לא למכירה

אחת הטענות המוזרות שעולות תדיר בויכוחים חברתיים-כלכליים הוא שהקומוניזם נכשל, בעוד הצלחת הקפיטליזם מעידה על צדקתו. מושגי ההצלחה והכשלון בטענה הזו הם קפיטליסטיים: היות שבעלי ההון הצליחו לשמור ואף להגדיל את כוחם בשיטה הקפיטליסטית, בעוד ששליטי הגוש המזרחי לא הצליחו לשמור על כוחם, הקפיטליזם הצליח. יש עוד בעיות בטענה הזו ולא איכנס לכולן, ואני מודע לזה שגם הביקורת שלי היא חלקית כי יש עוד גורמים שמעידים על כשלון הקומוניזם (והקומוניזם גם לא באמת היה שוויוני), אבל הדבר שזוהר בתוך הויכוח הזה הוא שאלה שנרמסים בשיטה הקפיטליסטית "מנוכים" מהתחשיב, לא משום שהם מחלישים את הטענה, אלא משום שזו איננה דרך החשיבה של הקפיטליסט. למרות רטוריקה שלפעמים טוענת ההיפך, הקפיטליזם – בניגוד לאופן שבו הקומוניזם מציג עצמו – איננו פועל כדי שלכולם יהיה טוב. לכן, הקשיים של אוכלוסיות שלמות אינן נתפסות כפגם של האידיאולוגיה – הם חלק מהאידיאולוגיה.

שלא בטובתי נקלעתי לפני כמה זמן לויכוח על הפרטת הרכבת. רוב הציבור בישראל יודע מנסיון אישי שהפרטה איננה באמת מובילה לייעול. כשחברה היא גדולה מאוד, אינדיבידואלים צפויים ליפול בין הכסאות, וזה קורה בחברה פרטית, ציבורית או לאומית. את הכעס על-כך שהפקידה שאינה פותרת את הבעייה שלך קיבלה את העבודה שלה בגלל חברות במפלגה כלשהי, הקפיטליזם החליף בעובדה שהפקידה עובדת בשלוש משרות חלקיות, היא עייפה ו/או משועממת, ו/או [במקרה האמריקאי] איננה דוברת אנגלית, כי לחברה היה זול יותר להקים את שירות הלקוחות ביבשת אחרת, במקום להעסיק עובדים שמדברים את השפה שבה ניתן השירות. ישראלים לפחות אינם סובלים מן הבעייה הזו, כי אין זה מעשי לפתוח מרכז-שירות לקוחות דובר עברית בהודו. עם זאת, ככל שמצב העובדים הזרים ואי-הסדרת חוקי ההגירה על-מנת לקיים דלת מסתובבת של חסרי זכויות יימשך, צפויים יותר ויותר מקומות עבודה להעסיק אנשים שאינם דוברים עברית. בארצות-הברית ובאנגליה נאלצתי כבר להזמין במסעדה ממלצרית שבקושי אפשר היה לתקשר איתה באנגלית ולקבל תשובות בסיסיות על התפריט. בקרוב אצלכם.

הבעייה העיקרית שלי, אם כן, עם קפיטליסטים אידיאולוגיים, היא העובדה שהם חוגגים את הצלחת השיטה שלהם כדרך מיטבית להרוויח כסף, אבל בדרך נשכחה שאלה בסיסית הרבה יותר: מדוע להרוויח כסף זו המטרה העליונה? העלאת מידת השוויון, בריאות, חינוך, אושר, חופש תנועה, ביטוי והתאגדות ועוד דברים רבים בחברה ובסביבה הם מטרות הרבה יותר ראויות, והקפיטליזם לא בהכרח תורם להן בצורה מיטבית. בדיכוטומיה שבינו לקומוניזם הסובייטי הוא אולי החלופה הפחות-גרועה, אבל אינני רואה הצדקה לקיים את הדיון דווקא בציר הבינארי של המלחמה הקרה.

