בין מורשת תרבותית למחוייבות ערכית

מבלי רצון, נראה שמתגבשת עוד סדרת פוסטים על מחוייבות למסורת תרבותית לעומת מחוייבות למערכת ערכים. הנה פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא התחשק לי לפרסם אותו. נראה שלא פרסמתי אותו משום שלא מצאתי לו סיום נאות, אבל היות שנראה שלא יהיה סיום כזה, אני מביא אותו כמות שהוא:

כשחיפשתי מישרה בשנה שעברה הוזמנתי לראיון בבית-ספר רבני ליברלי. התבקשתי להכין שיעור על הפרשה של אותו שבוע, שהייתה פרשת משפטים. בהיסוס-מה סיפרתי לתלמידים שזו אחת הפרשות האהובות עליי.

שני טעמים היו להיסוס: ראשית, היו לי מרצים שפתחו כל שיעור בהלל לטקסט הנדון, שהוא אחד הטקסטים הכי חשובים בתנ"ך בפרט ובתרבות האנושית בכלל. אינני רוצה להיות מרצה כזה. כן, זה התנ"ך. יש בו כמה קטעי-יסוד, ובתוך מגבלות הסילבוס של קורס, נבחרים רק חלקים מעניינים במיוחד, וממילא גם חשובים במיוחד. אין טעם לפתוח כל שיעור בנסיון לדרבן את התלמידים להתלהבות במחמאות ריקות כאלה. אני מתעכב על מקרים בהם תלמידים מרבים בסופרלטיבים כאמצעי להאריך מעט את חיבורם, ומעיר להם שניתוח אקדמי של התנ"ך איננו זקוק למחמאות מהם. אני גם מרשה לעצמי להעריך מה פחות יעניין את התלמידים, ולחזק את תחושת הלגיטימיות לומר זאת בכיתה. לפני השיעור על החוק, הזהרתי אותם שסביר להניח שזה ישעמם אותם. אני מאוד מתעניין בחוק המקראי, אבל אני יודע שאין רבים כאלה. לפני השיעור על היסטוריוגרפיה מקראית, הזהרתי שזה נושא שאני משתעמם ממנו, ולמרות שאשתדל, אינני בטוח שאני אצליח ללמד אותו בצורה ראויה ומכובדת. לפני הפרק על השירה המקראית, הזהרתי את התלמידים מתחושת הבלה-בלה-בלה. השירה המקראית הייתה דבר חי, נטוע בתרבות והקשר, וללא התרבות הזו, ועוד יותר מזה – ללא האפשרות של ההנאה מן הלשון (תלמידיי קוראים את תהלים בתרגום), הקריאות יכולות מהר מאוד להישמע כמו גבב של חזרות המאדירות את האל, סיסמאות ריקות על תפילה, צדק ומשפט. הודאה במכשולי הפער התרבותי איננה דחיית הטקסט, היא הזמנה להתגבר על המכשול ולהתמודד עמו. לכן, מי שלא נהנה מפרשת משפטים, לא יועיל לו שהמרצה יתפאר שהוא כבר התגבר על הקושי ומצליח ליהנות מן הטקסט המרוחק הזה.

הסיבה השנייה שהיססתי היא שלמעשה החיבה שלי איננה לפרשת "משפטים" (שמות כא-כד), אלא לספר הברית (שמות כא-כג). החלוקה המסורתית לפרשיות איננה צריכה להיות מגבלה בלימוד אקדמי של הטקסט המקראי, ואיננה רלוונטית לחלוקתו. במקום לימוד פרשת משפטים, הייתי מעדיף ללמד חוקים מסויימים במקרא תוך מבט משווה על נוסחם בספר הברית, ובקבצי חוקים אחרים בתורה. ולמרות ההיסוסים פתחתי בדברים האלה, כעין גירסה מקוצרת המתוודה על כך שאני באמת נהנה ללמוד את החוק המקראי, ושיחידת ספר הברית (כנראה משום אורכה הקצר) היא החביבה עליי ביותר למטרה זו.

