לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון

ההיסטריה מתוצאות משאל-העם הבריטי היא הדבר הכי מדכא מחדשות השבוע, אפילו יותר מתוצאות המשאל עצמו. היא מעידה על חרדה קיומית רווחת משינוי. שינוי, מעצם היותו בלתי-מוכר ונעלם מעורר חששות טבעיות. אך התגובה הבריאה לליווי החששות הללו היא תקווה מהאפשרויות הגלומות בו, והתרגשות מעצם הרענון של המוכר והידוע. מחשבה רדיקלית המכירה בבעיות האינהרנטיות של המצב הנוכחי צריכה לבכר שינוי ולא לחשוש ממנו. אין זה אומר שאין שינוי לרעה, כמובן, אך המשאל הבריטי רחוק מלבשר שינוי כזה, מסיבות שיפורטו להלן. יתר על כן, ההיסטריה הייתה כה נפוצה, כמעט צו השעה של הימים האחרונים, שאין לשייך אותה לליברלים נאורים שחוששים מגל עכור של גזענות. רוב רואי השחורות הקולניים נגועים בגזענות או בשוויון-נפש כלפי אחד מביטוייה שלא זה מה שמטריד אותם. אפשר בנקל לשער שגם החלטה של אנגליה להצטרף לאיחוד, אילו רק עתה שקלה להצטרף, הייתה מתקבלת בחשש כלשהו, באשר גם זה איננו מוכר. יש מביננו הזוכרים כיצד הזהירה תאצ'ר מאיחוד הגרמניות, אחד השינויים המעודדים של שלהי המאה העשרים, וכמה רבים החרו-החזיקו אחריה. האיחוד יוביל לגרמניה חזקה, מתוך עמדה חזקה היא צפויה לחרחר מלחמה שוב, הרייך השלישי עשוי לחזור. חלק מן הדברים נאמרו במפורש, חלק נרמזו בלבד. חצי יובל אחרי, החששות הללו נראים נלעגים. גרמניה אכן חזקה, אך מנסה לשמור על האיחוד ונחשבת למובילה שלו. מדיניות קבלת המהגרים שלה פתוחה יותר משל בריטניה, ובשני העשורים מאז האיחוד היא הייתה מעורבת בפחות לחימה מבריטניה. הכמיהה לשחזור הפרדיגמות המוכרות מגוחכת לא פחות מאלו המבטיחים שאירופה תדרדר למלחמה בעקבות משאל-העם.

מאכזבת מכל הייתה הבחירה של שיחה מקומית, אתר חדשות משובח בדרך-כלל, להגיב בכותרת היסטרית בשם "התאבדות לאומית". יצירת פאניקה כזו אופיינית יותר לנתניהו וכנופיית השותפים שלו מאשר מבקרים רהוטים המסוגלים לראות מבעד לספינים בדרך-כלל. דימי ריידר, שאחראי לכתבה החרדתית, השווה בפייסבוק את המשאל למשאל שהיה מתקיים בישראל על השמדת-עם של הערבים, לא פחות. למרות הדמיון הרב בין שתי השאלות, יש מקום לתקווה שבריטניה מסוגלת לפרוש מהאיחוד מבלי לבצע השמדת-עם. למעשה, אינני מצליח לחשוב על נקודת השקה אחת בין שתי השאלות, שמעידות יותר על מחברן ועל העמדה שהובילה לתגובה כל-כך רחוקה מן המציאות: השמאל הרדיקלי בישראל, בצלו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, רואה כל גילוי של לאומיות כסכנה קיומית. אך מחוייבות אמיתית לשמאל, שכוללת גם עמדה סוציו-אקונומית ברורה, חייבת להכיר במורכבות העמדה הלאומית, כפי שהערתי בעבר. הפן הקפיטליסטי-תאגידי של הגלובליזם מחייב להכיר בכך ששמירה על זכויות סוציאליות במסגרות מדיניות איננה שלילית בעיקרה. באופן אירוני, בניגוד לביקורת המרקסיסטית (שהייתה נכונה לזמנה), ללאומיות יש פוטנציאל חברתי לפחות שווה-משקל לפוטנציאל הגלובלי של "פועלי כל העולם," אם לא גדול יותר (במציאות הנוכחית).