ספרה האחרון של דברה זץ, מרצה לאתיקה במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד, בוחן מספר מקרי-יסוד שבהם המודל הקפיטליסטי כושל מבחינה מוסרית. כלומר, שעצם הדיון של היצע וביקוש, רווח והפסד, איננו מוסרי בנושאים הללו, ויש להפקיע את הדיון מתוך הדיסציפלינה הכלכלית, לטובת תחומים ראויים יותר לדיון הזה – בראש ובראשונה בשדה האתיקה. לפני שאפנה לספר עצמו, אציין עוד, ובהקשר לדברי הפתיחה שלי, שמעבר למקרי המבחן שזץ מציינת, יש מקום לשקול הרחבה של הגישה הזו לעוד תחומים בחיים.

נראה שדווקא משום שהספר תוקף את הגישה הקפיטליסטית לתחומים מסויימים בחיינו, זץ בוחרת להקדיש את פיסקת הפתיחה של הספר לתיאור חיובי של המבנה החברתי של שווקים, וראוי לזכור זאת (תרגומים שלי, מספרי עמודים בסוגריים מתייחסים למהדורה המצוטטת בסוף):

שווקים הינם צורה חשובה של ארגון חברתי וכלכלי. הם מאפשרים למספר רב של אנשים זרים לחלוטין לשתף פעולה במערכת של חליפין מבחירה. דרך שווקים, אנשים יכולים לאתת זה לזה מה הם רוצים, להפיץ מידע, ולגמול ליצירתיות. שווקים מאפשרים לאנשים להתאים את פעולותיהם אהדדי, ללא תיווכה של רשות תכנונית מרכזית. יתר על כן, שווקים זכו להכרה רחבה בתוך הדרך היעילה ביותר לארגן ייצור והפצה בכלכלה משוכללת. (3)

כפי שזץ מדגישה, למרות שהספר עוסק בשווקים ומתייחס לתיאוריות כלכליות, היא איננה כלכלנית, והספר לא נועד להיות כזה; זהו עיון בתיאוריות הללו מזווית של פילוסופיה מדינית, והשאלות המנחות אותה נוגעות בראש ובראשונה לזכויות ולשוויון, אם כי היא איננה מתעלמת משיקולי התועלת של כלכלנים. אולי בשל כך היא נהנית לשוב ולצטט את אדם סמית: זץ אמנם דוחה דברים מסויימים של סמית, אך היא מחבקת בחום חלקים נרחבים מהגישה שלו, ואף טוענת שהיא במכוון מעלה מחדש טענות שלו מן הצד האתי, המאירות באור אחר גם את גישתו הכלכלית, כפי שיש להתאימה למציאות של המאה ה-21. כפי שהפיסקה הפותחת מדגימה, זץ בהחלט מודעת ליתרונות ולאפשרויות הטמונים בשווקים ותומכת בהם – ככל שהם יכולים לקדם חירות ושוויון, ומתנגדת לפעולתם החופשית והבלתי-מרוסנת, כאשר יש בכוחם לפגוע או לצמצם ערכים אלה.

זץ פותחת את הדיון הזה בהגדרת שווקים מעוררי-בחילה (Noxious markets), אותם היא מגדירה על-בסיס ארבע אמות-מידה: (א) תוצאות מזיקות; (ב) פגיעה במעמד הצדדים בשוק כשווים; (ג) ידע בלתי מספיק ו/או א-סימטרי של אחד הצדדים; (ד) נקודות-תורפה יסודיות של אחד הצדדים. שתי אמות-המידה הראשונות נוגעות להשלכות השוק, בעוד השתיים האחרונות נוגעות למקורותיו. למרות זאת, זץ איננה משרטטת אותם בסדר "כרונולוגי", והצגת הדברים באופן זה מחזקת את הקשר שבין הזוג הראשון לאחרון, ויוצרת ביניהם קשר של ביצה ותרנגולת. סיבה נוספת להצגת התוצאות לפני התנאים המקדימים יכולה להיות שעל התוצאות יש פחות ויכוח: אדם המוכר את כלייתו חסר כליה בסוף יום המסחר, ובזה הוא קצת פחות בריא משהיה בתחילתו. בויכוח רולסיאני טהור אני מתאר לי הסכמה רחבה לגבי הכרחיות תנאים א-סימטריים כבסיס לביצועה של עיסקה כזו, אבל מכיוון שויכוחים כאלה מתנהלים בתוך מערכת פוליטית קיימת, לרוב ההנחות האלה מקבלות מגוון פירושים ואפילו עיוותים דמגוגיים. אחרי הכל, מי חכם וישיב על הקואן המודרני בנוגע לחולשתו של מי גדולה יותר: המהגר חסר-האמצעים שרואה מודעה למכירת כליה בנווה-שאנן בתל-אביב, או איש העסקים המתגורר באחד ממגדלי היוקרה בצפונה של העיר, שצפוי למות תוך חודש אם לא תימצא לו כליה?