לא הרי לימוד אקדמי כהרי מדריך ערכי לחיים. באותו שיעור שהכנתי לתלמידי הסמינר התבוננו בחוקי "עין תחת עין" כפי שאלה נמסרו בספר הברית, וכפי שפורשו על-ידי חז"ל. לו עיתותיי היו בידי, הייתי מתבונן עם התלמידים גם על ההקשר שבו אותו עקרון מופיע גם בויקרא כד. אחת התלמידות האירה פנים בחוקים אלה וביחס של ההתפתחות הרבנית אליהם באופן שלא חשבתי עליו קודם. זה היה רגע שבו ידעתי שגם אלמלא אקבל את המישרה (כפי שאכן קרה), הרי שנסיעתי לא הייתה לשווא. בשום שלב בשיעור לא הגנתי, ולא ביקשתי מהתלמידים להגן (או לגנות), את העקרון המקראי. הן הצד הערכי החיובי – מידת ההגינות וההגיון הפנימי של מידה כנגד מידה – והן הצד הערכי השלילי, המגנה עונש כזה, נכחו בשיעור כעובדות מובנות מאליו. השאלה "מה התנ"ך בא ללמד אותנו" לא הייתה רלוונטית. ברור כשמש מה התנ"ך בא ללמד אותנו: עין תחת עין ושן תחת שן. והסיבה שאנו דוחים את ההוראה הזו (ושהיא נדחית משלב מאוד מוקדם בתולדות העם היהודי), גם היא נראית ברורה. תחת להצדיק את התנ"ך או לנסות לחלץ ממנו מסר רלוונטי לימינו, דיברנו על המסר הרלוונטי לימיו.

הנסיון לחלץ ערכים שניתן ליישם אותם בימינו איננו מכבד את הטקסט, ואף לא את פעולת הלימוד. יפה כתב רמי לבני במאמר דעה ב"הארץ", כי "מתודת הדרשה מכוונת להפיק משמעות מן הטקסט ולכן היא נוטה להיות מעוגלת ומתקתקה מדי, בניסיונות מאולצים יותר או פחות, למצוא את הלקח של הכתוב והקשר שלו לימינו". בדומה ללבני, אינני מתעלם מכך שמורשת תרבותית מעשירה את הלשון ואת המדיום שבו רעיון מועבר. אך ישנו מרחק רב בין הרצון להביע רעיון עדכני במושגים עתיקים ובין הרצון לחפש אמת או לקח במושגים עתיקים בכל מחיר.

טשטוש המרחק הזה ואף הכחשתו הוא לחם-חוקם של רבים מתומכי תנועת "ארון הספרים היהודי", או "יהדות חילונית". על אף כל מאמציהם, לא מצאתי שיטה עקבית אחת שמסבירה כיצד לברור מבין המקורות היהודיים את הערכים שיש לאמץ ואת הערכים שיש לדחות, וממילא גם לא מצאתי הסבר מדוע חשוב שערכים אוניברסליים מסויימים יוצגו כיהודים.

במקום לשאוף לאחד בין שני פעולות לימודיות חשובות אלה, אני שב ומציע להפריד ביניהם: דיונים ערכיים מתקיימים במישור פילוסופי מופשט, ואינם כבולים למערכת סמלים פרטיקולרית; עיון במורשת תרבותית נעשה לשמו (ואז הוא גם מתקיים, כמובן…), לא כדי להצדיק את המורשת ולא כדי ליישם את הוראותיה, אלא פשוט לשם הרחבת אופקים תרבותית לצד העשרת שפה וידע.

כאשר אני קורא בפיידון של אפלטון או בשיריו של רוברט פרוסט, אינני צריך להמציא קשר זהותי ו/או תולדתי ביני למחברים כדי להצדיק את פעולת העיון. כאשר למדתי את הצו הקטיגורי של קאנט לראשונה איש לא טען בפניי שזוהי החוכמה הקדומה של עמי שרלוונטית ותובעת את יישומה גם היום. ומנגד, כאשר אני קורא תפיסות שאינן מקובלות עליי בכתבי קדומים, אני יכול לפסול אותם, כדברים שאינני מקבל.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

7 מחשבות על “בין מורשת תרבותית למחוייבות ערכית

  1. ובכל זאת ללחלח בפרשנות-בת-הזמן טקסט עתיק, לקרוא אותו עם כל נסיון החיים ההיסטורי שנצבר, ודרך הזכוכית השבורה של סוגיות עעדכניות, לרווח אותו כדי לאפשר לו לשוחח איתנו בגובה העיניים, בדיוק כמו שאפשר לגבי "אנטיגונה" אדיפוס או כל טקסט-כתיב (ראה בארת) לא כדי ללמוד על ה"אז" אלא כדי לחבר אותו "לעכשיו" לא כי הוא רלוואנטי באיזה "עולם כשהוא לעצמו" אלא מתוך חירותך כפרשן ולא כחוקר "קדמוניות". בעיני זו המשמעות של "והגית"… זה לא אומר כמובן שאין מודעות ל"קפיצה הפרשנית" שהיא תמיד סוג של סאלטו-מורטלה, גם בקריאה בטקסטים מודרניים.

