מחשבות בעקבות מפגש על גזענות בקמפוס

הנורמה של הרוב: בכיתה מדברים על גזע. העיניים נודדות לתלמיד השחור היחיד בכיתה. יש לו "גזע". התלמידים האחרים אינם מבינים שגם להם יש גזע. הם בני-אדם. הם הנורמה. כך גם בארץ, כשהשד העדתי הוא לעולם לא אשכנזי. אני נזכר בהקשר זה בחיפוש אחר שורשים בעבודה ההיא של בועז ארד, והיא מתחברת לנסיונות חיפוש שורשים של תלמידים שפגשתי כאן. החיפוש של האדם הלבן אחר השורשים שלו מקפל בתוכו את הבדיה כאילו מעיקרו הוא נטול-מורשת, כיוון ש"מורשת" היא מטען תרבותי של "עדות" או "גזעים", ובו-זמנית מקיים בדיה נוספת כאילו מצבו של האדם "הגזעי" או "העדתי" בעל ה"מורשת" עדיף על מצבו של האדם הלבן, השייך ועם זאת נטול-שורשים. כלומר, השורשים הנטועים עמוק במקום עצמו נראים שגרתיים מדי, לא מסתוריים או "מעניינים" כמו השורשים של המהגר או צאצא העבדים שנקרע מאדמתו ושורשיו (אבל לפחות בהיבט זה העבודה של ארד חותרת תחת עצמה, כי החיפוש אחר השורשים מתקיים תוך כדי שהעבודה מציגה את המסורת העדתית כפי שהיא).

סטריאוטיפים ופריווילגיות: הסירוב של בן-הרוב להכיר בכך שהוא בעל-גזע ובעל-שורשים מסתיר מאחוריו את הסירוב להכיר בכך שהוא בעל-פריווילגיות. "בעלי-גזע" מופלים לרעה משום הזרות הבולטת שלהם, ואילו בן-הרוב נטול-הגזע איננו זוכה ליחס מיוחד, כביכול. הוא זוכה ליחס "רגיל". ה"רגיל" הוא בעצם פריווילגיה, והגדרתה ככזו מערערת אותה ומחלישה אותה. ההכרה בפריווילגיה מבשרת גם את תחילת הדיון על שלילת הפריווילגיה. כל עוד זהו היחס "הרגיל", בעלי-הגזע צריכים לשאוף אליו. אך אם מכירים בזה שאין זה יחס "רגיל", אפשר לדבר על שינוי ותיקון. הכחשת הגזע והשורשים של הרוב משרתת את שימור הכוח שלהם.

כמה סטודנטים מדברים על סטריאוטיפים של המוצא שלהם, ועל האופן בו אלה מגבילים אותם. כמה מדברים על כך שיש סטריאוטיפ שהגזע שלהם הוא רועש (גם היספאנים וגם שחורים, דרך אגב). זה מקשה עליהם להיות משוחררים בסיטואציה חברתית יומיומית, כמו הקפטריה, כי הם יודעים שאם הם יצחקו בקול רם יחשבו עליהם משהו (או אפילו יעירו להם). אחרת מספרת שהיא לא רוצה להתווכח עם חבר שלה כשהם בחוץ, כי זה מחזק דימוי שלילי עליהם. אחת אומרת שכשהיא נכנסת לחנות וכשאדם לבן נכנס לחנות, זה לא אותו דבר. היא לא מפרשת, ואני חושב לעצמי: אולי היא מרגישה שמסתכלים עליה אחרת, כלא-שייכת לחנות. אחר-כך מישהי אחרת אומרת שאם היא לא מרוצה משירות או ממוצר, היא מעדיפה שלא להתלונן, כי היא יודעת שיש סטריאוטיפ שהם תמיד מתלוננים.

פתאום המכניזמים של ההשתקה הטבועים עמוק בתוך עצם קיומם של סטריאוטיפים נהיה ברור מאוד: מה זו תלונה אם לא עמידה על זכויות? אבל הרוב "נטול-הגזע" ו"חסר-הפריווילגיות" מעצים את העמידה על הזכויות של "בני-הגזע" כתלונה, כמאפיין שלילי שהם צריכים להתגבר עליו. הדימוי שלהם כרעשנים נועד להשתיק אותם במרחב הציבורי. אפילו כשהם צוחקים יש בזה משום איום על הרוב, כי השמעת הקול במרחב הציבורי טומנת בחובה איום: אם הדבר יהפוך להרגל, הם עשויים להרגיש נוח גם להתלונן. גם חיבת הכסף של היהודים פתאום מתפרשת בדרך זו: כל-אחד שמלווה לרעהו כסף יבוא וידרוש אותו בבוא היום. כל רוכל יתמקח על המחיר וישתדל להגיע לעיסקה המשתלמת ביותר. על-ידי סימון היהודים כבעלי חיבה מיוחדת לכסף, עמדתם במצבים הללו מוחלשת מראש.

