לך תתחיל למצוא שוב את הקשר

אולי כדאי שאפתח בוידוי קטן: מזה כשנה אני כותב סיפור על איש שמנסה להקים מוזיאון. לא חשוב כרגע איך זה התחיל וכולי, ואולי כמו הרבה קטעי פרוזה אחרים שכתבתי, הוא ייגנז בסופו של דבר. אני כותב להנאה. לא לשם פרסום, ובטח שלא לשם פרנסה. אבל רק למקרה שמשהו יצמח מזה מתישהו, אני רוצה לציין כאן שזה קדם להרבה דברים אחרים. כי אני מניח שכשאכתוב בבלוג על… מוזיאונים, למשל, זה יהיה על מוזיאונים שעוררו אצלי מחשבות שגם קשורות לכתיבה שלי. מן הסתם גם עצם החוויה של ביקור במוזיאון השתנתה בעקבות הכתיבה, והפכה לרפלקטיבית לא רק לגבי תוכן המוזיאון, אלא מטא-רפלקציה – על עצם ההליכה למוזיאון, על קיומו של המוזיאון ועוד.

"מוזיאון הקשרים המנותקים" (Museum of Broken Relationships; Muzej prekinutih veza) בזאגרב מעלה שאלות כאלה. אין בו אף מוצג אמנותי, וכמעט אף מוצג שהוכן מראש עבור המוזיאון. באשר הוא מתעד היסטוריה, זאת היסטוריה שמיוצרת ומסופרת על-ידי מושאיה. המוזיאון החל כתערוכה, שנדדה ממקום למקום, והזמינה אנשים לתרום פריטים שמייצגים עבורם מערכת-יחסים שנגמרה. התוצאה מורכבת: האוסף כולל קלישאות (שלולא נכללו היו בולטות בהיעדרן ועל-כן הן הכרחיות), הפתעות ואכזבות וכמה פריטים שכוחם בשקט שלהם. לכל פריט מוצמד טקסט שנכתב על-ידי תורם הפריט, והביקור במוזיאון מעורר שלל תחושות: עצב – בראש ובראשונה, אבל גם תסכול, קושי מהאינטימיות הכפויה (שחוזרת כמו בומרנג אל המבקר – מי בדיוק הכריח אותך לבוא למוזיאון, או לקרוא את הטקסטים?) וספקנות, שעוד אשוב אליה.

האם זה שונה מביקור בכל מוזיאון אחר? גם יצירות אמנות, אחרי הכל, נובעות ממקום אינטימי, וישנן תערוכות אינטימיות מאוד, או כואבות מאוד, גם כשמדובר בייצוג אסתטי של החוויה האישית. הארכיאולוג שאוסף סנדל או מעיל ומביא אותו לבית-נכות נוגע בפריט מאוד אינטימי שפעם אדם התהלך בו וחי בו לא פחות מאשר המוצגים במוזיאון הזה, אבל איננו חושבים על האדם, שהפך לרוח רפאים לפני כמה אלפי שנים. כאן, במוזיאון הקשרים המנותקים המעיל או הנעל הם אינטימיים כי הבעלים הביאו את הפריט בעצמם, והוסיפו טקסט, שטוען את הפריט הזה בעומס רגשי רב, שאפשר היה לצרף גם למעיל או סנדל ממערה קדמונית, לו רק היה מי שידובב אותם.