    • תודה. אם הבנתי אותך נכון, אני מסכים לחלוטין. אני חושב שחשוב להבדיל בעניין הזה בין הקריאה הספרותית לקריאה הערכית. אני זוכר שקראתי בשיה"ש "עינייך בריכות בחשבון" בפעם הראשונה, והתפעמתי מהיכולת של טקסט בן יותר מאלפיים לדבר אליי באופן ישיר, גם בלי שראיתי אי פעם את בריכות חשבון, או שאוכל לראות אותן.
      במובן הזה, בהחלט יש ערך של קריאה בטקסטים עתיקים, לא כהיסטוריונים, אלא כחוויה תרבותית. ומובן שבקריאה כזו איננו מצפים שכל מילה תתאם בדיוק למציאות שלנו, או מרגישים מחוייבים לפעול בדיוק לפי מה שהטקסט מתאר, וכנגד זה אני יוצא.

      • לפני די הרבה שנים, כשהייתי מדריך בתנועה, בניתי סט של פעולות שבו כל פעולה נבנתה על פרק אחד מהספר הראשון של פו הדוב.
        לא בגלל שלמילן הייתה השראה אלוהית. בגלל שספרות טובה נותנת לנו כלי לפתח דיון פילוסופי, כזה או אחר.

        למיטב ידיעתי ונסיוני, זה מה שאנשי 'ארון הספרים היהודי' מנסים לעשות: לקיים דיונים אתיים ופילוסופיים דרך הטקסטים, ולא לקבל את מרותם.

  2. המבקר יאמר, כמובן, שאין באמת 'מישור פילוסופי מופשט', ושאין הבדל מהותי בין הבחירה שלך בפרוסט, אפלטון וקאנט לבין הבחירה של אחר במקרא ובמשנה. ולא לחינם אתה קורא את אלו, ולא את הבהגווד גיתא. כל אחד בוחר מסגרת הקשר פילוסופית אחרת, ואין מסגרת אחת נעלה על אחרת.

  3. תודה. אלה דוגמאות מצויינות. מצד אחד, יש מחוייבות תרבותית עמוקה יותר לתנ"ך, שנכתב בשפתי ומדבר במערכת סמלים מוכרת מאשר הבהגווד גיתא. מצד שני, פו הדב, פרוסט ואפלטון לא נמצאים על אותו מדף של התנ"ך משום שאיננו פועלים בואקום. המדריך שבוחר להביא משהו מהתנ"ך כדוגמה (ואני בהחלט הייתי מדריך כזה, שלא יהיה ספק), בניגוד למדריך שבונה מערך על פו הדב, פועל בחברה כשמסביב מאמינים שזהו ספר היסטוריה וספר הוראות (תורה – במובן המילולי ביותר), ושהוא מחייב אותנו למשהו. בעוד שעם פה הדב ברור לכולם, נראה לי, שהכיוון הוא הפוך – משום שמילן הצליח לקלוע לדברים אוניברסליים, אני בוחר להשתמש בו. והיפוכו – משום שהטקסט הוא מחייב, אני מוכרח למצוא בו דברים אוניברסליים שיתאימו לדעותיי.

    הגישה השנייה יוצרת מספר בעיות בשיח הפוליטי, כולל שגיאות היסטוריות, קשיי תקשורת, והעמקת השיח הדתי הממילא על-ידי הסכמה למסגרת.

    • להתרשמותי, 'הישיבות החילוניות' מנסות לעשות בדיוק את מה שאתה מתאר כאן – לקחת את המקומות שבהם התנ"ך קולע לדברים אוניברסליים, ולאו דווקא להשתמש בו כספר היסטוריה או הוראות.

  4. אין זה הרושם שלי. אני רואה רבים מהם משתמשים בתנ"ך כמדריך מוסרי או כקושאן, ומשתמשים בפסוקים לא כתפארת המליצה, אלא כטיעון.

סגור לתגובות.