(שוב) נגד הסלמה בדרום

הדברים אמורים להיות ידועים ומובנים למי שעוקב אחר החדשות והמאורעות, הנושנות והנשנות, אך בצל ההסלמה הנוספת בדרום, אולי יש טעם להזכירם שוב:

 

הרג אדם מהאוויר, ותהא מעורבותו בטרור אשר תהא, אין לו הצדקה מוסרית או משפטית. זוהי הוצאה להורג ללא משפט שאין לה דבר עם בטחון. לאחר מאות אנשים שמדינת ישראל הרגה ללא משפט בגלל מעורבותם בטרור, ידוע לכל האזרחים שמבצעים כאלה אינם מפחיתים את המוטיבציה לטרור, ואינם פוגעים ביכולת לבצע פיגועים. אם הרג כזה או אחר עיכב במעט כמה מתקפות טרור, הרי שעד-מהירה נמצא מחליף להרוג, שמוציא לפועל תוכניות דומות, קרובות או זהות. לעתים מנהיגות עומדת בפני ברירה קשה בין המוסרי לבטחוני. זוהי דילמה שאינני מקל ראש בה, אך אין זה המקרה דנן. בהיעדר הצדקה בטחונית ומוסרית יש לגנות את מקבלי ההחלטה ואת מבצעיה, ולקרוא לחיסולה המוחלט של מדיניות אומללה זו.

 

אין ישראל יכולה לעצור את ירי הרקטות מעזה אלא על-ידי נוכחות צבאית בעזה ושליטה על השטח. לטענה זו דרושים שני סייגים: ראשית, ברור שמדינה איננה מוכרחה לפלוש או להחזיק בלי מגבלה במדינה שכנה בשל איום רקטות. הסרת איום יכולה להיעשות, מבחינה תיאורטית, באופן צבאי, או על-ידי הרתעה. כך, למשל, יש טעם להתנגד לחידוש רצועת הבטחון בלבנון גם יתחדש משם ירי, ואין בזה כדי לסתור את הניתוח לגבי מצבה של עזה.

כל עוד אין בעזה שלטון אזרחי חזק ופורה, שיש לו מה להפסיד ממלחמה עם ישראל, אין לצפות שהרתעה צבאית תביא לשקט.

קובעי המדיניות מודעים לכך, אך גם יודעים שהציבור הישראלי באיוולתו איננו מוכן לשלם את מחיר הסרת האיום באבדות לצה"ל, ובחידוש הנוכחות הצבאית בערי הרצועה. אינני מייחל לחידוש הנוכחות הזו, אך המצב העגום של הכחשת קיומו של כיבוש ישראלי על עזה, לא רק בפי דמגוגים של הימין, אלא גם על-ידי אינטלקטואלים בכירים דוגמת שלמה אבינרי טעון תיקון בכמה סדרים: ראשית, התפכחות מאשליית ההתנתקות, שאיננה רק מורשתו של אריאל שרון, אלא מהווה דוגמה ממשית לפרדיגמת ההפרדה הכוללת, שעוברת כחוט השני מהוילה בג'ונגל של אהוד ברק, דרך דבריו של שמעון פרס בוועדת וינוגרד, ולראיון ה"כריתות" של אברום בורג בהארץ. שנית, הכרה שלעזה מבודדת אין תקנה כגוף מדיני, ולכן גם אין סיכוי לפתרון בטחוני. כל עוד הכיבוש נמשך, הוא כולל גם את עזה, וישראל יכולה (ומוכרחה) להפסיק את הטרור מתוכה באמצעים שיש בידה, תוך לקיחת אחריות על האוכלוסיה הכבושה. שלישית, חתירה לפתרון כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

הפתרונות שממשלות ישראל לדורותיהן חותרות אליהם כוללים שיטות "הפרד ומשול" גלויות לעין, כאמצעי החלשה של העם הפלסטיני ושיפור עמדתה של ישראל הן בצדדים הבטחוניים והן בדיונים המדיניים. על-כן, "מיליון האזרחים בדרום", וכמוהם כשני מיליון נוספים בעזה (אם כי איש אינו מסכים על מספרם) הם בני-ערובה במדיניות אסטרטגית אכזרית. הן מצד המוסר והן מצד הבטחון אין להסכים להמשך המצב הזה. שני הצדדים, ברובם הגדול, אינם רואים איך מצבם תלוי בצד השני, ושתחת איבה עליהם ליצור בסיס לשיתוף-פעולה אזרחי כנגד המנהיגים המשחקים בחייהם. מצב זה לא ישתנה בקרוב, אבל יש לציין אותו: לו היו מתעוררים תושבי הדרום לראות שהיחס הדורסני לערבים המותקפים בעזה הוא צדו השני של המטבע של היחס הציני כלפיהם וכלפי שלומם, הייתה הכרה זו מהווה מחצית הדרך לקראת פתרון של ממש.

