בדיחה גסה

אישה במוזיאון הסיטה ראשה מצד אל צד. ראיתי כיצד בתנועות חטופות היא קודם מתכופפת אל התווית של היצירה, ורק אז מסיטה מבט אל היצירה עצמה. הסטקאטו של תנועותיה הפנה אליהן תשומת-לב, מהיר ובהול יותר מן האווירה הרגועה – או שמא יגעה – שמילאה את החלל. לשאר המבקרים כאבו הרגליים. ואולי שלה כאבו יותר, והיא מיהרה לסיים את התצוגה.

אני מתרעם על עצמי על הפנייה התכופה לתוויות. אם היצירה מדברת אליי, מדוע אני נדרש לפירוט בכלל? הייתי שמח להיות מסוגל לבחור בקפידה את היצירות שעבורן אני נזקק לקביים האלו, ויצירות אחרות ליהנות מהן ב [שאעיז להשתמש בביטוי הזה כלפי עצמי?] "קריאה יחפה". יש די סיבות להצדיק את הפנייה לתווית, כמובן. גם אישיות, בהיותי אקדמאי, גם כלליות, מבחינת תפקידו ושימושו של המוזיאון כלפי מבקריו, בין אם מדובר במבקרים המומחים ביותר (שאינני נמנה עליהם), או הבורים לחלוטין (שגם לקיצוניות זו אינני שייך). האישה ההיא, שנדרשה לתווית קודם שהתבוננה על היצירה, יכולה לשמש משל פוליטי, שאינו צריך ביאור ונמשלים – לעת עתה.

ובינתיים, יום אחר, מוזיאון אחר: בביאנלה של מוזיאון הויטני, אני ניצב מול ציור שאיננו אלא טקסט הצבוע על קנבס:

"ריצ'ארד מתפשט בדירתו ומבחין באישה צעירה המתפשטת גם היא מן העבר השני. הוא מושיט את הזין שלו עד אדן החלון וקורא, היי בובה, רוצה לבוא? היא חושבת לרגע ואומרת, בטח, אני אשמח. אבל איך אני אחזור?"

אינני מצפה לבדיחה במוזיאון, ולכן אינני מצליח לתפוס מה מצחיק. אבל הטקסט פועל לפי כל הכללים הצורניים של הבדיחה, והשורה האחרונה מוכרחה להיות פאנץ'-ליין. אולי, אני מנסה להסביר לעצמי, האמן צייר "בדיחה" (או ליתר דיוק "צייר" "בדיחה"), ואנחנו צריכים לחשוב על מה מצחיק בפאנץ'-ליין, ותוך כך לגלות לא רק את היעדר ההומור, אלא את הבעתה שבבדיחה. בין מחשבה למחשבה הבדיחה מתבהרת: זו בדיחה על זיקפה. אבל בינתיים אני כבר עמוס מחשבות וקולט עד כמה הבדיחה הגסה הטיפשית הזו עמוסה ברבדים, ושזו פעולתו של האמן: על-ידי הצגת הבדיחה במוזיאון, הוא מעמיד אנשים מול הטקסט דקה ארוכה, באווירה חמורת-סבר ואינטלקטואלית, שונה לחלוטין מההקשר שבו בדיחה כזו תסופר בדרך-כלל, וכך נחשפים הרבדים השונים של הטקסט. כעת אני מחפש את התווית. אני מגלה שליד הטקסט שקראתי מופיע ציור נוסף, הכולל אותו טקסט, אבל בגוונים שונים, ועם שרבוטים עליו ומסביבו. כלומר, בניגוד ליצירה שהתמקדתי בה, כאן יש "ציור" המסומן ככזה.

בניגוד להנחות מוקדמות שכפיתי על היצירה, המעשה הזה איננו של אמן, אלא אמנית בשם דונל וולפורד (Donelle Woolford). היצירה היא חלק מסדרה שנקראת Dick Jokes, שם שמתייחס לז'אנר של בדיחות כאלה, אבל גם לשם ריצ'ארד שמופיע בהן (בגרסה שוולפורד יצרה), ובכך מחווה לריצ'רד פרינס, שהיה הראשון לצייר בדיחות כאלה (מאוחר יותר גיליתי את העבודה He Ain’t Here Yet, שהעבודה של וולפורד מחקה אפילו מבחינה ויזואלית). מחווה נוספת שמקופלת בשם היא לריצ'ארד פריור, מהקומיקאים השחורים החלוצים בתחום הסטנד-אפ הבוטה והמיני. כחלק מהעבודה על הסדרה וולפורד יצרה מופע מחווה לפריור, תוך חיקוי שלו ופרודיה עליו.

