מרקיד החלונות

הביקור בבד בלומאו היה עבורי עלייה לרגל. תמונות של הדגם שהונדרטוואסר הכין עבור אתר הנופש הזה ריגשו אותי מהפעם הראשונה. אני זוכר את עליית-הגג בה הייתי כשראיתי את התמונות לראשונה. אני זוכר שהצטערתי שבניגוד לפרוייקטים אחרים שלו, הספר סיפק רק תמונות מהמודל ולא מהאתר עצמו. לאחר הביקור, אני יודע שכשהספר הוכן, כשהתבוננתי בתמונות, כשחלמתי להגיע לשם, האתר עוד לא הוקם. בתחתית התמונות היה כתוב “Bad Blumau, Styria”. לא שמעתי אז על מקום ששמו סטיריה, מה שהוסיף לנופך האגדי של התמונות. חלמתי להגיע לאתר בטרם הוא היה קיים, במקום שבין מציאות לדמיון. עשרים שנה אחרי, ההתרגשות לא התנדפה כשמימשתי את החלום הזה והגעתי לשם. בוינה ראיתי את בית הונדרטוואסר (Hundertwasserhaus) ואת מוזיאון האמנות שהוא תיכנן (KunstHausWien). בכל אחד מהם הייתה מידה מסויימת של אכזבה בשל הפער שבין הדגם והמציאות, צבעים שדהו, והקושי לראות את מלוא תפארת הבניין, בניגוד למודל. לקראת הביקור בבד בלומאו הכנתי את עצמי לאכזבה דומה, אבל במקום זאת יצאתי עמוס במחשבות והרהורים על הסיבות לקיומו של הפער הזה, ועל החשיבות שהמקום הזה תופס אצלי, למרות הפער בין החלום להגשמתו, פער שהוא מן המוכרח. החוויה הזו היא גם משמעותית להבנת החוויה של עלייה-לרגל בהקשרים אחרים, דוגמת אלה שאלמד במבוא למדעי הדתות בסתיו.

כמו בכל עלייה לרגל, ההתרגשות מתחילה מרחוק, כשסימנים של האתר מתחילים להיראות: (1) מגיעים אל תחנת הרכבת, ומתרגשים לראות את השלט המציין את שם המקום.

image

ממולה, במרחק, מבצבצת (2) כיפת זהב בצלצלית, ומאחוריה אחד ממבני האתר. אלה סימנים בולטים אך גם מועטים, שמודיעים על מיקומם, אך מבלי להפריע יתר על המידה את תמונת הנוף. זוהי נקודה קריטית עבור הונדרטוואסר:

(3) תמרור מציין את הכיוון, ובנוסף לשם הכפר הסמוך שנתן את שמו לאתר, מופיע מתחת כבר הלוגו שעוצב בידי הונדרטוואסר:

ולבסוף, (4) הכניסה המודיעה שהמסע הסתיים ועולה-הרגל הגיע ליעדו:

לקראת הנסיעה קראנו שוב על הונדרטוואסר ורעיונותיו. התפלאתי ללמוד שהיה בו צד דתי מאוד חזק, משום שבדיכוטומיות שאני שבוי בהן, אקולוגיה היא מהלך רציונאלי-מדעי-חילוני. בדומה לכך, הנון-קונפורמיזם של הונדרטוואסר סותר את השמרנות שאני נוטה ליחס לדת: הונדרטוואסר האמין בנטוריזם, וביחידותו הסתובב בעירום, אך גם כאשר נזקק להתלבש, התעקש לתפור את בגדיו בעצמו כדי לא להיות מושפע מתכתיבים של בתי-אופנה, וכן הקפיד ללבוש גרביים בלתי-תואמות כדי לשבור את הסימטריה של תכתיבי האופנה הכולאת את רוח האדם. כמובן, ישנו פער עצום בין היות אדם דתי או בעל-אמונה, לבין השתייכות לקהילה דתית, ציות לממסד דתי ועוד, והונדרטוואסר ויצירתו הם המחשה מובהקת לכך.

שתי תמונות מתמצתות את סיפור האתר, את היופי וההשראה המרהיבים האצורים בחזון של הונדרטוואסר, ובהתנגשות הבלתי-נמנעת שלהם עם המציאות והקיום האנושי:

התמונה הראשונה היא של המודל שהונדרטוואסר בנה עבור האתר, והשנייה מתעדת את המלונאי והיזם של האתר, רוברט רוגנר האב, יחד עם הונדרטוואסר ביום חנוכת האתר.