הפרמטרים האלה מרתקים משום ששווקים אינם פועלים רק כמערכת שמחה של סחר-חליפין: אני רוצה פטיפון, מישהו אחר קיבל פטיפון חדש במתנה ולכן מוכר את הישן שלו, אני קונה את הישן ב-60% ממחירו המקורי ושנינו שמחים וטובי-לב. אפילו בסחר הקטן ביותר נכנסים מערכי כוחות ומאבקים שבהם כל צד מנסה למצוא את נקודת התורפה של הצד השני, להסתיר ידע ולפגוע במעמד של השני כשווה: אני הולך בשוק מחנה יהודה ביום שישי בשלוש אחר-הצהריים, שעתיים או שלוש לפני כניסת שבת. את החלה שהסוחר לא ימכור עכשיו, הוא כבר לא יוכל למכור ביום ראשון בבוקר, ושנינו יודעים זאת. זה יתרון שלי עליו, ובהתאמה הוא יורד במחיר. מצד שני, הוא גם יודע שאם בשלוש אחר-הצהריים אין לי חלה לשבת, לא יהיו עוד רבים שימכרו לי, ואני צריך לקבל החלטה מהירה. זה יתרון שלו עליי. יש עוד הרבה דברים שיכולים לשנות את הסיטואציה: אם אני בעל משפחה ששכח לקנות חלה בשבוע שעבר, דבר שהוביל לריב גדול יותר, אני אהיה מוכן לשלם מחיר מופקע. אם אני רווק שהוזמן לסעודה אצל חברים, אני אשמח להביא חלה, אבל אני יכול גם לא להביא כלום ויסלחו לי. מנגד, אם אני רווק כזה, אין לי מושג מה המחיר הממוצע של חלה, והסוחר יכול לומר לי מחיר מופקע בחמישים אחוז, וזה עדיין יישמע לי סביר. ועוד ועוד. העובדה שפרנסתו של סוחר בשוק תלויה גם בחסרי-אחריות כמוני שמגיעים רק בשלוש לעשות קניות לשבת, גורמת לו לשעות עבודה ארוכות, ללחץ, ובסופו של דבר פוגעת בבריאותו. כך שאמות-המידה שזץ מונה מופיעות בזעיר-אנפין גם בשווקים הנורמטיביים (ומובן שמה שתיארתי בשוק מחנה יהודה מועצם בכמה וכמה מונים בבורסה, השוק הלגיטימי פר אקסלנס של הקפיטליזם). ההבדל הוא כמותי ואיכותי: מידת הנזק גדולה לאין שיעור בשווקים המבחילים; חוסר-השוויון איננו מוגבל למאבקי הכוחות במהלך המשא-ומתן, אלא הופך לאי-שוויון המובנה אל תוך החברה; וכך גם לגבי התנאים המקדימים: היעדר הסימטריה בידע ושימוש בנקודות תורפה איננו קורה רק בתוך תהליך המשא-ומתן אלא כלל המבנה החברתי מוביל לתנאים המקדימים הללו.

התפלאתי שבתוך הדיון על שווקים מעוררי-בחילה זץ לא התייחסה כלל למרתה נוסבאום. נוסבאום, המלמדת פילוסופיה ומשפט באוניברסיטת שיקאגו, היא אחת מחלוצות המשפטנים העוסקים בקשר בין חוק, רגש ומוסר ובסדרה של ספרים עסקה (גם) בסוגיית הגועל (disgust) במשפט, בין אם בתחושת הדחייה ממעשים מבחילים (כלומר – הגועל כיסוד מוסרי), או בדחייה של אנשים מסויימים (כלומר, גועל כיסוד אנטי-מוסרי הפוגע בשוויון). נוסבאום רואה בגועל תחושה שהיא מוסרית-פסיכולוגית נרכשת, ולא נטייה טבעית, ושבעיקרה מסמנת את הדחייה מהמאפיינים החייתיים שבאדם, אלה המשותפים לו ולבהמה.

