שיר לשבת

Refugee Blues

Say this city has ten million souls,

Some are living in mansions, some are living in holes:

Yet there’s no place for us, my dear, yet there’s no place for us.

 

Once we had a country and we thought it fair,

Look in the atlas and you’ll find it there:

We cannot go there now, my dear, we cannot go there now.

 

In the village churchyard there grows an old yew,

Every spring it blossoms anew:

Old passports can’t do that, my dear, old passports can’t do that.

 

The consul banged the table and said:

‘If you’ve got no passport you’re officially dead’:

But we are still alive, my dear, but we are still alive.

 

Went to a committee; they offered me a chair;

Asked me politely to return next year:

But where shall we go to-day, my dear, but where shall we go to-day?

 

Came to a public meeting; the speaker got up and said:

‘If we let them in, they will steal our daily bread’;

He was talking of you and me, my dear,  he was talking of you and me.

 

Thought I heard the thunder rumbling in the sky;

It was Hitler over Europe, saying: ‘They must die’;

We were in his mind, my dear, we were in his mind.

 

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,

Saw a door opened and a cat let in:

But they weren’t German Jews, my dear, but they weren’t German Jews.

 

Went down to the harbor and stood upon the quay,

Saw the fish swimming as if they were free:

Only ten feet away, my dear, only ten feet away.

 

Walked through a wood, saw the birds in the trees;

They had no politicians and sang at their ease:

They weren’t the human race, my dear, they weren’t the human race.

 

Dreamed I saw a building with a thousand floors,

A thousand windows and a thousand doors;

Not one of them was ours, my dear, not one of them was ours.

 

Stood on a great plain in the falling snow;

Ten thousand soldiers marched to and fro:

Looking for you and me, my dear, looking for you and me.

 – W. H. Auden

 

 

כתמיד, אינני חושב שהשוואה בין היחס לפליטים בארץ והיחס בין מבקשי מקלט מן השלטון הנאצי היא הרטוריקה הראויה לעודד אנשים לתמוך בעמדה מסויימת בעד הפליטים. בה-בעת, גם אינני חושב שהשוואות מעין אלה הן פסולות. עם זאת, יש משהו מפתיע, שלא לומר מרתיע, בהיעדר האמפתיה מצד אנשים שאם לא היו פליטים בעצמם, הרי הם בני פליטים ונכדי פליטים שכאלה. זהו כשלון טוטאלי של מסך הבערות של רולס (כמו במקרים אחרים בפוליטיקה הישראלית), כשאנשים מביעים עמדה מסויימת שמנוגדת בדיוק למה שהם עצמם (או הוריהם, או סביהם) היו צריכים לא מזמן. אי-אפשר שלא להיזכר במשפט המצמרר של בוב דילן, שתי שורות משיר: The vagabond who's rapping at your door / Is standing in the clothes that you once wore.

 

היעדר האמפתיה והכשלון האתי, כאמור, אינם מבטאים עמדה מסויימת או פתרון אחד ראוי הדוחה את האחרים. אבל יש בהכרה בהם ובהתמודדות עימם כדי להתחיל דיון כן יותר גם על עמדות פוליטיות לאתגרי ההווה, וגם על ההסתכלות שלנו על העבר. בעזרתם, אני מבין יותר טוב את הסלידה הנושנה שלי ממעמד "חסיד אומות עולם", שבו "העם היהודי" או אולי "מדינת ישראל" מחלקים ציוּנים על התנהגות, כמו היו ידיהם נקיות ולבם זך. חוה אלברשטיין שואלת, "האם היית מתקרב לזר". אני מתבייש להשיב, חושש שהתשובה הכנה נותרה שלילית.

