מבוא ללימודי דתות: מקומות קדושים

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

הרודוטוס, היסטוריות 1, 181 – 184 (על הזיגוראט).

מלוויל, קלארל, חלק א, שירים 5 ("קלארל"), 12 ("סליו") ו-13 ("הקשת")

עמיחי, "תיירים"

על החאג' באסלאם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 223 –224). אפשר לקרוא גם אצל דה-בליג, "במקדש העליון"

מרקוס י"א

סמית, "כיצד לבנות מקומות עם מילים" (בספרו דת, תרבות ומקום מקודש, עמ' 1 – 25)

בתיאור הזיגוראט של המזרח הקדום, הרודוטוס לוכד בכמה שורות בודדות מספר יסודות מרכזיים לכל מקום מקודש. זאת, למרות שהתיאור איננו נשען על חוויה אישית או מראה-עיניים, אלא על סמך עדויות של אחרים. כפי שהוא מציין, הוא מביא את הדברים מפי הכשדים, ובאותה נשימה מוסיף שהוא איננו מאמין להם. תיעוד מפורט של מסורות מפי אחרים בתוספת ספקנות ותובנות משל עצמו הם המאפיינים הבולטים של כתיבתו שפרסמו אותו בתור ההיסטוריון הראשון. ראשית, גובה הזיגוראט מכוון לחלוש על הנוף של העיר, ומציב אותו באופן מוחשי וסמלי במרכז החיים. מי מבין הקוראים שביקר אי-פעם בדגם ירושלים בימי בית שני (שהיה בעבר במלון הולילנד, וכיום נמצא במוזיאון ישראל, סמוך להיכל הספר), יוכל בקלות לראות את הדמיון. כל גודלו של הדגם, על שלל הבתים והפרטים המופיעים בו, ממחיש דבר אחד: הפאר והגדולה של המקדש המודגשים ביתר שאת ביחס לשאר העיר. שנית, התיאור שהרודוטוס מספק של ספסלי הישיבה שנבנו למען העולים במעלות המקדש משמש עדות טקסטואלית לדבר שידוע גם מתגליות ארכיאולוגיות: ריבוי המדרגות בדרך למקדש, שלצד המאמץ שהוא דורש מן המאמין גם מספק תחושה של עלייה עד השמיים. מקדשים רבים נתפסו כ"אקסיס מונדי", ציר שמחבר בין העולם הזה לעולמות עליונים, והתיאור המשולב של מדרגות ומגדלים בהרודוטוס מרמז לנו שאת המגדל אשר ראשו בשמיים שביקשו אנשי בבל לבנות לפי המסופר בבראשית י"א מוטב לדמיין כזיגוראט, ולא כספיראלות המופיעות אצל ברויחל ודורה.

לבסוף, הרודוטוס מספר שהכשדים האמינו שהאל עצמו מבקר במקדש ונח בכס המיוחד שהוצב שם עבורו. רעיון המקדש כמשכנו של האל בונה מתח עם מספר תפיסות של האל, שאינן בהכרח רלוונטיות לתפיסות אליליות במזרח הקדום, אך מתקיימות לצד קיומם של מקומות מקודשים כיום. בראש ובראשונה, העובדה שהאל שוכן במקום מסויים סותרת את היותו נוכח בכל מקום, כפי שנגזר מהיותו כל-יכול וכל-יודע. אם הוא שוכן במקדשו, הרי שהוא איננו נמצא במקום אחר באותו רגע. אם כדי להיות קרובים יותר אליו, להביא בפניו בקשה או להתפלל בפניו תפילה נדרשים לבוא למקום מסויים, הרי שאין זה נכון ש"לית אתר פנוי מניה". מה המשמעות של תחיבת פתק בין אבני הכותל, אם אלהים שומע תפילה בכל מקום?

חלק מן התשובות לשאלות הללו דורשות שינוי נקודת מבט, כך שהמקום איננו מקודש בשל ערך מיוחד המקופל בו, והאל איננו נמצא בו יותר מבמקומות אחרים, אלא שלמעשה הקהילתי-פרפורמטיבי של התייצבות משותפת במקום מקודש יש ערך רוחני שהוא המעניק את הקדושה למקום. במילים אחרות, אותה דילמת אותיפרון שהועלתה ביחס למעשי צדקה או חסידות, אותה דיכוטומיה נומינליסטית/ריאליסטית שהועלתה ביחס לחלוקות טומאה וטהרה, עולה גם ביחס למקום המקודש.