יהודים כמיעוט: אני חושב על הדוגמה האחרונה עוד במהלך הפגישה, אך אינני אומר אותה. יהודים כבר הוזכרו בפגישה, ואני חושש להלאות בזה. יהודים מהווים כשני אחוזים מאוכלוסיית ארצות-הברית, אך אין מיעוט שהצליח כמוהם, בנראות שלהם, בתפקידים שלהם במוקדי כוח פוליטיים, תרבותיים ופיננסיים. הערתי כבר שייצוג המיעוט הזה במוזיאונים בשדרות הלאום בוושינגטון ופילדלפיה כשלשחורים עוד אין ייצוג כזה הוא בעייה גדולה. אינני אומר שאין אנטישמיות ושאין חווית זרות ליהודים בארצות-הברית, אבל זו בעייה מאוד מורכבת, ומסוג אחר. חוץ מזה, הזרות שאני עצמי חווה איננה קשורה מעיקרה ליהדות שלי, אלא לישראליות שלי. אני שונה גם מול, או בין, יהודים-אמריקאיים. אבל השתיקה שלי גם מעידה על צד יהודי בי: אני חושש שאם אני אעלה את זה, אחרי שכבר עלתה דוגמה של יהודים, יחשבו "היהודים האלה, תמיד רוצים לדבר על עצמם וכמה קשה להם, ולא מספיק להם שהם שולטים בוושינגטון, וול סטריט והוליווד". אני קולט שגם עליי פועלים סטריאוטיפים כהשתקה והגבלה.

דילמות של מרצים: חלק מהסטודנטים מתייחסים לסוגיות שעולות בכיתה, כמו אמירות בעייתיות שנאמרות על-ידי חבריהם לכיתה, והמרצים לא מגנים אותן. הדילמה של תגובה ראויה לטעות שנאמרת על-ידי תלמיד היא מורכבת, גם בלי קשר לסוגיות של גזע. המרצה הוא בעל-הכוח, ותלמיד יכול להיפגע מביטול הדעה שלו. המרצה הטוב יידע איך לקשור את דבר-השטות שנאמר אל-תוך דיון מועיל, מבלי לפגוע בתלמיד אך מבלי להטעות את שאר הכיתה כאילו הדברים האחרונים מקובלים עליו. אך אם מרצה מרגיל עצמו לטכניקה כזו באשר להערות שונות הנוגעות לדיסציפלינה שלו, נוצר קושי חדש כשנאמר דבר שאיננו נוגע לתחום, והוא משקף בורות ודעה קדומה. האם המרצה יחמיר את המצב אם הוא יאיר את הנקודה הזו? אולי שתיקה קלה של מבוכה וחזרה לסדר ההרצאה ישדר שאלה דברים שאינם ראויים אפילו לתגובה? אבל מצד שני, הם נאמרו בחלל החדר, ואולי הדבר הנכון הוא להוקיע אותם, ושהתלמיד שאמר אותם יסבול מבוכה קלה, אבל יידע שהוא ייתקל בתגובה כזו בכל פעם שהוא יביע דעה כזו בציבור. לבסוף, ישנו חשש שהתלמיד לא יהיה נבוך אלא יוסיף ויצדיק את העמדה שלו, עד שהסיטואציה תתלקח.

בנוסף לדילמה הזו, יש לי גם דילמה כמרצה ליהדות. מתוך רצון לעודד חשיבה ביקורתית על הדת, אני מעיר הערות שמתייחסות לפרקטיקות או תיאולוגיות שונות בתוך הקשר פוליטי-היסטורי-חברתי מסויים. התעורר אצלי חשש שתלמידים אינם מבינים שזוהי רק דוגמה (שעולה מכיוון שהקורס נקרא "מבוא ליהדות"), וחושבים שהיהדות היא כזאת, שהיא התעצבה לפי שיקולים של כח פוליטי, מעמד, וכסף (שוב הכסף), במקום להפנים שזה תרגיל מחשבתי שאפשר (וצריך) להחיל על כל מסורת, ועל כל אידיאולוגיה.

הכללים המקדימים: קודם שהשיחה החלה, הוצגו כללים לדיון ב"מרחב בטוח". דגש על אמירות בגוף ראשון ולא בגוף שני, הימנעות משיפוטיות, לאפשר לכל אדם להביע את הדעה שלו ולסיים את דבריו, גם אם הם אינם מקובלים עלינו.