מעניין לחשוב על ההגדרה הזו של נוסבאום ביחס למקרי המבחן שזץ חוקרת לעומק כדוגמאות של שווקים מבחילים: שוק הפריון (ביציות ועוברים, אך מעניין שלא זרע); זנות; עבודת ילדים; קניית כליות; ועבדות מרצון. רובם ככולם קשורים לגוף עצמו, ואפילו שתי הסוגיות שלכאורה אינן סחר בגוף – עבדות ילדים ועבדות מרצון – נשענות, כפי שזץ עצמה אומרת, על הבחנתו פורצת-הדרך של מארקס, בנוגע לאופן שהכלכלה בעידן המודרני הפכה את העבודה האנושית למצרך שניתן לסחור בו (יש ציטוט של מארקס שאני מאוד אוהב, שבו הוא אומר "אני הייתי הראשון שהצביע ובחן באופן ביקורתי על טבעה הכפול של העבודה המקופלת במצרכים". כיום מדהים לדמיין שבזמן הכתיבה למארקס היו ספיקות שהוא לא יקבל את הכבוד הראוי לו על הראשוניות הזו, כשלמעשה הוא הפך לאיקונה, אם כי לא כמו שהוא היה רוצה, סביר להניח).

בכל אחד מהמקרים זץ בוחנת לא רק את הטענות בעד השוק אלא גם טענות נגדו, ומפרקת אותן, על-מנת לבסס טענה אחידה שקבילה למקרים השונים. אחרי הכל, טענות על כבוד האדם, על הזכות לפרטיות, או על החוויה הייחודית של האמהות משמשות לטענות כנגד הפונדקאות, אבל אינן קבילות כולן לשאלת עבודת הילדים, ובכל מקרה לא באותו אופן. מנגד, לכל מקרה יש את המאפיינים הייחודיים לו עם יוצאי הדופן שלו: זץ מדגימה זאת על-ידי הקבלת המקרה הנדון למקרים אחרים הנתפסים כלגיטימיים, למשל, בהנגדת הפונדקאות עם בנק הזרע. מדוע מתנגדים לפונדקאות המדברים בשם זכות האישה לגופה או על קדושת האמהות אינם מוחים כנגד בנק הזרע, שכמו הפונדקאות סוחר בגופו של הגבר ויוצר נתק בין ההורות הביולוגית להורות הרגשית? זץ משיבה שכנראה שלא שם הבעייה, אלא במערך הכוחות שבין גברים לנשים בחברה (כלומר, בתנאים המקדימים), ובא-סימטריה של תרומת-זרע או פונדקאות מבחינת ההשלכות. תוך כדי דיון היא חוזרת לתיאוריות כלכליות המקדשות את היעילות: ייתכן מאוד שמצד היעילות של הגברת הילודה האנושית, יצירת שוק כזה שבו יש תמריצים כלכליים למוכשרים ביותר לילודה היא המוצלחת ביותר. אבל הוצאת הדיון מתחום זכויות הפרט וכבוד האדם ובחינתו במושגים כלכליים בלבד היא החטא הקדמון. כפי שכבר אמרתי, יש לשקול את האופנים שבהם ניתן ליישם את הדברים הנכוחים האלה לא רק על שווקים מבחילים אלא גם על שווקים נורמטיביים, בראש ובראשונה שוק העבודה. גם בהקשר זה, זץ עורכת הקבלות מרתקות: מדוע חוזים מסויימים הקושרים עובד למעביד בצורה בלתי-הוגנת אינם חוקיים ומתבטלים בידי בית-משפט, אבל אתלט חותם על חוזה אצל מאמן שקובע את כל סדר-היום שלו, את הדיאטה שלו, ואת מהלכי הקריירה שלו, וזהו דבר שמקובל עלינו? התנאים המקדימים, הא-סימטריה והתוצאות האפשריות שבות וחוזרות בתור אבני-הבוחן של זץ, ואפשר לחזור ולהזכיר כאן את הדיון אודות ויתור על זכויות, ולשאול האם האתלט אכן מוותר על זכויותיו, או ששמורה לו חרות היציאה.