ואין לך דוגמה מובהקת לפוטנציאל הזה מאשר באיחוד האירופי. מלכתחילה, כשזכרון מוראה של מלחה"ע השנייה עודנו מרחף מעל, האיחוד האירופי גילם הבטחה גדולה מאוד. המעבר החופשי בין ארצות שההבדלים ביניהן הגדירו את תרבות המערב, נראה כהתחלת חזונה של החללית אנטרפרייז, במסעה לעבר יעדים חדשים. כבר בתהליך יצירתו של האיחוד האירופי, נשמעה ביקורת רדיקלית על השוק המשותף, שנועד להחליש כלכלות מקומיות. האמן האוסטרי הונדרטווסר עיצב ב-1994 כרזה נגד הצטרפות ארצו לאיחוד, והשווה אותה לאנשלוס הנאצי. התגשמות האזהרות שלו נצפתה בשנים האחרונות במסכת הלחצים שהופעלה על יוון דרך האיחוד, באופן שנועד לפגוע בעם היווני לטובת אינטרסים כלכליים זרים. עוד קודם לכן המשבר הכלכלי באיסלנד המחיש כיצד תאגידים עולמיים ו/או אמריקאיים יכולים לתמרן כלכלה לאומית, ואפשר לשער שהמצב שם היה נגמר אחרת לגמרי אילו איסלנד הייתה חברה באיחוד.

המציאות הכלכלית המורכבת של האיחוד האירופי, ותיעולו להאצת תהליכי גלובליזציה עולמיים אין פירושה שאני מתנגד לאיחוד, או שאני תומך בפרישה הבריטית. ברור לי, כמובן, שרוב תומכי הפרישה עשו זאת ממניעים אתנוצנטריים-קסנופוביים ובלי להתעמק בנושא. אבל אני מדגיש את המורכבות הזו כי אסור ליפול למכשלה הדיכוטומית כאילו האיחוד האירופי הוא כליל השלמות, והתפרקותו היא סכנה לשלום העולמי. התפוררותו (שאיננה על הפרק, יש לומר), לא תוביל באופן ישיר למלחמה עולמית, ואין סיבה לחשוב זאת. המשכו, לעומת זאת, בהחלט מייצרת סכנות. טוב שבריטניה תישאר בו, וטוב שייערכו בו רפורמות להגנה על זכויות סוציאליות. אך כשאני שומע עוד ועוד ציטוטים מבכירים פיננסיים על האסון שהפרישה מבשרת, אינני יכול אלא להירגע מעט, וכך הייתי מצפה גם מחבריי בשמאל הרדיקלי: מי שתמך במחאה החברתית, מי שצועק נגד הטייקונים, נגד מתווה הגז, איננו יכול באמת להאמין שאם בכירים פיננסיים אומרים שמשהו יהיה רע, הוא יהיה רע. כמובן, אין ליפול לכשל הלוגי של "אויבו של אוייבי": לא כל מה שרע לטייקונים בהכרח טוב לעם. אבל לכל הפחות אם משהו הוא כל-כך רע להם, ייתכן שלא צריך לחשוש מ"התאבדות לאומית" (כותרת שיותר הולמת דיווח של "ישראל היום" על ביטול מתווה הגז מאשר את "שיחה מקומית" על סכנה כלשהי לאיחוד האירופי).

לגבי הסכנות הכלכליות. הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רוויס תמצת זאת יפה, בגירסה שלו לקהלת: העשירים יישארו עשירים, העניים יישארו עניים, וכולם ישנאו את המהגרים.

ג'סטין וורלנד הגיב לדבריו בטיים: ודאי, הוא אמר, אבל העשירים יהיו קצת פחות עשירים, והעניים קצת יותר עניים (או: "ייענו"). זהו ייצוג נאה של כזב כלכלת הטפטוף נוסח רייגן: טוב לעניים שהעשירים יתעשרו, כי בסופו של דבר גם הם ירוויחו. וורלנד שוגה פעמיים: ראשית, לעני קצת יותר עוני לא בהכרח מפריע כמו שלעשיר מפריע להפסיד כסף; אבל חשוב מכך: העשירים לא הולכים להפסיד מהמצב הנוכחי. הליש"ט צונחת כרגע, ומשקיעים בינוניים אולי מפסידים הפסדים נכבדים; אך העשירים באמת, בעלי הכיסים העמוקים, מסוגלים להשקיע גם במניות צונחות שצפויות לשוב ולעלות. בתום המשבר, בעוד חצי שנה או שנה ומחצה, הם יהיו עשירים יותר משהיו. זהו תפקודו המרכזי של כל מיתון: העוגה מתחלקת מחדש כשנתחים ממנה עוברים ממשקיעים חלשים שלא הצליחו לשמור על הונם בזמן המשבר, למשקיעים חזקים יותר שהגדילו את חלקם דווקא בזכות ירידות השערים.

