם, או שיקראו את זה שאחריו. בנוסף, היה בזה הומאז' לשיר מאוד ישן, שיר בוסר, אחד הראשונים שכתבתי:

 

רסיסים

 

הַהֲנָאָה

הַגְּדוֹלָה, הַפֶּרְוֶרְסִית כִּמְעַט

שֶׁבַּסֵּרוּב

 

הַנִּימָה

הַשְּׁקוּלָה, הַכֵּנָה, הַרְגוּעָה

שֶׁבַּטֵרוּף

 

הַחִדּוּד

הַמְּטֻפָּשׁ

הַכּוֹאֵב

שֶׁבָּאֲמִירָה:

 

מָה שְׁלוֹמִי?

אֲנִי בְּסֵדֶר l'amour.

 

המוטו של הבלוג היה כדלקמן – "המטרה: לזקק את המחשבות שלי בכמה שפחות מילים, עם כמה שיותר דיוק". זו מטרה מאוד לירית, ובדיעבד, היא איננה הולמת את הבלוג שלי. יחסית לדברים אחרים שאני קורא, יכול להיות שהפוסטים שלי היו מתומצתים מאוד, ומרוכזים אף יותר. אך יחסית לבלוגים, הבלוג היה ארכני, והיה כך מתוך אידיאולוגיה. אני מאמין שאנחנו חיים במציאות מורכבת, הדרושות מילים רבות ומורכבות כדי לתאר אותה. ואם יש צורך לומר משהו פעם שנייה, או לספק דוגמה שלישית למען הבטחון שהמשמעות הובהרה ושלא נותרה שום עמימות בעמדה –  לו יהי כך. הנטייה הזו גרמה לבלוג שלי להיחשב למשעמם או טרחני בידי אנשים שונים, שלא פעם ביקשו ממני לקצר את הפוסטים שלי. על-כן, אני מוותר על המוטו הישן, אך לפני שאומר כמה מילים על המוטו החדש, יש להתייחס לשינוי כותרת הבלוג עצמו.

 

הבלוג שינה את שמו מ"רסיסים של מחשבה" ל"דברים בבלוגו" באוגוסט 2007, כארבעה חודשים מאז נפתח. שינוי השם בא בעקבות קריאה חוזרת בקובץ "דברים בגו" – מכתביו של גרשום שלום. את סיפור המעשה המלא ניתן למצוא כאן.

 

הבלוג, אם כן, נועד למיטיבי לכת, והמוטו החדש, עם המעבר לוורדפרס, מבטא זאת: אין כאן בידור, אלא נסיון כן לבירור האמת. זה איננו נסיון נעים. אני אינני נהנה מן המחשבות שלי, ואינני נהנה למצוא שאני חושב ההיפך מהקונצנזוס – גם אם לפעמים הבלוג עשוי להיראות כעמדה דווקנית המתענגת על עצמה. המוטו הלקוח מתוך "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאוויוס (בתרגומו של י"נ שמחוני, הוצאת מוסד ביאליק) הולם יפה שיר של מאיר ויזלטיר, שיר מס' 11 מתוך המחזור "שרטוטים תל אביביים" בספרו "דבר אופטימי, עשיית שירים":

 

אָדָם חוֹזֵר בַּלַּיְלָה אֶל אִשְׁתּוֹ וּמְשַׁקֵּר.

לָמָּה יְשַׁקֵּר לָהּ? כִּי אִשְׁתּוֹ

אֵינָהּ אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּיץ הַמַּר

הַזָּב מִן הָאֱמֶת.

 

הוּא מְכַבֵּד אוֹתָהּ בְּמַמְתַּקִּים.

 

התיאור הזה נכון פעמים רבות ביחס למשולש פוליטיקה-תקשורת-ציבור. וגם כתיבת בלוג היא, בסופו של דבר, מעשה אופטימי, ועל כן, גם אני כמו יוספוס או ויזלטיר, לא אחלק ממתקים, אלא את המיץ המר הזב מן האמת.

 

למי שהדברים שאני כותב מרגיזים, אומר שהאמת מרה גם לי. אינני נהנה מן הכתיבה, אך אינני יכול אחרת. אני מבקש שמגיבים יקחו זאת בחשבון.

