קו 17: מצא את ההבדלים

בגיל 12 גמלה בלבי ההחלטה להיות שחקן, וכדי להכשיר את עצמי לקריירה הנוצצת שציפתה לי החלתי בלימודי משחק בחוג אחר-הצהריים במוזיאון ישראל. אחרי בית-הספר במקום לנסוע הביתה, עליתי על אוטובוס בכיוון ההפוך, וירדתי בצומת פת כדי לקנות ארוחת-צהריים אצל שבח, האבא של הפלאפל. למרות שהייתי אמור להיות בוגר דיי כדי לזהות גוזמא בפרסומות, המשכתי לתהות בלבי אם אמנם הפלאפל הומצא כאן, בצומת פת. על הפלאפל ביקשתי מהאבא של הפלאפל לצקת כמות נדיבה של עמבה, רוטב פלאי שגיליתי רק באותה שנה. משם המשכתי בדרכי עם פיתה עמוסה כל טוב, אחוזה באצבעות משוחות בכתום-זרחני במורד הרחוב לעבר תחנת הדלק בעלת השם המסתורי "עיר שלם". כשחלפתי על-פני שלט התחנה הייתי תוהה לעצמי אם כאן אברהם פגש את מלכיצדק. בהגיעי לתחנה בדרך-כלל חיכה לי אנטון, שהיה בשיכבה מתחתיי בבית-הספר, אבל התגורר בשכונה רחוקה יותר, ולכן תמיד נסע בשני אוטובוסים הביתה. מתוך תחושת מחוייבות של נימוסין שהטמיעו בי, הייתי מציע פלאפל, והוא היה מעקם את אפו נוכח המאכל הלבנטיני שהצעתי לו, אבל נאות לשלות מתוך הפיתה טוגן צ'יפס בודד שלא זלגה עליו עמבה. בעודי צופה בעיניים כלות איך הוא חומס את אחד מטוגניי, הייתי מזכיר לעצמי שבשבוע הבא אבקש משבח להרבות עוד יותר את מזיגת העמבה על פיתתי.

מעט אחרי שהעליתי את מעשר הצ'יפס שלי קרבן, היה מגיע האוטובוס של אנטון ונפרדנו לשלום. אני נותרתי לחכות לקו 17 שייקח אותי מתחנת הדלק עיר שלם אל עבר מוזיאון ישראל. בעודי מחכה לאוטובוס, תהיתי אם תהיה עליו היום השלישייה. השלישייה הייתה חבורת נערים בני-גילי, שני בנים ובת, שתמיד נסעו יחד באוטובוס הזה. את שמותיהם לא ידעתי, ולא יכולתי לשער מאין הם נוסעים או לאן. כיום, כשהבקיאות שלי ברשימת בתי-הספר של מנח"י גדלה, אני יודע לשער שהם כנראה למדו בבית-הספר גבעת-גונן, ושככל הנראה שבו לבתיהם ברחביה, אצל הוריהם שקיוו לטפח דור סוציאליסטי בעיר הפקידים. אף שהייתי רק בן 12, כבר החלה להתפתח אצלי תודעה פמיניסטית, ומאוד התרשמתי מהיכולת של שני נערים לכלול בחברתם בת, ולדבר איתה בשוויון ובטבעיות.

בלבי כמהתי להסתפח אליהם, להכיר את שמותיהם, ואולי אפילו לאכול איתם פלאפל יום אחד. הקסם של החבורה שלהם גרם לי לתהות אם הם הולכים לבית-הספר או שמחנכים הם את עצמם, וידעתי שאם הם שייכים לבית-ספר כלשהו, הרי שהוא ודאי עשרות מונים טוב יותר מבית-הספר שלי, שמעולם לא הצמיח בו חבורה שוויונית מגדרית שכזו.

אבל בטרם העזתי לפנות אליהם, או למצוא את המילים הנכונות שאוכל לקשור שיחה עימם, קו 17 היה מגיע למוזיאון, ואני הייתי יורד, מבלי לדעת מאין עלו והיכן ירדו. בדרך-כלל הייתי מגיע למוזיאון מוקדם, לפני שהחוג היה אמור להתחיל, כך שהיה סיפק בידי לבקר בהיכל הספר ובחדרים התקופתיים (סלון רוטשילד, וחדר הסעודה הבריטי).

---

קו 17 בנוקסוויל מחבר בין קמפוס אוניברסיטת טנסי לשכונת פער האגם (Pond Gap) שבדרום מערב העיר. כמו במקרים רבים של תחבורה ציבורית בערים קטנות בארצות-הברית, האוטובוס איננו משרת אוכלוסייה רחבה מדי. בנוסף לקושי הרגיל של תחבורה ציבורית למשוך אוכלוסייה בתרבות שסוגדת לרכב הפרטי, האוניברסיטה מממנת קו חינם שפועל תדיר בין הקמפוס ללב העיר, מרכז שוקק עם מסעדות ותיאטראות. בעלותי לאוטובוס באמצע היום יש רק עוד שלושה נוסעים ונוסעת. מבין הגברים, כולנו בעלי זקן – כולל הנהג. אחד הנוסעים הוא גבר לבן מבוגר עם שיער כמו של מאיר ישראל וכובע מצחייה אדום. בידו האחת הוא מחזיק סיגר מכובה, והוא מצטעק יחד עם הנהג בשיחה חיה על סיגרים. האם הנהג קנה בסיגארז-דוט-קום? כן, הנהג קנה, אבל הסיגרים היו באיכות ירודה, מעופשים, אז הוא כבר לא קונה משם. בעל כובע המצחייה חושב שהנהג מגזים: אם שולחים משהו באיכות לא טובה, אפשר להחזיר להם, והאתר משלם על דמי המשלוח. המזוקן השני נזכר שפעם הוא עמד בתור בסופרמרקט, ומישהו עישן סיגר – זה עוד היה בימים שנתנו לך לעשות את זה, הוא מסביר – ואישה מאחוריו סובבה את הראש ושאלה "מה זה החרא-של-כלב הזה שאתה מעשן?" הוא מיד נבוך על ניבול הפה בנסיעה, אבל ממהר להוסיף – זה באמת היה הריח של הסיגר הזה. בעל כובע המצחייה חוזר לתשאל את הנהג: מה לגבי חנות הסיגרים בצפון קרוליינה, הגדולה ביותר בכל ארצות הברית, האם יצא לו לבקר שם? הנהג מודה שלא הזדמן לו, וחוץ מזה, אסור לחצות את גבולות המדינה עם הסיגרים מצפון קרוליינה, אז לא משתלם לעשות את הנסיעה עד לחנות הזו. חובש הכובע אומר שלא פעם הוא הביא סיגרים מהחנות הזו חזרה הביתה, בלי שום בעייה. הנהג מושך בכתפיו: ובכן, זו עבירה על החוק.

בינתיים האוטובוס מגיע למכללה הקהילתית פליסיפי. נוסע אחר יורד ואישה בכסא גלגלים ממתינה לעלות לאוטובוס, ובעוד הנהג פותח את המסוע שיאפשר לה לעלות, חובש הכובע אומר לבעל הזקן השני שהוא יצטרך לקום מהספסל שלו כדי לפנות לה מקום. הוא צוחק ואומר: לא, היא יכולה לשבת ממול. הנהג חוזר לאוטובוס ושוקל את צעדיו: בעל הכובע מצביע על המזוקן השני ודוחק בנהג להקים אותו. הנהג צוחק, ומפנה את הספסל השני עבור כסא הגלגלים. אחרי שהוא מעלה אותה, האיש שירד רץ חזרה לכיוון האוטובוס ואומר שמישהו מגיע. הנהג פותח את הדלת וצועק: "תצטרך להזדרז!" ואדם מזוקן נוסף מגיע מתנשף אל עבר התחנה. הנהג ממתין לו. האווירה הרגועה והמחוייכת השורה על הכל גם מבהירה מדוע האוטובוס התעכב ב-11 דקות כשחיכיתי לו, וגם מבהירה את היתרונות שבשירות קהילתי, ידידותי, ובלתי-יעיל שכזה.

האשה הראשונה שהייתה באוטובוס, עם שיער צבוע בפסי ארגמן וזהב ועצמות לחיים מודגשות יותר מהלחיים עצמן, השוקעות פנימה כחושפות שנים של קשיים, מצלצלת ועומדת לרדת. אחד המזוקנים מבחין בורד שהיא מחזיקה ביד. כן, היא קיבלה את זה לכבוד יום הקדוש ולנטינוס. לא, זה לא מבעלה, אבל הוא לא מביא לה כלום, אז מה אכפת לה שהוא יראה את זה. היא יורדת מהאוטובוס והמזוקנים ממלמלים משהו עליה שלא הצלחתי לשמוע.
בעל כובע המצחייה לובש חולצה שמודפס עליה שם מרכול ומסעדה בעיר: "שוק ארץ הקודש" (Holy Land Market). הוא עומד לרדת בתחנה הסמוכה למסעדה, אז כנראה שהוא עובד שם. לפני שהוא יורד הוא מספר לכל האוטובוס על מבצעים שהתחילו במסעדה בערבי שלישי וחמישי. זהו באמת מוסד מעניין מאוד, עם מבחר מוצרים שלא הייתי מצפה למצוא בטנסי כגון לבאנה, פתיתים, בורגול, ולמרות שהרבה מוצרים מיובאים מלבנון ומצרים, יש גם מלוואח קפוא מתוצרת תנובה.
האוטובוס מתקרב לתחנה שלי, והמחשבות שלי מתפזרות בין קו 17 בירושלים לקו 17 בנוקסוויל, קריירת המשחק שלי שלא התקדמה כפי שדמיינתי, ולא רק היא, כל המקומות שהייתי בהם, מה שלמדתי ומה שלא השכלתי ללמוד. רגע לפני שמגיעה התחנה שלי, העין שלי מבחינה במרכול קוריאני. יש בו קימצ'י ביתי באיכות שכמעט אי-אפשר להאמין. אני מוצא את עצמי יורד מהאוטובוס, והולך לחפש את היכל הספר והחדרים התקופתיים.

