לשינוי הסכמי העודפים ועידוד היווצרות גושי ימין-שמאל

דף המסרים שיאיר לפיד שלח לתומכיו כלל "הבטחת בחירות ראשונה" שהוגדרה ככזאת: "לא יהיו אצלנו שרים ללא-תיק!" כמעט כמו מכתם "אחיי העבדים" המפורסם, לפיד מצטיין בשפה אורווליאנית אך מודעת לעצמה, שמשקרת באופן כל-כך בוטה, שניתן לחשוב שהשקר נועד מלכתחילה להיחשף, ושהוא חלק אינהרנטי מהמשחק. כדי לוודא ש"לא יהיו אצלנו שרים ללא-תיק", לפיד צריך לא רק לגרוף מספר מנדטים ראוי כדי להיכנס לממשלה, הוא גם צריך להיות זה שמרכיב את הממשלה. נכון, הוא יכול לדרוש את זה כתנאי קואליציוני, אך כשעשרת המנדטים שלו לא יספיקו, ראש-הממשלה המיועד יסביר לו שהוא חייב לספק שרים בלי-תיק בשביל החברות האחרות, ועל לפיד לבחור אם להפר את הבטחת הבחירות הראשונה, או להישאר מחוץ לממשלה. אחיו העבדים יודעים מה הוא יבחר בשלב הזה. וכאן עולה השלב הבא של הבטחת הבחירות: הרי מה יותר ישראלי, כפי שלפיד עצמו יאמר, מלחפש דמות נקייה לפוליטיקה, להאמין לכל הבטחות הבחירות שלה, למרות שעמוק בפנים אנחנו יודעים שהיא תפר את כולן מרגע שתיבחר? כשלפיד אומר "והנה הבטחת בחירות ראשונה", הוא כמו מתייג את דבריו: וזה שקר מובהק. אתם יודעים שזה שקר, אתם יודעים שלא אוכל למנוע שרים בלי-תיק, אבל אתם שמחים שמישהו משקר לכם בנושא הזה. אז בחרו בי, על-מנת שתוכלו להתאכזב כיאות.

גם אני מתנגד לממשלות מנופחות. שני גורמים מרכזיים תרמו למצב הזה: ריסוק המפלגות הגדולות (ראשית על-ידי חוק הבחירה הישירה, ולאחר מכן עם היווצרות קדימה), והמפתח שלפיו כל מפלגה צריכה לקבל מספר שרים לפי מספר הח"כים. האחרונה היא הנחת-יסוד שגויה, אך אינני רואה דרך לתקן אותה. ההגיון אומר שגם אם הקואליציה מורכבת מחלקים רבים, מפלגת השלטון יכולה לקבל תיקים רבים יותר, ומפלגה שלישית או חמישית בגודלה בקואליציה, יכולה להסתפק בשר אחד ולשמוח בחלקה. מאידך, לא הייתי רוצה שהחוק מלכתחילה יקבע שמפלגת השלטון מקבלת שרים רבים יותר משאר המפלגות. גם אם המערכת אינה מצליחה לייצר כאלה כרגע, טוב להשאיר מקום של גמישות לפי כישורי השרים והמפלגות. [עדכון: דובי תיקן אותי וטען שאכן המפתח איננו תמיד אחיד בין כל חברות הקואליציה]

בעיית ריסוק המפלגות הגדולות היא בעייה גדולה יותר, מבחינה פרלמנטרית וציבורית גם יחד. אמנם, אינני צופה שפתרון בעייה זו יפתור ישירות את בעיית הממשלות הגדולות. האחרונה היא בבחינת "שטח משוחרר לא יוחזר", ומספר השרים של הממשלה האחרונה הופך לסטנדרט שממנו רק אפשר לצמוח. גם אם המפלגות הגדולות היו חוזרות בבחירות הבאות, הן היו ממנות מספר דומה של שרים, לפי מפתח שהיה משאיר כוח רב יותר בידיהן. [עדכון: דובי תיקן שמספר השרים אכן ירד בעבר. אני עדיין סבור שהעקרון שאני משרטט פה הוא נכון: יהיה קשה מאוד לשוב לממשלה של פחות מעשרים שרים, כשכיום הסטנדרט חוצה את השלושים, אבל על הטעות העובדתית צריך לעמוד, ואני מתנצל]