 

 

נוסע סמוי

 

עָמֹק בְּבֶטֶן הַסְּפִינָה

בְּחוֹם כָּבֵד בַּחֲשֵׁכָה

אָדָם נוֹאָשׁ מְאֹד מָצָא מַחֲבוֹא

נִמְלַט מִסַּכָּנָה גְּדוֹלָה

נוֹסֵעַ אֶל הַלֹּא נוֹדַע

הַיֵּשׁ נָמֵל גַּם בִּשְׁבִילוֹ

עוֹשֶׂה לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה

לְלֹא חִיּוּךְ לְלֹא מִלָּה

מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרָלוֹ

 

לִהְיוֹת פַּרְצוּף בְּלִי שֵׁם

לִחְיוֹת תָּמִיד בַּצֵל

קָשֶׁה לִבְרֹחַ בָּעוֹלָם

אִם יִתְגַּלֶּה יֻשְׁלַךְ לַיָּם

קָשֶׁה לִבְרֹחַ בָּעוֹלָם

 

וְלוּ הָיִיתָ גַּם אַתָּה

קַבַּרְנִיט שֶׁל אֳנִיָּה גְּדוֹלָה

הַאִם הָיִיתָ מִתְקָרֵב לַזָּר

נוֹתֵן לוֹ אוֹכֵל וּמַשְׁקֶה

נוֹתֵן מִטָּה וּמַחְסֶה

אֶת כָּל מָה שֶׁאָסוּר אֲבָל אֶפְשָׁר

הֲלֹא הָאִישׁ אָדָם נִרְדָּף

הֲלֹא הָאִישׁ עָלֶה נִדָּף

מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרָלוֹ

           

– חוה אלברשטיין              

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

9 מחשבות על “שיר לשבת

  1. אתה כותב: "עם זאת, יש משהו מפתיע, שלא לומר מרתיע, בהיעדר האמפתיה מצד אנשים שאם לא היו פליטים בעצמם, הרי הם בני פליטים ונכדי פליטים שכאלה."

    ואני חושבת שה"מרתיע" זה בבסיס העניין (למרות שאני מרשה לעצמי ל"הפוך" לך קצת…).

    לי זה מזכיר את ה – Unheimlich של פרויד שכתב שדווקא המאיים והמרתיע הוא הקרוב והאינטימי ביותר שעליו לא רוצים לדעת שום דבר. כנראה שמהמקום הזה, האמפתיה יותר בלתי אפשרית. אולי זה קרוב מדי, אולי בשביל זה צריך קודם לוותר על העמדה של הקורבן. לדעתי זה גם מתקשר למה שכתבת על רשימת שינדלר.

    תודה.

    • תודה, נטע – זאת נקודה מצויינת. לא הזרות קרת-הלב שאיננה זוכרת, אלא דווקא ההתכחשות לעמדה הזו ולהיכרות הקרובה עמה שמחריפה את התגובה.

      ואז אפשר לקרוא גם משפטים אחרים באור כזה, כגון "הם לא פליטים, הם סתם מחפשי-עבודה שרוצים לשפר את מצבם הכלכלי" – על פניו, המשפט אומר "המצב שונה לחלוטין מיהודים בזמן המישטר הנאצי שחיפשו מקלט, אם הם היו במצב דומה, ודאי שהיינו עוזרים להם", אבל מסתיר מתחתיו עובדות היסטוריות נוספות, כמו הגירה יהודית מסיבית למערב בסוף המאה ה-19,תחילת המאה ה-20, לא רק בשל רדיפות, אלא גם כדי לשפר מצב כלכלי. והנה גם זה מוכחש.

  2. אולי המסקנה צריכה להיות שלא ניתן לסמוך על "לקחים היסטוריים" מהסוג הזה שיובילו להתנהגות פוליטית מוסרית. שהתנהגות פוליטית מוסרית מותנית במוסדות פוליטיים מוסריים, מפלגות פוליטיות מוסריות ולא בהמיית לב פוליטית מוסרית ספונטנית שתצא כנגד כל הדברים הללו.

  3. תודה. אני מסכים, ואפילו אמרתי זאת בהזדמנויות שונות בסוגייה זו. אז למה אני סותר את עצמי כאן? אני מקווה שאין זו עדות לנסיון לא-מודע לפופוליזם…

    ומצד שני, אולי גם ההחלטה הפוליטית המוסרית השקולה צריכה לבוא בלווית המיית-לב כלשהי. זו מרסנת את זו, וזו מנחה את זו.

  4. פינגבק: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  5. פינגבק: על זרות ואמפתיה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  6. פינגבק: הגירת שיבה: בין תושבים חוזרים לביקורי מולדת | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s