על כן ייאמר כנמרוד

[יש עוד שתי רשימות מהארץ שצריכות להתפרסם, אבקש סליחה על העיכוב והאנכרוניזם הקל]

התערוכה באגף החדש במוזיאון תל אביב לאמנות מציעה סקירה של תולדות האמנות הישראלית, כאשר לפחות חלקה, אם הבנתי נכון, מיועד להיות תערוכת קבע. בחירה דומה נעשתה במוזיאון ישראל עם פתיחתו המחודשת, בבניית תערוכה שמשלבת מבט תימטי וכרונולוגי על אמנות ישראלית. בשני המוזיאונים זוהי בחירה מעניינת וחכמה גם יחד, המשכילה לעמוד על טיבו ותפקידו של המוזיאון כלפי מבקריו הקבועים ותיירים מזדמנים גם יחד.

נסיון לחקות תערוכת קבע כמו זו שיש באחד המוזיאונים הגדולים בכרכי העולם היה נדון לכשלון. אמנם גם למוזיאון תל אביב וגם למוזיאון ישראל אין סיבה להתבייש באוספיהם, אך לא לשם כך יכתתו אנשים רגליהם עד קצה מזרח. לצד המשך מאמצים לקיום תערוכות צנועות יותר מאמנות העולם (והשאלת התערוכה של רישומי פיקאסו מברצלונה הייתה דוגמה נאה לכך) למען כל מבקריהם, ראוי שהמוזיאונים הישראלים יציבו במרכזם את היצירה המקומית והישגיה.

אך זוהי גם בחירה מעניינת בשל ההיבט הפוליטי של תפקיד האמנות הישראלית: אין כמו האמנות לביטוי הזרמים הפוסט-לאומיים ביצירה הישראלית, כמו גם לביטוי מחאה פוליטית נוקבת. בעוד שבמוסיקה הישראלית כמעט אין בנמצא שירי מחאה, ובתחום הספרות השורה הראשונה של הסופרים עודנה מורכבת מבשר מבשרה של מפא"י, סוציולוגית ואידיאולוגית גם יחד, דווקא האמנות הישראלית מייצרת, מתעדת, משמרת ומקדמת את אלה המציגים מראות הקשים לעיכול [ציור אחד במוזיאון תל אביב, ששמו כמו גם שם יוצרתו פרחו מזכרוני למרבה הצער, מהווה דוגמה מאוד מילולית לאמירה הזו, בתארו חיילים מבקרים במוזיאון ומתבוננים באמן האוכל את צואתו].

אני מניח שאין זה מקרי, וניתוח עומק שאין בידי לבצע יוכל להצביע על שלל גורמים, בין היתר המבנה הכלכלי של כל אחד מתחומי היצירה הללו, והאופן שבו אמנים מתוגמלים או נקנסים על הבעת עמדות חריגות, לצד המוסדות הפוליטיים שמעורבים בקידומה של יצירות ויוצרים למרכז הבמה.

צעד יפה ומרגש שנלווה לתערוכה החדשה במוזיאון ישראל הייתה ייחוד מקום נפרד ל"נמרוד", שעומד בפתח התערוכה, על התפר שבין תערוכת הקבע הישראלית לתערוכה אנתרופולוגית מאוצרות העולם הקדום. נמרוד עומד בנקודת המפגש שבין השתיים, גבו לעבר שממנו כביכול צמח, וצדודיתו לעתיד הישראלי שהוא צופה אליו. מחווה זו מתקשרת יפה לתערוכה מרתקת שמוצגת כעת בבית האמנים ("בצלאל הישן"), ואני ממליץ לכל מי שיכול לבקר בה.

"הנמרודים החדשים" (אוצר: גדעון עפרת) מספקת מבט מקיף על עומק השפעת פסלו של דנציגר, ובו-זמנית על עולם הדימויים והסמלים של האמנות הישראלית. כמה מן העבודות כוללות ציטוט מפורש של "נמרוד", לעתים אף בשם העבודה, ואילו באחרות נותר מרווח מסויים של פרשנות, ומקום לתהות אם האמן היה מודע לקשר לנמרוד ביצירה זו, ואם הצופה היה עומד על יחס זה אלמלא הקישור שיצר עפרת.

מספר יצירות מבקשות לסרס או להחליש את נמרוד, וכמו ביצירה המקורית גם באלה ה"קמות" עליה, ישנו קשר חזק בין לאום למיניות או לזכריות. המתקפה – או האתגור, אם לבחור במילה רכה יותר – מתבצעת בדרכים שונות: אורה ראובן מציגה דיוקן עירום נשי המתבונן בפסלו של דנציגר ב"נמרוד ואת", ויונתן אופק מציג אותו כגוץ מכריס ובתחתונים, מבוגר לאין-ערוך מנמרוד של דנציגר, ולשון משתרבבת בתיעוב או תאווה, בגרוטסקה שמרתיעה את הצופה. נועה יפה ויעל גזית מציגות את נמרוד (עשוי חול ים) שוקע בחול. היצירה נקראת "נימי", מקטינה את המקור במעשה ובשיום גם יחד. אפשרות קריאה אחרת תטען שנימי איננו שוקע או קורס אל החול, אלא עולה ממנו, כמו הצבר שעלה מן הים, ועוד מעט יהפוך למיתוס כנעני מושלם. באפשרות כזו, ההקטנה היא של המיתוס שדנציגר יצר, כביכול יש מאין, אמנם עם התייחסות לאמנות מצרית קדומה, אך לא כזו שהיו לה שורשים וקשרים מוחשיים עם קהילת דוברי העברית שצמחה כאן, כמעט "מן הים".