כמו בפרוייקטים אחרים שמתרכזים בוידוי (אנחנו מיד נזכרנו בגלויות הסוד של פרנק וורן), אמינות המספר מוטלת בספק הן מצד התוכן (האם הדברים קרו כפי שסופרו), והן מצד המטרה (האמנם הקשר נגמר כשהטקסט צורב כל-כך). באשר לראשונה, אני שב לשאלת סוג המוזיאון. האם אלה שתורמים התחייבו לספר אמת? זה איננו מוזיאון היסטורי, וגם אם מוצג מתיימר להיות אותנטי הוא יכול להיות בעצם אמנות, כלומר ייצוג של איך קשר נגמר, ולא עובדה אוטוביוגרפית. האפשרות שתורם פריט יצר ייצוג ולא סיפר סיפור, מחדדת את השאלה לגבי ההבדל בין המוזיאון הזה למוזיאון אחר. מי שיוצר את התערוכה, בעצם החליט שהסיפורים הללו יהפכו למוצגים, למייצגים, ולכן גם למעשה אמנותי. כל מי שתרם פריט, החליט להפוך יסוד בחייו, בין אם ביוגרפי או אחר, למוצג במוזיאון, ובכך להנציח משהו בו, גם אם הדברים מופיעים ללא שם. הקביעה הנושנה של אבידן, ששיר הוא כזה לא בגלל אופן כתיבתו או הכוונה בכתיבתו, אלא בגלל ההצהרה שהוא שיר ("ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר"), מתאימה גם כאן: ועכשיו תקבעו מחדש מזמוזיאון.

בכמה מקרים האסתטיקה של הסיפור נמצאת כמעט בניגוד לאמינות שלו, ומחריפה עוד יותר את השאלה סביב מהות המוזיאון ומטרתו: אם הסיפור "אסתטי" מדי, "סיפורי" מדי, "סימטרי" מדי, מיד עולה החשד: החיים הרי אינם מהוקצעים, וסימטריה כזו מתרחשת רק בספרים או בסרטים. ומאידך, לו היו הסיפורים "משעממים" יותר, משוייפים פחות, האם החוויה של הביקור במוזיאון הייתה נפגמת, ולכן עליי להודות לאנשים שמשפרים את סיפורם בטרם יכניסו אותו למוזיאון? ולבסוף, כמו לסבך את הכל, אם כך בוחרים המספרים לזכור את סיפורם ולספר אותו, וכך הוא מונצח במוזיאון ובזה הופך לחלק מהביוגרפיה שלהם, גם אם הם הוסיפו פרט דרמטי או ייצרו מבלי-דעת זכרון של שקיעה או גשם שאירעו בתזמון מושלם, האם אין זו כעת הביוגרפיה שלהם, ככל שהיא ניתנת לתיעוד?

לפני שאצרף תמונות להערות שלי, אומר משהו על התצלומים: אינני צלם מומחה, והמצלמה שבידי היא מצלמת-כיס פשוטה. בנוסף לתאורה ולהשתקפויות במוזיאון, התמונות יצאו מטושטשות בחלקן, או סתם לא מוצלחות. המטרה כאן היא לתעד ולהמחיש. על-מנת שתוכלו לקרוא, השלטים מובאים יחד עם המוצגים, באותו גודל, ולעתים גדולים יותר, אם כי ברור שבגודל טבעי הם קטנים יותר.

אחד האתגרים שהמוזיאון מתמודד איתם בהצלחה חלקית הוא עצם ההגדרה של "קשר", ובעיקר המלכוד הרומנטי שמוזיאון עם הגדרה מוצהרת כזו מזמנת: מובן מאליו שהמשיכה הגדולה תהיה ללבבות שבורים, לסערות-נפש ופרשיות בלתי-פתורות שמורכבות מתערובת של גוף ורגש. האיזון הנכון בין קשר רגשי, שכלי וגופני איננו מעשה פשוט ומובן מאליו גם בתוך קשרים שמחזיקים מעמד, לא כל שכן בקשרים שנפרמו, והנתק צובע אותם בגוונים עזים של כאב ותשוקה. אחד מדרכי ההתמודדות של המוזיאון הוא בהצבת האירוטיקה כמעט בפתחו. ביריות, ויברטור, אביזרי-מין ופנטזיות מיניות מוצגות בפתח התערוכה, ומעלות מיד את הקשיים שכבר דיברתי עליהם: עד כמה אנשים חיים ככה ועד כמה אנשים רוצים לספר לעצמם שהם חיים ככה. כמה מהטקסטים הם קשים, מחפצנים את הדובר ואת בן/בת-הזוג האבודים, באופן שלא רק מעיק מצד האינטימיות הכפויה (כאמור, כולל הביקורת על עצם השימוש שלי בביטוי), אלא גם מעורר-רחמים. אחרים מתריסים כנגד נסיון החפצון הזה, או מתלבטים עדיין ביחסם אליו. כך למשל, אישה בוסנית שתרמה ביריות, מספרת שהם נקנו עבורה, אך היא מעולם לא לבשה אותם, ושאולי בשל כך הקשר הסתיים. האם פירוש הדבר שהיא מתחרטת שהיא לא לבשה, או שהיא מגנה קשר שהיה תלוי בגורם כזה? הניסוח הקצר שלה מותיר את השאלה פתוחה.