האסטרטגים הגדולים ביותר שקמו לישראל הם ישראל טל ויצחק רבין. ברור שבסיסינו הערכי והנחות היסוד שלי ושלהם היו שונים מאוד, אך ספרו של טל, "בטחון לאומי", וספרו של רבין "המלחמה בלבנון" (לצד מקורות אחרים על חשיבתו האסטרטגית, אותם ריכזתי כאן), מהווים מופת להבנת תפקידי המדיניות הצבאית בטווח הארוך. ההסלמה הנוכחית בדרום, כמו גלי האלימות הקודמים, אינם מהווים תפקיד של ממש בטווח הארוך (למעט כחלק מהשיגרה המייגעת של פילוג הפלסטינים), ומובנים טוב יותר על רקע הטווח הקצר. טובת הטווח הארוך תובעת חיזוק ההרתעה על-ידי הסרה מהירה ואפקטיבית של איום הרקטות (ייאמר במפורש: גם במחיר חיי-אדם של חיילים), והתנגדות למלחמות התשה. כאמור, כבר שנים רבות (ולצערי, רבין היה חלק מן המגמה הזו), שההנהגה מסכינה עם מלחמות התשה, בין היתר משום שהיא מעדיפה שלא להציע אופק ממשי לפלסטינים, ומתוך תקווה שהם מותשים וניתשים יותר מהציבור הישראלי. אם הערכה זו נכונה אם לאו, היא על-כל-פנים פסולה מוסרית, ולדידי – גם בטחונית.

ברעום התותחים ובהפגז המטוסים, מתרחשים לרוב שני דברים: דיונים חברתיים-כלכליים מוסטים הצידה, ומתגברים הטוקבקים הסוערים ותרבות הדיון מתדרדרת עוד דרגה אחת מטה. כנגד הרעה החולה הראשונה, אני ממליץ בחום לקרוא את רן רביב ("למה קפץ השר כץ") ודרור פויר ("משהו מסריח") על הפרטת הרכבת. וכנגד תרבות הדיון המדרדרת, אני ממליץ תמיד לקרוא. פילוסופיה, היסטוריה, שירה. לקרוא בשקט או בקול רם ובוטח, לא בויכוח, ולא בהתלהמות. זאת מחאה, לא רק כנגד ההסלמה בדרום, אלא גם כנגד התרבות שמתאפשרת לה לקרות:

 

Some say the world will end in fire,

Some say in ice.

From what I've tasted of desire

I hold with those who favor fire.

But if it had to perish twice,

I think I know enough of hate

To say that for destruction ice

Is also great

And would suffice.

          Robert Frost

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

3 מחשבות על “(שוב) נגד הסלמה בדרום

  1. אני מרשה לעצמי להגיב רק להתחלה ולחלוק עלייך, אני חושב שמוסרי, טוב, ישר ונכון להרוג בכל דרך שהיא כל מי שיש וודאות שהוא בדרך לפגוע בך או בעמך.

    שכנע אותי שלא.

  2. אינני מחשיב עצמי בין עושי הנפשות, והמטרה שלי איננה לשכנע מישהו בצדקתי. מטרת הכתיבה היא להיטיב להבהיר לעצמי את עמדתי, ומטרת פרסומם לשתף בה את המעוניינים בכך. המחלוקת, אני מניח, נובעת מהבדלים עמוקים של ערכים וניתוח מציאות, ואי-אפשר לבודד סוגייה אחת כאילו שינוי אפשרי ברמה זו מבלי להשפיע על האחרות.

    אני סבור שהניסוח שבחרת מייצג את הבעייתיות של המעבר מעקרון ראוי של מניעה, להרחבתו מחד וצמצומו מאידך, כך שלא השאלה המוסרית של מניעת פשע עומדת לנגד עינינו, אלא שימור עליונות יהודים על ערבים בכל מחיר.

    אז ראשית לצמצומו: למה "בך או בעמך"? ואם ידוע לנו על מחבל שמתכנן לפגוע בערבים או בעובדים זרים, האם הם אינם זכאים להגנה? נראה לי שמה שאתה מנסה להבהיר זה שלחיילים יש רשות לעצור מחבל גם אם הוא איננו מתכנן לפגוע בהם עצמם. אני מחיל את העקרון הזה לא על-ידי מפתח גנטי, אלא דרך תמיכה מובהקת בעקרון שלטון החוק. לרשויות האכיפה עומדים אמצעים רבים לעצור מי שבוודאות נמצא בדרכו לעשיית פשע.

    ולהרחבתו: בעוד הקרבן של העקרון שלך נמצא בדרך "לפגוע", לאו דווקא להרוג, הצבת שמוסרי וטוב וישר ונכון להרוג אותו. אני חושב שהעקרון צריך להיות לעצור אותו, ולא להרוג אותו. אם במהלך המרדף, המעצר, או הפעולה, מתפתח קרב יריות שבו החשוד נהרג ולא מובא למשפט, זו התפתחות מצערת, שעדיפה על-פני החלופה שבה הוא היה פוגע בחפים מפשע, אבל לא ייתכן להגדיר זאת כמטרה מוסרית מלכתחילה.

  3. תחזקנה ידיך!

    תוספת לנושא הדרדרות השיח: במסגרת פרויקט "אנשים כותבים מהמקלטים" של ynet, כתב היום טום דננברג טור דעה יוני המכיל דעות מתונות ביותר, לא ערעור בצדקת הדרך, לא פקפוק בצה"ל, אלא פשוט הצעת אלטרנטיבה. מומלץ לראות את התגובות ורמת הדיון, הבוז והאלימות שהן מכילות (בדומה לתגובות אחרות ב-ynet). ומדובר בבן-אדם פשוט שנמצא תחת אש (!), אני מזכיר, לא ביריב אופנהיימר או יוסי ביילין.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4201609,00.html

סגור לתגובות.