בין לאומיות, קוסמופוליטיות וסולידריות

ייתכן מאוד ששאלת המשכיותה של הישות הלאומית היא סוגייה תיאורטית בלבד, צעצוע שניתן לאקדמאים כעניין לענות בו. גם בכך, הלאומיות מזכירה את הדת, שחוקרים רבים מודים בפה מלא על האשליות שבה (ובהם גם חוקרים המקיימים אורח-חיים דתי בעצמם!). במילים אחרות, השיח של הדור האחרון על עידן פוסט-לאומי עשוי להתיישן עוד בימי חיי, כשם שאבד הכלח על חזון התפוגגות הדת שנפוץ באמצע המאה העשרים, אף שלא הופרכה שום טענה אקדמית באשר לדת עצמה. הן הדת והן הלאומיות מהוות מוקדי משיכה עצומים בעתות משבר, ואין זה מקרה שהשיח הפוסט-לאומי פורח במדינות בהן הלאומיות איננה מצויה תחת איום או נתונה במחלוקת. שני יוצאי-דופן יש להזכיר כאן: הפוסט-ציונות כמקרה מיוחד של הפוסט-לאומיות (למעשה, אין הפוסט-ציונים דוחים את הישראליות, אלא רק את הרלוונטיות של התנועה הלאומיות שחוללה את הישראליות כעובדה קיימת, ובכך אין זו פוסט-לאומיות ממש, אלא כמו נחש המשיל את עורו); והעובדה שתרומה נכבדה להגות פוסט-לאומית נוצרה בגרמניה (למשל, אצל הברמאס), שקשה לומר שסוגיית הגאווה הלאומית חפה מבעיות בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה (וממילא בעידן הפוסט-לאומי).

היתכנותה של מציאות פוסט-לאומית קשורה בשתי שאלות-יסוד: זהות ומעשיות. היסוד הזהותי נטוע בתחום שבין הסוציולוגי והפסיכולוגי ומעלה בעיות של אפיסטמולוגיה מהותנית שקשה לברוח מהן. האמנם דרושה לו לאדם תחושת שייכות לקהילה גדולה יותר מן הקהילה המיידית שלו? ואם כן, האם גבולותיה המקריים של המדינה הלאומית המודרנית אכן תלויים בתחושת השייכות הזו בצורה שמחוז מצומצם יותר לא יכול היה למלא? מן הצד המעשי, ישנן שאלות באשר ליכולת לקיים דמוקרטיה וניהול תשתיות שהמדינה אחראית עליהן ללא המסגרת החוקית של המדינה. למשל, האם פדרציה כלל-עולמית פוסט-לאומית תוכל למלא תפקיד כזה? ממילא הרעיון הפוסט-לאומי מכיל בתוכו ביזור גדול הרבה יותר של סמכויות המדינה, ובזה מתגלה גם ראשית החולשה שלו, כמו של השיח על הגלובליזציה. הרעיון הנשגב של כפר עולמי קטן שבו כמה מיליארדים מכירים בכך שהם חולקים גורל משותף על אותו כדור-לכת טרם זכה ליישום המיטיב עם החלשים ביותר שבכפר הזה. כמו ברעיונות מוצלחים אחרים, נעשה בו שימוש להיטיב עם שיכבת-שפע מצומצמת שמחפשת הקלות ונוחיות להגדלת החופש שלה מחד והשליטה שלה מאידך, והרחבות אלה אינן יכולות להיווצר יש מאין, אלא על חשבון אוכלוסייה אחרת. קיומה של שיכבת-עילית קוסמופוליטית כזו כבר עתה איננה מייתרת את השאלות שבפתח הפיסקה. שותפות אינטרסים עשויה לגרום לבני-ארצות שונות לשתף פעולה ולחלוק מרחב מחייה זר שלישי, אך כוחה של זהות קהילתית (כמו הלאום) להפריד ביניהם ולצרף בני מעמדות שונים בסיטואציות מסויימות לא נעלם. בהינתן הסיטואציה המתאימה, הוא עשוי להופיע בפתאומיות, אפילו באלימות. גם תרחיש כזה איננו מגלה לנו אם יסוד הזהות הלאומי הוא דבר שיש בו ממש, או אשלייה תרבותית שמכוח האמונה בה בלבד יכולה להניע אנשים לפעולה, אפילו כזו שלא תיטיב עמם.

במאמר שהתפרסם לאחרונה, מבקש אולה פרודין לשחרר את הדיון מבינאריות של לאומיות/קוסמופוליטיות, לטובת מחשבות על סדר פוליטי חלופי, חדש, שיענה על האתגרים המקופלים במגמות הולכות וגוברות של גלובליזציה, כלומר פוליטיקה שתיערך בעיקר למציאות כלכלית חדשה. המציאות הזו, דומני שפרודין איננו אומר זאת די במפורש, היא מציאות עגומה, אולי אף בלתי-אפשרית, שבה המדינה נדרשת לספק שירותים מסויימים לאזרחיה, מבלי שהיא יכולה לנצל את המשאבים הקיימים אצלה כדי לגייס את הכספים הדרושים לסיפוק השירותים הללו. השיח על סולידריות חברתית חלופית שפרודין מזכיר במאמר הזה הולך יד ביד עם השיח השמרני בדבר הצורך ב"ממשלה קטנה". הקוארדינטות שפרודין מציע לדיון הן מאירות עיניים: זהות, סולידריות, סמכות, קהילה ומשאבים ציבוריים.

