יהדות, ציונות וישראליות: היפוך היוצרות בין מדינת-לאום לתנועה לאומית

מזה שנים אני מחזיק בעמדה נגד קיומה של הסוכנות היהודית, בהיותה גוף לא טבעי במערך השלטוני בישראל, שבאופן פרדוקסלי חותר תחת המטרה הראשית של הציונות, שהיא טרנספורמציה של העם היהודי מ"עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", למדינת לאום נורמטיבית. ובעמדה הזו מצויה סתירה שלא השכלתי לעמוד עליה: העמדה הפוסט-ציונית שלי גורסת שהציונות נכשלה בטרנספורמציה הזו, ולכן עליה לחדול. לכל הפחות, עליי להסכים שמוסדות הציונות רשאים להמשיך לנסות, גם אם אני עצמי בדעה שאין כיום שום תקומה לרעיון של העלאת מרבית הפזורה היהודית לארץ. זאת אף זאת: בלי קשר לזכותה של הסוכנות לנסות להגשים את הציונות עד תומה, אם אני רואה בה נסיון כושל (מבחינת השגת מטרותיה, ובלי קשר להישגים המופלאים שלה בנפרד), הרי שאין לי ביסוס לטרוניה כנגד הסוכנות שחותרת תחת המדינה הנורמטיבית, כאשר המצב הנתון איננו המצב הנורמטיבי הגמור שהציונות כביכול ייחלה לו. במילים אחרות, בעמדה שלי מקופלת הנחת-יסוד ציונית, למרות שחשבתי שאני פוסט-ציוני (אין בזה כל חדש אצלי, כמובן). ההתרה הבסיסית לפרדוקס תטען שהעובדה שהציונות נכשלה ביעדיה אין פירושה שישראל איננה יכולה (וצריכה!) להפוך למדינת-לאום נורמטיבית, ושהמשך קיומם של מוסדות טרום-לאומיים הם אנומליה שפוגעים בתהליך הזה.

אבל למרות שניתן להתיר את הפרדוקס בעמדה שלי בקלות יחסית, נראה לי שעדיין יש בו עניין מהותי שקורא לי לחדש את היחס שלי ללאומיות. אין כל חדש בעמדה שפוליטיזציה של רעיון מופשט פוגמת בו, ויוצרת מכניזמים של כוחות שמשמרים את עצמם במקום לפעול למען הרעיון. הדוגמאות המובהקות בעניין הם הלאומיות והסוציאליזם, אבל אין סיבה לחשוב שאידיאולוגיות המאדירות קבוצה גדולה הן פגיעות יותר לניצול הרעיון לטובת מוסדות וכוחניות מאידיאולוגיות אחרות. כפי שהערתי בעבר, אידיאולוגיות של אינדיבידואליזם וקפיטליזם נוצלו כך לא פחות מהאידיאולוגיות הקבוצתיות (עם דוגמה חריפה המופיעה בפרברסיה המיוחדת בשיטה האמריקאית שבשם הדאגה לפרט מעניקה להיפוכו בדמות התאגיד סטטוס של יחיד).

כיוון שכך, הכשל הבסיסי באידיאולוגיות לאומיות הוא הציפייה שהמדינה תשרת את הלאום ותבטא אותו באופן הטוב ביותר. ההבחנה בין התנועה הלאומית למדינת-הלאום מאפשרת לראות בעליית הפשיזם לאו דווקא את התוצאה הבלתי-נמנעת של הלאומיות עד כדי האחדה ביניהם, אלא דווקא בליעה של הלאומיות הרומנטית המקורית על-ידי מנגנוני המדינה לטובת עצמם באופן המנוגד לטובת הלאום. אינני אומר את הדברים כדי להגן או להצדיק על הלאומיות כאידיאולוגיה, וגם בעובדה שאידיאולוגיה מופשטת היא יפה יותר כל עוד לא נכנסה לתוך מנגנונים של כוח שיאפשרו לממש אותה אין כל חדש ("אני מסכים איתך, מארג', באופן תיאורטי").

אבל ההבחנה בין התנועה הלאומית בקבוצה מסויימת לבין מדינת-הלאום של אותה קבוצה מאפשרת להבחין בין מדינת ישראל לבין הלאום היהודי, שלמרות שהגדרתו כלאום איננה פשוטה כלל ועיקר, עדיין פועל למען האינטרסים שלו כעם באופן שנפרד ממדינת-הלאום שלו. פעילויותיה של הסוכנות מתאפיינות בשתיים: תמיכה במדינת ישראל ובפרוייקטים שונים שלה, יצירת קשר בין היהודים בישראל ליהודים בעולם. הראשונה יוצרת את הרושם שהסוכנות היא גוף בלתי-טבעי (חיצוני לממשלה, אך תומך בפעולותיה), והשניה נדמית כתלושה מבחינת הפרוייקט הציוני המקורי. אבל כל אחד ממוקדי הפעילויות הללו מסתבר טוב יותר כשאני מפסיק לבחון אותו כישראלי השואף למדינת-לאום נורמטיבית, ובמקום זאת חושב עליו כפעולות שנועדו לשרת את האינטרסים של הלאום היהודי בכללו ולא של מדינת-הלאום היהודי, שהיא רק אחד מן הסלים שהעם הפקיד בו את היקר לו.