על כתיבה וחשיבות

מרגע שהתחלת להרהר אחר חשיבות הכתיבה שלך, שוּתקת. שוב לא יהיו המילים נאות, בסדרן ומעורבבות מחוץ לסדרן, שלא כסדרן. שוב לא תאחזנה באשליית הכוח, כוח משכר, של המילה הכתובה שאין למחקה מן הזכרון, גם אם אפשר להעלותה באש. הכל חשוב ולא חשוב באותה מידה, בעיקר לא חשוב. נכון יותר: חשוב כלא-חשוב.

בזמן שעבר מאז פרסמתי מהגיגיי ברשת, כתבתי בעיקר בדיון, פרוזה. כתיבה למגירה, או למחברת – מכיוון שהן וירטואליות ואלקטרוניות, אפשר לדמות אותן כמגירה, מחברת או כל דבר אחר: כתבתי למקרר, כתבתי לקלמר. ואולי אנשים יתחילו לומר, עוד דור או שניים, "כתבתי למחשב", "כתבתי לתיקייה", "כתבתי לפרייבט בלוג", זה שרק יחידי סגולה מקבלים את כתובתו ואת סיסמת הכניסה.

ידוע שאמנים נתפסים כאנוכיים מאוד, מרוכזים כל-כולם בעצמם, במעשה היצירה, בביטויָם האמנותי, עיוורים וחרשים להשלכות על סביבתם וקרוביהם. בתהליך היצירה שלי, אני מרגיש לעיתים שזה כמעט הפוך. הרי את הספר הזה כבר כתבתי בראשי. פרקיו סדורים וערוכים בעיני-רוחי, סופו ידוע לי כמעט מראשיתו. הישיבה השקדנית על שולחני כדי לסחוט מתחת ידיי עוד מילה או שתיים, שיצטרפו לכדי עוד שורה, עוד פיסקה, עוד גליון-דפוס, כמעט משעממת אותי. היא נעשית למען אחרים, שיוכלו לקרוא את הספר שכבר עלעלתי בו בראשי. לרגע, נדמית הכתיבה למעשה שנעשה ללא שום אגו, לטובת הכלל בלבד.

אך כמובן, שאין זה באמת אלטרואיזם טהור, נטול עניין וכוונות-רווח. אמנם, אדם צריך להיות מאוד בטוח בערך-עצמו, לרוב במידה של הערכת-יתר, כדי לחשוב שהוא יזכה לראות רווח מכתיבתו, שהוא יגיע למעלה שאנשים יכירו את שמו או את קלסתר פניו, ולא זאת אף זאת, שיכירו בו לטובה. רוב הספרים המתפרסמים, דינם להיערם בספרייה הלאומית, להשפיע על קומץ מקורבים, ולהצטרך אל תהום הנשייה של התרבות. לכן, מידת הרווח האישי, כאשר היא נשקלת בסגולתה הריאלית פחותה מן ההנאה שאדם מהנה אחרים בכתיבתו. אולי. אולי השקלא והטריא עם קהל-קוראים, ולו הקטן ביותר, חשוב פי כמה מן ההנאה העצמית של מחשבת הרעיון, והכתיבה בעצם נכפית עליו ככורח בל-ירוסן, מתוך עצמו ולמען עצמו, בסופו של דבר.

הדברים אינם יפים לכתיבת פרוזה בלבד, ונכונים – באופן אחר, בהתחשב בסוגות השונות ובדרכי התקשורת השונות – גם לבלוג או לכל כתיבה פובליציסטית. הסיכוי להשפיע הוא מועט, ואם בתחילת דרכי היה בי קומץ של יוהרה לחשוב שדבריי אינם נאמרים בפי אחרים, שלחידוש שבדבריי יהיה הד, הרי שבאו כלי הסטטיסטיקה השונים ולימודני ענווה. גם דברים אחרים לימדוני ענווה, כמו העמקה וחקירה עד שגיליתי אחרים שכותבים גם הם דעות כפרניות ביחס לקונצנזוס, ולמידה מעמיקה יותר גילתה שחוכמתו של קהלת תקיפה גם לדעותיי הפוליטיות, ואין בהן שום חדש. וגם כאן יש רווח אישי, כמובן. וכבר כתבתי בעבר שאחד המניעים המרכזיים לפרסום הדברים שלי כאן הוא העמדת המחשבות שאני חושב בדל”ת אמותיי לביקורת מידי קוראים נאמנים עליי ומוערכים בעיניי, המסייעים לי לשייף את עמדותיי ולתקן את שגיאותיי.אך מעל הכל, למדתי שמעטים קוראים, ושאילו רבים יותר היו מעוניינים לקרוא דיעות כאלה דווקא, ממילא לא היה בהן משום חידוש או שוליות שיש להעלות על הכתב.

או-אז מתחילים ההרהורים: למה לי לכתוב רשימה נוספת שבה אבוז לליבוביץ ולהולכים אחריו כאילו יש בכתביו משום הומניות או ליברליזם? מי שרוצה לדעת זו, הרי יכול לדעת זאת מכוחות עצמו, כפי שאני עמדתי על כך בעצמי מקריאת כתביו. חסידיו השוטים לא ישנו מדרכם בשל דבריי, אלא ימשיכו להיות רבים מספור והַצְדֵק, יעלו ויפרחו ולא יוסיפו להימנות בקהל-קוראיי. וזוהי רק דוגמה אחת לרשימה שנגנזה. כמוה הרשימה על הדרך הנכונה לגבש עמדה פוליטית, א-פרופו המהפיכה במצרים, או דיון חדש-ישן בסוגיות ההגירה. הוא שאמרתי: מרגע שהתחלת להרהר אחר חשיבות הכתיבה שלך, שותקת.

השחרור מופיע ממקום מפתיע: לא מנסיון עקר להצדיק את החשיבות, אלא מהרהור אחר החשיבות שבחשיבות. ככלות הכל, איזה גודש של חשיבות-עצמית העמסתי על כתפיי, כאילו אם לדבריי אין חשיבות, אל לי לכתוב איתם. מה איכפת לי בכלל אם מישהו יכול היה לחשוב על הדברים בעצמו, או אם הדברים כבר ידועים ונאמרו על-ידי וכבר נקראו על-ידי מישהו אחר או מישהי אחרת? ואם הם רוצים לקרוא פעם נוספת, מה פתאום אני מתערב להם בשיקולים, ומחליט שהם לא צריכים לקרוא אותי חוזר על עצמי. לי אין הרבה מה לחדש מעבר למה שכתבתי בשלוש-ארבע שנים האחרונות של הבלוג, ומי שיחוש בכך ויחליט שהוא מיצה, יוכל לעזוב, ואני לא אטור לו טינה, ואולי אפילו לא אדע על כך. ומי שחוזר ונהנה, שייהנה מהקריאה החוזרת כפי שאני נהנה לשוב על הדברים, לנסח אותם בצורה חדדשה, עם ציטוט שלא הבאתי בעבר, או עם מקרה אקטואלי שקרה היום ולא לפניח שלוש שנים, וגם אם המסקנה והסיכום דומים מאוד לדברים שכבר אמרתי, הרי שההקשר שלהם חדש.

ומרגע שהרהרתי אחר החשיבות של החשיבות, הבנתי עד כמה מגוחך להרהר אחר החשיבות של הכתיבה. ואם הדברים הללו אינם חשובים, יהי כך. די לי בזה שרציתי לאמרם ואמרתים, וכעת אני יכול לשכב על מיטתי בלב רחב ובתחושה משחררת של חוסר-חשיבות. עוד בלוג, זה הכל.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות

פוסט אחרון, בינתיים, על החלק של אריאלי בספר "חומה ומחדל". להעיר הערה מתודולוגית לגבי יחסי בלוגר וקוראיו? נו, שיהיה.

אני אומר לעצמי שיכול להיות שאין אף-אחד שמתעניין בסדרת פוסטים שנכתבת תוך כדי שאני קורא ספר. אני משתתף בצער מנויי הרסס ורשימת התפוצה שמופצצים בפוסטים על אותו נושא. אולי הם מרגישים שאני מאריך, שהנקודה הובנה, שהם יעדיפו לקרוא את הספר ולא את האופן בו אני מעכל אותו. אבל לי חשוב לכתוב את הדברים, עבור עצמי (אגב, באופן אירוני, ההבנה שאני צריך לכתוב את הבלוג בראש ובראשונה עבור עצמי הגיעה מקורא). הכתיבה של הדיעות שלי עוזרת לי להבין דברים, וגם עוזרת לי לזכור. התחושה שלי שאני מבין משהו בפוליטיקה הגיעה לשיא מסויים ב-2000, כי המהלכים של ברק היו כל-כך תמוהים עד כדי שקיפות. אבל מכיוון שלא כתבתי זאת בשום מקום, ולא המשכתי לנסות לפרום את החוט משם, בשבע השנים מאז ועד שהתחלתי לכתוב בלוג, חוויתי השתאות לא-מובנת מול הפוליטיקה הישראלית. לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב, ולכן חשוב לי לכתוב את מה שאני חושב, וממילא שספר שעוסק בדיוק בתקופה הזו חשוב לי במיוחד.

נניח לרגע שאני מקבל את הסכימה של "חוג אורנים" (שייתכן ויהיה מדוייק יותר לכנות אותו "האסכולה החיפאית" בשל תרומתם של עודד בלבן, מיכאל שטראוס ולתקופה מסויימת גם יובל שטייניץ לדיון). למי שלא מכיר את הסכימה, אגיד בקצרה שהיא משרטטת קו מחלוקת חוצה מפלגות, בין בדלנים למשתלבים. הסכימה היא תוצאה של ניתוח מרקסיסטי, עד כמה שאני מבין, ולכן שני המחנות גם מסתדרים לפי מאבקי מעמדות ו(אולי יותר רלוונטי בישראל של היום) מאבק על דמותה הכלכלית ותשתיתה הכלכלית של ישראל. באופן גס, הבדלנים תומכים בכלכלה קפיטליסטית, במאזן אימה גרעיני במזרח התיכון, בקיר ברזל בין ישראל לפלסטינים. המשתלבים, בניגוד אליהם, תומכים בכלכלה יצרנית המבוססת על חקלאות ותעשייה, פירוז גרעיני, ובשיתוף פעולה עם הפלסטינים. עיקר הניתוח של "חוג אורנים" התמקד במאבקים בתוך מפלגת העבודה, על-פי המחנות החוצים אותה: מאבקי בן-גוריון-שרת, דיין-אלון, פרס-רבין. כאמור, יש המון ביקורת וסייגים שאפשר להעלות לשיטה עצמה, אבל היא כן מצליחה לזהות בריתות, שעשויות להיראות תמוהות. כך, למשל, "חוג אורנים" דיבר על השותפות בין אולמרט לברק הרבה לפני שאולמרט היה ראש ממשלה, והרבה לפני שזה היה עניין שנדון בתקשורת הפופולארית.