אני נוטה לחשוב שהשיחה הייתה מתנהלת באווירה נעימה גם ללא הכללים האלה, ושאם היו אנשי-מדון או גזענים במוצהר השיחה הייתה גולשת לויכוח למרות הכללים. הצגת הדברים בצורה מלאכותית כתנאי מקדים צרמה לי. ניסיתי לחשוב במה הנטייה האמריקאית הזו להציג כללים לאירוע קודם שהוא מתקיים שונה מההתנהלות הגרמנית לפי חוקים (הפסול שבסטריאוטיפים איננו מכחיש קיומם של מנטליות ומאפייני תרבות. אמנם דיבור עליהם בקצרה ושטחיות נשמע כמו סטריאוטיפ, ואני מודע לבעייתיות של הדברים, אבל גם אינני רוצה לנהוג כצבוע פוליטיקלי-קורקט כאילו שהמאפיינים האלה אינם ידועים או ניתנים להבחנה במעבר מתרבות אחת לאחרת).

דומני שההבדל המרכזי הוא שבתרבות הגרמנית כללי ההתנהגות האלה נתפסים כחוקים, וככאלה הם תקפים תמיד, בעוד שכאן מדובר בכללים אד-הוק, שיתקיימו רק לצורך השיחה הזו. הצגת כללים של התחשבות באחר וכיבוד דעה אחרת כאירוע יוצא-דופן שיימשך לזמן מוגבל היא זו שהפריעה לי. הכללים עצמם משקפים שכל ישר ואינם מציקים לי, אז מדוע יש צורך להציג אותם כמאמץ מיוחד לצורך השיחה הזו? אפשר לנטות חסד למארגני האירוע ולטעון שבשל המפגש הטעון ראוי להזכיר מראש כמה כללים של שכל ישר, כאמצעי-מנע להתלהטות אפשרית של הרוחות. אבל נראה לי שהכללים מוצגים כיוצאי-דופן כי ההתחשבות באחר מנוגדת לאתוס האמריקאי של זכויות הפרט והחירות (ובמיוחד חופש הדיבור בהקשר זה), שהכללים מוצגים כהשעיית המצב הטבעי לצורך הדיון. האתוס הליברלי שמשוקע במסד התרבות הפוליטית של ארצות-הברית הוא אחד הדברים שאני הכי מעריך ומכבד כאן, אבל מתוך הנטייה הסוציאל-דמוקרטית שלי, הפרשנות של הליברליות כדאגה לעצמי על-פני האחר, כמו גם התוצאות הפוליטיות של מנטליות כזאת (בדיון על כלי-נשק ובהבנייה הכלכלית) מפריעות לי, גם כאשר הן מופיעות במקרה פעוט של שכל ישר. גם בתוך דיון על זרות, חווית הזרות אינה נעלמת.

 

****

– ועכשיו שהסכמת לשוב ולשתף במחשבות בלתי-מלוטשות, האם אפשר לבקש הערה פוליטית על ענייני היום?

– אומר רק זאת: כמעט כל ידיעה על שטייניץ לוותה בתגובה של לשכת ראש-הממשלה. ההיקסמות מלפיד מובילה לכך שלשר האוצר יש פרסונה עצמאית, כביכול בלתי-קשורה לראש-הממשלה. מבחינת מדיניות אינני רואה הבדל בין לפיד, שטייניץ ונתניהו, וההבדל מסתכם – כמו תמיד בפוליטיקה החדשה – בייצוג התקשורתי בלבד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

7 מחשבות על “מחשבות בעקבות מפגש על גזענות בקמפוס

  1. שלום אריה. אלו אבחנות מוכרות לי ומעניין לקרוא אותן אצל מישהו אחר. שתי הערות. בתחום שלי מדברים לעתים קרובות על "אינדו-אמריקה" ועל "אפרו-אמריקה" ו"אפרו-לטינו-אמריקה" וכדומה. כתגובה לאותה אשליה ש"גזע" הוא משהו שיש רק למיעוט ושהכלל הם "לבנים" ישנו גם טרנד בן כמה שנים לדבר על ,אירו-אמריקה" ועל "אירו-אמריקאים." ההערה השנייה היא שהופתעתי מכך שבתיאור שלך לא מסתיים הדיון בכך ש"גזע" הוא קטגוריה המובנה בצורה חברתית ואין לה ממשות ביולוגית. שזו תולדה של שיח מפלה, ואין די בניסיון להתייחסות האובייקטיבית אליו. יש להכיר במלאכותיות שלו.