בביקורת שכתב ניקולס דה-בליג על תערוכה במוזיאון הבריטי בנושא החאג' המוסלמי, הוא מזכיר שהשלטונות הסעודים מחשיבים קידוש של מקומות לעבודת אלילים, והשתמשו בטענה זו כדי להסיר מתחם קבורה של כמה קרובי-משפחה של מוחמד, וכן כדי להרוס את ביתה של אשתו הראשונה של מוחמד. השלטונות עשו זאת במסגרת הרחבת העיר והתאמתה לקליטת מספר התיירים הגדול, אך עצם המעשה עומד בניגוד לחשיבות שהחאג' תופס באסלאם. את המתח הזה אפשר להתיר אם רואים את הקדושה לא במקום, אלא במעשה: החאג' הוא קדוש משום שהוא מצוּוֶה, והמאמין מגיע למעלה רוחנית גבוהה יותר על-ידי מימוש המצווה. קיום המצווה בנפרד, ונטילת חלק במאמץ הקהילתי-הבינלאומי המשותף הם שמעניקים תוקף למעשה, ולא נגיעת הגוף במקום מסויים, או בחומר מסויים (אדגיש שאני מציג זאת כעמדה אפשרית, כדי להבהיר את ההבדל הקונספטואלי בין מקום קדוש למקום מקודש, ואינני טוען שזו גישה שמבטאת את הלך-הרוח של עולה-הרגל המוסלמי הטיפוסי).

גישה אחרת, גם אם היא מקיימת חפיפה חלקית, ניתן למצוא ב"קלארל" של הרמן מלוויל. זוהי השירה האפית הארוכה ביותר בספרות האמריקאית, והיא מונה מעל 15,000 שורות (קראתי כאלה הסופרים 16,000 שורות ואחרים הסופרים 18,000, והחלטתי שלא לברר את העניין בעצמי). מלוויל חיבר את היצירה בעקבות ביקור שהוא עצמו ערך בארץ הקודש ב-1856, ופירסם אותה כשני עשורים מאוחר יותר. גיבור היצירה, קלארל, הוא פרח כמורה שאמונתו מתרופפת ונוסע לארץ-הקודש במטרה לחזק אותה. המפגש המוחשי עם המקומות בהם התהלך ישוע יוצר הנכחה חומרית של האמונה הרוחנית. בשיר הראשון מהשירים שנבחרו לשיעור קלארל רואה את עצמו כישוע שמגיע למקדש בפעם הראשונה, בו-בזמן שהוא רואה את הסצינה בעיני רוחו. הנוכחות הגופנית במקום מחיה את הסיפורים לכדי מציאות ונוטעת אותם בהקשר שאפשר להאמין בו. כמובן, הצורך בראיה מוחשית לצורך אמונה באל מטאפיזי היא אחת הסתירות הנפוצות ביותר בדת (שנגענו בה גם דרך האשמותיו של האינקויזיטור של דוסטוייבסקי כלפי ישו), ועיקרה מגולם בפרקטיקה של מקום מקודש.

