על המימד החתרני של העצלות

 

ברשימתו האחרונה של עידן לנדו, המצטטת מן ההקדמה לספרו החדש, קראתי שהמציאות תמיד קודמת לייצוגיה. משפט זה ראוי לשמש יסוד חשוב לרוב מדעי הרוח. הרבה פעמים במהלך בדיקת עבודות של תלמידים מצאתי שאחד האתגרים הגדולים הוא הקניית כלים להבחנה בין מציאות לייצוג שלה, בעיקר משום שתלמידים רבים, כלומר אנשים רבים, נוטים להתייחס לייצוג מסויים כאילו הוא המציאות עצמה. לאקדמיה יש אשמה מסויימת בבלבול הזה. אנשי המדעים הבלתי-מדוייקים, אולי מתוך קינאה בעמיתיהם במדעים המדוייקים, שואלים לעתים ביטויים השייכים למדע, כגון "המצאה". וכך אנו מוצאים דיונים על המצאת הפרטיות, המצאת העצמי, ובמאמר שקראתי זה עתה "המצאת העצלות". המצאות אלה אינן אלא המשגה חדשה של דברים שהיו קיימים מאז ומעולם. אמנם, יש בכוחה של המשגה חדשה לעצב מנהגים חברתיים חדשים, והעיסוק בעצמי, או בזוגיות (או בעצלות) וכן הלאה, משתנה. אבל קוראים תמימים יותר מפרשים בפשטות שקודם לכן לא היתה פרטיות, או תודעה עצמית, וכן הלאה.

[אני מדלג כאן על דיון ארוך והכרחי שאין לי כוח לכתוב אותו ואין לך סבלנות לקרוא אותו אבל הוא עומד ברקע הדברים ונסוב סביב שאלת קיומה של חוויה אנושית אוניברסלית, או שינוי אינהרנטי של מהות האנושיות בעקבות נסיבות היסטוריות]

במאמר מרתק על "המצאת העצלות" עמנואל רוטה סוקר את התפתחות השיח על העצלות כפגם מוסרי בד בבד עם המהפיכה התעשייתית, ומהפיכת החריצות (industrious) שהתלוותה לה. הסקירה כוללת את ההסבר של מארקס על הצורך של בעלי-ההון בצבירה שאיננה מתבזבזת, ובתיאור של ובר את האתוס הפרוטסטנטי שמפעם בשיטה הקפיטליסטית, ואיך שניהם נפגשים בנוסחה של בנג'מין פרנקלין שזמן הוא כסף (אך בניגוד למשוואות מתמטיות כסף איננו זמן).

רוטה מביא ציטוטים של מרכנתליסטים, הוגים שבין היתר הגנו על מוסריות השכר הנמוך, כדי למנוע מפועלים לבזבז את הכסף על בילויים ופנאי. אסור שהמשכורות תהיינה נמוכות מדי, כי אחרת הן לא תעודדנה פועלים לעבוד, אך משכורות גבוהות מדי עלולות להוביל לעצלות, יוהרה, ובזבזנות. קריאה בתיאוריות כלכליות טרם עידן הצרכנות שלאחר מלחמת-העולם השנייה היא תמיד חוויה מאירת-עיניים.

מידת העצלות באירופה מחולקת על-ידי מהותנים שונים, ובראשם מונטסקייה, על-פי גיאוגרפיה, וכפועל יוצא על-פי אקלים. צפון-מערב אירופה היא החרוצה, ואילו דרום ומזרח אירופה עצלות יותר. כמעט מתבקש להאשים את הים-התיכון. מונטסקייה כותב:

באירופה ישנו מעין מאזן בין עמים דרומיים וצפוניים. לראשונים יש כל נוחות שאפשר לבקש בחיים, ומעט מהמחסור שיש בהם; לאחרונים יש מחסורים רבים ומעט מהנוחות. לאלו הטבע חלק הרבה, והם מבקשים ממנו כה מעט; ואילו לאלה הטבע חלק כה מעט, והם תובעים ממנו הרבה מאוד. האיזון נשמר על-ידי העצלות של עמי הדרום והחריצות והפעלתנות שהטבע חלק לאלו שבצפון.

רוטה מעיר יפה שמונטסקייה מקנה לטבע את התפקיד המוסרי שהמרכנתליסטים ייחסו למעסיק הקפיטליסט: עידוד המידות הטובות על-ידי יצירת כורח (135). אף שמונטסקייה מציג את הפרדיגמה כמתייחסת לעמים בכללותם, היא משפיעה גם על דיעות פנים-לאומיות. איטליה היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך, כשהדרום הנחשל נתפס כנסמך על היזמות של הצפון (אנגליה, כמו בכל פרדיגמה אירופאית, מתעקשת להיות הפוכה…). בהמשך רוטה מראה כיצד מונטסקייה סותר כמעט כל גורם בהסבר הזה, כולל הקריטריון הגיאוגרפי, שאמור להיות פשוט למעקב: הוא מונה את אירלנד כמדינה עצלה, ומתעלם מכך שהיא איננה דרומית (138).

