על כוונה ומשאלות לב

בספרו "פעולה, כוונה, והגיון" הפילוסוף רוברט אודי פותח את עיונו במושג הכוונה בהסברת היחס שבין כוונה ואמונה. אבל כדי להבין את היחס הזה יש להבין את ההבחנה שהוא מציע בין שני סוגים של כוונה: הכוונה הפשוטה לפעולה, והכוונה המורכבת להוביל לתוצאה כלשהי על-ידי פעולה כלשהי. מובן שהכוונה המורכבת תמיד כוללת בתוכה גם כוונה פשוטה, אך לא כל כוונה פשוטה מכילה בתוכה כוונה מורכבת. יתר על כן, אדם יכול לבצע פעולה כלשהי מתוך כוונה (פשוטה) מבלי להתכוון לתוצאה כלשהי, אף שלכאורה התוצאה הזו ידועה לו או הייתה אמורה להיות צפויה באופן סביר וכן הלאה. מובן שאדם גם יכול לבצע פעולה מתוך כוונה להביא לתוצאה מסויימת מבלי שהתוצאה תתרחש, אף שהפעולה (ולכן גם הכוונה הפשוטה) יצאו אל הפועל בשלמות.

דוגמאות לסבר את האוזן: אדם אוכל. כל פעולה שהוא עושה היא מכוונת, היא איננה מתרחשת בטעות או ללא תהליך מנטלי מצדו. החזקת המזלג, איסוף הירקות אל הכף, קירוב הכלים אל פיו, וכן הלאה. את כל הפעולות האלה אפשר לתאר ככוונות פשוטות. יכולות להיות לו גם כוונות מורכבות: לאכול כדי לשבוע. לשבוע כדי לחיות. ייתכן שהוא אוכל מבלי לחשוב על הצורך לשבוע. הוא אוכל לתיאבון, בסדר פעולות הנובע מסדרה של כוונות פשוטות ללא כוונה מורכבת. הגם שהתוצאה הזו ידועה לו, היא איננה חלק מהתהליך המנטלי של האכילה. אם מאכילים את האדם בכפייה, הרי שהוא עושה את הפעולה ללא כוונה.

אדם עובר במהירות מעמידה לשכיבה על הרצפה. הפעולה יכולה להיות מכוונת, למשל כדי להימנע מפגיעת כדור. אם כך, יש פה כוונה פשוטה (שינוי התנוחה) וכוונה מורכבת (שינוי התנוחה על-מנת להביא תוצאה של התחמקות מפגיעה, הישרדות). הפעולה יכולה להתבצע ללא כוונה כלל: האדם מעד ונפל. ייתכן שבזמן ששכב על הקרקע הוא גם נמנע מפגיעת כדור, אך התוצאה הזו לא הייתה מכוונת, וגם המעשה לא היה מכוון. משתי הדוגמאות אנו למדים שהיעדר כוונה יכול להיות תוצאה של טעות, של מעשה לא-מכוון, או של מעשה בכפייה.

אם האדם נשכב ולא הצליח להימנע מפגיעת הכדור, הכוונה הפשוטה שלו הצליחה והכוונה המורכבת לא הצליחה, אבל כשלון התוצאה איננו מלמד על היעדר כוונה. נוכל לדמות גם כשלון של הכוונה הפשוטה: האדם לא הבחין במכשול שמנע ממנו להשתרע על הקרקע, וכך גם לא שכב, וגם לא נמנע מפגיעת הכדור.

את היחס בין כוונה ואמונה מנסח אודי כך (עמ' 57): על-מנת להתכוון לגרום לתוצאה מסויימת על-ידי פעולה מסויימת, אדם צריך להאמין שיש סבירות שזו אכן תהיה התוצאה. הסבירות לא חייבת להיות גבוהה, אבל סיכויי היתכנותה של התוצאה צריכים להיראות לאותו אדם גבוהים מהסיכויים שהיא לא תתרחש. אין אדם יכול לומר "אני מתכוון לבוא למסיבה שלך, אך סביר להניח שלא אצליח להגיע". אפשר לומר שהוא ישתדל, שהוא מקווה, משתוקק, או רוצה, אבל אם בעיני עצמו הסיכויים שיצליח להגיע נמוכים, הרי שאין הוא מתכוון להגיע. כמובן, מוסיף אודי (58), שאפשר לקוות ולהתכוון גם יחד, מבלי שתהיה ודאות שהפעולה תוביל לתוצאה המיוחלת, אבל אמונה לגבי הסבירות שלה היא הכרח. התקווה או היעדרה אינן מבטלות את הכוונה, אבל כוונה ללא אמונה לגבי הסבירות איננה יכולה להתקיים מבחינה פילוסופית, לפי אודי (בהסתייגויותיו של ברטמן אני מקווה שאוכל לדון בפעם אחרת).