                    

יום השואה, 2008

אין לי משהו מיוחד לומר על יום השואה. אולי בגלל שאני לא בארץ, ובלי הטקסים לא מרגישים את זה. אולי בגלל שאני פחות ופחות מאמין בטקסים, או טקסיות. אולי בגלל שאת הדברים המרכזיים שיש לי לומר ביחסי אל השואה כתבתי כבר בבלוג הזה. מחשבה קצת מפחידה – האם תוך שנה או שנתיים ייגמרו לי הדברים לומר, ואני אסגור את הבלוג הזה?

השואה נוכחת בבלוג הזה, כמו שהיא נוכחת בחיים שלי. את הבלוג פתחתי ביום השואה של השנה שעברה, כך שלפי התאריך העברי יש לו יום-הולדת. וזה לא היה סתם או במקרה.

את כל הדברים שכתבתי שנגעו לשואה בצורה זו או אחרת אפשר למצוא בתגית "שואה".

הפוסט הראשון נמצא כאן. הוא מהווה ערבובייה של מחשבות אישיות וגישתי לחיים לצד פוליטיקה נחרצת, כועסת, אופטימית במידה שמספיקה להביך אותי. ודאי כשהיא פומבית. בערבוב הזה, אני חושב שהפוסט הזה הוא לא רק הראשון, אלא גם מודל לאופי הבלוג כולו. וזה לא היה סתם או במקרה.

עוד על גזענות אנטי-גרמנית בישראל

בניגוד לכותבים אחרים של עיתון "הארץ" –  דוגמת שחר אילן, שמואל רוזנר, יוסי שריד – דומה שעופר אדרת אכן משתמש בפלטפורמת ה"קפה" בצורה הטובה ביותר. ייתכן מאוד שהוא היחיד מבין כותבי "הארץ" שהבין את מהות הקפה. שכן הראשונים מוסיפים עוד מן הנושאים שהם ממילא כותבים עליהם ובכך הופכים את הבלוג לכפיל של הטור העיתונאי. יתר על כן, נראה כי הם מקפידים לשמור בכתיבתם בקפה על אותה הרמה המוכרת מן העיתון ולקוראים ניתן לתהות אם המטרה היחידה בבלוג היא לענות על צורך של אנשים שכותבים יותר מכפי שהעיתון יכול להקציב להם. בתקופות בהם הבלוגים אינם פוריים, תהייה על התועלת שבבלוג רק מתגברת.

לא כן אדרת, שבבלוג שלו ניתן למצוא (לצד ייצוא החומרים שפורסמו ב"הארץ") דברים שאכן אינם ראויים לדפוס "הארץ" ועל כן הצורך בבלוג מובן. הגדשת הסיאה הייתה בהטפלות למתלים שכביכול עוצבו כדי להידמות לצלבי קרס. שטות כזאת לא יכולה להתאים אלא לפלטפורמה הזו.

מהתמונות ומהמילים הבודדות שמחבר הפוסט נאות להקדיש לעניין, לא ברור מה הוא המעשה המכוון שרמזו אליו המגיבים ("לא מקרי בכלל"). האם המטרה היא הכנת הקרקע למהפיכה ניאו-נאצית? שידור תת-מודע ללקוחות בזכות החיוביות של הסמל כדי להכשיר את הקרקע, או שמא פשוט למקרה שתהיה מהפיכה כזו, שמיד אפשר יהיה להניף את המתלים עד שיהיו דגלים מוכנים? קיצורו של דבר, טוב להשאיר את התחושה הזו שהמעשה מכוון בצורה העמומה ביותר, כי כל פירוט הופך את הטענה לתלושה יותר ויותר מן המציאות.

