מבוא ללימודי דתות: פולחן, חלק א' – טקסים וגאולה, ידע ומעשים

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

סלינג'ר, פראני וזואי, מבחר קטעים

קאר ואייבנהו, "הדרך לישועה" (פרק 3 מתוך ספרם המשותף)

על טקסים והבנה בג'ייניזם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 68–71)

על קונפוציוניזם וטאואיזם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 107–117)

החיבור בין טקסים לגאולה מקביל לקישור שקבעתי באחד השיעורים הראשונים בין ידע והתגלות. בדתות אברהמיות מדובר בשני צירים מקבילים עם כיוונים הופכיים: הידע מגיע בצורת התגלות מלמעלה למטה, במסירה מן האל אל העולם. אל הגאולה שואפים בכיוון הופכי, במעשי צדקה או בקיום מצוות שנעשים מלמטה למעלה, מן המאמינים כלפי האל. התיאור הזה הוא סכמטי ומכליל, כמובן. לא בכל הדתות הצירים הללו מתקיימים בצורה מובהקת כזו, ואפילו במסגרת הדתות האברהמיות ניתן למצוא גיווני דיעות והוגים אינדיווידואלים שיציעו גישה אחרת.

אם להוסיף עוד אמירה סכמטית, בדתות מן המזרח הרחוק ניתן למצוא, בניגוד לדתות האברהמיות, נטייה בולטת יותר לידע שנובע מהאדם עצמו כלפי מעלה. ההארה הקשורה בידע שזוכה לה המאמין היא הדרך לגאולה, ולכן הגאולה איננה מושגת על-ידי טקסים ופולחן, אלא על-ידי לימוד. הקריאות לשיעור התמקדו ברעיון של למידה ומודעות בתור הדרך לגאולה, אבל מתוך הסתמכות על היכרות כלשהי עם הרעיון שהגאולה היא תוצר של שמירה מדוקדקת של מצוות המכתיבות את היומיום, או על-ידי התנהגות נאותה וישרה. בין אם בגירסה הלכתית קפדנית, או בתחושה עמומה שהחוטאים נשלחים לגיהינום והצדיקים זוכים לגן-עדן, זוהי תפיסה נפוצה ומוכרת בקרב הדתות האברהמיות.

ג'ייניזם היא דת שהתפתחה בהודו, ומפורסמת בהטפותיה לפציפיזם וצמחונות. נזירי הג'ייניזם מקבלים על עצמם חמישה נדרים: להימנע מאלימות, לדבר אמת, להימנע מגניבה, להימנע ממין, להימנע מרכושנות. למרות שכל אחד מהנדרים הללו תובע מעשים ממשיים, העקרונות שלהם מיוסדים על מחשבה. המטרה של הנדרים הללו היא להגיע לידע הנכון, לאמונה הנכונה, ולהתנהגות הנכונה. מבין שלוש המטרות הללו, רק השלישית מתייחסת למעשים. זאת, בניגוד לתפיסה המקובלת ביהדות שעולם המצוות מחייב לכשעצמו, כי זוהי ההתנהגות הנכונה. הלימוד הוא אחת המצוות, אבל לא לכל המצוות יש מטרה עליונה של הבנה, וחלקם מתבצעות לכשעצמן, לשם קיום המעשה כפי שהוא מצווה על-ידי האל.

אם יש לראות בקונפוציוניזם וטאואיזם דתות בכלל, או שמא אלה תפיסות-עולם / פילוסופיות שאך חופפות חלקית לפרקטיקות דתיות כלשהן (וכמובן, לעיון רוחני המשוייך לדת בקטגוריות של המודרנה המערבית), זו שאלה שמוטב להשאיר פתוחה כחלק מהעיון המשווה בדתות בקורס הזה. ההבדל ביניהם מוגדר בצורה גסה כהבדל שבין דואליזם למוניזם: כל אחת מהמסורות הללו שואפת ללמד דרך נכונה להתנהלות בחיים ולהגיע לאיזון, אך הקונפוציוניזם דוגל בתפיסה דואליסטית שמבנה את סדר העולם והיחסים בין הפרטים שלו על-פי מספר פרדיגמות של הפכים, בעוד הטאואיזם רואה בהגדרות הללו אשליות, וקורא למאמין לראות את האחדות של הדברים ללא פירוד. גישה זו מתאפיינת בעצם השם של הפילוסופיה: "טאו" פירושו דרך, אך המאמין (או שמא מוטב: התלמיד) שואף להשיג את הטאו. כלומר, השיח על הטאו כולל עולם סמנטי של יעד, אבל המשמעות של המילה עצמה היא "דרך". החמקמקות הזו מתומצתת בדברי הפתיחה של ספר הטאו דה צ'ינג של לאו-צה: "הטאו שניתן לדבר עליו, איננו הטאו הנצחי". כל פעולה של שיום והגדרה היא הגבלה מפרידה, שמוציאה את הדבר הספציפי מן הכלל האחדותי ובכך יוצרת אשליה. השאיפה להכרת האחדות הזו היא הדרך להארה וגאולה.