יש כמה תרחישים סבירים למה שצפוי לקרות כעת בבריטניה:

האליטה השלטונית והכלכלית מתנגדת לפרישה מהאיחוד, עד כמה שניתן לשפוט. אז השורה התחתונה היא שהם לא יפרשו. יתעלמו מהמשאל, שלא מחייב את הממשלה משפטית. או שישתמשו ברעש התקשורת על חרטת המצביעים (סיקור שמגמתו הפוליטית ניכרת למרחוק), כדי לערוך משאל שני, שינוהל יותר טוב ויותר בלחץ. הפרישה של קמרון איננה רק מופת של לקיחת-אחריות (לא צריך להיסחף, אחרי-הכל: מדובר בפוליטיקאי שמרן), אלא משמשת מטרה פוליטית. יורשו יוכל לטעון שהוא איננו מחוייב לשגיונותיו של קמרון, ולהתעלם לחלוטין, או לערוך משאל שני, או להתקדם לפי תוצאות המשאל אבל בהשתהויות מרובות. קודם כל, לא לעשות כלום עד שייבחר היורש. לאחר מכן, להקים ועדה שתבחן איך ליישם את תוצאות המשאל. מי יודע כמה זמן יינתן לוועדה להשלים את מלאכתה. הוועדה אולי תמליץ לדחות את תוצאות המשאל, או ליישם אותם בשלבים. עד שהוועדה תשלים את עבודתה הממשלה תלך לבחירות, והממשלה החדשה תפזר את הוועדה ותקים ועדה חדשה. וכן הלאה. בכל מקרה, הרגע שבו בריטניה תודיע לאיחוד על כוונתה לפרוש (לפי פרק 50 באמנת ליסבון) איננו נראה באופק, וההיסטריה מהפירוק המיידי שלו באפקט דומינו מקדים את זמנו.

תרחיש אחר מניח שהאליטה איננה מתנגדת לפרישה מהאיחוד. לפי הנחה זו, הזעזוע מימין ומשמאל נועדו ליצור מצג-שווא של רצון להישאר ולהמשיך כרגיל, אך הפוליטיקאים כבולים על-ידי בוחריהם. במצב כזה, הם יבקשו לשנות תנאים לרצוי להם על-מנת להישאר. למשל, לבקש ארכה לשינוי המטבע, או לשנות תנאים מסויימים של הגירת אזרחי האיחוד אל בריטניה. תרחיש דומה אך בביצוע הפוך פירושו שבריטניה תפרוש מהאיחוד, אך תמהר לחתום מספר הסכמים שישאירו כמעט את הכל על כנו, למעט אותם מרכיבים שמנהיגיה מעדיפים להימנע מהם, קרי המטבע ושאלת המהגרים.

לקחים לדמוקרטיה

ריבוי המצביעים שהביעו חרטה למחרת הצבעתם חדשה אולי בקצב, אך לא בתופעה. באחת הרשימות המוקדמות ביותר כאן, תיארתי את האופטימיות של הבוחר. הבוחר מאמין שהוא יודע לזהות מה טוב למדינה שלו, ושהוא מצביע נכון, אך סובל מדיסוננס קוגניטיבי שמונע ממנו לקשר בין האופטימיות שלו לאכזבה שהוא חש מהמועמד הקודם. האכזבה מהתוצאה היא כמעט הכרחית לתהליך הדמוקרטי במצבו הנוכחי, כי רק דרכה הבוחר מסיר מעצמו אחריות למצבו.

רבים מבין המצביעים שהתחרטו דיווחו שהם קיוו לתוצאה צמודה, שתסייע ליצור לחץ לרפורמות באיחוד, אך מבלי לעזוב ממש. הלך-מחשבה זה תואם את התפוצה הרחבה של הימורים בתרבות הבריטית: לוטו, הימורי ספורט, הימורי סוסים, וגם משחקי רולטה שונים נמנים על צורות בילוי אהובות. מצביעים רבים ראו בהצבעתם הימור על סיכויי הזכייה, ולא על הנושא עצמו. אך השיקול הטקטי הזה מזכיר כשל שישראלים רבים נוהים אחריו במערכות בחירות שונות. אפשר להצטער שאפילו במולדתו של ג'ון סטיוארט מיל לא השכילו להפנים שעל הבוחר מוטלת חובה להצביע כאילו היה הבוחר היחיד, והבחירות היו תלויות בו בלבד.