אז נניח לרגע את הסכימה הזו. בפרק הראשון בספר, שאול אריאלי סוקר בקצרה את תולדות הדיון הפוליטי באשר לשאלת ההיפרדות כפתרון. הוא מתאר את ההתנגדות של בן-גוריון לכיבוש הגדה המערבית, ומנגד את הרצון של אלון לכבוש אותה. הזכרתי את המאבק הזה בפוסט שנכתב בעקבות מאמר של שלמה אהרונסון, בו אהרונסון מתאר את הויכוח הזה כויכוח שהיה קשור קשר הדוק לויכוח על פיתוח יכולת גרעינית. אלון, שהתנגד לפיתוח נשק גרעיני, גרס שכיבוש הגדה ייתן עומק אסטרטגי שיפצה על הויתור על נשק גרעיני.

נקודת המפנה היא אחרי כיבוש הגדה במלחמת ששת הימים. דווקא אז, מחנה אלון (שאריאלי מכנה אותם "המפאיניקים", כיוון שפרס ודיין – וגם בן-גוריון, מרחוק – היו אז ברפ"י) תומך בהפרדה:

"המפא"יניקים, לעומת זאת, ביקשו להיפרד מן השטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים לטובת ירדן. הם ראו במרבית שטחה של הגדה פיקדון מדיני שיישמר בידי ישראל לקראת הסדר שלום עם ירדן, הסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל משטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים אך תשמור על מרחבי ביטחון בשליטתה. אלון סבר ש'אין לסגת לגבולות 1967 כי חזרה אל גבולות בלתי בטוחים היא מלחמה בטוחה בעתיד הלא רחוק'.

מדיניות הסיפוח של דיין וחבריו היתה שונה בתכלית ממדיניות השילוב האזרחי המלא שהנחתה את התנועה הציונית בראשית דרכה, אך גם שונה ממדיניות ההתיישבות שהנהיגו מאוחר יותר ראשי הממשלות מנחם בגין ואריאל שרון – מדיניות שהוקצנה עד כדי נישול הפלסטינים מאדמתם.

מדיניות השילוב של משה דיין הצליחה בתחומי המסחר, התיירות, התעסוקה, התשתית והבריאות, על חשבון התפתחותה הכלכלית האוטונומית של הגדה המערבית, אך היא נבלמה בכל הקשור להתיישבות. באוגוסט 1968 הגיש דיין לממשלה תוכנית לביסוסה ופיתוחה של האחיזה הישראלית בגדה המערבית, שבמסגרתה ביקש להקים על גב ההר ארבעה מרכזים עירוניים שיהיו סמוכים לערים הפלסטיניות הראשיות, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי הקיים שם. ממשלת אשכול דחתה את התוכנית.

דווקא תוכניתו של יגאל אלון נחלה הצלחה. התוכנית הוצגה לממשלה כבר ביולי 1967, ומטרתה היתה להבטיח את האופי היהודי של ישראל ואת ביטחונה, תוך התחשבות בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית. אלון ביקש להשיג זאת על-ידי השארת עזה וירושלים בידי ישראל ובאמצעות פריסת התיישבות יהודית בבקעת הירדן ועל המורדות המזרחיים של מדבר יהודה והשומרון…

ממשלת ישראל, אף כי לא אישרה את תוכנית אלון, החלה להפוך את בקעת הירדן לחבל התיישבות…" (שאול אריאלי, "חומה ומחדל", עמ' 28 – 29).

מדוע מי שהתנגד לכיבוש הגדה, יעדיף "לפתוח את הגשרים" ולעודד שילוב, ערבוב ואף תלות של שתי האוכלוסיות זו בזו, במקום להשאיר את הגדה סגורה כשטח צבאי, לא להרגיל את הציבור הישראלי למציאות הזו, ובכך לנסות לזרז פתרון של החזרת שטחים (אפילו ללא שלום, כמו הנסיגה מסיני לאחר 1956)? אגב, כפי שספרד מראה בפרק הראשון פרי-עטו בספר, ע"פ המשפט הבינלאומי, זו הדרך הנכונה היחידה להתייחס אל שטח כבוש.

את מהלכיו של דיין יש להבין על רקע המתח הקיים תמיד בין צורה ותוכן. ההתנגדות לכיבוש הגדה לא הייתה הרי התנגדות מהותית לכשעצמה, אלא במסגרת מאבק על האסטרטגיה המדינית ובטחונית של ישראל. כל עוד "המותניים הצרות" היו העילה לפיתוח נשק גרעיני (ולכן כיבוש הגדה היה תשובה של מתנגדי הנשק הגרעיני), הרי שהתנגדות לכיבוש משמעה היה תמיכה בפיתוח הגרעין. אך כאשר הפרוייקט כבר יצא לדרך, והוא ימשיך עם הגדה או בלעדיה, הרי שאין סיבה עקרונית להתנגד לכיבוש הגדה. יתר על כן, הדיון על כיבוש הגדה או אי-כיבושה יכול להתקיים, כמובן, רק לפני המעשה. מרגע שהיא נכבשה, אין עוד טעם להחזיק בדיעה הקודמת, אלא יש לשנות את הצורה כדי לשמר את התוכן. במילים אחרות, מלחמת ששת הימים יצרה מצב שבו דיין אולץ לקדם את אותה אסטרטגיה שלו עם נתונים חדשים. לכן, גם הוא שינה את העמדה שלו ביחס לגדה, וגם אלון, בהתאמה, שינה את היחס שלו. למרות שלא תמך בנסיגה מלאה ממנה, הוא גם לא תמך באופציית השילוב של דיין.

בגלגול הבא של המאבק הזה, "הבדלנים" שתמכו בשילוב, תומכים דווקא בהפרדה. העקביות של המאבק ההיסטורי ניכרת, למשל, בהבדל בין מפות קמפ דייויד וז'נווה עליהן דיברתי בפוסט הראשון על הספר. ברק הציע מפה ששימרה את הבקעה (ברוח יגאל אלון), ואילו בז'נווה הבקעה נמסרת כולה (על הבעייתיות של הצגת הדברים כך הערתי בפוסט ההוא, כדי להדגיש את הדמיון בין הצדדים, מקור לאחד הסייגים שלי מן הסכימה של "חוג אורנים", ואילו כאן אני במודע מדגיש דווקא את ההבדלים). אריאלי מציין שרבין עבר לתפיסה של הפרדות בין ישראל לפלסטינים ושזו הייתה המטרה של אוסלו. "חוג אורנים" תופס – בצדק, לדעתי – את אוסלו כמהלך של פרס, שנכפה על רבין, שניסה להוביל בוושינגטון מהלך מדיני מסוג שונה. עם זאת, הסגר המתמשך על עזה לאורך כל שנות אוסלו (ואם זכרוני אינו מטעני, עוד קודם, ממלחמת המפרץ), בהחלט תואם רוח בדלנית.

על פניו, החלוקה של אריאלי היא חלוקה קלאסית של ימין ושמאל, על-פי המפלגות (כלומר, התיזה המקובלת המנוגדת לניתוח של "חוג אורנים"): אנשי "העבודה" תומכים בהפרדה, ואנשי "הליכוד" מתנגדים לה. מצד שני, בציטוט לעיל, הוא אכן מודע לויכוח הפנימי בתוך מפלגת העבודה, ולמרות שכיום הוא תומך בהפרדות מלאה, משתמעת מדבריו אהדה לגישה של דיין על-פני הגישה של אלון – בזמנה. על הרקע הזה מעניין גם לשקול את דברי שרון, האומר במפורש שהוא מתנגד לפתרון של הפרדות, ציטוט שאריאלי חוזר עליו יותר מפעם אחת, בעיקר כאנטי-תיזה לסיסמה של ברק: "אנחנו כאן – והם שם".

השאלה, אם כן, היא בהינתן המצב הקיים, אילו תנאים יכולה ליצור או לקדם היפרדות, ואיזו מציאות אלטרנטיבית מדמים אלו המתנגדים לה? לעת עתה, אני מסתפק בהצבעה על גלגולי היחס לגדה ולאוכלוסייה הכבושה בה. ההכרה שאנשים שונים שינו את יחסם (אך, יש להניח, לא את עמדתם האידיאולוגית) בשאלה זו, עשויה להאיר את המורכבות של הסוגייה לא רק היסטורית, אלא גם לעתיד.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

ספר זול, ספר יקר, ספר אלקטרוני

ג'יימס ספינטי הוא איש שיווק ומכירות של הוצאת אייזנבראונס שכותב בלוג מוצלח ביותר. זהו בלוג שקידום המכירות איננו נעדר ממנו, אך עם זאת מצליח לשמור על שאר-רוח בצד הביזנס (נטייה שאיננה נדירה בקרב מוכרי ספרים). אני מתאר לעצמי שלא רבים מן הקוראים שמעו על אייזנבראונס, שמתמחה בספרים על המקרא והמזרח הקדום (אם כי בזה אני כנראה מניח/מקווה שרוב קוראיי אינם קולגות). על כל פנים, זו הוצאה שתרמה תרומה נכבדת למחקר האקדמי, ולכן היה מעניין לקרוא את הרשימה האחרונה שלו על מחירי ספרים.