  2. תודה, אורי. לא שמעתי שימוש בביטוי "אירו-אמריקאיים", ובקריאה ראשונה אף התבלבלתי כאילו מדובר באותם אמריקאים שמוצאם מאירלנד… מעודד לדעת.
    לגבי ההערה השנייה: אולי אני חושף את הבורות שלי כאן, אבל האם לא נכון לראות בגזע הבנייה ביולוגית בלבד (הבדל בגוני העור, צורת העיניים וכו'), ואילו הבעייה עם גזענות היא הקישור (המלאכותי והשקרי) בין הממשות הביולוגית הזו לתכונות וכישורים?

  3. כשנדרשתי פעם למלא באיזה טופס מאיזה "גזע" אני כתבתי there is no such thing as race unless you are a racist כי גם אני הבנתי שלפחות על פי המדע אין באמת כבר דבר כזה – גזע. לכן מי ששואל מאיזה גזע אני סביר להניח שהוא מחלק את האנושות ל"גזעים", ובמקרה של הטופס ההוא היו חמישה או שישה גזעים לכל היותר שלפחות שניים מהם קיקיוניים מבחינה כמותית (בני איי הוואי אם אני זוכר נכון), לכן הוא גזען, גם אם אין לו כוונה להפלות "גזע" אחד על פני השני. אולי האמירה שלי יותר טובה כסטיקר מאשר תיאור מדעי וברור שרבים מזדהים וחיים את חייהם על פי איזשהו "גזע" שחוקר או גזען כלשהו הצמידו להם לפני מאות שנים ולכן יש גם יש דבר כזה "גזע", לצערנו או פשוט כמשהו שיש להתמודד עם המורכבות, ההסטוריה והעתיד שלו. אהבתי את ההבחנות השונות שלך לגבי "האדם הלבן" (מרוב מרכאות לפעמים אי אפשר לכתוב משפט) ובכלל אהבתי את הבלוג ואף פעם לא יצא לי להגיד אז הנה, תודה.

    • תודה רבה על המילים החמות.

      גם אני שונא את מילוי הטפסים הללו, גם בשל המהותנות המובלעת בהם שהתייחסת אליה, אבל גם משום שאני מרגיש שהתיאור שלי כ"גבר לבן" בארה"ב, מפספס צדדים של "diversity" שאני מביא איתי לקמפוס (כלומר, משהו בי מתעקש שיש לי "גזע"). עם זאת, הטפסים האלה נועדו לאפלייה מתקנת, ומתישהו הבנתי שבסירוב שלי למלא את הטפסים יש גם צד אינטרסנטי – היות שאני מופיע בהם כגבר לבן, הפעולה היחידה שלהם תהיה לרעתי.

      • שמעתי שהטפסים האלה הם לאפלייה מתקנת, מקווה שזה אכן יביא תיקון. אגב אני רוצה להיות אפילו עוד יותר קטנוני – מעולם לא פגשתי באדם לבן. כמה מבני משפחתי הם לבקנים וגם הם לא לבנים, יותר ורדרדים בצבע העור. גם אדם שחור זה מחזה מאוד נדיר, מי שנהוג לכנות שחור הוא לרוב חום כהה ומי שמתהדר בכינוי לבן הוא לרוב חום בהיר. קטנוניות קטנוניות אבל אם מאות שלמות של שנים בהיסטוריה האנושות חיה תחת הטמטום הזה של חלוקה לצבעי עור אז לפחות יש לדייק בעניין, אולי דיוק יתר יביא לתיקון המיוחל. קל להתפלסף על כך כ"גבר לבן" כמובן שלא נאלץ להתמודד עם המקרים שציינת.

        • 🙂 יש סצינה מעולה בסרט מלקולם איקס על השדה הסמנטי והסימבולי של המילים "לבן" ו"שחור". חלק מהסיבות קשורות לשם. אבל גם יין לבן איננו לבן, ואין זו תופעה נדירה לשפה שמילה משמשת לסימון תופעות שונות בהקשרן, גם אם אפשר למצוא סיבות שמלכתחילה השתמשו במילה זו או אחרת. המילה מסמנת קבוצה מסויימת, שברור לכולם למי היא מתייחסת ובכך היא ממלאת את תפקידה, בלי קשר לדיוק התיאורי שלה.

          • צודק לא חשבתי על זה ככה. מה שכן אני גם, בייחוד כמהגר פה, נזהר מאוד ופעמים רבות חש אי נוחות מחשש שאפגע ברגשות של מישהו בנושא הזה שטרם הבנתי אותו (הספר האוטוביוגרפי של אובמה עזר לי אבל כנראה לא יותר מדי) . לדעתי צריכים לתת מדריך ממשלתי רשמי לענייני גזע ונימוסין לכל מי שמקבל ויזה לארה"ב או גרין קארד

סגור לתגובות.