שני ניירות עמדה על הסכסוך: ישראל 2023 ומדיניות הבידול

שני ניירות עמדה חשובים מאוד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני התפרסמו באחרונה, ואני ממליץ בחום לקרוא את שניהם לעומקם.

ישראל 2023: יחסי יהודים וערבים

מאמר נרחב מאת פרופ' שלמה חסון (PDF) סוקר תרחישים עתידיים אפשריים ליחסי יהודים וערבים, פותח סדרת פרסומים מבטיחה של מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד העוסקים בתחזיות לישראל בשנתה ה-75 (2023). המאמר מחולק לשלושה תסריטים (עימות, סיפיות והתפייסות), כאשר בכל תסריט ניתנים כמה דגמים אפשריים. החלוקה לדגמים בתוך התסריטים הופכת אותם למורכבים יותר מהכותרות שלהם (וטוב שכך). כך למשל, אחד מדגמי ההתפייסות הוא "מדינת כל אזרחיה", עליה חסון מוסיף תסריט משנה של "מדינה אזרחית קרועה", המזכירה לנו שגם בתסריט התפייסות לא הכל ורוד.

חסון קובע כי שני צירים ישפיעו על התנועה לעבר תסריט זה או אחר: לאומיות ודמוקרטיה. כדאי להדגיש ששני צירים אלה מראים כי "יהודית-דמוקרטית" איננה בעייה ייחודית לישראל, אלא ביטוי מיוחד למתח הקיים בין לאומיות לדמוקרטיה בכל מדינת לאום דמוקרטית. אמנם, "יהודית-דמוקרטית" לכאורה מתייחס לפער שבין הדת לדמוקרטיה, אך רוב מקורות ההתנגשות נובעים מהיותה של הדת כלי במאבק הלאומי, ולא מתוך אדיקות שומרת-מצוות. כפי שאפשר לראות באיור (מתוך המאמר), התרחישים החיוביים יותר תובעים את החלשת הלאומיות והתגברות הדמוקרטיה, אך רובם המוחלט מניח קיומה של מידה ניכרת של לאומיות:

אחת הסיבות שאני תומך במדינה דו-לאומית ומתעקש לקרוא לה כך ולא "פתרון המדינה האחת", הוא שאינני צופה היחלשות משמעותית בלאומיות, ואני חושב שפתרון ראוי צריך לכלול בתוכו אפשרויות ביטוי קהילתיות-לאומיות לשני העמים. הניתוח של חסון גם מסייע לי להבין את הכשל המובנה בפעילותו הפוליטית של עזמי בשארה שקרא למדינת כל אזרחיה מחד, אך המשיך להיות מעורב בפעילות פאן-ערבית מאידך. מדינת כל אזרחיה כפתרון יכולה להתרחש (ולהיות מוצדקת) רק אם הלאומיות נחלשת עד שהיא איננה משמשת גורם בסיסי בהבניית זהות. אותו כשל נמצא בחיבוריו השונים של עלי אבו-נימה, אחד מהדוברים הקולניים ביותר בעד "מדינה אחת" (אך לא דו-לאומית).

לפי חסון, המצב הבסיסי – זה שישראל מקיימת כיום – הוא מצב של סיפיות (מן המילה סף; liminality): המדיניות הישראלית משתמשת ברטוריקה של התפייסות, אבל המעשים בשטח מניחים הנחות-יסוד של עימות, ויוצרים מציאות כזו. מצב הביניים הזה הוא בלתי-יציב מטבעו, אבל חסון איננו גוזר מכך שהוא מוכרח להסתיים: "מצב הסיפיות, כפי שעולה מחיבור זה, אינו מצב סטאטי. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. הוא עלול להתדרדר לעימות, או להגיע להתפייסות" [61]. זוהי תגובה הולמת ונכוחה לכל אותם רואי-שחורות אפוקליפטיים, משיחיים מימין ומשמאל, שמאמינים שמשום שהמצב הוא ארעי מטבעו, בלתי-מוגדר ובלתי-נסבל, הוא מוכרח גם להסתיים. ולא היא. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. אלה ודאי לא חדשות טובות, אבל הן מאפשרות להציב את הדיון על עתיד הסכסוך במקום אחראי, שקול, נטול-פאניקה, המאפשר לחתור בעיקשות ובכובד-ראש לעבר מציאות מוסרית יותר.

מדיניות בידול: דף מידע

עמותת "גישה" – מרכז לשמירה על הזכות לנוע פרסמה בחודש שעבר דף מידע על "מדיניות הבידול" (PDF), שהיא ייצור הבידול המעשי בין רצועת עזה לגדה המערבית. כפי שנאמר בדברי הפתיחה, מטרתה המוצהרת של מדיניות זו היא "ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית בגדה המערבית", ולמרות זו, אין החלטה רשמית לקיים מדיניות בידול. היא מורכבת מאוסף של החלטות בטחוניות ספציפיות, שכולן יחד מצטרפות ליצירת נתק בין הגדה לרצועה.

