איך רואים בכלל הצגה?

שני פלאים הם בתיאטרון, האחד קטן, השני אדיר, גובל בנס. הפלא הקטן הוא בהיכנס שחקן עם נר דולק אל הבימה, והנר אינו כבה. והלוא ישנם משבי-רוח, ביחוד על בימה גדולה שחללה פתוח, ואף-על-פי-כן מתכופפת השלהבת, רגע נדמית כדועכת, ושבה ומזדקפת במלוא תפרחתה. פלא חמוד.

[חנוך לוין, "שני פלאי התיאטרון", מתוך איש עומד מאחורי אשה יושבת]

נזכרתי בציטוט הזה בעקבות צפייה בהצגה בפילדלפיה. המילים הפשוטות, מיתממות להיות מתנשאות ושטחיות ("פלא חמוד"), מסתירות הרבה יותר. אני קורא, וחושד שלא בכדי הפלא החמוד הזה מזכיר לי את הסיפור הנודע על הסלנטר והנר הדולק. הפלא השני לכאורה מאפיל על הראשון (והזלזול בראשון גובר בהמשך הרשימה הקצרצרה והנהדרת הזו), אבל הם מאירים זה את זה אהדדי. לוין מזכיר, או שמא רק מציע, שהמעשה התיאטרוני הוא מאמץ משותף, לקהל ולשחקנים.

על להקת תיאטרון האבסורד החביבה עליי מעיר האחווה סיפרתי ברשימה אחרת, אך אירע שבביקור האחרון בעיר לא הזדמנה הופעה שלה. במקום זאת, הלכנו לראות הפקה של עיבודו של ז'אן אנווי למחזה "אנטיגונה", בביצוע להקת התיאטרון Quintessence. אנווי החליף את המקהלה היוונית במספר כמו-ברכטיאני, שמשוחח עם הקהל, מקדם את העלילה, ואף מתערב בשם הקהל ולמען הדמויות. לביצוע הנוכחי נוסף מימד נוסף על-ידי ליהוק שחקנים שחורים. מבלי שהטקסט מזכיר אפילו במילה משהו על גזע, העובדה שקריאון, אנטיגונה ואיסמנה הם שחורים (לצד העובדה שהאומנת/משרתת של אנטיגונה היא לבנה, כמו גם השומרים), הופכת את ההייררכיה ששלטה ברוב שנות קיומו של הבידור האמריקני. המנהיג השחור (בגילום נוקב ומצויין של רוברט ג'קסון) הוא גם הערה או שיקוף של עידן אובמה בארצות-הברית – גם אם נרצה להאמין שאין זו אפיזודה חולפת בארצות-הברית, ושלאחר אובמה לא תשוב סידרה של גברים וואספים, מוקדם להעריך אם השינוי הוא יציב או ארעי. לליהוק טבעי ומוצלח כזה של קריאון יש משמעות תרבותית עמוקה (וכבר אני נזכר בליהוקו של לינקולן בהפקת בית-ספר יסודי שסיפרתי עליה לפני כמה שנים).

ההצגה הייתה מינימליסטית, כמעט ללא תפאורה. האולם היה צמוד לבמה, וכשהתמלא הכיל לא יותר מחמישים איש. ישבנו קרוב-קרוב לבמה. השחקנים עברו ממש לידינו בכניסה או יציאה לסצינה. הדברים האלה הזכירו לנו, כמו דמות המספר, שזהו תיאטרון, שאנשים משחקים ושהמילים שהם אומרים הן טקסט – משהו שהם אמרו באותו סדר, באותה אינטונציה, ערב אחרי ערב אחרי ערב. אבל במשחק מוצלח, ובטקסט מוצלח, צופה יכול להיות שקוע כל-כולו, עד שהוא שוכח שאין זו אמת. הקירבה הזו, הייתה חווית תיאטרון עשירה ומלאה הרבה יותר מהפקות ברודווי היוקרתיות ביותר, המשקיעות בדקדוקי פרטים של תפאורה ותלבושות, אך הצופה יושב מרוחק מאוד ומרגיש כמעט כאילו הוא צופה במסך, או קרוב מאוד, אך מתחת לבמה המורמת.