אישה שוייצית תרמה חוטיני מסוכריות שהיא קיבלה במתנה, ומספרת שהיא לא עשתה בהם שימוש, ושבן-זוגה היה "זול כמתנותיו". היא חותמת בתיאור ניתוק הקשר: הוא בגד בה עם קולגה, וזרק אותה באי-מייל. בניגוד לקודמת, ברור שהיא איננה מתחרטת על שלא לבשה את החוטיני, אבל הד של גינוי אולי נשמע מבין דבריה, על שלא ראתה במתנות תמרורי אזהרה.

Candy

הסיום הזה ממחיש עוד דברים שחוזרים ועולים בתערוכה: כמה וכמה קשרים מסתיימים בדרך אלקטרונית, אבל בניגוד לקשר הנ"ל, שנמסר לנו שנמשך ארבע שנים, חלקם קצרים יותר, ואפילו היו וירטואליים ברובם. כך, למשל, מתועדת שיחת סקייפ שלמה, של זוג שמקיים את הקשר בסקייפ כשנה, כשבסוף השיחה, הנפרסת על פני כמה וכמה עמודים, הגבר מודיע ש"יש לו מישהי", והבחורה אומרת "כן, האמת שגם לי". המבקר במוזיאון תוהה עד כמה הקשר הזה היה "קשר" מלכתחילה, והאם אין בתרומה הזו למוזיאון משהו גחמתי, שעשוי להיראות בלתי-רלוונטי גם לתורמת, מרגע שתהיה בקשר עמוק ומבוסס. מאידך, אחת הדרכים הבולטות הנוספות שבהם המוזיאון מתמודד עם אתגר ההגדרה היא על-ידי הרחבתה.

הדבר השני שהסיום של תורמת החוטיני מדגים הוא צליל של נצחון, סיפור הגירסה שלה והשמצת בן-הזוג לעיני כל. מכיוון שזהותם אלמונית אין בכך בעייה משפטית או אתית, ועדיין, מתלווה לכמה מוצגים מידה של מרירות, ותהייה לגבי הטוב שצומח מסוג כזה של מילה אחרונה. דוגמה עוד יותר בולטת ניכרת במוצג שלא היה, אבל במקום זה הוצבה תמונה של המוצג, והטקסט נותר על כנו: בסופו פונה התורמת אל ה"לשעבר", ב-נ.ב., לועגת לו שאין סיכוי שהוא אי-פעם יבקר במוזיאון, אבל אם הוא יעשה זאת, היא מקווה שהוא יצחק כשהוא יראה את המוצג. הצופה שומע שלמרות שהיא משערת במוצהר שהוא לא יראה את התערוכה, משהו בה מקווה שבכל זאת יראה, ומוסיף עוד נדבך של ספק באמינותה: אולי היא לא מקווה שהוא יצחק, אלא שהוא ירגיש נבוך, מושפל. אין זו החוויה היחידה במוזיאון, אבל די בפעמיים-שלוש שבהן המבקר "התרבותי" חש שהוא נקלע לויכוח לא-לו, כדי ליצור הזרה מחוויה שגרתית של ביקור במוזיאון. חוויה מעניינת בלי-ספק בתור ביקור במוזיאון, אך בו זמנית לא לגמרי נעימה. בראשי התנגנה, שוב, שורה של פול סיימון: She comes back to tell me she’s gone.