אני חולק על אלה שרואים כאן תפנית לעבר דמוקרטיה "פוסט-עובדתית". האידיאולוגיות הדוגמטיות שהסעירו דמוקרטיות רבות לא היו עובדתיות יותר בעבר. ההבדל הוא באמצעי התקשורת שמנכיחים את הבורים, את המצביעים על-פי רגש, את אלה שאינם מסוגלים לגבש דיעה או עמדה יציבה ולעמוד מאחוריה. זו תהיה אשלייה מגוחכת לחשוב שהופעתם על במת ההיסטוריה היא דבר חדש רק משום שכעת קולם נשמע.

השמעת קולם של רבים באוכלוסייה שאינם מסוגלים לגשת אל סוגיות פוליטיות בשום-שכל מפחיתה מערך המופת של אנשים כבדי-ראש שנהנו מזכות הדיבור בעידן שקדם לביזור התקשורת, אבל בכך מגדילה את הפוטנציאל הדמוקרטי. כך העם נשמע. כך הוא מתלבט. הנה מה שידוע לו, על מה שאינו ידוע לו, לא נוכל להרחיב את היריעה, מפאת קוצר-הזמן.

לאחר שכתבתי על רעיון הסורטיציה (בחירות בהגרלה) בהיסוס, הפכתי לתומך נלהב, לא-מעט בזכות האתר הזה שמוקדש לנושא. יש מי שחושב שנחשול הטיפשים שרק לאחר הצבעתם מבקשים ללמוד על אודות האיחוד האירופי מוכיח שרעיון הסורטיציה מועד לכשלון: רוב-רובו של הציבור סכל מדי מכדי להפקיד בידיו את הגה השלטון. לדעתי, משאל-העם הזה מוכיח את ההיפך: רעיון הבחירות הוא שמפקיד בידי הציבור כוח לא-ראוי. כשמציבים בפני הציבור שאלה פשטנית (איחוד כן או לא; ביבי או ציפי; טראמפ או קלינטון), לחץ הזמן, עומס-הנתונים, הנטייה לחשוב בצורה מחנאית-מגזרית, ועוד כל מיני משתנים, מולידים תשובות לקויות, גחמתיות, והרות-אסון. כמו שלטונו הארוך מדי של נתניהו. אך אילו כל אחד מהבוחרים הבורים שהתחרטו על הצבעתם היה נמצא בעמדת-כוח (בשל הגרלה שעלה בה), כשהיה עליו להתלבט לגבי האיחוד, בכירים פיננסיים היו מדברים איתו; מומחים היו אומרים לו שהימין משקר שכסף שהולך עכשיו לאיחוד יתועל לטובת מערכת הבריאות; הוא היה מרגיש שעול-ההחלטה מונח על כתפיו, ואין הוא יכול להמר שהצבעתו לא תיחשב. בקצרה, הבוחר הטיפש הממוצע יהיה טוב יותר כחבר-פרלמנט מאשר בוחר. זה נשמע פנטסטי, אבל תופעת המתחרטים משכנעת אותי שזה נכון. ודאי שעדיין יהיו חברי פרלמנט טיפשים וחסרי-אחריות, אבל זה המצב גם כיום. לפחות תחת סורטיציה התחלופה שלהם תהיה מובטחת.

לסיכום: האיחוד האירופי לא מתפרק כל-כך מהר. אם הוא יתפרק, לא תהיה מלחמה כל-כך מהר. מיתון עשוי להיות, אבל לא כי הבריטים עשו טעות, אלא כי זה ישרת אינטרסים של בעלי-הון רבי-השפעה. הנעלם הגדול הוא אם הנהגת בריטניה מעוניינת להמשיך את המצב הקיים או לבצע "תיקון סטייה" לחברותה באיחוד, כדי להבטיח עצמאות פיננסית ושל מדיניות הגירה. בחינת התנהלותה ביחס למשאל בחודשים הקרובים תבהיר משהו מזה. האיחוד האירופי איננו הבטחה גדולה לתרבות האנושית, ואין לחשוש מפירוקו. בכל מקרה, אל תחששו משינוי באשר הוא, כי אנחנו זקוקים לו בדחיפות.