כדי לסבר את האוזן למי שאיננו בקיא במצב שוק הספרים האקדמי, אני מעתיק כאן את המייל האחרון שספינטי שלח לרשימת התפוצה שלו:

New from our distribution partners:

>New from Harrassowitz:

"Historische und historischliterarische Texte: Keilschrifttexte aus Assur literarischen Inhalts III"

by Eckart Frahm

Wissenschaftliche Veroffentlichungen der Deutschen Orient-Gesellschaft – WVDOG 121 Harrassowitz Verlag, 2009. Cloth. German.

ISBN: 9783447058964

Your Price: $85.00

"Der Sin-Samas-Tempel in Assur"

by Peter Werner

Wissenschaftliche Veroffentlichungen der Deutschen Orient-Gesellschaft – WVDOG 122 Harrassowitz Verlag, 2009. Paper. German.

ISBN: 9783447059466

Your Price: $99.00

"Mittelassyrische Verwaltungsurkunden aus Assur: Texte aus den "grossen Speichern" und dem Ubru-Archiv"

by Juame Llop-Radua

Wissenschaftliche Veroffentlichungen der Deutschen Orient-Gesellschaft – WVDOG 124 Harrassowitz Verlag, 2009. Paper. German.

ISBN: 9783447060042

Your Price: $95.00

"Die Tora: Studien zum Pentateuch Gesammelte Aufsatze"

by Eckart Otto

Beihefte zur Zeitschrift fur Altorientalische und Biblische Rechtsgeschichte – BZABR 9 Harrassowitz Verlag, 2009. Cloth. German.

ISBN: 9783447059015

Your Price: $119.00

"'Nicht darfst du zu diesen Wortern etwas hinzufugen':

Die Rezeption des Deuteronomiums in der Tempelrolle: Sprache, Autoren, und Hermeneutik"

by Simone Paganini

Beihefte zur Zeitschrift fur Altorientalische und Biblische Rechtsgeschichte – BZABR 11 Harrassowitz Verlag, 2009. Cloth. German.

ISBN: 9783447059152

Your Price: $75.00

הפריט האחרון ברשימה נשמע רלוונטי באופן ישיר לדוקטורט שלי ואם היה לו מחיר סביר אני מניח שהייתי קונה בהתרגשות מיד עם קריאת המייל (חלק מהיות אקדמאי פירושו להתרגש מדברים כאלה, גם אם זה נשמע איזוטריה מוחלטת לרוב העולם). כשאני אומר "סביר" אני עוד לא נוקט עמדה ביחס לעלויות הוצאה, ערכו הממשי של הספר וכולי. אני מתכוון אך ורק למשקל שיש ל-75 דולר בהוצאות החודשיות של דוקטורנט שמתקיים ממילגה ולא ממשכורת. במצבי הנוכחי יהיה זה חסר-אחריות להוציא סכום כזה לפני שבדקתי אם הספר רלוונטי או מוצלח בעיניי, ואפילו אם הוא ממש ספר מצויין, סביר להניח שאני אעדיף לצלם מתוכו אחרי שיגיע לספרייה, ולא לקנות אותו בעצמי.

הדברים שספינטי כותב בנושא הם מרתקים, ואף הייתי שמח לקרוא עליהם בהרחבה רבה יותר. אהבתי את ההבחנה בין המו"לים האמריקאים למו"לים האירופאים, שמאופיינת בהבדלים בין תרבות הצריכה האירופאית לאמריקאית באופן כללי (אם כי מובן שבעולם עם כלכלה גלובלית וכו' וכו'). גם במייל שצוטט לעיל הספרים לא היו של אייזנבראונס עצמה, אלא של הוצאה-שותפה מאירופה.

עוד נקודה מרתקת הייתה התרומה של הטכנולוגיה לשינוי הרגלים בבית-הדפוס: בעבר, הספר הודפס בכך וכך עותקים, ונשמר במחסני ההוצאה עד שאזל. הדפסה מחודשת הייתה החלטה שהתקבלה רק במקרים מיוחדים. באחרים, היה צריך לקבל את זה שהספר אזל ואין להשיגו. כיום, אליבא דספינטי, יש הוצאות שנוטות לשמור את הספר בגירסה אלקטרונית ולהדפיס רק לפי הזמנות. שיטה זו מייקרת את עלויות ההוצאה לספר, אך מצד שני מאפשרת זמינות לספרים ישנים (עד כדי כך שבעתיד המושג "אזל" ייצא משימוש, אם אני מבין נכון), וכן מקטינה את שטח האחסון הדרוש להוצאה.

[על היחס שבין עלויות ספרים להוצאות על אחסונם והשפעת הטכנולוגיה כתבתי כבר לאחר הרצאה של אנתוני גרפטון].

לאקדמאים (ולבני-אדם בכלל) חשוב ידע, ובכלל זה הדרכים להפצתו, תיעודו, שימורו. טכנולוגיות חדשות מזמנות איתן דרכים חדשים להעביר את הידע הלאה או לשמור אותו לשימוש עצמי. סיפרתי כבר על אוספי התדפיסים של מרצים שלי (ויותר מזה: של מרצים של מרצים שלי). יש לי אוסף תדפיסים, אך הוא צנוע יותר, ואני משער שהוא יישאר צנוע ביחס למה שהיה מקובל בקרב אקדמאים לפני כמה עשורים. כאשר אני יכול בכמה לחיצות כפתור לשלוף כל מאמר שפורסם בכתב העת לספרות מקראית (JBL) מאז יצאה החוברת ב-1881, החזקת עותק פיזי בבית נראית מיותרת. אפילו אם יש לי את העותק באוסף התדפיסים שלי, אני אוכל להגיע למה שאני מחפש יותר מהר על-ידי הקלדה באינטרנט מאשר על-ידי פשפוש באוסף התדפיסים שלי (ואז חיפוש הציטוט המבוקש שגם הוא איטי יותר מן החיפוש האלקטרוני).

במשך דורות העתיקו סופרים כתבי-יד מילה-מילה את הטקסט שמולם על-מנת להעביר אותו הלאה, לדורות הבאים. אלמלא עשו זאת, לא הייתה לי עבודה עכשיו (או בניסוח מעט אופטימי יותר: הייתי צריך למצוא עבודה אחרת). כך נהגו עד המצאת הדפוס, שהתקבל בחשש-מה, ותוך התייחסות מזלזלת לצורה המכאנית והבלתי-אישית שלו, לעומת החן של כתב-היד החד-פעמי. נשמע מוכר, נכון?

הספרים האלקטרוניים, הדפוס האלקטרוני, המאגרים האלקטרוניים – מתקבלים בחשד דומה. הם ישרדו ואף יביסו את הדפוס, ככל שיוכלו להציע נגישות רחבה יותר, ממש כשם שהדפוס הביס את כתב-היד כי הוא הנגיש את הכתבים לציבור רחב יותר מזה שניתן היה להגיע אליו בכתב-היד. בה-בעת, האמצעים החדשים אינם רק מציעים משהו טוב יותר מקודמיהם לשם אותה מטרה, הם בעצמם מעצבים הרגלים ותפיסות של למידה ושל ידע.

—

[נ.ב. לפיתוח: עליית הויזואליה כאמצעי להעברת ידע, תיעוד ושימור; ויקיפדיה ושות']

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הרהורים מביקור בישראל

חלקם בנאליים, ועם התרים אחר מקוריות הסליחה. חשבתי שאני אכתוב על המפגש הראשון שהיה השבוע על "כוונה וזדון". עכשיו זה נראה לי לא מתאים פתאום. יש משהו מפתיע, אבל חריף מאוד, עד כמה אישית יכולה להיות חוויה של לימוד משותף. כל אחד מביא מעצמו, מהקריאה האישית שלו, ובמהלך השיחה נוצר משהו משותף, מפגש מחודש עם טקסט ישן. אז עכשיו לכתוב על זה כסיכום שיעור, או דיווח של מסקנות? אי אפשר.

המיידיות של המפגש המחודש

למרות שלא הייתי שנתיים בארץ, תוך שניות אני מרגיש פמיליאריות לנופים. אני יודע לאן אני רוצה ללכת במקום ראשון, והולך לארוחת בוקר בקפה "מזרחי" בשוק מחנה יהודה. בדרך לשם, מקומות חדשים שנפתחו או ותיקים שנסגרו משמשים עדות שבכל זאת אין לי חוויה רציפה עם המקום. אני מרגיש שייך ולא שייך. אני שומע עברית בשולחן לידי, וזה מוזר. אני רגיל שבשולחן שלי מדברים עברית (אני ובת-זוגי), ובשולחן ליד שפה אחרת (לרוב אנגלית). פתאום אני שומע עברית ליד, ומשהו בי נדרך, כאילו שמעתי עברית בניו יורק או פרינסטון.

השתלטות הדת על ירושלים

רבות כבר נכתב על בריחת החילונים מירושלים. אני תמיד לוקח את מספר המקומות הלא-כשרים כאינדיקציה חשובה לנושא. מסעדות לא-כשרות אינן רק סמל, של דריסת-רגל חילונית, הן גם מדד ממשי. אף-אחד לא מחזיק מסעדה לא-כשרה אם אין לו ציבור שמעוניין בה, ושיהווה מקור פרנסה.

קפה רחביה הפך לקפה יהושע, והוא איננו כשר. לא שמגישים שם שרימפס וחזיר, אבל יש מנות בשריות וחלביות. בעמק רפאים נפתח סניף של איוו, גם הוא לא כשר, ושלט גדול מכריז שהארוחה העסקית תקפה גם בשישי ושבת. מצד שני, ארומה, שעד לפני כמה שנים מכרו לחם בפסח בעמק רפאים שינו את מיקום הסניף, ושלט גדול מכריז שהם כשרים.

עמק רפאים ורחביה הם חשובים כי בשניהם יש אוכלוסייה בולטת של כיפות סרוגות. הם לא יציתו פחי אשפה כמו במאה שערים, אך הם בהחלט עשויים להפעיל לחץ שקט (ואפילו הפגנות מסויימות לעתים, למשל בקניון כפר סבא לפני כמה שנים) כדי לסגור מקומות בשבת. העובדה שקולנוע סמדר ממשיך כל השנים לפעול בשכונה, שנפתח סניף של איוו שם, ושברחביה נפתח (אם אינני טועה לראשונה מזה כמה עשורים) קפה לא כשר, מעידה שהתהליך איננו חד-כיווני.