ועדיין, הפוליטיקה הישראלית צריכה לייצר ולייצב בתוכה שני גושים מובהקים. אובדן הגושים המובהקים אחראי לכך ש"שמאל" היא מילת-גנאי. הוא אחראי לכך שסיסמה כמו "ציפי או ביבי" נשמעה הגיונית לבוחרים רבים, שהצביעו קדימה כאנטיתיזה לנתניהו, בלי להבחין כמה אנשי ימין (לא פחות ימניים מנתניהו), לבני מחביאה מאחוריה. הרצון להתמרכז מביא לרעות חולות נוספות, ואין צורך למנות את כולן כאן. אנשים חוששים להביע עמדה פוליטית ומשתדלים להביע עמדות קונצנזוס, ויוצאים למחאה "לא פוליטית". תומכים ביאיר לפיד, אף כי אין להם מושג מה הוא יעשה עם השטחים, עם המתנחלים, עם הפלסטינים ועם הסורים.

אני מבקש להציע לשנות את שיטת הסכמי העודפים באופן שייטיב עם מפלגות גדולות ויחזק אותן. ראשית, כל מפלגה תצטרך להירשם כמפלגה עם השתייכות לימין או לשמאל. זו תהיה החלטה של המפלגה עצמה, ואין זה משנה אם ביקורת חיצונית תגדיר שהמפלגה הזו איננה ימנית או שמאלנית דיה. הדבר הזה לכשעצמו ייטיב עם הפוליטיקה הישראלית, בכך שיפזר מעט מהערפל ששורר במרכז המצטופף. במסגרת קמפיין בחירות היה קל להציג את לבני כאנטיתיזה לנתניהו, אך אם קדימה הייתה צריכה להגדיר את עצמה, האם היא הייתה בוחרת בשמאל או בימין? האם מופז, הנגבי, דיכטר, שמאלוב-ברקוביץ, שנלר ואחרים היו מוכנים להיות במפלגה שמגדירה את עצמה כמפלגת שמאל? הכרעה מעין זו הייתה מיטיבה עם הפוליטיקה בין אם בזה שאנשים היו עוזבים את המפלגה ומחדדים את עמדותיה בפועל, בין אם בכך שהציבור היה מיטיב להבין שאין זו מפלגה הופכית לליכוד כפי שביקש לראות, ובין אם מפלגות מרכז היו נקרעות על עצם ההגדרה שלהן – כפי שראוי.

לאחר הבחירות, כל הקולות העודפים היו נזקפים לטובת המפלגה הגדולה ביותר של הגוש. הצעה זו משררת שתי מטרות מרכזיות: ראשית, הבחירות המצומצמות של הסכמי עודפים כעת, לצד עליית מפלגות קטנות, יוצרות שילובים בעייתיים ביותר. דוגמה מובהקת שזכורה לי היא ההסכם של עם אחד, בראשות עמיר פרץ, עם ישראל ביתנו של ליברמן. למרות התמיכה שלי בזכויות עובדים, המחשבה שהקול שלי עשוי לשמש את ליברמן במקום את פרץ, הקשתה עליי מאוד. הכרעות בלתי-הוגנות ובלתי-הגיוניות שכאלה מתרחשות לא-פעם במסגרת הסכמי העודפים הנוכחיים, ובחלקן מהוות היעדר-ברירה מצד המפלגות, שבעלות-הברית הטבעיות שלהן כבר מקיימות הסכמי-עודפים אלה עם אלה.