החוויה של קלארל מוליכה אותנו אל ביקורו הראשון של ישוע עצמו במקדש, לפי המסופר בפרק י"א של הבשורה ע"פ מרקוס. ישוע מגיע לירושלים לפנות ערב, וכשהוא מגיע לאיזור המקדש כבר חשוך, והוא עוזב וחוזר למחרת. כשהוא נכנס בפעם השנייה, הוא מזדעזע מכל דוכני המסחר שבאיזור, מתחיל להפוך אותם ולצעוק כנגד העושק והגניבה. זהו דימוי חזק לגבי תפקידה והורתה של הנצרות, כצומחת מתוך היהדות אך דוחה את מוסדותיה וחוקיה. אך לענייננו, סיפור זה מתמצת תופעה ידועה מאוד לגבי מקום עלייה-לרגל: התמונות יפות יותר מן המציאות. מקום שהוא איקוני, בין דתי ובין אם לא, מקבל משמעות מיוחדת בלב אדם, הנושא אליו עיניים ומצפה לחוות התעלות רוחנית מיוחדת לכשיבקר שם בעצמו. ברגע הביקור, החוויה איננה דומה למה שהמבקר ייחל לה, אם משום היומיומיות שלה, אם משום פער בין מה שתיאר לבין האופן בו המקום נראה בפועל, ולא פעם משום שהעומס הרגשי שהצטבר ונקשר במקום זה איננו מצליח להגיע לפורקן נוכח הפיזיות השותקת, העובדתית והפשוטה של המקום. אפשר לחשוב על מקומות רבים וכמה מהדוגמאות האלה עלו בכיתה: פסל החירות, ביקור במעבר החצייה שמול אולפני אבי רוד, גשר הזהב, המונה ליזה במוזיאון הלובר, גראונד זירו של מגדלי התאומים. בקרב משתתפי המסעות לפולין יש לא-פעם התעסקות בשאלה מי בכה באושוויץ, ומי לא בכה באושוויץ. הריטואל כל-כך ידוע, שלעתים זה שלא בכה באושוויץ מצליח להביא לפורקן המשמעותי ביותר, בשיחה על היעדר הבכי ומשמעותו, מה המשמעות (וחוסר-המשמעות) של המקום, מה פשר הפער בין הציפיות למה שיקרה באושוויץ, למה שקרה בפועל. אבל נחזור לדוגמה שמחה יותר: מעריץ הביטלס העומד על מעבר-החצייה של אבי רוד. הוא יודע שהוא אמור להתרגש, ושממש כאן עמדו לנון, סטאר, מקארטני והאריסון כשהצטלמו לתמונה המפורסמת כל-כך. אבל כעת הם אינם כאן, והנוכחות במקום שהיו היה נסיון להתקרבות אליהם, שממחיש את המרחק הרב. אם יחלוץ נעליים ויצטלם באמצע הכביש יחף, אולי יצליח לחוש מעט יותר. זהו המימד הפרפורמטיבי של העלייה לרגל. אבל אולי גם אז לא יחוש דבר. אולי האדישות היא מנגנון הגנה שהנפש מפתחת, משום שהיא איננה מצליחה להכיל את גודל הרגע, ומסרבת להכיר בחד-פעמיות שלו, שלא תשוב. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהמאמין יכול להרשות לעצמו לראות את הכעבה או לראות את המונה ליזה, ולהתרגש פירושו גם להודות בכך שזה עומד להסתיים, ושוב לא יחזור.

ההקבלה בין חוויה דתית של מקום מקודש למוקד עלייה לרגל מבחינה תרבותית מהדהדת נקודה שהועלתה גם בשיעור שעבר: האופן שבו חוויות דתיות ורגשות דתיים מועברים ומתורגמים לתוך אפיקי תרבות חילוניים. כפי שאמרתי, ההקבלה הזו היא דבר שיש לתת עליו את הדעת משום שיש בו ללמד אותנו גם על האופן שעלינו לחשוב על דת, ועד כמה היא הבנייה נפרדת ושונה מתרבות באופן כללי; ומאידך, על המשמעות של תרבות חילונית שמבקשת ויוצרת אנרגיות דתיות. הפנייה לאוניברסליות מהדהדת מוטיב נוסף שנמצא ב"קלארל" של מלוויל: בעיני רוחו של קלארל, כל עולי הרגל לדורותיהם ולאמונותיהם מתמזגים בירושלים, והוא רואה מוסלמים ונוצרים, בודהיסטים והינדואיסטים עורכים מסעות מפותלים למחוז חפצם, והם כולם בתוכו, וכולם למולו.