בהחלט הייתי שמח לצטט כאן משהו מתוך "מסורת ומשבר" של יעקב כ"ץ, אבל אין לי זמן למצוא אותו. אבל מעניין שלשני הצדדים יש יסוד להרגיש שהם תחת מתקפה. זו הערה של משקיף מן הצד, לגבי תהליכים חברתיים. מבחינה חוקית ודאי שעמדתי נותרת בעינה: מבחינת החוק כל הכבישים צריכים להיות פתוחים, בכל מקום מותר לפתוח מסעדה לא כשרה, או בית-עסק בשבת, והתהליכים הטבעיים יעשו את שלהם לגבי אילו כבישים יהיו סואנים יותר, ובאילו יהיה שקט.

בבא – אוכל ישראלי

אגב, הפתיחה של מקומות לא כשרים במעוזי ציונות דתית (ואנגלו-סכסית) הולכת כמעט תמיד יד ביד עם פתיחה של מסעדות "מזרחיות" – חומוס, פלאפל, שווארמה. בנחלת שבעה, יעד מועדף לתיירים אמריקאים וכן לתושבי העיר מ"הכיפות הסרוגות", פעל דוכן שווארמה שנים לפני שנפתחה שם המסעדה הלא-כשרה הראשונה. כמה בלוקים אחרי "קפה יהושע" ברחביה נפתחה גם סטקייה, ובעמק רפאים נפתחה לפני כמה שנים "מרבד הקסמים" (לא רחוק מהמקום שבו "איוו" פתח את הסניף שלו) ובביקור הזה גיליתי גם את "בבא". אולי צריך להציע ל"כיפות הסרוגות" להפגין נגד פתיחת סטקיות, כדי לשמר את המקום ברוח האליטה שלהם, דבר שיאט גם הליכי פתיחת מקומות לא כשרים. יהיה להם מאוד בעייתי להצדיק מהלך כזה, אבל אי-אפשר להכחיש את הקשר בין הדברים (סוציולוגי, ולאו דווקא סיבתי, ובכל מקרה כרונולוגי).

בכל מקרה, ישבתי אתמול במסעדת בבא בעמק רפאים. השלט בחוץ מכריז שזו מסעדה של "מטבח ישראלי," בלי "מזרחי" ובלי להתנצל. הניכוס של החומוס, הפלאפל, הסלט הקצוץ ושאר מאכלים פלסטינים למטבח הישראלי הוא נושא שדורש עיון מעמיק יותר משאני אוכל להציע כאן. אני לא חושב שזה שגוי להגדיר מסעדה כזו כמטבח ישראלי, אלא שצריך להכיר בזה שזהו גם מטבח ישראלי. "גם" במובן שיש מאכלים שונים לחלוטין באופיים שגם הם ישראלים, ו"גם" במובן שהמאכלים הללו אינם ישראלים בלבד.

יש שני סוגים של מסעדות שיש בהם חומוס: המסעדה שיש בה רק חומוס – עם גרגרים, פטריות או פול, עם בשר טחון, ביצה או אפילו כדורי פלאפל, אבל המנות העיקריות הן אך ורק צלחות חומוס. למשל החומוס "בין עזה וברלין" (שם שנון במיוחד, למי שמודע שזה כביכול רק מיקומו הגיאוגרפי, ושאלה שמות הרחובות). הסוג השני הוא "המסעדה המזרחית" שאפשר להזמין בה מנת חומוס, אך יהיה בה לרוב גם שקשוקה, אורז עם שעועית, מרק עדשים ("פינתי", "חומוס תלפיות", "רחמו").

"בבא" בעמק רפאים יוצאת דופן, כי היא אינה נופלת לאף אחד מן הסוגים הללו. יש בה יותר ממנות חומוס, אך אין בה שקשוקה או אורז עם שעועית. אנחנו הזמנו חומוס עם פטריות, ולצידו סלט ירקות (שמגיע בקערה עמוקה שבתחתיתה פיתה קלויה, שספגה את כל נוזלי הסלט), וגם מנה של אורז עם בשר כבש טחון, שמגיע עם עגבנייה צלויה. הכל היה מעולה, והמנה של האורז – גיוון של מנה שאני מכין בבית עם בשר טחון וצנוברים – הייתה מיוחדת מאוד. ההברקה של חצי עגבנייה צלויה בתוך קערת אורז משתלבת נהדר עם האורז והבשר, מבלי להשתלט כפי שרוטב עגבניות או רסק היו עושים (כבר הרבה זמן שאני רוצה ולא רוצה לכתוב ביקורת על ביקורות המסעדות הגרועות והמתפייטות של "עכבר העיר". לכן חשוב לי להבהיר שאני אינני מבקר מסעדות, ושגם אם כתבתי רשמים ממסעדה, זה עדיין הבלוג שלי, ולא טור של מבקר מסעדות).

והתנצלות

אני יודע. יש הרבה דברים שקורים – הראיון של עוזי ארד, האור הירוק שביידן נתן או לא נתן, המאבקים הפנימיים בצה"ל. אני מתקשה לעקוב אחרי הכל גם כי אני בחופשה, וגם בגלל הערפל שכל הדיבורים האלה יוצרים, בלי שום מעשה שיצביע על הקו שעובר בין הרטוריקה למדיניות. אם וכאשר הדברים האלה יהיו לי ברורים יותר, אני אכתוב עליהם.

מחר – אם יהיה לי זמן – על המרחק בין לונדון לירושלים.

עדכון: קפה יהושע, על אף שאיננו כשר, סגור בשבת, לטענתו על-פי צו בית משפט בעקבות תלונות תושבים (תושבים אחרים שפגשתי היו סקפטיים, ואמרו שזה כנראה רצון של המקום לשמור על יחסי שכנות טובים עם כמה דיירים קרובים). חצי צעד קדימה, שניים אחורה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה

[לפוסט שני בנושא, לחצו כאן] 

בממשק של וורדפרס שמשמש לכתיבת הבלוג הזה יש אפשרות לראות אילו מילים אנשים חיפשו במנוע החיפוש כדי להגיע לבלוג (בכוונה או במקרה). יש פעמים שמשמח אותי לדעת שאנשים מגיעים לבלוג שלי במילים הללו (למשל "הסכסוך היהודי-ערבי" – משמח אותי שאנשים שמחפשים עליו חומר ישמעו גם את מה שיש לי לומר), ויש פעמים שאני קורא את מילות החיפוש ומתמלא תחושת החמצה של חנווני: "סליחה, אבל אין לנו את זה" (שלשום, למשל, מישהו חיפש את המילים "בלוג ימני דתי אקדמי" – יש לי שתיים מתוך ארבע, אבל לא בדיוק מה שהוא חיפש). לאמיר אהרוני יש עמוד חביב בעניין.

אחד הדברים שמשפיעים על יחסי הגוגל-וורדפרס / מחבר בלוג-מחפש אקראי באינטרנט, הוא הבחירה שלי לגבי הכותרת. את הכותרת של הפוסט הזה בחרתי מילה במילה מחיפוש שמישהו ערך והגיע במקרה לבלוג שלי: "דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה". גם החיפוש הזה הוליד בי את תחושת החנווני שאין לו, אך החלטתי לעשות מעשה, כדי שהבא שיחפש את המילים הללו יגיע מיד לכאן, וישמע את מה שיש לי לומר בעניין:

אין, לא הייתה, ולא יכולה הייתה להיות, דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה. נחלק את הטענה לשתי עמדות:

העמדה שלי, החילוני האתאיסט, היא שאין אלהים, וממילא אין ניסים, ולא יכלה להיות התגלות כזו או אחרת במהלך המבצע בעזה.

כעת לעמדת המאמין שהגיע לעמוד הזה בחיפוש אחר עדויות לדמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה: לשיטתך, יש אלהים, הוא נתן את התורה בהר סיני, כל הכתוב בתורה הוא אמת, וממילא האל הזה יכול לעשות נסים כרצונו, וכפי שמתוארים נסים רבים בתורתו.

לפי השיטה הזו, ושוב – לא לפי השיטה שלי, אבל לפי השיטה שלך, אלהים יודע לעשות נסים שהם מעשים יוצאים מגדר הרגיל, שאינם כדרך הטבע, ושאינם טעונים הוכחה. להיפך: הם-הם ההוכחה שלפנינו ישות שהיא שולטת בטבע, ואין הטבע שולט בה. כך היה כאשר משה בא לפני פרעה, וכך כאשר נעמן פגש את אלישע. על כן אומרת המכילתא: ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל.

כל מי שאומר שאלהים עשה נסים במלחמה זו או אחרת, או שרחל אמנו הגנה על החיילים בעזה, לא זו בלבד שהוא מדבר דברי הבל גמורים, הוא עושה זילות נוראי של מילות התורה. התורה מבהירה לנו באופן חד-משמעי מהו נס. נס הוא דבר שמחוץ לטבע, ושברור לכולם שנעשה אך ורק כדי להוכיח את גדולת האל. במכת צפרדע משה מבקש מפרעה לקבוע מתי תיפסק המכה, "למען תדע כי אין כיהוה אלהינו".

לכן, המחשבה שאלהים יעשה נס שרק אנשים מסויימים יראו אותו, שיעבור מפה לאוזן, שלא ידווחו עליו בחדשות, ושיהיה צורך למצוא עליו מידע באתרים נידחים בעזרת גוגל, היא זילות מוחלטת של תפיסת הנס ושל כוחו של אלהים – לשיטתך!

