על חוק שישנו ואינו: בין אונטולוגיה לאתיקה

כמו ספרי אתיקה רבים, גם דיונו של יוסף רז על סמכותו של החוק נשען על אונטולוגיה מסויימת שמהווה תשתית פילוסופית לאתיקה. כבר התוודיתי בעבר שכוחי איננו בפילוסופיה, וכשהיא מעניינת אותי הרי זה מצד האתיקה ולא האונטולוגיה (אם כי אני מודע לדילוג הבלתי-אפשרי עבור הפילוסוף שאני עורך בבחירה הזו). הדיונים המשפטיים של המחקר שלי, והעניין האישי שלי בסוגיות ערכיות מוביל אותי פעם אחר פעם בשבילים הללו, שבהם צעדי מהוסס, ודרכי עקלקלה, וכל משפט הוא מכשול שעליי להימנע מלמעוד בו.

והנה הופן שבו הדיון נמשך אחור, מתקלף לשאלה בסיסית יותר ומשם לעוד אחת, יסודית יותר וכן הלאה: כדי לקבוע אם יש מחוייבות לחוק, צריך לבדוק אם לחוק יש תוקף. כדי לקבוע אם לחוק יש תוקף, צריך לבדוק מה זה חוק, מה זה תוקף, וגם – מהו יש. וכדי לדעת מהו יש, צריך לדעת את ההבדל בין "יש" ו"אין".

מעריציו של מאיר אריאל ייזכרו, בוודאי, באחד מקטעי המחשבה שלו שפורסם באחד מספריו (ואולי ביותר מאחד). זהו קטע לכאורה פילוסופי, אך למעשה תיאולוגי, על שאלת קיום האלהים, ואריאל טוען שם שקיום המילה מעיד על קיום הרעיון שהיא מביעה. בהקבלה, אומר אריאל, כשאדם אומר ש"אין סוכר", הוא איננו מתכוון שסוכר איננו קיים, אלא שבמקום מסויים וברגע מסויים הוא איננו בנמצא. אך סוכר בעולם יש.

ההפרכה של ההוכחה לכאורה הזו נעשית בפשטות על-ידי מילים אחרות: כשם שהמילים "פיה", "דרקון", או "כיבוש", אינן מעידות על קיומם של הדברים הללו, כך גם המילה "אלהים", איננה מעידה על קיומו של אלהים, אלא רק על העובדה שאנשים הצליחו להעלותו בדמיונם, כפי שהעלו בדמיונם גם את הפיה או הדרקון. רז אומר זאת יפה יותר:

כללים, אם כן, אינם הצהרות או הוראות, ואף לא הצהרות או הוראות מוצדקות או נכונות. הם דברים שתוכנם מתואר בהצהרות מתוקנות, והצהרות שכאלה הן נכונות אם הכללים קיימים – קרי תקפים – ואינן נכונות אם הכללים אינם קיימים, קרי אינם תקפים. מכאן הבחנתנו המקורית שכלל בלתי תקף איננו כלל: אבן בלתי-קיימת איננה אבן, למרות שאנו מסוגלים לדבר על אבן כזו ולתאר את מאפייניה, כפי שאנו יכולים לדבר על כללים בלתי-תקפים (148)

משל האבן של רז יכול לשמש מענה הולם לאריאל, אף כי אין זה ראוי להשוות בין כוחו של פילוסוף לכוחו של משורר-פזמונאי בפילוסופיה. כשם שרז איננו כותב שירה, כך אריאל לא כתב פילוסופיה, והדברים מקובלים.