הניתוח שלו גורס שהצרכים הפוליטיים מחייבים יצירת מוסדות לשלטון גלובלי, אך הסולידריות איננה יסוד חשוב בייצוב המציאות החדשה הזו. אני חש כפילות כלפי המסקנה הזו: מחד, אני מזדהה מאוד עם טענה שמציאות פוליטית תתעצב לפי חוקים ומוסדות, ושהעקביות והיעילות של אלה חשובים יותר מהרגש האנושי והפכפכותו. מאידך, המשמעות הפוליטית של קידום מוסדות כאלה ללא תביעה לסולידריות – תביעה שהיא אתית יותר משהיא רגשית, בניגוד לדעת פרודין – סוללת את הדרך לעולם קר יותר, מנוכר יותר, ונצלני יותר. לבסוף, אני מודה בסתירה שקיימת אצלי: השיח על סולידריות חברתית חלופית, כפי שהברמאס מדבר עליה, מדאיגה אותי כי ברקע אני שומע הישענות הולכת וגוברת על המגזר השלישי, והחלפת הצדק החלוקתי בכספי צדקה וחלוקה. שיח שמערער על הנחיצות בסולידריות כליל גם-כן מדאיג אותי. אכן, הגלובליזציה איננה מבשרת טוב לצדק החברתי, עם סולידריות או בלעדיה.

ביחס לדיון שלו בקהילה, פרודין מזכיר גם את סוגיית מהגרי העבודה. כדוגמה לסתירות הפנימיות המצויות בשיח הבינארי של לאומיות/קוסמופוליטיות, הוא טוען ש"ליברלים המקדמים קוסמופוליטיות ומוכנים לקבל מהגרים ככל ששוק העבודה דורש עשויים לחשוש שמהגרים מסויימים ייטו לאתגר את הסדר הדמוקרטי הליברלי" (77). הוא רומז כאן להגירה מוסלמית באירופה, אבל הדברים רלוונטיים גם לישראל. השיח הממשלתי סביב המהגרים מתקיים כמעט במנותק, ואפילו תוך כדי סתירה למדיניות הממשלה ביחס לשוק העבודה. הלאומיות המתנגדת לזרים מתקיימת בנתק תודעתי מהמציאות המגדילה את מספר העובדים הזרים ויוצרת תנאי עבודה שמעודדים את עליית העבודה הזרה עוד יותר, תוך ציפייה כוזבת שהעובדים לא יכו שורש במקום העבודה שלהם (לעתים גם תוך נסיון פעיל לעקור שורשים כאלה, ועדיין, הציפייה הכללית בעינה עומדת).

אינני מספיק מצוי במחקר כדי לדעת מה הקונצנזוס המקובל כיום. אולי רמז כלשהו נמצא בעובדה שכשפרודין מצטט דיעה נגדית, הגורסת שאין חלופה ללאום כמארגן המרכזי של מחוייבויות ונאמנויות בין בני-אדם, הוא מצטט ספר מ-1998. את הביסוס למוסריות שבמחוייבות "שבטית" למדתי מצ'ארלס בייטץ, שכותב באחרית-דבר למהדורה חדשה של ספרו החשוב בנושא:

ישנו הבדל חשוב בין הקרבה פרטית לקבוצתית. הקרבה פרטית מהווה נטל כבד במיוחד משום שהיא מציבה אותנו בעמדת חסרון ביחס לאלה שהקריבו פחות מאתנו. אך כאשר הקרבה מוטלת על כלל האוכלוסייה, בעייה זו עשויה שלא לצוץ (בהנחה שההקרבה חולקה באופן הוגן). לכן, ייתכן שהמדינה רשאית לדרוש מאזרחיה יותר משאזרחיה צריכים, בתור פרטים, לדרוש מעצמם כאשר יעדים קוסמופוליטיים דורשים הקרבה.

[…] הרעיון שיש אחריות מיוחדת כלפי בני-הארץ איננו ריק מתוכן; אחריות זו עשויה לנבוע משיקולי-יסוד או שיקולי ביניים – למשל, מהיעילות של חלוקת אחריות לקבוצות מגזריות, וכן מהחשיבות הבסיסית לחיינו של הַקשרים שמקיימים אותנו.(213)

הטענות של בייטץ מצדיקות את סמכויות הקהילה והמחוייבות אליה. הם עדיין אינם מחייבים את קיומה של מדינת הלאום. חלק מהבעייה בשלב זה הוא ההבדלים העצומים שיש בין כלל מדינות הלאום. אם יש הגיון בעולם פוסט-לאומי עם קהילות קטנות יותר, עדיין קשה להשוות בין פדרציות כמו גרמניה או ארצות-הברית לבין מדינה כמו ישראל. גם אם יש הגיון בפיצול של מדינות גדולות למחוזות קטנים יותר, ספק אם יש הגיון בחמש ערי-מדינה דוברות עברית במרחק כל-כך קטן, עם קשרים משפחתיים וצרכים תשתיתיים משותפים. הנה עוד בעייה בשיח פוסט-לאומי המתקיים בעברית, ומתוך מחשבות על ישראל.

Beitz, Charles R. Political Theory and International Relations, 2nd edition with a new afterword by the author. Princeton: Princeton University Press (1979), 1999.

Frödin, Olle. “Political Order and the Challenge of Governance: Moving beyond the Nationalism-Cosmopolitanism Debate.” Distinktion 14.1 (2013): 65-79.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “בין לאומיות, קוסמופוליטיות וסולידריות

    • תודה רבה. גם אני מתגעגע לכתיבה, אבל התחייבויות קודמות מונעות ממני להתפנות בקצב שהייתי רוצה. אני מקווה שתקופה עמוסה מתקרבת לסיומה ושדברים ישתנו, אבל כבר חשבתי כך בעבר וטעיתי….

סגור לתגובות.