אני יודע שיש תירוצים מכאן ועד הודעה חדשה: תירוץ אהוב הוא שהדור שלנו איננו זכאי כמו הדור של משה, ועל כן אין אנו ראויים לניסים כמו הנסים של דור העבדים. זהו תירוץ אווילי, שמתעלם מהעובדה שאותו דור שזכה לראות את מכות מצרים, את קריעת ים-סוף וקיבל את התורה מפי הגבורה, הוא גם אותו דור של מתלוננים, של חטא העגל, של מי מריבה – אותו דור שאלהים החליט שאיננו דור ראוי לנחול את הארץ. הגמרא אומרת במפורש: "דאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו". דווקא משום שהיו קטני אמונה היו זקוקים לניסים יוצאי-דופן כדי להשיב את האמונה אליהם.

כך שלפי המקורות עצמם, אין יסוד לתירוץ שבדורנו אין ניסים כיוון שאיננו דור ראוי – אם משום שדווקא דור קטן-אמונה ראוי לניסים רבים, ואם משום הספיקות הרבים באשר לגדולת אותו דור, כביכול.

אך ירודה מכל היא התפיסה המשובשת לגבי רצון האל, כפי שמתבטאת בציפייה לראות את דמותו בשמיים בזמן מבצע צבאי: האם אתה, שהגעת לבלוג הזה כיוון שאתה מאמין בכך, יכול להסביר מה המשמעות של הופעת האל בשמיים, או הופעת רחל להגנה על החיילים? הרי אם אלהים מחליט להתערב במעשי אדם כדי להציל את ישראל, ודאי שיכול היה לעשות משהו עצום יותר, כדי להפסיק את הטרור כליל, להפוך את ליבם של הפלסטינים לשוחרי שלום, או אפילו לעורר אצלם את יצר ההגירה, הלא כן? וכל עוד שאיננו עושה כן, לשיטתך, פירוש הדבר שהוא בוחר שלא להתערב בישראל היום, וסיבותיו עמו. האם באמת ייתכן שבורא-עולם שכל הטבע, וכל מהלכי הבריות בידו, יבחר לשחק מחבואים או דוקים בשעת מלחמה? יציג את פניו בשמיים להרף עין, כך שרק חייל זה או אחר יראה אותו, במקום לעשות נס משמעותי שיגרום לכולם להאמין בו? האם הגיוני שהוא יבחר לזרוק את הקסאמים בשטחים פתוחים או במבנים ריקים, כפי שכמה טענו, במקום לעצור את הקסאמים כליל? הטענה עצמה היא ריקה! אם הקב"ה עושה נס, חזקה עליו שזה יהיה מעשה שלא כדרך הטבע, שהנס מודיע על בוראו. וכל עוד הדברים מתנהלים כפי שיכלו להתנהל גם ללא התערבות אלוהית, אין לנו אלא להניח שהם אכן התנהלו ללא התערבותו. אך הטענה כאילו הוא מתערב, ובוחר להתערב בדרך שאיננה גלויה, היא טענה שאינה לכבוד המאמין ואינה לכבוד האל. יש בה לומר שהוא, כביכול, איננו מסוגל להחליט אם הוא רוצה להתערב, לגאול את ישראל, להודיע את דבר-קיומו לעולם, או שהוא בוחר להמשיך בהסתר פנים.

אז נא להפסיק עם השטויות. נס הוא אך ורק דבר שמחוץ לטבע, שאין יכולת להתווכח עליו, ושאין צורך לחפש עליו עדויות בגוגל. פשוט כולם יודעים עליו כבר. בלק שמע על יציאת מצרים בלי סי.אן.אן ובלי גוגל. כשיהיה נס, אנחנו נדע עליו. עד אז, אין לחפש נסים במקומות שאינם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

ציטוטים שונים

לשם שינוי, אני מביא ציטוטים (ותרגומים) מתוך מבחר דברים מעניינים שקראתי השבוע, מבלי לנסות לקשור ביניהם, ומבלי להציע ביקורת שלי עליהם. שבת שלום [עדכון: זה היה נסיון ראשון, והפך למנהג לא מחייב. פוסטים אחרים בסגונן ניתן למצוא דרך הקטגוריה "מבחר ציטוטים"].

1. מוזיאון השואה בברלין

זהו רעיון שערורייתי לפיו ניתן להגן באופן מלא על המוזיאון היהודי בברלין שמגיש בידור ושואה באותו חלל. המושג של בידור (amusement), כמובן, טעון מאוד. אנו נכונים לבטל מיד בידור כאנטי-אינטלקטואלי, כמעביר-זמן המסיח את הדעת, אך המונח איננו בהכרח כבול למשמעות המוגבלת הזו. אם להשתמש בפארק השעשועים (amusement) כמקרה מבחן, אמנם נכון הוא שרוב האנשים הולכים לשם על-מנת ליטול חלק בחוויה מהפכת-הקרביים של נסיעה ברכבת הרים. אך למרות שהריגוש המרטיט של הקיבה בזמן הנסיעה במתקן הוא האפקט הדומיננטי, אין זה נכון שאין שום אפשרות לריגוש אינטלקטואלי גם-כן (עמ' 31 – 32).

[המאמר כולו דן בחוויות הצפייה וההשתתפות בשלושה תחומי תרבות שונים הקשורים לשואה: הסרט "החיים יפים" של בניני, ספר של ד"ר סוס (The Sneetches) והמוזיאון היהודי בברלין.]

Metz, Walter C. "'Show Me the Shoah!': Generic Experience and Spectatorship in Popular Representations of the Holocaust." Shofar 27,1 (2008): 16-35.

2. בין ארכיטקטורה לפוליטיקה

לעומתם, הסגנון הנאו-ורנקולרי שמנסה לחקות או ללמוד מן הבנייה ערבית, בעיקר זו הכפרית המסורתית, 'נוסח יהודה' כפי שמכנה אותו רוטברד, הוא סגנון ששימש למפעלים התנחלותיים מובהקים כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה או שכונת גילה. משום כך, יש כאלה הרואים בו, במידה מסוימת של צדק, סגנון שמבטא ניסיון לרשת את הערבים ו'להחליף' אותם. אבל באותה עת זהו סגנון שמאלץ את המתכנן להביט וללמוד מהאדריכלות הערבית מתוך הודאה שיש לה ערך, שיש בה איכויות חשובות בעבורו – היא איננה שקופה ולא נחותה.
באדריכלות, כבאמנות, תמיד יהיה משהו חמקמק, משהו שמבטא יחסים אמביוולנטיים ודו-ערכיים, משהו שמתפרש אחרת לעיני כל אחד שמתבונן בו.

– ערן טמיר-טאוויל, "ערסיטקטורה"

3. על יחסי ישראל-ארצות הברית

מאמר זה הדגים מדוע המימד התרבותי הוא קריטי להבנה מדוע נוצרו היחסים המיוחדים בין ארצות הברית לישראל, ומדוע הם מחזיקים מעמד עד היום, ללא קשר למי נמצא בבית הלבן. תרבות פוליטית יוצרת קביעות ביחסי ארצות הברית-ישראל בקשר מחוזק, על אף שינויים בזירה הבינלאומית הנובעים מסיום המלחמה הקרה, הסדר העולמי החדש שלא האריך ימים וה"מלחמה נגד הטרור" הנמשכת. מאז 1967 ארצות הברית הזרה את רוב העולם המוסלמי, ובעיקר במזרח התיכון, על-ידי התמיכה הלא-ביקורתית שלה בישראל, אך היא נותרת איתנה בנכונותה להמשיך ולשלם את המחיר. מה שברור הוא, שהרקע התרבותי שהוזנח [=במחקר, א.ע.], המבטיח שקשייהם של מנהיגים ישראלים מושווים לאלו של משה ודמויות אחרות מן התנ"ך בכנסיות אמריקאיות אוונגליסטיות, בייחוד במדינות הדרום של רצועת התנ"ך, משמעותו שממשלות ארה"ב ימשיכו להתמודד עם התוצאות הדיפלומטיות, האסטרטגיות והכלכליות של נאמנותן לישראל מפני שהן, פשוט ביותר, רואות בה דבר יותר מתקבל על הדעת מאפשרויות חלופיות (עמ' 30).

Stephens, Elizabeth and Steve Morewood. "The Cultural Turn in the US-Israeli Relationship." Middle East Journal of Culture and Communication 2,1 (2009): 13-32.

4. על עברית וערבית באותיות לטיניות

מכיוון שערבים נאלצים לפעמים לכתוב במחשבים באלפבית הלטיני שחסרות בו אותיות שנחוצות לערבית, הם משתמשים במספרים, למשל 7 זה ח’ (ح), 9 זה צ’ (ص) וכולי (יש על כך ערך מפורט מאוד בוויקיפדיה העברית: כתיבת ערבית בצ’אט). אבל רגע, גם זה עוד לא הכול.

את השיא ראיתי בתגובה לתמונה שבה הצטלמו בחור ובחורה. התגובה אמרה כך: 7ati7im!!!!. כלומר, זו המילה “חתיכים” בעברית באותיות לטיניות בשיטת המספרים של ערבית. זה הפיל אותי סופית.

אתם קולטים את זה? הם משתמשים בשש שפות כשהם מתכתבים בשיחות ספונטניות בפייסבוק. אם עוד לא נכתבה על זה עבודה אקדמית, מישהו צריך לעשות את זה בדחיפות.

– אמיר אהרוני, "חיפושים כמשל"

5. משבר האשראי הפרטי של הכתב הכלכלי

אם יש מישהו שהיה אמור להימנע מאסון המשכנתאות, זה היה אני. בתור כתב כלכלי של הניו יורק טיימס, אני הייתי העיניים והאוזניים הראשיות של העיתון אצל הפדרל ריזרב בשש השנים האחרונות…

אך ב-2004, הצטרפתי למיליוני אמריקאים שפויים בכל מובן אחר במה שכעת אנו יודעים שהיה הילולה קטסטרופאלית של נדל"ן במחירים מופקעים ומשכנתאות חסרות-אחריות. איש לא רימה או היפנט אותי. כמו רבים אחרים – לווים, מלווים וסוחרי וול סטריט שמאחוריהם – פשוט חשבתי שאוכל להצליח כנגד כל הסיכויים…

מדוע ניסיתי לחיות ברמת-חיים שלא יכולתי להרשות לעצמי? מדוע ניסיתי לתחזק את התדמית של איש משפחה רגיל מהפרברים, כאשר שום-דבר במצב שלי לא היה רגיל? איך יכולתי להעלים עין מהעובדה שנהגנו להוציא כ-3,000 דולר יותר ממה שהרווחנו, חודש אחר חודש אחר חודש? כיצד יכול היה אדם שכתב על כלכלה לפרנסתו ליפול לסוג מלכודת כרטיסי האשראי שקבוצות צרכנות הזהירו מפניהן במשך שנים?