לתובנה זו יש השלכות גם לאופן שבו יש לראות את תמיכת הקהילה היהודית בגולה (ובארה"ב בעיקר) בישראל.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

5 מחשבות על “יהדות, ציונות וישראליות: היפוך היוצרות בין מדינת-לאום לתנועה לאומית

  1. אריה שלום,
    אילו הסוכנות היהודית היתה פועלת אך ורק למען יהדות התפוצות, הייתי מסכים עם מסקנתך (למרות הבעייתיות הרבה שמימון גוף זה נעשה ממשלמי המיסים, שאינם כולם יהודים).
    ואילו הסוכנות היהודית היתה רק גוף שמאפשר ליהודי התפוצות לתרום למדינת ישראל, גם אז הייתי מסכים עם מסקנתך.
    אלא שלמרבה הצער הסוכנות היהודית היא יותר משני אלה יחד. היא מאפשרת לממשלה לבדל בין אזרחיה על בסיס דת/לאום ולהפלות בהקצאת המשאבים (הקק"ל היא הדוגמא המובהקת), והכל תחת מצג שווא שלא המדינה הרשמית עושה זאת, אלא גוף פרטי שכביכול נתמך מכספי תרומות יהודים בגולה. לכן ההפרדה שעשית בין הסוכנות היהודית למדינת ישראל איננה נכונה. לא מדובר בגופים נפרדים; הראשונה היא בשר מבשרה של האחרונה.

  2. תודה רבה. זאת הייתה נקודה המוצא שלי, אבל (כדרכי) אני חושב וכותב יותר על הדברים העקרוניים מאשר ההשלכות בשטח. מבחינה מעשית אני מסכים איתך לגבי הבעייתיות בפעילות של הסוכנות (אבל דווקא משום שהיא איננה בשר מבשרה של המדינה, אלא במצב הביניים שהופך אותה לבעייתית יותר). השאלה התיאורטית שאני מעלה כאן היא מדוע זה נמשך, ומה ההשלכות שלו לגבי הבנת מדינת ישראל ואופני הפעולה בה. כרגיל, אם כי במידה גוברת בחלוף השנים, אינני מצפה מהכתיבה שלי לשנות מציאות, אלא לסייע לי להבין את המציאות ולהיטיב לתאר אותה.

    • נראה לי שאני לא יורד לסוף דעתך…
      ייתכן מאוד שאני סתם אדם חשדן, ציני, או מריר, אבל "השירות" המסוים הזה של הסוכנות בעיניי היא לעניות דעתי הרייזון ד'אטרה שלה. אם אתה מסכים איתי על כך, אז אני לא מבין מה הטעם בדיון עקרוני על הסוכנות במנותק מתפקידה זה להכשיר אפליה גזעית אסורה. בלעדיו, זו לא הסוכנות כי אם משהו אחר לגמרי.
      אגב, אילולא תפקיד זה יכלה הסוכנות להיות גוף ממשלתי לחלוטין או פרטי לחלוטין (המצבים הפחות בעייתיים לדבריך). מצב הביניים שכנגדו אתה יוצא הוא מן הסתם הכרחי כדי להכשיר את האפליה הממשלתית, כאמור, ולכן בגישתי אני לא רואה בזה מצב ביניים כלל וכלל.

  3. אני בעד דיונים עקרוניים, ולא פעם מגיע למסקנה שעקרונית יש הצדקה למשהו, הגם שבפועל נעשה בו שימוש נלוז. במקרה הזה, לא באתי להצדיק את קיומה של הסוכנות או לשבח אותה, אלא להבין את ההגיון שבבסיס קיומה. נראה לי שאתה אומר שאין זה ההגיון, אלא שהשימוש שלה ככלי עוקף דמוקרטיה לטובת פריוולגיות לאזרחים יהודים הוא-הוא ההגיון, ולא כפי שהצגתי.
    האפשרות שאני מציג איננה מוגבלת כאמור לתפקיד הסוכנות בלבד, אלא להבנת תנועות לאומיות כמשהו שחורג מהמסגרת המדינתית שלהן.

סגור לתגובות.