כוח-האחיזה של הדיעות המיושנות האלה עשוי להפתיע, אך הוא קיים בבירור: המשברים הכלכליים ביוון ובספרד שחררו את השד הגיאו-אקלימי מהבקבוק, והאשמות על עצלות רווחו בעיתונות הצפון-אירופית. המשבר באיסלנד, לעומת זאת, תואר במושגים של תמימות בשוק האשראי, שאיננה קשורה לעצלות. חלק מהבדלי הייצוג קשורים להבדלים בנסיבות הממשיות של המשברים הללו, אבל מוטב להיזהר מפרדיגמות שמבקשות מאיתנו לראות את הייצוג כקודם למציאות.

לא באתי להגן על ברוטוס, ועל שאר חבריו הים-תיכוניים. יש נטייה אנושית לעצלות, והיא מופיעה במידות שונות אצל אנשים שונים, כמו כל תכונה. השליליות שבה ידועה ומובנת. אך אין לבלבל שאלות של התפתחות אישית והתמודדות עם מעקשי אופי עם תיאור חיצוני של עצלות לגבי הסירוב להשתעבד למישרה, או ההתנגדות המובנית כלפי המעביד. במכלול ההתנהגויות המכונות עצלות יש מימד חתרני של התנגדות לבעלי ההון, לתאגידים חסרי פנים או אנושיות, לעבודה שיוצרת עודפים שאין בהם צורך או תועלת מלבד הגדלת סחורה שניתן להמירה בהון.

ייתכן שכבר הזכרתי בעבר את ספרו המצויין של רוג'ר אקירץ' על פעילויות לילה בהיסטוריה אירופאית. אקירץ' מצביע על תרבות שכוחה של מקטעי שינה, במקום התרבות שלנו שבה ישנים במקטע אחד ופעילים במקטע שני. התקדים ההיסטורי, כמו גם התופעה הרווחת של נדודי שינה או התבוננות בעולם החי, מעלה אפשרות שזה יותר טבעי לחלק את השינה והעירות למקטעים רבים יותר. רוטה מצטט, מסיבות אחרות, מאמר מהמאה ה-19 שמתאר סגנון-חיים דומה באנגליה של המאה ה-18 (145). ייתכן שהמקורות ההיסטוריים שלו מפוקפקים, אבל מעניין לקרוא אותו:

בשלוש או ארבע לפנות בוקר הם היו בעבודה. בצהריים הם נחו, רבים מהם נהנו מסייסטה, אחרים בילו את זמנם בבתי-המלאכה באכילה או שתייה, מפני שהמקומות הללו הפכו לא-פעם למסבאה והשוליות למלצרים; ועוד אחרים בילו את זמנם בגולות או במשחקי כדורת בסימטה. שלוש או ארבע שעות הוקדשו כך לפנאי, ואז הם שבו לעבוד עד שמונה או תשע.

בעידן התעשייתי, העצלות איימה על בעל ההון שרצה עובדים שמפיקים סחורה במשך שמונה שעות רצופות (לכל הפחות). האיום היה מחד בהיעדר הייצור ומאידך בבזבוז מעט הכסף שנצבר אצל העובדים בבילויים. העידן הצרכני מתבטא בחברת שפע ובהשתלטות של בעלי-ההון על דרכי הבילוי בשעות הפנאי, תוך עידוד מוגזם להשקיע הון נוסף בפנאי: כל סחורה היא כבר בגדר סחורה עודפת. התגבשות הפרקריאט, כפי שכבר הזכרתי, קשורה באופן הדוק בעידוד התלות של צרכנים בעבודה למען הפנאי שלהם, ולא למען הצרכים הבסיסיים.

מכאן עולה הבדל מהותי בין העצלות בעידן התעשייתי לעצלות בעידן הצרכני: בעידן התעשייתי עצם הפנאי היווה איום על בעלי ההון (היעדר ייצור, בזבוז זמן, הקטנת סחורה). בעידן הצרכני, לעומת זאת, המימד החתרני של העצלות יכול להתקיים רק כאשר שעות הפנאי הבלתי-יצרניות אינן צרכניות בעיקרן, במהותן. אין מנוס מצריכה, כמובן. אבל שעות פנאי שאינן כרוכות בצריכה מופרזת, אלא בהעשרה, הפעלה, ויצירה (להבדיל מייצור) יכולות עדיין להכיל את הגרעין החתרני שהיה בסייסטה של המאה הקודמת.

 

Ekirch, A. Roger. At Day’s Close: Night in Times Past. New York: Norton, 2005.

Rota, Emanuel. “The Worker and the Southerner. The Invention of Laziness and the Representation of Southern Europe in the Age of the Industrious Revolutions.” Cultural Critique 82 (2012): 128-50.