Edmund L. Andews. "My Personal Credit Crisis." New York Times, May 17, 2009

[אני יודע שאמרתי שהפעם אני מביא ציטוטים מבלי להעיר, אך במקרה הזה קשה לי להתאפק. השאלה האחרונה, שאנדרוז אינו משיב עליה במאמר, מזכה אותו בפרס מרקוס לעיתונאי שראוי שיתפטר מתפקידו על-סמך הודאתו שלו]

6. על כתיבת בלוג

אף פעם לא האמנתי שאכתוב בלוג. את הדברים האישיים שלי אני מסתירה אפילו מעצמי. והנה -אני כותבת. בידיעה שהפוסטים שלי לא אישיים. כלומר הם דווקא כן אישיים. בעצם בחירת הנושא, בעצם האהבות והשנאות והביקורות שלי. זה משהו מאוד אישי. משהו שמעיד אולי יותר מכל חשיפה על מי אני באמת. החלטתי לשלם את מחיר החשיפה (הגבוה), תמורת אפשרות לכתוב מהזוית שלי על נושאים שמעניינים אותי באיזו פינה קטנה בתוך נהר האינטרנט הגועש.

ברור לי שיש לזה עוד מחיר, ולא קל (בכל זאת יש לי נסיון קטן של חיים מחוץ לקונצנזוס, ושל כתיבה מושכת אש בפורומים שונים ברשת), אבל החלטתי ללכת על זה. הצורך העמוק לדבר על תרבות ועל אמנות ועל ספרות. (בעיקר על ספרות) נראה לי שווה את המחיר. (הגבוה – כבר אמרתי?)

מה שכן, אין מצב שאכתוב על עצמי, על אישיותי המרתקת, על זיונים, על גברים, על משפחה, על יחסים בעבודה ועל יחסים בכלל. מסתבר שיש מצב. הנה, ברגע זה אני הולכת לחשוף את הבטן הרכה, את הכאבים ואת העלבונות ובעיקר את ההרהורים והלבטים.

ואני שואלת את עצמי, מה הדרייב שלי לכתיבה? פה בבלוג וגם בעיתון. השכר הרי נמוך עד עלבון (בעיתון) והעלבון מכל מה שמוטח בי כאן, לא רק שהוא מחיר גבוה אלא שהוא גם לא ממש מעודד להמשיך. ובכל זאת נוע תנוע…

ועל זה יש לי תשובה אחת: זה החיים שלי.

– אסתי סגל, "מילים מילים"

7. ואם כבר בלוגים

למי שלא ראה, אורי קציר פרסם את רשימת 25 הבלוגים המומלצים לשנת 2009. הנה הדברים שכתבתי כשהוא כלל אותי ברשימה, בשנה שעברה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

גנאולוגיה

                     

הפוסט הראשון שכתבתי אי-פעם היה ביום השואה, 2007. זו הייתה בחירה מודעת להתחיל לפרסם בלוג ביום השואה, ולהציע פוסט שיכלול אמירה קיומית, לצד חוויה אישית משבתי בגלות. פוליטיקה עוד לא הוזכרה, וגם בכך היה טעם: ללמדך שהפוליטיקה היא לא חיבה, אלא עיסוק הכרחי, הנובע ישירות מתפיסת העולם, אותה ניתן לגבש ולהביע גם ללא הפוליטיקה.

 

הבלוג נקרא בתחילתו "רסיסים של מחשבה". הכותרת ביטאה את החשש שלי מהבלוג כז'אנר, שאיננו מאפשר לומר דברים בצורה מסודרת, כיוון שאין לך וודאות שקראו את הפוסט הקודם, או שיקראו את זה שאחריו. בנוסף, היה בזה הומאז' לשיר מאוד ישן, שיר בוסר, אחד הראשונים שכתבתי:

 

רסיסים

 

הַהֲנָאָה

הַגְּדוֹלָה, הַפֶּרְוֶרְסִית כִּמְעַט

שֶׁבַּסֵּרוּב

 

הַנִּימָה

הַשְּׁקוּלָה, הַכֵּנָה, הַרְגוּעָה

שֶׁבַּטֵרוּף

 

הַחִדּוּד

הַמְּטֻפָּשׁ

הַכּוֹאֵב

שֶׁבָּאֲמִירָה:

 

מָה שְׁלוֹמִי?

אֲנִי בְּסֵדֶר l'amour.

 

המוטו של הבלוג היה כדלקמן – "המטרה: לזקק את המחשבות שלי בכמה שפחות מילים, עם כמה שיותר דיוק". זו מטרה מאוד לירית, ובדיעבד, היא איננה הולמת את הבלוג שלי. יחסית לדברים אחרים שאני קורא, יכול להיות שהפוסטים שלי היו מתומצתים מאוד, ומרוכזים אף יותר. אך יחסית לבלוגים, הבלוג היה ארכני, והיה כך מתוך אידיאולוגיה. אני מאמין שאנחנו חיים במציאות מורכבת, הדרושות מילים רבות ומורכבות כדי לתאר אותה. ואם יש צורך לומר משהו פעם שנייה, או לספק דוגמה שלישית למען הבטחון שהמשמעות הובהרה ושלא נותרה שום עמימות בעמדה –  לו יהי כך. הנטייה הזו גרמה לבלוג שלי להיחשב למשעמם או טרחני בידי אנשים שונים, שלא פעם ביקשו ממני לקצר את הפוסטים שלי. על-כן, אני מוותר על המוטו הישן, אך לפני שאומר כמה מילים על המוטו החדש, יש להתייחס לשינוי כותרת הבלוג עצמו.

 

הבלוג שינה את שמו מ"רסיסים של מחשבה" ל"דברים בבלוגו" באוגוסט 2007, כארבעה חודשים מאז נפתח. שינוי השם בא בעקבות קריאה חוזרת בקובץ "דברים בגו" – מכתביו של גרשום שלום. את סיפור המעשה המלא ניתן למצוא כאן.

 

הבלוג, אם כן, נועד למיטיבי לכת, והמוטו החדש, עם המעבר לוורדפרס, מבטא זאת: אין כאן בידור, אלא נסיון כן לבירור האמת. זה איננו נסיון נעים. אני אינני נהנה מן המחשבות שלי, ואינני נהנה למצוא שאני חושב ההיפך מהקונצנזוס – גם אם לפעמים הבלוג עשוי להיראות כעמדה דווקנית המתענגת על עצמה. המוטו הלקוח מתוך "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאוויוס (בתרגומו של י"נ שמחוני, הוצאת מוסד ביאליק) הולם יפה שיר של מאיר ויזלטיר, שיר מס' 11 מתוך המחזור "שרטוטים תל אביביים" בספרו "דבר אופטימי, עשיית שירים":

 

אָדָם חוֹזֵר בַּלַּיְלָה אֶל אִשְׁתּוֹ וּמְשַׁקֵּר.

לָמָּה יְשַׁקֵּר לָהּ? כִּי אִשְׁתּוֹ

אֵינָהּ אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּיץ הַמַּר

הַזָּב מִן הָאֱמֶת.

 

הוּא מְכַבֵּד אוֹתָהּ בְּמַמְתַּקִּים.

 

התיאור הזה נכון פעמים רבות ביחס למשולש פוליטיקה-תקשורת-ציבור. וגם כתיבת בלוג היא, בסופו של דבר, מעשה אופטימי, ועל כן, גם אני כמו יוספוס או ויזלטיר, לא אחלק ממתקים, אלא את המיץ המר הזב מן האמת.

 

למי שהדברים שאני כותב מרגיזים, אומר שהאמת מרה גם לי. אינני נהנה מן הכתיבה, אך אינני יכול אחרת. אני מבקש שמגיבים יקחו זאת בחשבון.

                    

יום השואה, 2008

אין לי משהו מיוחד לומר על יום השואה. אולי בגלל שאני לא בארץ, ובלי הטקסים לא מרגישים את זה. אולי בגלל שאני פחות ופחות מאמין בטקסים, או טקסיות. אולי בגלל שאת הדברים המרכזיים שיש לי לומר ביחסי אל השואה כתבתי כבר בבלוג הזה. מחשבה קצת מפחידה – האם תוך שנה או שנתיים ייגמרו לי הדברים לומר, ואני אסגור את הבלוג הזה?

השואה נוכחת בבלוג הזה, כמו שהיא נוכחת בחיים שלי. את הבלוג פתחתי ביום השואה של השנה שעברה, כך שלפי התאריך העברי יש לו יום-הולדת. וזה לא היה סתם או במקרה.

את כל הדברים שכתבתי שנגעו לשואה בצורה זו או אחרת אפשר למצוא בתגית "שואה".

הפוסט הראשון נמצא כאן. הוא מהווה ערבובייה של מחשבות אישיות וגישתי לחיים לצד פוליטיקה נחרצת, כועסת, אופטימית במידה שמספיקה להביך אותי. ודאי כשהיא פומבית. בערבוב הזה, אני חושב שהפוסט הזה הוא לא רק הראשון, אלא גם מודל לאופי הבלוג כולו. וזה לא היה סתם או במקרה.

עוד על גזענות אנטי-גרמנית בישראל

בניגוד לכותבים אחרים של עיתון "הארץ" –  דוגמת שחר אילן, שמואל רוזנר, יוסי שריד – דומה שעופר אדרת אכן משתמש בפלטפורמת ה"קפה" בצורה הטובה ביותר. ייתכן מאוד שהוא היחיד מבין כותבי "הארץ" שהבין את מהות הקפה. שכן הראשונים מוסיפים עוד מן הנושאים שהם ממילא כותבים עליהם ובכך הופכים את הבלוג לכפיל של הטור העיתונאי. יתר על כן, נראה כי הם מקפידים לשמור בכתיבתם בקפה על אותה הרמה המוכרת מן העיתון ולקוראים ניתן לתהות אם המטרה היחידה בבלוג היא לענות על צורך של אנשים שכותבים יותר מכפי שהעיתון יכול להקציב להם. בתקופות בהם הבלוגים אינם פוריים, תהייה על התועלת שבבלוג רק מתגברת.