בפראני וזואי, סלינג'ר מציג שתי גישות סותרות לסוגיה זו, השואבות השראה מפילוסופיות מזרחיות, אך עדיין נטועות עמוק (במובן תרבותי ודתי גם יחד) במורשת הנוצרית שלהן. פראני מתלהבת מהספר "דרכו של צליין" ומנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך דיעה שהמעשה הטקסי ייצור את האמונה שתבוא בעקבותיו. היא נתקלת בשתי התנגדויות שונות מאוד לחיפוש הרוחני שלה. בסצינה הראשונה שקראנו, היא מספרת על הספר לחבר שלה, ליין. ליין עסוק באכילת רגלי צפרדעים ואיננו מתרשם מהספר שפראני מתארת לו. לקראת סוף הסצינה, רגעים ספורים לפני שפראני מתעלפת, הוא מתואר כשבע מהאוכל, ממתין לקפה, ומציע פרשנות אינטלקטואלית-פסיכולוגית לתפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו. ואז הוא אומר לה: "רק למקרה שאני אשכח לומר זאת, רציתי להגיד שאני אוהב אותך. הזכרתי את זה כבר?" (תרגום שלי מהזכרון). ליין מציג כאן שלל התנגדויות לרוחני: העיסוק בחומר ובקיום הגופני בלבד, מסומל על-ידי האכילה לשובע שלו. אינטלקטואליזציה ורציונליזציה שמכחישה את הרוחני מוצגת מפיו מפורשות. לבסוף, הוא נושא הבטחת-שווא של אהבה ואושר. חוסר-העניין שלו בדבר שכל-כך מלהיב את בת-הזוג שלו מטיל ספק באהבה ממשית שהוא חש כלפיה. כמעט ניתן לחוש אצלו זלזול בפראני. אבל הוא אומר שהוא אוהב אותה כי כך חברים אומרים לבנות-זוגם. בדרך זו, סאלינג'ר מראה כיצד ליין בו-בזמן שהוא מתנגד לפילוסופיה שעומדת בבסיס "דרכו של צליין", מקיים אותה במישור חילוני-פרטי. למרות שהוא איננו מאמין במילים עצמן, הוא אומר לפראני הצהרת אהבה באופן טקסי, מתוך תקווה שהאמירה תביא בעקבותיה את האהבה. ההתנגדות השנייה שפראני נתקלת בה מגיעה מצד זואי, והיא חריפה הרבה יותר מהאדישות של ליין לרוחני, וכן בעלת-תוכן יותר. זואי מאשים את פראני שהיא איננה מתפללת לישו, אלא לדימוי שהיא יצרה לו מעירוב של הברית החדשה ותורות מזרחיות. יתר על כן, הוא מאשים אותה בסדרה של מטרות זרות של התפילה, שאיננה נעשית לשמה: העניין שלה ב"דרכו של צליין" איננו מכוון לישו או לאמונה כלל, אלא ליצירת קשר לאח הבכור לבית גלאס שהתאבד, סימור. בנוסף, החיפוש שלה אחר התפילה הבלתי-פוסקת נועד לספק לה חוויה מיסטית, שלווה ואושר. המאמץ שלה לאבד את עצמה במשהו גדול יותר, ולהמית את האגו של עצמה, מתכחש להכרח של האגו ולטוב שבו, ונוטף מהתחסדות וצדקנות. לבסוף, הוא טוען שאל לה להתפלל לישו שהיא איננה מבינה – מעשה כזה הוא חסר-טעם. רק אם תבין אותו באמת, לתפילה שלה תהיה ערך. ההבנה האמיתית הזו, טוען זואי, כרוכה בהכרה שישו ביקש ללמד שאלהים נמצא בכל מקום, בתוך כל אחד.

הגישה של זואי הפוכה לחלוטין לגישה שפראני הציגה מתוך "דרכו של צליין". בניגוד לטענה שלמעשה הטקסי יש ערך רוחני משל עצמו, גם כאשר הוא נעשה ללא אמונה וללא הבנה, זואי טוען שאין שום ערך למעשה נטול-ההבנה. הויכוח הזה בין שתי הדמויות הללו מייצג גישות שונות הקיימות בתוך דתות רבות. גם אם מסורות מסויימות נוטות להאדיר את ההבנה על-פני המעשה או את המעשה על-פני ההבנה, אין מסורת שדוחה לחלוטין את אחד ההיבטים הללו, והמתח על הקדימות שלהם עודנו עומד.