למרות המבנים הרבים שהוא אחראי לעיצובם, הונדרטוואסר לא היה ארכיטקט בהכשרתו או במקצועו. הוא היה אמן, ואת פועלו הארכיטקטוני הוא הגדיר כ"רפואה של הארכיטקטורה". אחרי שרוגנר קנה את השטח שבו התגלו מעיינות חמים הוא פנה להונדרטוואסר שיתכנן את האתר, ולאחר שהונדרטוואסר בנה את המודל המצולם, רוגנר היה צריך לשכור ארכיטקטים שיכינו סקיצות ותוכניות בנייה על בסיס המודל. הונדרטוואסר היה ונשאר אמן ובעל-חזון, שיכול היה לצייר בדמיונו ולברוא בידו מודל כזה, אך לבד לא היה יכול להביא את הרעיון לידי מימוש. מנגד, ללא הונדרטוואסר, המלונאי רוגנר היה מוסיף עוד אתר נופש לעסקיו, בסגנון דומה למרחצאות רבות אחרות באוסטריה, אך ללא הייחוד שהופך את בד בלומאו לראוי לעלייה לרגל. התמונה הזו לוכדת את המפגש והתחרות בין איש החלומות לאיש המעשה, מפגש שגם אותו ניתן לתאר כהכרחי ונחוץ לשני הצדדים, גם אם הוא צופן בחובו התנגשויות בלתי-נמנעות. וכדי להרחיב את התמונה הזו למשל על החיים, ולא רק לסיפור של בד בלומאו, אולי אפשר להזכיר שוב את שירו של יהודה עמיחי "ביום שבו נולדה בתי לא מת איש".

העקרונות של הונדרטוואסר נשענים על תפיסה רומנטית של חזרה לטבע, שאינני יכול לסמוך ידי עליהם בלב שלם, ועדיין יש בהם עניין ואתגר לסטנדרטים הקיימים. יש שלושה יסודות שצריך לזכור כדי להבין את התמונות הבאות: ראשית, התנגדות מוחלטת לקו הישר. לפי הונדרטוואסר, הקו הישר הוא רע, אסתטית ואתית גם יחד. הארכיטקטורה המבוססת על קוים ישרים משרתת מכונות, ולא את האדם, שחי בטבע ללא קווים ישרים. העיצובים שנועדו לשבור את הקו הישר מתבטאים במגוון דרכים, כולל עיטורים על הבתים, פינות מעוגלות בחדרים, גשרים ועוד, וריצפה שמתעקלת ומתרוממת. בתיאור הרומנטי של הונדראוואסר: קרקע מתעקלת היא מוסיקה לרגליים.

 

 

 

 

שני היסודות הבאים קשורים זה לזה: "הזכות לחלון" ו"החובה לעץ". הזכות לחלון איננה רק הזכות שלאדם יהיה חלון, אלא הזכות שלו (לפי הונדרטוואסר) לשלוח את ידו מחוץ לחלון שלו ולהוסיף ציור או עיטור כאוות נפשו, שדרכו הוא מודיע לעולם שהוא ייחודי ויש לו מה לומר ומה להראות, בניגוד לשכן שלו שחי בחלון חף מעיטורים. יש הרבה מה לומר על הזכות הזו, החל מהדיון האתי על מהי זכות, האם באמת לאדם יש זכות לחלון, האם אנחנו מועילים או מזיקים לזכויות אדם כשאנחנו מרבים את רשימת הדרישות לזכויות, וכלה בנון-קונפורמיזם של הונדרטוואסר שלפחות בניסוח הזה שלו נשמע כאילו הוא מייחס חשיבות שווה לעצם הנון-קונפורמיזם ולעובדה שהסביבה תהיה מודעת לו. יש שם הבדל מהותי ואולי אפילו פרדוקס. לא אדון בדברים הללו כאן, אבל כדאי לזכור בזמן שמתבוננים בחלונות שהונדרטוואסר עיצב עבור בד בלומאו, שהם מקפלים בהם הרבה יותר מססגוניות המפנקת את העין.