להגדרה הזו של אודי אני מבקש להוסיף שתי בעיות: הראשונה היא הקושי שמציבה הפסיכואנאליזה באשר לכוונותיו של האדם. בעוד ברמה המודעת האדם יכול להתכוון לבצע פעולה מסויימת שתגרום לתוצאה כלשהי, תת-המודע שלו יכול לפעול מתוך כוונה אחרת, אפילו הפוכה. קיומם של שני תהליכים מנטאליים נפרדים במוחו של אדם אחד מקשה בפועל על ההגדרה של "אמונה בסבירות גבוהה", אם ניתן להוכיח שהיו סיבות שהאדם יידע שהתוצאה המיוחלת לא תתרחש. מצד שני, דווקא המחשבה על שני התהליכים כנפרדים אחד מהשני, תואמת את הניתוח הפילוסופי שאודי מדבר עליו: כל עוד הרמה התת-מודעת נשארה נסתרת, הכוונה והוצאתה אל הפועל נעשו מתוך אמונה לגבי הסבירות (והתת-מודע לא פעל לסכל את הפעולה, משום שביקש להביא תוצאה אחרת, גם היא מתוך אמונה לגבי סבירות היתכנותה). לאחר הכשלון, ניתוח יכול להצביע על הסיבות שהדבר לא התרחש, אבל ניתוח כזה יצטרך גם להכיר בסבירות שעל-פיה פעל הרובד התת-מודע בתהליך קבלת ההחלטות. לצורך הדיון, הדוגמאות של אודי מתרכזות במודע בלבד, אבל התוקף שלהן מתרחב גם לתהליך הכפול הזה.

במישור המעשי, נראה שאנשים רבים מדי נוטים לבלבל בין התקוות שלהם לבין אמונת השכל הישר באשר לסבירות כלשהי. היות שהם רוצים שפעולה מסויימת תגרום לתוצאה כלשהי, הרי הם משכנעים את עצמם שהסבירות לכך גבוהה, אף שהיא איננה כזאת, והם עצמם אמורים לדעת זאת. למשל, האדם שאיננו יכול להגיע למסיבה, יכול מתוך רצון כן להשתתף בה, להבטיח שהוא ישתדל להגיע. אם נבקש ממנו לפתוח את יומנו ולתאר את לוח הזמנים שלו לאותו יום, יהיה מוכרח להודות שהגעה למסיבה איננה ריאלית, בין היתר בשל הפגישה שיש לו בבוקרשט באותו ערב, בעוד המסיבה נערכת בריו דה ז'ניירו. אף על פי כן, יסגור את היומן, ויאמר שהוא ישתדל להגיע. ברצונו לאחוז בחבל בשני קצותיו הוא דוחק את העובדות מתודעתו, ומתכוון לבצע את מה שאין שום סבירות שיתרחש.

אמנם, אין במקרה הזה כדי לסתור את הדברים של אודי: היות שהוא דחק את העובדות מתודעתו, הוא מאמין בסבירות גבוהה בהיתכנותה של ההתחייבות ולכן יכול להתכוון להגיע (ומובן שבוקרשט וריו נאמרו על דרך הגוזמה והשעשוע, והמקרים האלה מתרחשים אל-נכון כשאי-הסבירות פחות זועקת).

נקודה זו מובילה אותי לסכם את הדברים בתסכול וקורטוב של ייאוש: התובנה של אודי, כי על-מנת להתכוון למשהו יש להאמין בסבירות היתכנותו, מעוררת אופטימיות באשר לאדם וליכולת לקיים תרבות מוכוונת על-ידי התנהגות רציונאלית. אבל קבלת החלטות בלתי-רציונאלית מתאפשרת בדיוק בשל טשטוש ההבדלים בין משאלות-הלב והניתוח המושכל של הסבירות.

Audi, Robert. Action, Intention, and Reason. Ithaca and London: Cornell University Press, 1993.