בסיכומו של דבר, זץ מבקשת להרחיב את הדיון ולא לצמצם אותו: לאסור על דברים מסויימים, ולקבוע איזונים ובלמים על דברים אחרים; להכניס שיקולים שמתפרשים מעבר למושגים כלכליים, תוך תביעה מתמדת שהכלכלה תשרת את החברה, ולא להיפך:

התיאור הסוציאל-דמוקרטי שלי עומד בניגוד להשקפות של אלה שכיניתי, בעקבות ג'יימס טובין, תומכי שוויון כללי (general egalitarians), בזה שאני תובעת שלשוויון יהיה מדד רחב יותר מהכנסה ועושר. אמנם אני מסכימה שכמות מסויימת של עושר והכנסה, ואולי אף מידה מסויימת של שוויון בחלוקת ההכנסות והעושר, הן הכרחיות לשוויון חברתי, אך אין בהן די. שווקים מעוררי-בחילה מסויימים מציבים בעיות לשוויון חברתי בלי קשר לאופן בו הם מחלקים את ההכנסות. אך תומכי השוויון הכללי ודאי צודקים בדבר אחד: בעולם שבו מיליארד בני-אדם, כשישית מאוכלוסיית תבל, הם חסרי-כל, אל-לנו לצפות ששווקים מעוררי-בחילה פשוט ייעלמו.

אני מסכימה עם תומכי השוויון הפרטני (specific egalitarians) לגבי הצורך להבחין בין סוגים שונים של שווקים, אך חולקת על רבות מהסיבות שהם מציעים להבחנה הזו…

כמו-כן, נמנעתי מתמיכה באיסורים גורפים על שווקים בעלי מאפיינים מטרידים… העובדה ששוק מסויים מעורר בחילה איננה קובעת אם עלינו לאסור עליו או לנסות להסדיר אותו. מדיניות התגובה הראויה תהיה תלויה לרוב – אך לא תמיד – בפרטים אמפיריים סבוכים. אך לעתים ערכי היסוד שלנו כחברה מונחים על הכף. (209 – 210).

כשמחאת הצדק החברתי תפגין מחר, יש לקוות שלפחות כמה מן המפגינים יזכרו שהשאלה איננה רווחה אישית או יעילות כלכלית, אלא הסדרת היחסים שבין הכלכלה לחברה, באופן שייטיב עם חלק הארי של החברה. במילים אחרות, השאלה איננה "איפה הכסף?", ומעולם לא הייתה. השאלה היא "איך אנחנו חיים כך שהכסף הוא אמצעי ולא מטרה?"

Satz, Debra. Why Some Things Should Not Be for Sale: The Moral Limits of Markets. Oxford: Oxford University Press, 2010.

כמו-כן הוזכרו:

Marx, Carl. Capital. A Critique of Political Economy, Volume 1. New York: Vintage Books, 1977 (1867).

Nussbaum, Martha C. Upheavals of Thought. The Intelligence of Emotions. Cambridge: Cambridge University Press, 2001.

_____. Hiding from Humanity : Disgust, Shame, and the Law. Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004.

_____. From Disgust to Humanity: Sexual Orientation and Constitutional Law. Oxford: Oxford University Press, 2010.

Rawls, John. A Theory of Justice. Revised Edition. Cambridge, Mass.: Belknap Press of Harvard University Press, 1999.

Smith, Adam. An Inquiry into the Nature and Causes of the Wealth of the Nations. New York: Modern Library, 2000 (1776).

פוסטים קשורים יותר ופחות: כלכלה היא מדע, לא כן עמדה פוליטית; הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות; חופש היציאה וזכות ההדרה; עוד שתי הערות על משפט וחברה (חלק ב'); עוד על הפער בין חוק ומוסר; שוני מניח בסיס התייחסות; שובר שוויון