החובה לעץ היא החובה המוטלת על האדם לאחר שהתערב בטבע, להשיב את הטבע. הדבר הזה גם מיטיב עם האדם, אך הונדרטוואסר העדיף במודע לא לתאר זאת כזכות נוספת של האדם, אלא כחובה של האדם כלפי הטבע, שאיננה מוכפפת לנוחות האדם בלבד. זכות החלון וחובת העץ כבר מקפלים בתוכם את המתח שאין לפתרו בין הרעיונות של הונדרטוואסר וצרכי בעל המלון כאיש עסקים, אבל גם לצרכי נופשי המלון. כלומר – וחשוב להדגיש זאת – כשבעל המלון מתעקש על דבר-מה שחשוב לאורחים, אל-לנו לתאר אותו כרודף-בצע שאיננו מכבד את העקרונות של הונדרטוואסר, אלא לזכור שיש בהם יסודות שחשובים לכל בני-האדם.

נשוב, למשל, לרצפה העקומה שהונדרטוואסר ראה בה מוסיקה לרגליים. כשישבנו בבית-הקפה של בד בלומאו לא רצינו מוסיקה ברגליים, אלא שהקפה לא יישפך. ההכרזה של הונדרטוואסר שהקוים הישרים נועדו לשרת מכונות ולא את האדם, חוטאת לאמת. הפשרה בין הרצון של הונדרטוואסר לצרכים של בית-המלון מתבטאים בכך שהרצפה מתעקלת רק בשולי המסדרונות, ומי שצועד במרכז הולך על קרקע ישרה:

אנחנו ישבנו בפינה אחורית של בית-הקפה, והשולחן שלנו קצת התנדנד. גם הזכות לחלון איננה באה לידי מימוש אמיתי בבד בלומאו. הונדרטוואסר אמנם מימש אותה עבור כלל האורחים, אבל אני מתאר לעצמי שהנהלת המלון לא הייתה מרוצה אם כל אורח היה בוחר לצייר ציורים אחרים מחוץ לחלון, כראות עיניו. אני אפילו מרשה לעצמי לתהות עד כמה הונדרטוואסר עצמו היה מרוצה מכך, בהתחשב בכך שלא כל אינדיבידואל או נון-קונפורמיסט חולק איתו טעם אסתטי משותף. זהו עוד פרדוקס שמובנה בבד בלומאו, שהונדרטוואסר עצמו הגדיר אותה כיצירת המופת שלו: האתר כמכלול חוגג את הזכות לחלון, אבל ספק אם לדרים בו זכות זו עומדת.

בכל בד בלומאו יש כ-2500 חלונות, ו-2400 מהם ייחודיים. זהו פרט טריויאלי שמעיד על הורסטיליות של הונדרטוואסר (וגם על הנטייה העיקשת שלו לייחודיות וחד-פעמיות), שהופך גם למעין שעשוע. אורחים מצביעים על חלונות שזהים בעיניהם, ואז מגלים שאחד מהחלונות לא נפתח, או שכיוון הפתיחה שלהם שונה וכן הלאה.

עוד תמונה אחת של חלון ממחישה היטב את המתח של "זכות החלון" באתר:

אופן הצביעה יוצר אשלייה משעשעת, כאילו הצבע נסוג לפנות מקום לחלון השמאלי. החלון העגול מימין מבהיר שזוהי אשלייה בלבד, כמובן, ושלא הייתה מניעה להקיף את החלון השמאלי באותו צבע. לא רק צורות החלונות, צבעי המסגרת או דרכי הפתיחה שלהם הופכים אותם לייחודיים, אלא גם האופן שבו הצבע מדגיש את החלון ומעטר אותו. דייר שהיה שולף את ידו מן החלון כדי לצייר או לכתוב שם משהו, היה עשוי לכער את הקיר כולו או לפגוע בעיצוב המיוחד הנוכחי.

בזמן הבנייה, הונדרטוואסר היה באתר והדריך את הפועלים. הוא הסביר להם את העקרונות ואת הרעיון, אבל נתן להם מידה של חופש בעיצוב. הלבנים שממסגרות את החלון שמעל נבנו ככל הנראה בשיטה הזו, כשהקו הכללי עוצב בידי הונדרטוואסר, אבל אופן סידור הלבנים או עיקולים ספציפיים נבחר למעשה על-ידי הבנאים. גם זה סוג של נסיון ליישם את "זכות החלון", אבל כאן היא ניתנת לבנאים ולא לדיירים.