שנית, וזו הנקודה החשובה יותר, הצעה זו תחזק את המפלגות הגדולות באופן שיתרום לחיזוק היציבות וביסוס המשילות על בסיס אידיאולוגי של גושים מובהקים, שני מחנות אידיאולוגיים שיש לבחור ביניהם. הצבעות גחמתיות כמו מפלת הגמלאים לא תתאפשרנה יותר, או לכל הפחות תתקיימנה בתוך מערכת ברורה, שבה הגמלאים ייאלצו להזדהות כימין או שמאל, והבוחרים שלהם יידעו זאת.

נכון, שהגדרת הגושים הללו היא מעורפלת בעצמה, בין היתר בגלל ההבדל בין ימין ושמאל מדיני-בטחוני לעומת ימין ושמאל כלכלי-חברתי. הדרישה להגדרה לא תקבע מה המשמעות של ימין או שמאל, וכל מפלגה תוכל לבחור אם ההגדרה העצמית שלה משקפת את האג'נדה החברתית או המדינית. ברור לי, שלרוב הכוונה היא לסכסוך הישראלי-ערבי (והישראלי-פלסטיני בפרט), ושכך מפלגות יגדירו את עצמן.

אבל מניע ההגדרה איננו חשוב כמו עצם התחושה שיש חובה להגדיר, וכמו התוצאה המיידית של חיזוק שתי מפלגות גדולות. קדימה אולי לא הייתה נקרעת על בקשה כזו, או פוטרת עצמה באחת ההגדרות. שלי יחימוביץ מנסה לסמן עצמה כמרכז מדיני, אבל לו הייתה מתבקשת, ודאי שמפלגת העבודה הייתה מגדירה עצמה שמאל. דומני שבין שתי הבחירות הללו אפילו יאיר לפיד היה אומר שמאל ולא ימין, ובכך השיח הישראלי היה בהדרגה נפטר מהשילוב המביך של "מרכז-שמאל", כאילו ל"ימין" יש לגיטימיות לעמוד לבד, ואילו השמאל איננו ראוי לבדו, וצריך להיות חלק מגוש "מרכז" (אגב, מעניין שהמגמה ההפוכה בדיוק מופיעה אצל רונן שובל, שאיננו מוכן להודות בימניותו, ורואה את כל מי שחושב קצת שמאלה ממנו כ"שמאל קיצוני").

חיזוק גושי שמאל וימין הוא חיוני לשיח דמוקרטי בריא, ישפר את המשילות, ויכול להצטרף לתביעות נוספות לממשל תקין יותר, כולל הפחתת מספר השרים.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

9 מחשבות על “לשינוי הסכמי העודפים ועידוד היווצרות גושי ימין-שמאל

  1. נשארתי קצת פעור-פה כשקראתי את המשפט "כל מפלגה תצטרך להירשם כמפלגה עם השתייכות לימין או לשמאל". חשבתי להציע בציניות שכל מפלגה תידרש גם להירשם כמפלגה עם השתייכות למחנה עופרה חזה או ירדנה ארזי. בודריאר אולי היה אומר שהניסיון הזה לבינאריזציה, מרדדת-משהו של השיח הפוליטי בציבור בעיני, מנסה להסתיר מהי הפוליטיקה הישראלית באמת – משהו הרבה יותר מורכב מחלוקת "הלנו אתה או לצרינו" של ימין ושמאל.

    ובכל מקרה, נדמה לי שדובי ואחרים כבר כתבו על פיקציית "בעיית המשילות".

  2. תודה. על הרעיון הזה חשבתי לפני יותר משנה, ואני כבר המון זמן מהסס לפרסם אותו, אז אני שמח על התגובה הזו, שמצליחה לחדד למה גם לי היה לא נעים איתו.