חזרה אל הבדיחה: ברמת הפשט זוהי בדיחה על החרדה הגברית מתפקודיות ואובדן זיקפה. לפני המין, הגבר מבטיח לאישה עולם של תענוגות, המתבסס על גודל וחוזק. האישה מעוניינת במה שיש לגבר להציע, אבל יודעת שטיבן של הצעות כאלה להתפוגג ולהצטמק. רמת הפשט של הבדיחה פועלת עם סאבטקסט של התפארות וניפוץ, ומשחזרת דיאלוגים של חיזור הכוללים את המרכיבים הללו בתפקידים מגדריים מוגדרים מראש. ריסוק ההתפארות אפילו כשהגבר מסוגל לגבות את ההתפארות במעשים מחזקת את המימד הקומי.

אבל בקריאה אחרת, כזו שיכולה להתאפשר רק בסביבה חמורת-סבר של מוזיאון, כלומר קריאה שמחפשת מורכבויות במקום למהר לזהות את הפאנץ'-ליין ולהשיב בחיוך, החרדה איננה גברית, אלא נשית. השאלה "איך אני אחזור?" יכולה להתפרש לא ביחס לאובדן הזיקפה, אלא לאלימות הגברית המקופלת בהתפארות הכוח. במילים אחרות, בקריאה כזו של הבדיחה האישה שואלת "באיזה מצב אני אחזור?" או "האם אני אוכל לחזור אחרי מה שתעשה לי?". אלה הם שני כיוונים שונים של פרשנות: באחת, האישה עדיין מתייחסת לכוח ולגודל, אבל חוששת מהם. הבדיחה היא על חשבון נשים שלא ניתן לרצות אותן: או שהוא קטן מדי מכדי לספק אותן ("מילא, רך וקטן ולא נוקשה ולא מזדקף", כפי שדמות אחת אומרת אצל חנוך לוין); או שהוא גדול מדי, והן פוחדות ממנו. כיוון אחר, אפל הרבה יותר, הוא חשש של האישה ממפגש עם זר באופן כללי, קל וחומר עם גבר זר ששולף את האיבר שלו בתחילת הפגישה. בסאבטקסט הזה האישה אומרת "אתה מבטיח לי דבר אחד, אבל יכול להיות שאתה זומם בכלל דבר אחר". מבדיחה גסה פשוטה הטקסט הופך לאמירה עצובה על יחסי-הכוחות, האלימות והסכנות, המקופלות בתוך יחסי-המינים, ומאירה באור אחר גם את רמת הפשט של הצורך הנשי בדחייה מנומסת של הצעות, או בניפוץ משועשע של התפארות.

התכנים האלה אולי פעפעו בבדיחה המקורית עצמה, אבל הם חלק מודע מתהליך העבודה של וולפורד. את תחילת תהליך העבודה על הסדרה הזו היא מתארת (באתר שלה) כך:

Begins to wonder why no one has ever challenged Richard Prince in the same way Sherrie Levine challenged Walker Evans. She makes her first “dick joke” painting. Likes that “dick” can be interpreted as both “penis” and “Richard.” Struggles with whether the brush, the brushstroke, and all that phallic baggage should be acknowledged or ignored

זוהי בחירה מודעת של יוצרת צעירה "לאתגר" (ושמא: "לזמן לדו-קרב") יוצר מבוסס, ולמסגר זאת כהשפעה של יוצרת אחרת שעשתה אותו דבר לצלם מפורסם. בתוך כך היא גם מעירה על הפאליות של תהליך היצירה (בניגוד לחרדה הגברית, שרק אצל נשים טמון הכוח היוצר – לידה). ההתייחסות לכלי-העבודה כהבנייה אימננטית של תהליך היצירה ואופיו המגדרי היא הדהוד של דברים שנאמרו על-ידי סימון דה-בובואר ב"המין השני".

הדברים נכתבים זמן קצר לפני שבת-זוגי ואני מתחילים ללמד קורס משותף על גוף, מיגדר ומיניות בטקסטים יהודים ועבריים. אם אתפנה, אכתוב עוד מחשבות וקריאות שעולות במהלך הקורס.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—