Frisbee

הבחירה להחליף מוצגים מושאלים בתמונות שלהם גם היא רלוונטית לסוג המוזיאון ותפקידו. אני נזכר שכשמוזיאון ישראל הציג תערוכה מקיפה על דאדא וסוריאליזם, היא כללה גם העתק של המזרקה של דושאן. דברי ההסבר הרחיבו על משמעות ההעתק אצל דושאן, ושבעצם אין חשיבות ל"מקוריות" של המוצג. חשבתי בזמנו שזה נשמע… כמו שזה נשמע. כלומר, שברור לכל שאילו היה משיג המוזיאון את המזרקה המקורית הוא היה מציג אותה בגאווה, וכיוון שלא עלה בידו, אז ניתן הסבר ארכני להצדקה של ההעתק.

המשמעות של הפריזבי היא ערכו הסנטימנטלי. התערוכה משמרת את המשמעות הזו, כי גם ללא הפריזבי, המבקר עדיין רואה תמונה של הפריזבי, קורא את הזכרון, ובעצם זוכה לחוויה כמעט שלמה, שאיננה נפגמת מכך שהפריזבי עצמו איננו. יתר על כן – לו הייתה התורמת בוחרת לתרום תמונה של פריזבי במקום פריזבי ממשי, כך בדיוק היה נראה המוצג. לו היה בוחר המוזיאון להחליף את הפריזבי המקורי בפריזבי אחר, לא היו המבקרים חשים בכך, כי ההסבר הסנטימנטלי היה מעתיק את הרגש אל החפץ החלופי. מדוע, אם כן, יש חשיבות בכך שהמוזיאון מודיע לנו שהחפץ עצמו איננו, ומה זה מלמד על האופן שבו נתפס תפקיד המוזיאון בעיני מנהליו?

ו-אפרופו צילום במקום חפץ, עוד תרומה מהאיזור של המיניות כוללת את התמונה הבאה, שבה הדוברת סימנה בעט את המקום שבו היא ראתה לראשונה פין באור יום:

Lake Photograph

הגילוי הזה מטשטש שוב את הקו הדק שבין מיניות לרומנטיקה. המוצג שהיא בחרה והסיפור שהיא בחרה הוא גופני בלבד, ותמונת הטבע מעצימה את התחושה הראשונית שבסיפור הקצר הזה. "ולא יתבוששו" בראשיתי? ואולי בהמיות שהיא כולה גוף ללא "מותר האדם"? אם כך או כך, היא מקפלת גם את אחת הסיבות שאנשים שבים לעסוק בקשרים שנותקו: קשרים קודמים מכילים בתוכם את זכרון הראשוניות וההתלהבות של הגילוי, שאיננה יכולה להשתכפל תמידית בקשר שמחזיק מעמד ועודנו קיים. לכן, לא פלא שכמה וכמה מהפריטים שנתרמו מתארים את ההתחלה של הקשר. שתי התמונות הבאות כוללות צעד של תחילת קשר שכלל בתוכו מפה, כי הקשר נמתח בין כמה מקומות:

Map

Italy

שתי המפות מבטיחות ביקור, ומבקשות לתת משהו מוחשי, קונקרטי, שהקשר עצמו איננו יכול להבטיח. התורם/ת הראשון/ה מספר/ת שההבטחה מומשה והביקור התקיים, מבלי לספר דבר על נסיבות הניתוק, אולי כי זה מובן מאליו בקשר ממרחק, אולי כשיקוף של מה שהזכרתי: ההתעסקות בראשוניות, ולא בסיום. התורמת השנייה אפילו לא מספרת אם ההבטחה לטיול ברחבי איטליה מומשה, ובין השורות והביטוי "רצה להראות", המבקר יכול רק לנחש שכנראה הרצון לא הגיע לכדי מימוש.