    ועדיין: הפוליטיקה הישראלית היא מורכבת הרבה יותר מימין או שמאל, ואפילו מצע כתוב של מפלגה איננו מונע כניסה של אנשים שפועלים בניגוד לרוחו. ימין או שמאל הן חלוקות שטחיות שגם לי לא נוח בהן, אבל הסירוב להזדהות עם אחד מהם (ובמיוחד הסירוב להזדהות עם השמאל) הוא לא רק רדוד עוד יותר, הוא גם מסוכן יותר. ההצעה הזו מנסה להתמודד עם מציאות קיימת, ואם מישהו היה מיישם אותה, מן הסתם בעלי הכוח היו מוצאים דרכים להתמודד / לעקוף גם אותה. זה נכון. אבל אני חושב שיש בכוחה לתרום גם משהו חיובי, בכיוון שתיארתי.
    יש דברים שבהם אני חושב שגישת "הלנו אתה או לצרינו" יכולה מאוד לסייע, והיא לא דומה לעפרה חזה או ירדנה ארזי (ולא רק מפני שעפרה לוקחת אותה בהליכה). הפוליטיקה כרוכה בהכרעות קשות שאנשים אינם רוצים לקבל, והם מתבשמים באשלייה שאפשר גם וגם (גם הלכה וגם דמוקרטיה, גם זכויות אדם וגם כיבוש, גם החזרת שטחים וגם להשאיר התנחלויות). אני חושב שזה יהיה חיובי לדחוף אנשים כאלה קצת יותר קרוב אל הקיר, שבו הם יצטרכו להחליט, בלי גם וגם.

  3. דובי העיר לי (בטוויטר) שאני טועה שיש מפתח אחיד, ושמספר השרים מעולם לא ירד. אני אתקן בגוף הפוסט בהמשך.

  4. שלום אריה,
    יש לי כמה הערות:

    1. מפתח שרים אחיד לכל המפלגות הוא הנכון מבחינה דמוקרטית. אם המפלגה הגדולה תקבל יחס שרים טוב יותר ממפלגות קטנות, משמעות הדבר היא שהקולות שהצביעו למפלגות הקטנות שווים פחות. אני רוצה להזכיר שמשרת שר זה הדבר שמאפשר לבצע מדיניות (רשות מבצעת). אפילו שר בלי תיק (כמובן שצריך לבטל תופעה זו) משפיע באמצעות הצבעה בישיבות הממשלה.

    2. אתה בגדול צודק לגבי עניין הסכם העודפים. אלא שמפלגות בדר"כ חותמות על הסכמים עם מפלגות אחרות הקרובות להן אידיאולוגית. אך גם אם לא, הסכם עודפים הוא דבר שנחשף לפני הבחירות וצריך להוות את אחד משיקולי הבחירה, כפי שהיווה עבורך, ולכן אני לא מוצא פגם בשיטה הנוכחית.

    3. גם לי צרמה הדרישה שכל מפלגה תסווג את עצמה כימין או שמאל. זה נשמע לי כרגע מעין הצעה אד-הוק כדי להקשות על קדימה, ולכן אני רואה בה פסול. בפועל, קבלה של הצעה זו פשוט תהפוך את הבחירה של ימין/שמאל של כל מפלגת מרכז לא מזוהה (לפיד, הגמלאים וכו') להיות לפי הטרנד העכשוי (כלומר, לא לפי האידיאולוגיה). כלומר, כיום מפלגות מרכז ייטו להגדיר עצמן ימין, כי שמאל זו מילת גנאי (ואפילו לפיד הודיע שהוא לא שמאלן). לעומת התקופה הקצרה לאחר רצח רבין, שבה הטרנד היה להיות שמאל. וכמובן שהגדרה לפני הבחירות זה דבר אחד, ואחרי הבחירות תוכלנה המפלגות לעשות דבר אחר (כמו בנושאים אחרים).

    אני חושב שהמיפוי של 'לנו או צרינו' לא צריך ולא יכול להיות מוכתב על פי חוק, אלא תלוי במבנה המערכת הפוליטית. בשנות ה-80 כשהיה תיקו בין-גושי, ברור שמפלגות קטנות היו צריכות להגדיר לאיזה גוש יצטרפו, זה היה קריטי, והמצביעים אז דרשו לדעת. כיום כשהגישה היא כ"כ סקטוריאלית, למצביעים רבים לא אכפת לאיזו ממשלה תצטרף מפלגתם, ובלבד שיוזרמו תקציבים.