מכלל התמונות כבר עולה האהבה של הונדרטוואסר לססגוניות וצבע. צבע שנוכח רק במיעוט באתר הוא כמובן הירוק, מפני שהאתר תוכנן כדי להשתלב בטבע, ואין צורך להוסיף ירוק על הירוק הטבעי שהונדרטוואסר תיכנן שהמבנים כולם יטבלו בהם. אחד הרגעים המרגשים ביותר בביקור היה כשראיתי כבשים יורדות במרוצה מהגג הזה (לא הספקתי לצלם):

בדגמים של הונדרטוואסר הוא פעמים רבות הוסיף חיות כדי להמחיש את הרעיון של בית שמשתלב בטבע, וחיות יכולות לרעות על גבעה טבעית ולהמשיך משם באופן טבעי על גג בית, שאיננו מפריע לטבע ומשתלב בו לחלוטין. היה מפעים לראות את הגג הזה בפעולה, גם אם הביצוע איננו דומה לחזון של הונדרטוואסר. גם כאן, הפער בין צרכי המלון לחזון הירוק של הונדרטוואסר מתגלה, כשגיליתי שהגג מגודר, והכבשים לא רועות באופן חופשי, אלא מואכלות על-ידי האתר.

 

רעיון ההשתלבות בטבע הוביל לשני עיצובים ייחודיים של בניינים. אחד הוא "חריץ העין" (Augenschlitzhaus \ Eye-Slit House), שמאפשר את השוטטות על הגג. התמונות מראות את חריץ העין מלפנים ומאחור (לא אותו בית):

סוג שני של בתים שאינם מפריעים לנוף (קשה לי לכתוב "אינם מפריעים לטבע"), הוא בתי חצר היער (Waldhofhaus \ Forest Yard House), שבנויים מתחת לאדמה, ואור השמש נכנס אליהם מחצרות פתוחות משותפות.

28

 

בתמונה האחרונה רואים שליד החצר בולט כיסוי, כמו חלון שמש בתקרה. חלונות אלה לא היו מכוסים, ונועדו לכניסת אוויר. הם גרמו לחדירת מי גשם לדירה ושאר מרעין בישין, דבר שודאי היה משמח את הונדרטוואסר מאוד, שנהג לומר שימי גשם הם הימים האוהבים עליו, ואף הוסיף את הביטוי יום גשם (Regentag) לשמו. כדי לכסות את הפתחים האלה לבקשת אורחים, הנהלת המלון הזדקקה לאישור מיוחד מקרן הונדרטוואסר, שמאשרת כל שינוי שהמלון מבקש לעשות, להבטיח שהחזון שלו נשמר. העמידה המשותפת של רוגנר והנודרטוואסר ביום הפתיחה נמשכת בצאצאים ומוסדות. לעיתים היא נדמית כלפיתה בלתי-נעימה, ולעיתים כשותפות מעוררת השראה.

התמונה הראשונה של בתי החצר לקוחה מאתר האינטרנט של בד בלומאו, וכשראיתי אותה חשבתי שהנוף מהחלון (של החלון של הדירה השנייה בחצר) יהיה קצת מדכא, כמו כלא. ביקור בתוך דירה כזו הוכיח שאין זה כך:

המודל מראה כיצד חריצי העין ובתי היער משתלבים באחו חופשי. בפועל הוא אמנם איננו חופשי, והחזון של הונדרטוואסר איננו מביא בחשבון כבשה פצועה שהייתה נופלת לחצר כזו מדי פעם. אבל התבוננות במודל מגלה גם הבדל לטובת המימוש שלו:

במודל אין הרבה עצים, אלא כרי דשא. ריבוי העצים אולי היה טירחה מיותרת למודל, ואולי היה הופך אותו לפחות מרהיב, אבל במציאות העצים הרבים מעשירים את האתר ותואמים את החזון של הונדרטוואסר. עצים מסויימים שנעקרו לצורך בניית בתי חריצי העין נשתלו מחדש לאחר שהוא נבנה, ועצים אחרים צמחו על הגג באופן טבעי, מדגימים שוב שגג של בית אנושי איננו צריך להיות מנוגד לטבע, ויכול לאפשר צמיחה טבעית של עצים.