לגופו של עניין: סמלים נושאים עימם רק את המטען שאנשים מלבישים עליהם. ברחבי אנגליה ראיתי צלבי קרס בחנויות סדקית, בדים ומכבסות. איש איננו עושה בנוגע לזה דבר, כיוון שמי שתלה את השלט הוא הודי, והמטרה שלו היא דתית. זה לא נעים בעין ליהודי עם שריטת-שואה כמוני, אבל אין מה לעשות. כך שצורתו של צלב קרס איננה רעה במהותה. אני לא מיתמם. כשמרססים בית קברות יהודי בצלבי קרס אני לא אומר שהכוונה כנראה הייתה לכבד את המתים לפי דת מזרח-אסייאתית. בגלל שהמטען הוא אלים ומלא-שינאה, יש להתייחס לזה בכל החומרה. מאידך, אני לא מפוצץ עיסקה עם סוחר בדים מהודו בגלל מדבקת צלב-הקרס שנמצאת במשרד שלו.

חבל שצריך להגיד את זה שוב. הרי זו בדיוק אותה צרות-אופקים גזענית שביקשה למנוע מאנגלה מרקל לנאום בגרמנית מול מליאת הכנסת. אותה עריצות שמונעת השמעת ואגנר בקול ישראל. לגרמנים אסור לתלות בגדים על מתלה שמזכיר צלב-קרס, כי יש מי שיבחן אותם בשבע עיניים, ורק מחכה שהם שוב יוכיחו שהם בעצם לא השתנו. מעל הכל, זו סלקטיביות לא-מוסרית שמנסה להיות גורפת, אך נכשלת בשל השרירותיות שבה: ואגנר לא, מוצארט ובטהובן כן; פולקסוואגן לא, מרצדס כן; בכלל, תוצרת גרמניה לא (אה, זה הכי זול? אז כן); "כף רגלי לא תדרוך בגרמניה", באיטליה כן.

וכן הלאה, וכן הלאה.

והנכון הוא: לא לחלק את העולם לטובים ורעים. בכל המדינות יש מידות של טוב ורע, והביטוי הממשי שלהן הוא בעיקר תוצר של נסיבות היסטוריות. לא למהר לחשוב שיש מקום שאפשר לגור בו או לבקר בו עם מצפון שקט, לא לצבוע מישהו ברוע כדי להאיר את עצמך באור חיובי יותר.

הבלוג של גרשם שלום

חזרתי השבוע ל"דברים בגו" של גרשם שלום (כותבים שלום, קוראים ואומרים שולם. ובלעז: Scholem). מישהו הזכיר משהו, ורציתי לבדוק בעצמי. לא חושב שקראתי את הספר אף פעם באופן מסודר. כל פעם אני בודק את התוכן, עובר על מספר רשימות שמעניינות אותי, ומחזיר לספרייה. זה בסדר כי לא מדובר בספר שנכתב כיצירה אחידה של שלום. הספר הוא כינוסי דברים שהתפרסמו בבימות שונות, וכונסו יחד, מתוך הערצה כנראה. והסל מלא מאמרים מלומדים יותר ופחות, מכתבים למערכת "הארץ", הספד על לאה גולדברג, יוחנן לוי ואחרים.

מישהו מן הקוראים של הבלוג הזה ודאי ישמח לשמוע שב-1966 קונן שלום שבעצרת שקיימה האוניברסיטה העברית לזכר הרצל, הייתה נוכחות דלה ביותר של הדור הצעיר, תלמידי האוניברסיטה.

"לא איכפת להם. ושמא תאמר: עסוקים הם בשיעורים אותה שעה, כלומר: אחדים מהם עסוקים היו – הרי זרמו לקראתי המוני צעירים וצעירות, שאצו רצו אל העיר, בלב שמח ובנפש חפצה. לכולם היה משהו יותר מעניין, או יותר דחוף לעשות. כפי שאמרתי: לא איכפת להם…

… במה נכשלנו, אם כך הם פני הדור, שאנו "ממונים" על חינוכו האקאדמי ועל יעוד ההמשך ורציפות הדורות? והלוא אין ספק, שנכשלנו, אם אין אנו מדברים אלא אל עצמנו, אל בני-גילנו בלבד, ותלמידי האוניברסיטה העברית הולכים הביתה, כי מה להם ולדרכו של תיאודור הרצל. לבני מגשימי חלומו של הרצל לא איכפת. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה".

כל דור מקונן על הדור שאחריו וטוען שבתקופתו הדברים היו אחרת.