עם זאת, אין לתת לנקודות הדמיון לשרטט זהות גמורה. ישוע שנכנס אל המקדש איננו כמו הנער שלא בכה באושוויץ, או מעריץ הביטלס שחלץ את נעליו במעבר החצייה. ניתן למנות שני הבדלים מרכזיים: הראשון נעוץ בתקופה, ולא בדת. בניגוד למעריץ הביטלס, אך גם בניגוד לחאג' בן-זמננו, לישוע לא היו שום כלים לדמיין את מראה המקדש ואת ההתרחשות סביבו. מן ההכרח היה שהמפגש עם המציאות יהיה שונה מן הדמיון שלו, וזוהי חוויה שונה לחלוטין מזו של המבקר במגדל אייפל וחווה את הפער בין הציפייה לביקור במקום מפורסם, לכך שהמקום מוכר לו מאוד, משום שראה אותו עשרות או מאות פעמים טרם שהיה שם. כאמור, תהליך זה יכול לחוות גם יהודי שמגיע לכותל בפעם הראשונה, או החאג' שמגיע למכה. אבל ההבדל השני נעוץ בעומקו של הרגש הדתי, שמתבטא בדבריו של ישוע. היות שמקום זה איננו רק סמל ומרכז תרבותי, אלא אמור להיות משכן האל, המקום הנעלה ביותר שמהווה את נקודת-הציון החומרית של המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. הפער בין הרגשות האלה לבין היומיומיות של המסחר הוא אכן בלתי-נסבל.

משהו מתחושת הפער הזו, אם לדלג חזרה להקבלה חילונית, מופיע בשירו של יהודה עמיחי. הטון המזלזל על המשחק הכרוך בתיירות ("מרצינים ליד הכותל המערבי") מבטא את תביעתו של המקומי מן התייר ליטול חלק ולא להיות אורח חולף. האמנם יש לתיירים, או עולים לרגל, מחוייבות כלפי המקום שהם מבקרים בו? בהקשר הדתי התשובה החיובית היא נחרצת. בהקשר תרבותי, במיוחד בעולם שבו תיירות היא בידור ארעי של תרבות פנאי, אין הדבר מובן מאליו. שיא התביעה מודגש, כידוע, בחלק הסיפורי, שבו אין השורות נקטעות, שם עמיחי אומר שאכפתיות של תיירים כלפי האנשים שהם מסתובבים ביניהם יותר מאשר המראות והמוצגים היא בבחינת חזון אחרית הימים. הפער הזה שבין מקומיים לתיירים קיים בעוד מובנים רבים. ראשית, משום שלמקומיים המוצגים ההיסטוריים הם בבחינת נוף שקוף שחולפים על פניו בדרך לעבודה, לסידורים או חזרה הביתה. כך סיפרה תלמידה אחת בכיתה, שגדלה בברוקלין, והייתה רגילה לראות את פסל החירות כל יום כשחזרה הביתה, אך מעולם לא עצרה לבקר באי שבו הוא ניצב. בכל יום שראתה אותו בדרכה הביתה, מאות תיירים הפליגו במיוחד לאי כדי לבקר בו. כך גם עמיחי, שקנה פירות וירקות לביתו, והקשת הרומית היא נוף רגיל עבורו, עד שאפשר להשתומם על תיירים שהיא חשובה בעיניהם. כך גם סוחרי ירושלים במאה הראשונה לספירה, שמכרו יונים לקרבנות, משום שעולים לרגל היו זקוקים לקרבן, ומשום שהמקדש היה נוף רגיל בעיניהם.

כל הדוגמאות הללו משיבות אותנו לשאלה בדבר החשיבות או אף הקדושה האינהרנטית של המקום לעומת ההבנייה התרבותית היוצרת את החשיבות הזו. שאלה זו עומדת בפתח ספרו של סמית, קולגה במחלקה שלי. בחרתי להביא את הספר שלו כי לצד קלאסיקות שכל תלמיד צריך להכיר, אני מאמין שתלמידים גם צריכים להיחשף למסורת אינטלקטואלית שהם הופכים לחלק ממנה במוסד שבו הם לומדים. תלמידים שכתבו תגובה לשיעור על בסיס הפרק הזה שימחו אותי במיוחד, כשראיתי איך הם מתמודדים, ואפילו מתווכחים, עם טקסט שחיבר ראש המחלקה. בשיעור הבא נקרא פרק מתוך ספר של מרצה נוספת במחלקה, לאותה מטרה.