    אם כבר נגעתי בעניין הסקטוריאליות, בדיוק כתבתי פוסט על יאיר לפיד ובעיית הפוליטיקה הסקטוריאלית. אני רוצה להזמין אותך ואת קוראיך לקרוא ולחוות דעה.

    בברכה,
    יניב

  5. תודה. הסכמי עודפים אידיאולוגיים מוגבלים על-ידי העובדה שהם יכולים להיות רק בין שתי מפלגות, במקרים שבהם הדמיון האידיאולוגי מתקיים בשדה אי-זוגי, וזה המקרה של עם אחד וישראל ביתנו.
    זו איננה הצעה אד הוק להקשות על קדימה והעובדה שהזכרתי עוד שלוש דוגמאות נוספות, כולל מפלגה ותיקה כמו מפלגת העבודה תוכיח.
    ההצעה נועדה, בין היתר, להחליש את המימד הסקטוריאלי על-ידי הדגשת השותפות האידיאולוגית הכללית.
    בהצלחה בבלוג החדש!

  6. אריה,

    הרעיון שלך מעניין. חשוב היה לי פשוט לציין שנראה לי שהרעיון עצמו נובע מהמצב הנוכחי של הפוליטיקה – סקטוריאלית עם רסיסי מפלגות – ולא בגלל שהרעיון עצמו "נכון" לדמוקרטיה (כי כמו שאמרתי, במצב אחר כמו שהיה בשנות ה-80, לא היה צורך בזה). מבחינת המטרה הזו, הרעיון הזה למעשה מצטרף לרעיונות אחרים של רפורמה בשיטת המשטר (בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה, וכו') שנועדו להקטין את הקטנות ולהגדיל את הגדולות. מתגובתך נראה לי שאתה מודע לזה.

    עוד דבר חשוב – אני חושב שאתה מבלבל בין ביצה ותרנגולת. המפה הפוליטית כיום מלאה במפלגות מרכז שרבות על אותה אוכלוסיה (קדימה, עבודה, יאיר לפיד, אפילו הליכוד). הסיבה לכך היא לא המפלגות עצמן אלא האוכלוסיה, כלומר העם עצמו "התפכח" מאשליית השלום ו"התפכח" מאשליית ארץ ישראל השלמה, ונותר אובד עצות. המפלגות רק משקפות את זה. הרפורמה שאתה מציע לא תשנה את זה, ואני כבר מדמיין את כל נציגי המפלגות שבחרו 'ימין' או 'שמאל' מסבירים שזה אילוץ טכני, אבל הם בעצם מרכז, ויקימו או יצטרפו לקואליציה שמייצגת את הערכים שלהם (שיישארו מעורפלים כמובן, כיאה ל'מרכז'), שיהיו בה נציגים משני הצדדים וכד'.

  7. אגב, חלופה לרעיון ה"להכריז אם אנחנו ימין או שמאל" ששמעתי עליה, ולא השקעתי בה מספיק מחשבה כדי להגיד אם אני בעד או נגד כי היא לא הוצעה באופן רציני מעולם, היא שכל מפלגה תצטרך להכריז מראש, לפני הבחירות, מי המועמד המועדף עליה לראשות הממשלה – ושראש המפלגה עם הכי הרבה תמיכה יקבל את זכות הראשונים לנסות להקים קואליציה (ולא כפי שקורה כיום, שההעדפות נחשפות בפני הנשיא רק אחרי הבחירות). כאמור, אני לא מציין את זה כרעיון חיובי, אלא כרעיון. במחשבה זריזה אני יכול לאתר בו כמה פגמים, אבל צריך לנתח אותו יותר לעומק.

    • מעניין. לא שמעתי על זה אף-פעם, וגם אני חושב על פגמים בו, אבל יש בזה דברים מושכים, גם מצד הדיון הנוכחי.

סגור לתגובות.