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “לא למכירה

  1. שבוע שעבר לבן שלי הייתה דלקת עיניים. לא משהו חמור אדמומיות קצת הפרשות הכל בסדר. התקשרנו לקופת החולים לקבוע תור לרופא עיניים. במוקד אמרו לנו שאין להם רופאים אבל יש להם רופאים בהסדר שאנחנו יכולים לקבוע אצלם ונתנו לנו רשימה מכובדת של מספרי טלפון של רופאי עיניים שאיתם בהסדר.
    התחלנו להתקשר לכולם ומהר מאוד הסתמנה מגמה מאוד ברורה – תור לרופא עיניים בתל אביב 2012 אפשר להזמין רק חודש וחצי מראש.
    יש כאן שתי הנחות יסוד. ההנחה הרפואית ואין לי איתה בעייה היא שאין חירום ברפואת עיניים ומי שחייב טיפול ייגש למיון בבית חולים. ההנחה השנייה היא כלכלית והיא שמי שצריך לראות רופא עיניים וזה מספיק חשוב לו למרות שאין מצב חירום ייגש לאחד מרופאי ההסדר האלה בפרטי תמורת סכום סימלי של 350-800 שקל תלוי ברופא.
    עשיתי את החישוב ואני ואשתי משלמים מדי חודש כ-500 שקלים לצורכי בריאות בצורת מיסים, דמי חבר בקופת החולים וביטוחים פרטיים שרכשנו. המצב הזה נכון לגבי 80% מהאוכלוסיה (אני מדבר על הביטוח המשלים בקופת החולים לא הפרטי נתון שאספתי כשעבדתי בחברת ביטוח). זה המצב בפועל במערכת הבריאות שלנו. משלמים המון כסף וכשנזקקים לשירות כלשהו או משלמים בפרטי כדי לקבל מייד או מחכים פרק זמן לא הגיוני בעליל. דה-פאקטו מערכת הבריאות שלנו גובה מאיתנו כמדינת רווחה וכשוק פרטי ואנחנו מקבלים את השירות בהתאם למה שבחרנו לשלם, שוויון אין.

    התחלתי לחשוב על יתרת המגעים שלי עם רשויות המדינה. אני אזרח מעמד הביניים משלם מיסים מדי חודש להערכתי אני יושב אי שם בזנב השועלים של העשירון השמיני (מלמעלה כן?! :-)). המיסים שלי הולכים למדינה שאמורה בהתאם לסדר העדיפויות (הפוליטי) שלה לתקצב את כלל המשרדים. כשהתחתנתי ניגשתי למשרד הדתות לרשם הנישואין (ממומן מכספי המיסים שלי) למרות שאני משלם למדינה כל חודש התבקשתי לשלם "אגרת" פתיחת תיק נישואין 180 ש"ח. כשרכשתי דירה התבקשתי על ידי הבנק לגשת למשרד המשפטים ולרשום הערת אזהרה אצל רשם המקרקעין ולהוציא להם נסח טאבו מעודכן (דף שמודפס במקום) גם העונג הזה במשרד ממשלתי שממומן מכספי המיסים שלי נאלצתי להיפרד מאגרת רישום על סך 220 ש"ח.

    בחנתי את תקציב משרד החינוך 2012 מתוך 348 מיליארד ש"ח
    http://www.mof.gov.il/BudgetSite/StateBudget/Budget2011_2012/Lists/20112012/Attachments/1/Budget2011_2012.pdf
    משרד החינוך קיבל 35 מיליארד (השני הכי גבוה אחרי משרד הביטחון 49). למרות זאת אנחנו שומעים בוקר וערב שמערכת החינוך קורסת. יש שיגידו מה אתה רוצה יש מליון וחצי תלמידים זה לא מספיק. לפי החישוב שלי סכום כזה על כמות כזאת עומד על 1944 שקל לתלמיד לחודש, זאת אומרת שכל כיתה של 30 תלמידים (חלום במערכת החינוך הנוכחית) מתוקצבת תיאורטית ב 58,000 שקל מדי חודש.

    אולי הקריאה איפה הכסף היא לא נכונה. אבל אין לי ספק שהמצב הנוכחי אנחנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן. משלמים עבור מדינת רווחה, מקבלים שירות של שוק פרטי כשבפועל השוק הוא לא חופשי אלא ריכוזי.
    הנטל הזה רק יילך ויגבר כל עוד שיעור ההשתתפות של בעלי יכולת ההשתכרות לא ימוצה כשבמקביל התחזיות לעתיד הם קודרות.
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3576094,00.html

    אני לא רוצה שוק דורסני שמשאיר את החלשים מאחור אבל הקולות הנוכחיים שקוראים להגדלת התערבות המדינה גם הם לא קוסמים לי. המערכת הפוליטית כרגע מוחזקת על ידי החרדים כך שגם כשמתקבלת החלטה לבנות דיור ציבורי שר השיכון מגדיר קריטריונים שמטים את הכף לטובתם.