sleepover

ללא הטקסט שלידו, הפריט הזה של ערכה ללינת-ארעי מיד היה מתפרש אצלי כעוד פריט קלאסי של תחילת קשר: "נישן ביחד? לא נישן ביחד? ליתר בטחון אתחב דיאודורנט ותחתונים לתיק". הטקסט מספר את ההיפך הגמור: ערכה ללינת-ארעי בקשר רצוף מהמורות ופרידות, שלמרות כל המאמצים התישו אותו לבסוף, עד שנגמר – אחרי שבע-עשרה שנה.

כמו בתרבות הישראלית, האמנות והתרבות איננה נפרדת מהפוליטיקה, ומלחמות הבלקן נוכחות פה במוזיאון בכמה אופנים שונים. אחד המוצגים מכמירי-הלב ביותר הוא מכתב אהבה שכתב פליט בן 13 לבת-גילו בזמן ששיירת מכוניות שברחו מסרייבו הייתה תקועה בשל מצור על העיר. השיירה התקדמה לפני שהמכתב נמסר, והוא נשאר אצל מחברו, עד שהוא תרם אותו למוזיאון, מזכרת מקשר בן שלושה ימים.

Loveletter

שלושה סרטי וידאו מוצגים במוזיאון, ובאחד מהם מספרת אישה מבוגרת על אהבה שצמחה ולא מומשה בזמן מלחמת העולם השנייה. עשורים לאחר מכן, היא עדיין נושאת את זכרו של החייל שהתאהבה בו. העדות שלה מצולמת כמו עדויות רבות ממלחמת העולם השנייה, אך הן התוכן והן ההקשר שבו היא מוצגת, טוענים אותה במטען רגשי אחר לחלוטין.

סוגים אחרים של קשרים שנגמרו ומוצגים במוזיאון כוללים בת שנפרדת מאביה שנפטר ממחלה בטרם-עת; אם שברחה מבעל מכה עם שני ילדיה לארץ אחרת, ותרמה שתי פיגורינות שמזכירות לה את ילדיה; אישה שמלינה על הקשר שלה עם הדת, משום שהוטבלה לנצרות בינקותה, ולקח לה 15 שנה, כפי שהיא אומרת, לסיים את הקשר הזה:

religion

או התמונה הבאה, המהווה את ציור השמן היחיד הנמצא במוזיאון. היא נתרמה על-ידי קאסום צאנה, שהיה ראש הפורום של בני הרומה (צוענים) בקרואטיה, ומסמנת את סיומו של "קשר רגשי" בינו לבין איבו סאנאדר, שהיה ראש-הממשלה של קרואטיה (והציור הוא דיוקן של האחרון שתוכנן כמתנה עבורו).

KasumCana

מובן שתרומה כזו איננה רק תולדה של אכזבה או כאב של סיום קשר, כפי שהיה במקרים הרומנטיים. זהו צעד מחאה פוליטי, אולי אפילו תעלול תקשורתי שתועד בזמן התרומה. ולמרות זאת, אוצרי המוזיאון בחרו להציג את הציור, אולי אפילו להשתתף בתעלול, לא רק משום הפרסום שזה נותן להם, אני מניח, אלא גם כי על-ידי כך הם מרחיבים עוד יותר את הגדרת הקשר המנותק. רוב הפריטים מייצגים קשרים רומנטיים, ומיעוט הפריטים המפתיעים, דוגמת הציור הזה, מעורר תיאבון לעוד פריטים שיאתגרו את ההגדרה, ויעשירו את המוזיאון מעבר לרפרטואר הידוע של פזמוני הרוק (I need you, I don’t need you, and all of that jiving around). יש מקום להרחיב ולפתוח את ההגדרה עוד יותר לסוגי קשרים שונים, וסוגי ניתוקים שונים. בלי ועם קשר, אספר שהשבוע ייחד יובב כץ את תוכנית הרדיו הלילית שלו "שנינו ביחד וכל אחד לחוד”, לחינוך המשותף והלינה המשותפת, וכלל שיחות מרתקות עם יוצאי קיבוץ. כל עוד התוכנית נמצאת באתר רשות השידור (12.6.12), מומלץ לחפש אותה.