בניגוד להצהרות הרשמיות, יכולות להיות גם מטרות לא-רשמיות. כפי שציינתי בהזדמנויות רבות, "חיזוק הרשות הפלסטינית בגדה" משמעה החלשת הצד הפלסטיני בכללו. מאמר של מירון בנבנשתי מ-2007 אמר זאת בצורה החדה ביותר, רגע לפני ש"הארץ" הפסיק לפרסם את רשימותיו המחכימות:

תהליך הריסוק של העם הפלשתיני מגיע לתחנתו האחרונה. ב-1993, כשהסכסוך הגיע לנקודת ה"צומוד", דיבר ערפאת בשם מחצית העם הפלשתיני שנותר במולדתו. עכשיו פיאד מדבר בשם כרבע העם הזה, השוכן בגדה; כל השאר יצטרכו לדאוג לעצמם.

כמובן, אי-אפשר לפתוח בהשערות סביב מטרות לא-רשמיות מבלי להיחשד בקונספירטיביות. דא עקא, אין ספק שממשלת ישראל איננה יכולה להצהיר על כל מטרותיה באופן רשמי, ואין צורך במחשבה קונספירטיבית מורכבת כדי לראות שהפרדה בין עזה לגדה מחלישה את הצד הפלסטיני ולכן זה פועל לטובת ישראל. הוסיפו לכך את העובדה שאנשי ימין התומכים במדינה דו-לאומית חושבים שהפתרון הזה אידיאלי ללא עזה (למשל, משה ארנס), ומתחילה להסתמן לא רק תועלת כי אם גם מטרה.

"גישה" עשתה עבודה מצויינת באיסוף ההיבטים השונים של הבידול, כל אחד מהם כמדיניות ספציפית הקיימת לעצמה, שרק חיבור הנקודות יחד משקף היטב כיצד מדובר במדיניות כוללת ועקבית. החלק החשוב ביותר הוא "השלכות מדיניות הבידול", הפותח באופן ראוי לציון ב"פגיעה בחיי משפחה, בחינוך ובבריאות". אחר-כך מופיעות גם השלכות כלכליות, בטחוניות ומדיניות. זהו סדר-עדיפות ראוי לארגון זכויות-אדם ולכל אדם מוסרי באשר הוא: קודם-כל לבדוק את השלכות המדיניות על האזרח הקטן, ורק אחר-כך לבדוק את ההשלכות על המדינה בכללה. ההיפוך המקובל מציב את אפרטוס המדינה מעל האדם, וכך, אפילו בהחלטה זוטה של ניסוח פועלת גישה לעמקת שיח הזכויות ושינוי דפוסי החשיבה של הישראלים על הפוליטיקה שלהם.

הערות סיום

ברשימה קודמת שלי התייחסתי למאמר של משה בהר, שטען שרעיון המדינה הדו-לאומית הוא "עוצר נשימה", אך בזמן שאקדמאים מתדיינים על יתרונות "מדינה אחת" או "שתי מדינות" (ואפילו "שלוש מדינות"), ישראל מקדמת כיוון אחר לגמרי, שהוא מדינה הומוגנית. המאמר של חסון מדגים יפה כיצד מאמר אקדמי יכול להיות נטוע בין עולם המחקר לעולם המעשה, והוא מתייחס לקשת רחבה של תרחישים, כולל תרחישי טרנספר ומדינה הומוגנית, לצד מדינה דו-לאומית.

הקשר בין המאמר של חסון לבין דף המידע של גישה נובע בראש ובראשונה מאיכות הניתוח שכל אחד מהם מגיש, בהציבם עובדות קשות לגבי הסכסוך שאינן נלקחות בחשבון בשיח המצוי סביב הסכסוך. מעבר לזה, חיבור הנתונים מצביע על דמיון בטקטיקה ובאסטרטגיה הישראלית: שימור מצב סיפי על-ידי שיח של פיוס ושלום בעוד המדיניות מורה על פעילות של עימות וכוח הוא בדיוק מה שקורה במדיניות הבידול בעזה. אם מטרת מדיניות הבידול הזו מכוונת למה שגמלאי מדיניות כמו ארנס מתארים, הרי שלפי הצהרות רשמיות של אנשי ליכוד, קשה לומר מתי תבוצע הקפיצה משלל פעולות כיבוש המכשירות את הקרקע לתרחיש כזה אל-עבר סיפוח ומתן אזרחות לתושבי הגדה. לכן, המצב סיפי עשוי להשתמר עוד זמן רב.

בתוך כך, אהוד ברק הודיע בשבוע שעבר ש"יש לשקול נסיגה חד-צדדית בגדה". מבידול לניתוק, כיבוש בלתי-נראה ובלתי-מודע, ממש כמו בעזה. יש עוד מקום לבחון כיצד ולמה יבוצע צעד כזה (אם הוא ממשיך את הבידול מעזה, או שמא יוצר אחדות בין שני החלקים המבותרים), אבל אין דרך לדון בזה מבלי התקדמות מעשית. נקווה שלא נגיע לשם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—