כשיצאנו מההצגה, נשארנו לשוחח מעט עם הבמאי, ואגב אורחא ראינו גם את השחקנים יוצאים, אחרי שסיימו עוד יום עבודה. בעיר היסטורית כמו פילדלפיה, התיאטרון ומיקומו מהווים תפאורה לא פחות מתוככי האולם. הבניין הוקם כאולם קולנוע בשנות העשרים, ולמרות שזוהרו הועם, חנו הארכיטקטוני עדיין ניכר (עוד פרטים עליו כאן). השכונה, ג'רמנטאון (Germantown), היא למעשה עיר נפרדת שאוחדה עם פילדלפיה כעניין מוניציפלי, אבל המרחק המשמעותי שלה ממרכז העיר שהיינו בה הורגש היטב בזמן הנסיעה ובמחיר הנסיעה. מלבד מפורסמים שונים שחיו בה, מג'ורג' וושינגטון ועד ביל קוסבי, האווירה שלה הייתה מיוחדת מאוד, תערובת שאיננה מוגדרת מבחינת גזע ומעמד, דבר שהוא נדיר מאוד בשכונות אמריקאיות, לפחות אלה שאני הייתי בהן עד כה. כאמור, התחושה הזו היוותה מרכיב אווירתי נוסף שעיטר את החוויה הכולית של ההצגה.

ועודני מתקשה להחליט אם בחירת הליהוק היא תוצאה של עידן אובמה, או תגובה אליו. האם הבמאי אומר "ניקח דווקא שחקנים שחורים לתפקידי השלטון", או שהבמאי אומר "ברור ששחור יכול לשחק את קריאון". בדיון שהתקיים עם הקהל לפני ההצגה (שהגענו אליו באיחור, למרבה הצער), הנושא לא עלה, ואני חושש שזו מלכודת מוכרת ממשחק התקינות הפוליטית: מי ששואל על הבחירה הזו כיוצאת-דופן או לא-מובנת מאליה מסמן עצמו כגזען שחושב שאין זה מובן מאליו ששחור יכול לשחק את קריאון, ולכן הדבר נדחק מחוץ לדיון. אני גורס, תמיד, להיפך: להכיר בסממנים הגזעניים של עצמי, ולהבניות התרבותיות שאני נתון להן (אחרי שנים רבות של צפייה בסרטים ובהצגות על נושאים היסטוריים עם שליטים לבנים), כדי להעריך אל-נכונה את משמעות המעשה וכחלק מחינוך עצמי תמידי. אבל בארצות-הברית אני בעצמי מיעוט, ואף שאנשים לא יודו בכך, כחלק ממשחק התקינות הפוליטית, אני חושש להעלות את השאלה בעצמי, פן יחשבו: "הוא איננו אמריקאי, ועל-כן הוא שואל שאלה בורה כזו, שמעידה שאינו יודע שאנחנו איננו גזענים". ומבלי ששמעתי את המסר הזה, הוא מועבר אליי. אמנם כן, אולי זו השלכה שלי מבפנים ותו לא, אבל אני חושב שיש כאן יותר מזה. עד כאן מגעת ומייגעת המורכבות של התקינות הפוליטית, מבלי להמעיט בהישגיה וחשיבותה.

וחזרה אל התיאטרון, ואל השאלה איך צופים בכלל בהצגה. כמו בקולנוע, כמו בספרות, כמו בטלויזיה: אני מוקיר את מי שגורם לי לחשוב, ומרחיק את מי שמנסה לבדר אותי כדי שלא אצטרך לחשוב. אני יוצא מהצגה קשה ועמוסה ומשוחקת היטב עמוס במחשבות, בעוד שמהפקת ברודווי יוקרתית ומדוקדקת לפרטיה אני יוצא מרוקן ומיואש. כחלק מתהליך מתמשך של חינוך עצמי, שיפור עצמי, ולאחר שש שנים בארצות-הברית שמתחילות להותיר בי את רישומן, אני מסמן זאת לעצמי. אני אומר איזה מימדים אני רוצה להגדיל בחיי, ואיזה היבטים אני רוצה להמעיט. להדליק נר, לגרש חושך, להיטמע בתוך תרבות חיה, ויטאלית ואכפתית, ולא לשקוע באסתטיקת המותגים השטחית הצרה עליי מכל עבר.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s