    לא מעניין אותי גיוס לצבא של החרדים. צאו לעבוד ושלמו מיסים ואין לי אף דרישה אחרת. רוצים אוטובוס מהדרין? בבקשה, גייסו את הכספים והקימו חברה פרטית ותנהלו אותה כרצונכם. רוצים לסוע באגד חברה ציבורית שממומנת מכספי מיסים? תעשו כמו בברוקלין ותטמנו את הראש בספר תהילים!

    קחו כספי מיסים מינימליים ותתמכו ב-10% הכי חלשים. את יתרת הציבור תפסיקו לממן. אני עדיין אשלם 500 שקל בחודש לצורכי בריאות. 300 שקל מתוכם יילכו לחברת ביטוח פרטית במקום למדינה. אני רוצה לראות כל כך הרבה אנשים יושבים ולומדים את תורתם אמונתם כשהקמח כבר לא ממומן מכספי ציבור!
    (קצת ארוך מדי?!)

  2. תודה! לא ארוך מדי, אבל פותח המון נושאים. חלקם קשורים אחד בשני, אבל אני לא מבטיח שאני אכסה את הכל כאן.

    אני לא חושב שהמדינה צריכה לתמוך רק בחלשים, ואני לא חושב שהמטרה צריכה להיות הורדת מסים. המדינה צריכה צבא, שמגן על כולם. תחבורה ציבורית צריכה להיות טובה ויעילה ולשרת ציבור רחב, לא רק את החלשים שאינם יכולים להרשות לעצמם אוטו. אין סיבה שאזרחים ידאגו לעצמם לבריאות, ואתה משלה את עצמך אם אתה חושב שבמערכת בריאות מופרטת אתה תשלם פחות. ראה את ארצות-הברית. אני לא חושב שיש בעייה עם זה שאזרח גם משלם מיסים וגם משלם אגרות במקרים ספציפיים. לא על כל דבר אתה משלם אגרה בנוסף למיסים (למשל, על שימוש בכביש החוף או על רמזורים שעובדים בעיר שלך), ויש אגרות שאתה לא תשלם אף-פעם כי לא תיזקק להם. אם המסים יהיו מינימליים, אנשים ישלמו יותר על אגרות. המסים משקפים ערבות הדדית שבה כולם משלמים לכלל הקופה, ובנוסף יש השתתפות חלקית במקרים ספציפיים. אז בנוסף למיסים שאתה משלם כל הזמן והולכים למשרד הדתות והחינוך והמשפטים והפנים, כשאתה מוציא דרכון אתה משלם עוד מס, אבל זה רק פעם בעשר שנים. ומישהו שלא נוסע לחו"ל אף-פעם, גם תורם למימון רשות ההגירה והאוכלוסין שאתה נעזר בשירותיה יותר ממנו. אבל אתה צריך לתרום לה קצת יותר, ויש בזה הגיון.

    אני לא מסכים שחברה פרטית מותר לנהל איך שרוצים. העובדה שיש מועדון גולף פרטי בניו יורק איננה מתירה לו לאסור על כניסת יהודים, וטוב שכך. לא תמיד זה היה המצב. אסור שחרדים יוכלו להקים חברה פרטית שבה מפרידים בין גברים לנשים, ואני אפילו לא בטוח שצריך להיות מותר להם להקים בתי-כנסת פרטיים שמפרידים בין גברים לנשים.

    הקריאות לתיקון מקפלות בתוכן את כלל מרכיבי התיקון. כלומר, הקריאה לדיור ציבורי צריכה לקפל בתוכה את הקריאה שהדיור הציבורי לא ישמש רק כלי להטבות פוליטיות לחרדים, אלא לכלל האוכלוסייה שזקוקה לכך. הקריאה לגיוס חרדים לא יכולה להניח מסלולי שירות נפרדים עם הטבות מיוחדות. היא צריכה לקפל בתוכה את הדרישה הכוללת לשוויון בפני החוק.

    תקציבי חינוך יעילים המקדמים חינוך איכותי צריכים להתחשב פר מורה, לא פר תלמיד.

סגור לתגובות.