עקרונות אחרים של מחזור כוללים גם את ההפעלה של האתר, שמקיים משק סימביוטי ופועל על עקרונות של מחזור, ומצמצם את השימוש במיזוג אוויר לצורך אקולוגי. עיטורי הלבנים החומות, שמאפיינות את אחד המבנים, נעשו תוך שימוש בלבנים של בתים שנהרסו או התפוררו, ובמקום להפוך לפסולת הפכו לעיטור של הונדרטוואסר.

שני סיפורים אחרונים שממחישים את המתח בין החזון למעשה הוא העובדה שישנו בצל-זהב אחד בכל המתחם, בעוד שבמודל היו הרבה יותר. עלות הזהב הביאה את רוגנר לשכנע את הונדרטוואסר להשאיר כיפה אחת סמלית, ולצבוע את הכיפות האחרות בצבעים שונים. אני מתאר לעצמי שהונדרטוואסר, שהזהב אצלו נראה כהשפעה ישירה של קלימט ומשייך אותו לאסכולה וינאית כלשהי למרות הייחודיות שלו, נעתר באי-חשק. לבסוף, בית השבלול (Schneckenhaus) שטרם יצא אל הפועל ומופיע רק במודל:

חלק זה היה השאפתני ביותר במודל של הונדרטוואסר, ואם ייבנה יהפוך למונומנט המרשים ביותר לעניין הרב שהיה להונדרטוואסר בצורת הספירלה (ששבה ומופיעה ברבים מציוריו). העיצוב הראשוני של לוגו המלון כלל את בית השבלול, כהוכחה נוספת לכך שגם עבור הונדרטוואסר היה זה אמור להיות שיא. הנהלת המלון טוענת שהיא איננה יכולה להקים מגורים נוספים, בשל הלחץ שייווצר במעיינות החמים. ההנהלה כבר גייסה את הכסף למימוש הפרוייקט, והציעה לקרן הונדרטוואסר לממש את הבניין ולהפוך אותו למתחם מסחרי עם מסעדות. נכון לעכשיו, הקרן מסרבת. אני מנחם את עצמי שכאשר השבלול ייבנה, יהיה בזה תמריץ נוסף לשוב לשם.

לסיום, תמונות של צדדים נוספים. שימו לב לחלונות, לפיתולי הקוים, לעיטורים הפסיפסיים, להשתלבות הטבע במבנים, לעמודים הססגוניים, ועוד. את בריכת הגלים אני מראה כאן כי עיטורי הלבנים מופיעים בה בהקשר אחר, של עוד אתר תיירות, ונדמו לי כהצטעצעות פחות קשורה, דוגמה פחות אסתטית למתח שבין המלון והחזון.

בשיר קצרצר מאיר ויזלטיר שאל פעם: "מדוע העיר הזאת מביאה אותנו לידי כך: להתרכז בחלון אחד וכך לצייר את מוצאותינו". הונדרטוואסר אמר פעם שהחלון צריך לרקוד. התשובה של הונדרטוואסר ממשיכה להיות רלוונטית. באתר נופש מרוחק, לא פרקטי ולא שימושי לחיי יומיום, יש דוגמאות אינספור לדרכים בהן ניתן לחשוב מעבר לחלון ומחוצה לו, גם בתוך העיר. יש צורך להתאים את הרעיונות לאקלים של כל ארץ, כי השתלבות בטבע איננה בהכרח ירוק בכל מקום; ויש צורך לאזן בין צרכי האמנות וצרכי החיים, בין הייצוג והמציאות. אבל בתוך כל זאת, יש הרבה השראה לשאוב ממנה, ולשאול, בכל תחומי החיים: איך הדברים משרתים את האדם, ולא האדם אותם. ובמסע הארוך שערכתי, מאז ראיתי את תמונות בספר על הונדרטוואסר לראשונה, ועד שעליתי לרגל אל היכלו, השתדלתי לשאול שאלות כאלה, גם בתוך חיי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “מרקיד החלונות

  1. תודה על מה שכתבת
    תמיד רציתי לנסוע לשם אבל באמת אין לי מושג אם זה יצא לי או לא אי פעם בהמשך חיי. בכל אופן – מאוד שמחתי לקרוא את דבריך ולראות את התמונות. מרענן.

סגור לתגובות.