משל האבן של רז לא נועד לצרכים תיאולוגיים, אף כי הוא הולם יפה גם דיון תיאולוגי מיותר אחר, אודות האבן שאלהים איננו יכול להרימה. הנמשל אצל רז הוא החוק הבלתי-תקף שמשמש עבור פוזיטיביסטים אחרים (ומסתמא אני עתיד להתחרט על שרמזתי שרז הוא פוזיטיביסט) הוכחה לפן האנושי של החוק, ובו-זמנית יוצר את בעיית הציות לחוק, ואת הפער בין המוסר לבין החוק. החוק הבלתי-מוסרי איננו תקף, והעובדה שהוא נראה כמו חוק ושאנו מדברים עליו כחוק היא אשלייה, אומר רז, שניתן להמשיל אותה לשיחה שלנו על אבן דמיונית. ההבדל המהותי, שיוצר את הבעייה בדיון על החוק, ושרז בהחלט מודע אליו במשל שלו, היא שכאשר האבן דמיונית אנו מודעים לכך שהיא איננה בנמצא, ושהיא פרי-המצאתנו בלבד, אך מכיוון שהחוק הוא יצירה אנושית, קשה להבדיל בין החוק התקף לחוק שאיננו תקף בכוח השכל בלבד. לפעמים נשמע שרז חושב שניתן להבדיל ביניהם, כי החוק שאיננו תקף יכול להתגלות שכזה בדיון שכלתני. טיעונים מעין אלו גורמים לאנשים מסויימים לשייך אותו למצדדים במשפט טבעי, כאילו ישנו רק חוק אחד שתקף, והשאר הוא טעויות אנושיות, אך רז לא יקבל בשמחה את השיוך הקטגורי הזה.

לשאלת תוקפו של חוק נוספות בעיות ייחודיות בדיון תיאורטי בחוק דתי. אחד המאפיינים הדרושים לחוק תקף הוא היתכנות האכיפה. חוק שאין דרך לאכוף אותו הוא בגדר אות מתה, וממילא נעדר-תוקף. לכאורה ניתן להתווכח כאן על תוקפו המוסרי לעומת תוקפו המעשי, אך הפער בין חוק למוסר מחייב אותנו להבדיל בין כלל מוסרי, שתוקפו נובע מהיסמכותו על יסודות אונטולוגיים ואתיים עקביים, לבין חוק, שתוקפו מחייב את מעשיותו ולכן גם את אכיפתו. אכיפה מיוסדת על שני מרכיבים מרכזיים: היכולת לאתר עבריינים והיכולת להעניש אותם. חוקים דתיים רבים נופלים לפחות באחד מהמרכיבים הללו, וממילא אם אין יכולת איתור, אין גם יכולת ענישה. את החסרון הזה הדת עוקפת לכאורה על-ידי האל, שבהיותו כל-יודע וכל-יכול, מסוגל להבחין בכל עבריין, ומסוגל להעניש כל אדם. באשר האל נתפס כממשות אונטולוגית, החוק הזה תקף. מתבונן מבחוץ יהיה מוכרח לטעון שהחוק איננו תקף, באשר אין לו באמת אכיפה, אבל אף שהקהילה מתבססת על אשלייה, אם כל חבריה מקבלים את ההנחה הזו, הם לכאורה חיים כאילו שהחוק תקף, כאילו שהאבן קיימת.

המתבונן מבחוץ מחוייב לשאול האמנם כל חברי הקהילה מאמינים בלב שלם שהחוק נאכף, ושחברים מסויימים מהקהילה נענשו או עתידים להיענש על עבירות שכאלה. אם יש ביניהם אנשים שעוברים עבירות מוסריות מסויימות על בסיס קבוע, הם עשויים לחשוב שהחטא חזק מהם ולחשוש בפיק-ברכיים ממשי ונוראי מרגע העונש שבוא-יבוא, או לחלופין – להיות ציניקנים שיודעים שכך מאמינים האחרים, ושאמונת הפתאים מאפשרת להם לנצל את חולשת שאר הקהילה. אלה שאלות שתקפות לקהילות קדומות, דוגמת הקהילה המתוארת במקרא או בברית החדשה, ותקפות לקהילות דתיות כיום, בין אם בדתות מאורגנות או בכתות של אמונות צעירות יותר. ומה כוחו של החוק שחברים רבים בקהילה מאמינים בתוקפו כממשות חיה, ואחרים רואים בהם פתאים ומתייחסים אל עצמם כאל מעל לחוק שנעדר תוקף – זוהי שאלה שרלוונטית גם לחברות חילוניות, דמוקרטיות ואחרות.

Raz, Joseph. The Authority of Law: Essays on Law and Morality. Oxford: Clarendon Press and Oxford and New York: Oxford University Press, 1979.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s