לא כן אדרת, שבבלוג שלו ניתן למצוא (לצד ייצוא החומרים שפורסמו ב"הארץ") דברים שאכן אינם ראויים לדפוס "הארץ" ועל כן הצורך בבלוג מובן. הגדשת הסיאה הייתה בהטפלות למתלים שכביכול עוצבו כדי להידמות לצלבי קרס. שטות כזאת לא יכולה להתאים אלא לפלטפורמה הזו.

מהתמונות ומהמילים הבודדות שמחבר הפוסט נאות להקדיש לעניין, לא ברור מה הוא המעשה המכוון שרמזו אליו המגיבים ("לא מקרי בכלל"). האם המטרה היא הכנת הקרקע למהפיכה ניאו-נאצית? שידור תת-מודע ללקוחות בזכות החיוביות של הסמל כדי להכשיר את הקרקע, או שמא פשוט למקרה שתהיה מהפיכה כזו, שמיד אפשר יהיה להניף את המתלים עד שיהיו דגלים מוכנים? קיצורו של דבר, טוב להשאיר את התחושה הזו שהמעשה מכוון בצורה העמומה ביותר, כי כל פירוט הופך את הטענה לתלושה יותר ויותר מן המציאות.

לגופו של עניין: סמלים נושאים עימם רק את המטען שאנשים מלבישים עליהם. ברחבי אנגליה ראיתי צלבי קרס בחנויות סדקית, בדים ומכבסות. איש איננו עושה בנוגע לזה דבר, כיוון שמי שתלה את השלט הוא הודי, והמטרה שלו היא דתית. זה לא נעים בעין ליהודי עם שריטת-שואה כמוני, אבל אין מה לעשות. כך שצורתו של צלב קרס איננה רעה במהותה. אני לא מיתמם. כשמרססים בית קברות יהודי בצלבי קרס אני לא אומר שהכוונה כנראה הייתה לכבד את המתים לפי דת מזרח-אסייאתית. בגלל שהמטען הוא אלים ומלא-שינאה, יש להתייחס לזה בכל החומרה. מאידך, אני לא מפוצץ עיסקה עם סוחר בדים מהודו בגלל מדבקת צלב-הקרס שנמצאת במשרד שלו.

חבל שצריך להגיד את זה שוב. הרי זו בדיוק אותה צרות-אופקים גזענית שביקשה למנוע מאנגלה מרקל לנאום בגרמנית מול מליאת הכנסת. אותה עריצות שמונעת השמעת ואגנר בקול ישראל. לגרמנים אסור לתלות בגדים על מתלה שמזכיר צלב-קרס, כי יש מי שיבחן אותם בשבע עיניים, ורק מחכה שהם שוב יוכיחו שהם בעצם לא השתנו. מעל הכל, זו סלקטיביות לא-מוסרית שמנסה להיות גורפת, אך נכשלת בשל השרירותיות שבה: ואגנר לא, מוצארט ובטהובן כן; פולקסוואגן לא, מרצדס כן; בכלל, תוצרת גרמניה לא (אה, זה הכי זול? אז כן); "כף רגלי לא תדרוך בגרמניה", באיטליה כן.

וכן הלאה, וכן הלאה.

והנכון הוא: לא לחלק את העולם לטובים ורעים. בכל המדינות יש מידות של טוב ורע, והביטוי הממשי שלהן הוא בעיקר תוצר של נסיבות היסטוריות. לא למהר לחשוב שיש מקום שאפשר לגור בו או לבקר בו עם מצפון שקט, לא לצבוע מישהו ברוע כדי להאיר את עצמך באור חיובי יותר.

הבלוג של גרשם שלום

חזרתי השבוע ל"דברים בגו" של גרשם שלום (כותבים שלום, קוראים ואומרים שולם. ובלעז: Scholem). מישהו הזכיר משהו, ורציתי לבדוק בעצמי. לא חושב שקראתי את הספר אף פעם באופן מסודר. כל פעם אני בודק את התוכן, עובר על מספר רשימות שמעניינות אותי, ומחזיר לספרייה. זה בסדר כי לא מדובר בספר שנכתב כיצירה אחידה של שלום. הספר הוא כינוסי דברים שהתפרסמו בבימות שונות, וכונסו יחד, מתוך הערצה כנראה. והסל מלא מאמרים מלומדים יותר ופחות, מכתבים למערכת "הארץ", הספד על לאה גולדברג, יוחנן לוי ואחרים.

מישהו מן הקוראים של הבלוג הזה ודאי ישמח לשמוע שב-1966 קונן שלום שבעצרת שקיימה האוניברסיטה העברית לזכר הרצל, הייתה נוכחות דלה ביותר של הדור הצעיר, תלמידי האוניברסיטה.

"לא איכפת להם. ושמא תאמר: עסוקים הם בשיעורים אותה שעה, כלומר: אחדים מהם עסוקים היו – הרי זרמו לקראתי המוני צעירים וצעירות, שאצו רצו אל העיר, בלב שמח ובנפש חפצה. לכולם היה משהו יותר מעניין, או יותר דחוף לעשות. כפי שאמרתי: לא איכפת להם…

… במה נכשלנו, אם כך הם פני הדור, שאנו "ממונים" על חינוכו האקאדמי ועל יעוד ההמשך ורציפות הדורות? והלוא אין ספק, שנכשלנו, אם אין אנו מדברים אלא אל עצמנו, אל בני-גילנו בלבד, ותלמידי האוניברסיטה העברית הולכים הביתה, כי מה להם ולדרכו של תיאודור הרצל. לבני מגשימי חלומו של הרצל לא איכפת. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה".

כל דור מקונן על הדור שאחריו וטוען שבתקופתו הדברים היו אחרת.

שלום כותב על "קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות (דומני שבעברית זה לבסוף תורגם כ"מה מעיק על פורטנוי?"), על "שיח לוחמים", על מועמדתו של בובר לפרס גיתה ע"י עיריית המבורג והבעייה המוסרית שבנטילת פרס מידי הנאצים (הפרס האמור הוצע ב-1951). כל מיני דברים שמעסיקים ומטרידים אותו, לאו דווקא בהקשר ישיר לעיסוקו האקדמי, אך גם לא במנותק ממנו. הרבה מהדברים נראים היום כמיושנים, ואם הדיעות של שלום נקראות לעתים כטרנד אקדמי, הרי שניתן לשער שבן-דמותו בדרונו לא היה חותם עליהם. כיוון שבאותו זמן שהוא משבח את ההומניות של "נתיבות שלום" הוא ממשיך להיות ציוני ולאומן. בכמה מקומות שקראתיו תהיתי אם לא היה נוקט בגישה פוסט-ציונית אילו חי בימינו. בניגוד למחקרים שלו, יד הזמן טבועה חזק ברשימות אלה. חלקן רלוונטיות עוד היום, וחלקן נשמעות מיושנות, כיוון שמטבען (בתור דברים שפורסמו בעיתון) לא נועדו להיות נצחיות אלא מענייני השעה.

עוד אני קורא, ופתאום אני חושב לעצמי: הערבובייה הזו, הרצון להגיב על כל דבר המתפרסם בעיתון, הדעתנות – כל אלה מאוד מוכרים לי. הספר הזה – על כינוס המכתבים למערכת, רישומי שיחות עם אנשים, ביקורות ספרים וחברה ועוד רשימות שבו – הוא הבלוג של גרשם שלום. לו היה חי בדורנו אין לי ספק בכלל שהיה רוצה בלוג. יתר-על-כן: שהיה זקוק לבלוג.

כמצבת-זכרון לו וכמחווה לכל אותם אנשי רוח שלא זכו שיהיה להם בלוג, אך מבלי להתיימר להגיע לרמתו האקדמית, החלטתי לשנות את שם הבלוג שלי ל"דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ". ידוע לי שבהיותה של המילה "בלוג" לועזית כביכול חוקי בג"ד כפ"ת אינם חלים עליה, אך אינני מקבל את החוק הזה. הוא יפה לשמות מקומות כמו "פאריז" או "בלגראד", והוא אינו צריך להיות תקף למילה שחדרה ללשון שלא כשם פרטי.

 

למה בלוג?

אני תוהה לאן הבלוג הזה הולך. בפוסט הקודם שלי[1], כתבתי שאני מרגיש מחוייב לספר על משהו. למה, בעצם? בפני מי?

אני לא חושב שזה בפני מישהו, אני חושב שזה למען קוהרנטיות פנימית של הבלוג. צורך שלי כלפי עצמי להיות עקבי. אבל אם קוהרנטיות, אולי אני צריך לשאול: איזה תוכן אני רוצה שיהיה בבלוג הזה? כשפתחתי אותו, חשבתי שיהיה בו מדעותיי האישיות – על תקשורת, על פוליטיקה, על תרבות, על יהדות. לא תכננתי לכתוב יומן אישי. בשביל הדיעות שלי, אני לא *חייב* לספר על חוויות שלי. לפעמים דוגמה מהחיים עוזרת, אבל היא לא הכרחית.

מצד שני, בלוג הוא לא טור בעיתון. הז'אנר עם רגל אחת שם, ועם רגל אחת ב"יומני היקר שלום". נראה לי שההתלבטות שלי היא איזה רגל אני רוצה לחזק. כנראה שיותר כמו טור, אבל בלי להתבייש אם מתפלק לי איזה "יומני היקר". אדרבא – שיהיה גם מזה.

---

[1] התייחסות לרשימה שלא מופיעה בארכיון. נמחקה איכשהו בטעות. כנראה אחרי הרשימה  שסיפרה על ההרצאה, הייתה רשימה בה סיפרתי על הפדיחה. הגיעו רק שני אנשים להרצאה, אבל הצלחתי ליהנות גם מזה.