הפרק של קאר ואייבנהו נבחר, בדומה לפרק של סמית בשיעור שעבר, כדי לחשוף את התלמידים לעבודת המחקר המתקיימת במוסד שלהם (קאר מלמדת נצרות ופילוסופיה של הדת במחלקה שלי). אבל הספר מאפשר להעלות גם נקודה מתודלוגית חשובה לגבי מבט משווה על הדת: החשיבות של מחקרים משווים טמונים בנקודות הדמיון והשוני שבהם גם יחד. במקרים בהם מדובר בשתי מסורות שקיימו ביניהן מגע היסטורי, ההשוואה יכולה ללמד על מקורות השראה והשאלה שתרמו להתפתחות מסורת מאוחרת יותר. במקרים בהם אין קשר היסטורי כזה (כמו במקרה של פילוסוף דני מהמאה ה-19 והוגה טאואיסטי מסין של המאה ה-4 לפני הספירה), ההשוואה יכולה לשרת נקודת מבט פנומנולוגית על תופעות כלל-אנושיות, או לחלופין להוות תרגיל שבו על-ידי ההשוואה מתבררות ומתחדדות סוגיות בהגות או בתרבות של כל אחת מן המסורות המושוות. היתרון האחרון הוא זה המצוי במחקר הנוכחי: במבט ראשון, הדגש של קירקגור על אמונת-היחיד ועל אמונה המבוססת על הבנה שהיחיד מגיע אליה בכוחות עצמו, עשויה להישמע באופן שטחי כבעלת נופך של תורות מן המזרח הרחוק המטיפות להארה. אך דיון בקירקגור על רקע רעיונותיו של ז'ואנגזה מבליט הבדל מהותי: קירקגור איננו יכול לקבל אמונה בהארה שנובעת לגמרי מתוך היחיד (ושכיוונה הוא מלמטה למעלה). בקבלו את תורת החטא הקדמון האוגוסטינית, הוא מחוייב לראות את האדם כפגום ומוגבל ולכן גם נעדר שליטה מוחלטת על גורלו. קאר טוענת שבראייתו של קירקגור, ההבנה והאמונה של האדם אינן יכולות להתרחש בעצמן, והן דורשות מרכיב נוסף והוא החסד שהאל שופע מלמעלה. רק האל יכול ליצור את הנסיבות שיאפשרו לאדם לעלות במדרגות האמונה, אך בנוסף לאל המאפשר, דרוש הצעד הפעיל של המאמין. זהו תיאור כמעט דיאלקטי של תהליך האמונה, ובכל מקרה דו-כיווני, באופן ששונה מאוד מרעיונותיו של ז'ואנגזה. למשל, אחד הסיפורים שאייבנהו מביא מתוך כתביו של ז'ואנגזה, מתאר התפתחות רוחנית של מאמין, שמתבטאת בשיכחה ונטישה של מושגים. ראשית הוא שוכח את החסד והצדק, אחר-כך הוא שוכח טקסים ומוסיקה, ולבסוף הוא מודיע למורה שלו שהוא מסוגל לשבת ולשכוח הכל. כשהמורה שומע זאת הוא אומר שהוא רוצה להפוך לתלמידו. עבור ז'ואנגזה, ההארה איננה נמצאת במקום אחד, ובוודאי שאיננה תלויה בהייררכיות בעולם. מי שמגיע למדרגה גבוהה יותר, ראוי להיות מורה, וגם מורה יכול ללמוד ממנו. קאר ואייבנהו חותמים את הדיון בהדגשת הדמיון בין הגישות למרות ההבדלים. העובדה שניתן למצוא מקבילות בין קירקגור לז'ואנגזה היא מרתקת בעצמה, בהיותו אחד ההוגים הנוצריים שהדגישו מעל לכל את חשיבות האמונה הפרטית, תוך מיאוס הדת הממוסדת המתבטאת בקהילה הכנסייתית וטקסיה. אף כי אין מסורת שדוחה את החשיבות של ידע או מעשים, נראה שהדגשת אחד הצדדים הללו כדרך לגאולה נעוצה בהפחתת החשיבות של הצד השני. יתר על כן, למרות שלימוד והבנה יכולים ואף נעשים בדרך קהילתית במסגרות רבות, נראה שהמצדדים במעשים, נזקקים ומדגישים את הקהילה, בעוד המדגישים את ההארה וההבנה, פונים לאינדיבידואל. בשיעור הבא נמשיך את הדיון בפולחן, ונקרא גם מתוך דברי קירקגור עצמו, במקום דברים עליו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “מבוא ללימודי דתות: פולחן, חלק א' – טקסים וגאולה, ידע ומעשים

  1. שכחתי לספר שעוד התנגדות שפראני נתקלת בה מגולמת בדמות של מרצה למדעי דתות ששנוא עליה, פרופ' טאפר. למרות שהוא מלמד דתות, השיח שלו הוא אינטלקטואלי לגמרי, חף מכל רוחניות. הזכרתי זאת בכיתה, ואמרתי שאם אני עושה את העבודה שלי נכון, לפחות חלק מהתלמידים אמורים לחוש בתסכול דומה בשלב זה של הקורס. ראוי לומר בשיעור על "ידע לעומת מעשים" שהשיטה האקדמית היא אכן שכלית, ולכן אין לי יכולת או כוונה להעביר בצורה אותנטית את כל ההיבטים שיש לדעת על דת בקורס הזה, ובייחוד אלו החוויתיים. חלק ממה שיש לדעת על דת נשאר מחוץ לכיתה, וכל תלמיד צריך להכריע בעצמו אם לחוות התנסויות כאלה אם לאן.

  2. פינגבק: כיצד ללמד מבוא ללימודי דת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.