סמית פותח את הספר שלו בתיאור אפליקציה של גוגל-ארץ, שמאפשרת להציג בכמה ספרים מוזכר מקום מסויים על המפה. סמית מביא את האפליקציה הזו כמטאפורה לאופן שבו אנו חווים מקומות בכלל, דרך השכבות הטקסטואליות שהם מרובדים בהן. שלוש דוגמאות בספר משמשות להבהרת סוגים שונים של יחסים בין טקסט ומקום: ראשית, הוא מספר על ביקור באגם וולדן, ובצריף המשוחזר של ת'ורו. האגם איננו מיוחד או מרשים יותר מכמה אגמים אחרים בסביבה, והחשיבות שלו נובעת מהחיבור של ת'ורו שהפך את האגם לסמל. לא רחוק מהצריף עוברת מסילת רכבת, ואף שהפסים אינם אותם פסים שעברו בזמנו של ת'ורו, והרכבת איננה אותה רכבת, יש משהו מצמרר בצפייה הזו, שנלווה אליה זכר התיאור של ת'ורו על הרכבת העוברת ומחרידה בשאונה את שקט היער בכל עונות השנה. זהו אותו ריגוש של הביקור במעבר החצייה של אבי רוד, אותו ריגוש של קלארל, כשהוא עומד באותה עיר בה ישוע הובל לתלייה. מקרה שני הוא של אגריה, צליינית ביזנטית שטיילה בארץ הקודש, בחיפוש אחר כל הנופים המוזכרים בביבליה. סמית מביא תיאור שלה מביקור בסנה שהיה הסנה הבוער. גם אם מוכנים להתווכח על ההיסטוריות של הסנה הבוער, הזיהוי שלו מסופק הרבה יותר מזיהוי אגם וולדן. המקום שבספר איננו בהכרח המקום שעומד לנגד עיניה, וישנו פער שמתמלא בעזרת הדמיון על-מנת ליצור זהות בין הטקסט והמקום. המקרה השלישי הוא של סיפור מסע לסקוטלנד במאה ה-18 שערכו סמואל ג'ונסון וג'יימס בוסוול. בהגיעם לפורס (Forres), מצטט ג'ונסון מהזכרון פיסקה ממקבת, המתרחשת בפורס. סמית מציין ששייקספיר מעולם לא ביקר בפורס. אבל אפילו אם היה מבקר, הרי ברור שמקבת הוא עלילה בדיונית, ולא יכול היה להתרחש בשום מקום ממשי. הריגוש סביב העובדה ש"כאן התרחש מקבת", היא נבדלת בצורה מהותית לא רק מאגם וולדן, אלא גם מהסנה הבוער, משום שעל כולם מקובל שמקבת לא התרחש מעולם. אבל ההתרגשות האותנטית של ג'ונסון מלמדת עד כמה עמוקה יכולה להיות הבנייה תרבותית ביחס למקום, גם כשמדובר בטקסט שכולו שאוב מן הדמיון. הוא חותם את הדיון בהצעה למושג חדש. במקום מקום מקודש או קדוש (“sacred”), הוא מציע מקום "מסופר" (“storied”). כפי שהוא מציין, למקומות קדושים רבים יש שכבות על גבי שכבות של סיפורים, לפעמים עד כדי כך שהסיפור המקורי שקבע את החשיבות שלהם מוסתר או נקבר תחת שכבות מאוחרות יותר.

בשיר השני מתוך "קלארל" שקראנו לשיעור, קלארל פוגש ספקן קתולי בשם סליו (Celio) שמתאר את האמונה כמקום מקודש חלופי, אף כי איננו יכול לדור בו עוד. השורות המעטות האלה מתמצתות היטב את המתח הבלתי-פתור בין הרוח והחומר, שמשוקע בכל מקום מקודש:

This world clean fails me: still I yearn.

Me then it surely does concern

Some other world to find. But where?

In creed? I do not find it there.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “מבוא ללימודי דתות: מקומות קדושים

  1. פינגבק: עד שאבק הזמן יחלוף על ערינו | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  2. פינגבק: כיצד ללמד מבוא ללימודי דת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.