שלום כותב על "קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות (דומני שבעברית זה לבסוף תורגם כ"מה מעיק על פורטנוי?"), על "שיח לוחמים", על מועמדתו של בובר לפרס גיתה ע"י עיריית המבורג והבעייה המוסרית שבנטילת פרס מידי הנאצים (הפרס האמור הוצע ב-1951). כל מיני דברים שמעסיקים ומטרידים אותו, לאו דווקא בהקשר ישיר לעיסוקו האקדמי, אך גם לא במנותק ממנו. הרבה מהדברים נראים היום כמיושנים, ואם הדיעות של שלום נקראות לעתים כטרנד אקדמי, הרי שניתן לשער שבן-דמותו בדרונו לא היה חותם עליהם. כיוון שבאותו זמן שהוא משבח את ההומניות של "נתיבות שלום" הוא ממשיך להיות ציוני ולאומן. בכמה מקומות שקראתיו תהיתי אם לא היה נוקט בגישה פוסט-ציונית אילו חי בימינו. בניגוד למחקרים שלו, יד הזמן טבועה חזק ברשימות אלה. חלקן רלוונטיות עוד היום, וחלקן נשמעות מיושנות, כיוון שמטבען (בתור דברים שפורסמו בעיתון) לא נועדו להיות נצחיות אלא מענייני השעה.

עוד אני קורא, ופתאום אני חושב לעצמי: הערבובייה הזו, הרצון להגיב על כל דבר המתפרסם בעיתון, הדעתנות – כל אלה מאוד מוכרים לי. הספר הזה – על כינוס המכתבים למערכת, רישומי שיחות עם אנשים, ביקורות ספרים וחברה ועוד רשימות שבו – הוא הבלוג של גרשם שלום. לו היה חי בדורנו אין לי ספק בכלל שהיה רוצה בלוג. יתר-על-כן: שהיה זקוק לבלוג.

כמצבת-זכרון לו וכמחווה לכל אותם אנשי רוח שלא זכו שיהיה להם בלוג, אך מבלי להתיימר להגיע לרמתו האקדמית, החלטתי לשנות את שם הבלוג שלי ל"דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ". ידוע לי שבהיותה של המילה "בלוג" לועזית כביכול חוקי בג"ד כפ"ת אינם חלים עליה, אך אינני מקבל את החוק הזה. הוא יפה לשמות מקומות כמו "פאריז" או "בלגראד", והוא אינו צריך להיות תקף למילה שחדרה ללשון שלא כשם פרטי.

 

למה בלוג?

אני תוהה לאן הבלוג הזה הולך. בפוסט הקודם שלי[1], כתבתי שאני מרגיש מחוייב לספר על משהו. למה, בעצם? בפני מי?

אני לא חושב שזה בפני מישהו, אני חושב שזה למען קוהרנטיות פנימית של הבלוג. צורך שלי כלפי עצמי להיות עקבי. אבל אם קוהרנטיות, אולי אני צריך לשאול: איזה תוכן אני רוצה שיהיה בבלוג הזה? כשפתחתי אותו, חשבתי שיהיה בו מדעותיי האישיות – על תקשורת, על פוליטיקה, על תרבות, על יהדות. לא תכננתי לכתוב יומן אישי. בשביל הדיעות שלי, אני לא *חייב* לספר על חוויות שלי. לפעמים דוגמה מהחיים עוזרת, אבל היא לא הכרחית.

מצד שני, בלוג הוא לא טור בעיתון. הז'אנר עם רגל אחת שם, ועם רגל אחת ב"יומני היקר שלום". נראה לי שההתלבטות שלי היא איזה רגל אני רוצה לחזק. כנראה שיותר כמו טור, אבל בלי להתבייש אם מתפלק לי איזה "יומני היקר". אדרבא – שיהיה גם מזה.


[1] התייחסות לרשימה שלא מופיעה בארכיון. נמחקה איכשהו בטעות. כנראה אחרי הרשימה  שסיפרה על ההרצאה, הייתה רשימה בה סיפרתי על הפדיחה. הגיעו רק שני אנשים להרצאה, אבל הצלחתי ליהנות גם מזה.