מכתב אהבה שהודבק לזכוכית ואז נותץ:

GlassLetter

צעד אותנטי? בחירה אמנותית עבור המוזיאון? יש הבדל? השפה של התורמת מדגישה את המודעות שלה להיבט המוזיאלי של המעשה שלה: "שימור של זן נכחד".

אמונות תפלות ומערכות יחסים:

Shoes

לא לתת נעליים כמתנה, כדי שמקבל המתנה לא יילך ממך. חודשים אחרי הענקת המתנה, הזוג נפרד.

Novenas

תפילות לשלומו של ארוס שנפצע בתאונת דרכים. כל זמן שהתפילות נאמרו, הוא נשאר בחיים, אבל סבל. הארוסה שחררה אותו והמשיכה בחייה. אמינות המספר מעלה בעייה כפולה: גם אם אנחנו בוחרים להטיל ספק בטענה שהיה קשר בין התפילות למשך חייו של הארוס הפצוע, האם באמת היא הפסיקה להתפלל קודם שנפטר? האם היא מאמינה לעצמה, או מספרת למוזיאון בתקווה להיפטר מתחושות-אשם שממשיכות לרדוף אותה?

הנעליים, אגב, מוצגות בכניסה למוזיאון, כחלק מסדרה:

סדרה נוספת כוללת שעונים:

***

CarteNationale

הדבר היחיד שנותר מאהבה גדולה הוא אזרחות (תעודת זהות צרפתית). אם היה נאמר לנו שהקשר נמשך חצי-שנה, אפילו שנתיים, ולא שמונה-עשרה שנה, היינו מטילים ספק אם זו הייתה אהבה גדולה. אבל אחרי שמונה-עשרה שנה, האמנם זה כל מה שנשאר? שוב, האם התורם/ת מאמין/ה לעצמו/ה, או שמא זו דרמטיזציה מוגזמת, הנובעת ממניעים פסיכולוגיים כלשהם?

סיפור שממחיש את הדמיון לפרוייקט גלויות הסוד של וורן, הכולל אלמנט וידויי הנשלח על-פני המים, מצורף לארבעה תקליטורים (שלא נקלטו יפה במצלמה שלי):

קשר בין בן/בת 62 לבן 34. הטקסט האנגלי איננו מסגיר אם מדובר בקשר חד-מיני או דו-מיני, רק את פער הגילים. איש לא יידע על האפיזודה הזו בחיי התורם/ת, ולמרות זאת, המזכרת היחידה שנותרה מוצגת בפומבי, לעין כל.

לפני הביקור במוזיאון סעדנו במסעדת טרילוגיה, אחת המוצלחות שניסיתי בזאגרב עד כה.

***

– היה מוטב בלי הוידוי בפתיחה, הלא כן?

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

2 מחשבות על “לך תתחיל למצוא שוב את הקשר

  1. interesting!
    was it personally-awkward? to engage in this potential voyeurism, particularly within the context of your unbroken relationship?

  2. תודה. כן, היה מתח כזה. התבדחנו לקראת הביקור ובמהלכו, ואני מניח שזה כדי להדחיק חששות שלא רוצים לחשוב עליהם. בנוסף, ישנו גם הקושי לחלוק מציצנות. בהתחלה, באיזור של אביזרי-המין, עמד עוד זוג לידינו, והם היו דוברי-אנגלית. לצפות בדברים אינטימיים כאלה בפומבי זה לא-פשוט בכל מקרה, עם עוד זוג לידך זה עוד יותר קשה, והעובדה שיכולנו להבין את השיחה ביניהם הגבירה את מימד האינטימיות הכפויה עוד יותר.

סגור לתגובות.