בשתי עבודות נמרוד מאותגר על-ידי הגלותיות, מסמל באחת את חוסנו הארצישראלי, כנגד היהודי החלש, אך גם את האפשרות (המודחקת) שהצבר העוצמתי בעצם איננו יכול ליהודי שממנו הוא בא. המשמעות הפוליטית של הקשר הזה מודגשת בצורה החזקה ביותר בעבודתו של שי אזולאי, "ברית לנמרוד". כמו בעבודות אחרות, הפסל מצוטט כאן במפורש, וסביבו שבעה גברים חרדים, ומשיפולי הדומו של הפסל כתמי דם, המעידים שהמעשה כבר בוצע. הברית היא סירוסו של נמרוד, המתקפה על הויריליות שלו, אך היא גם המפגש הבלתי-אפשרי בין הכנעני השורשי והיהדות הגלותית, מסמלת את המאבק בין העסקנות החרדית לתרבות החומרית הישראלית (ואף הרוחנית, אם לדייק) – שכאמור, המאבק כבר הוכרע בה. הכנעני שמבקש זיקה למקום ניגף בפני היהודים התובעים זיקה למורשת, מסרסים את זקיפותו הלאומית, כמו גם את קיומו העצמאי.

העבודה השנייה שיוצרת קשר בין נמרוד לגלות מורכבת מכמה חלקים ופועלת בכמה רבדים, תוך שהיא נעה בעיקר בין המישור האמנותי, הארס-פואטי, והמישור הלאומי-פוליטי. כשראיתי את הדיוקן העצמי שבועז ארד יצר שלו עם קקדו צהוב-ציצית על כתפו, ראיתי בזה דוגמה נוספת לסגנון של יונתן אופק. הכנעני/מצרי הצעיר והגברי, הופך לישראלי מבוגר יותר, שפוף משהו, עם בדל-חיוך ממזרי ואולי ציני. יחד עם זיפי-הזקן שארד צייר על פסל הפוליאסטר, היה נראה לי שזו יצירה עם קורטוב של הומור, מעין "לפני/אחרי", כאילו האמן אומר: "כך דימינו את עצמנו, וכך אנו למעשה".

אלא שבקומה העליונה נוספה ליצירה הזו מימד נוסף: ארד מציג סרט וידאו שבו הוא עוקב אחרי אמו מכינה גפילטע פיש. מדי פעם הצילום נקטע לסשן נפרד, שבו ארד פוסע, או לעתים פשוט עומד מול המצלמה, קקדו לכתפו, ומציג "ליפ-סינק" מושלם לפס-הקול של אמו שמלווה את הכנת הגפילטע פיש לא רק בהוראות המתכון, אלא גם בדברי הסבר ובזכרונות. פה ושם ארד שואל אותה שאלות על זהות עדתית, על חיבתה לאוכל מזרחי ועוד. למי שיבקר בתערוכה, מומלץ לצפות בסרטון במלואו. מבלי לבטל את רושמה הראשוני של הפסל של ארד (הומור, לפני/אחרי וכו'), הסרטון מוסיף נדבכים נוספים. ראשית, ארד תוהה על תפקידה התרבותי של שלשלת מסירה. הוא מצלם את אמו מכינה את הגפילטע פיש, אבל מסוגל לחקות את האינטונציה שלה בצורה מושלמת, ובכך מציב מראה גם לגבי המשמעות של מחווה לדנציגר, שנוכחת כל הזמן כקקדו שעל כתפו. הצופה רואה כיצד הוא מזיז את שפתיו בהתאמה מושלמת לדברי אמו, אבל גם רואה שהוא איננו אמא שלו. זהו חיקוי. וארד אומר בכך לצופה: כמה שאשתדל, לא אוכל להיות אמא שלי. או דנציגר.

ובנוסף למימד הארס-פואטי, ישנו מימד פוליטי, כאמור. דרך השאלות והסיפורים, ארד גם תוהה על היעדר ההשתייכות לעדה, תופעה הקיימת במשפחות אשכנזיות רבות. המעשה המודע של דחיית העבר והשלת העור הגלותי, יצרו נראטיב שונה לחלוטין מההדחקה הכפויה של מורשת העבר שמפא"י ביקשה לכפות על עולי המזרח. ודאי, היו גם אשכנזים שחוו זאת ככפייה, ודיברו בבית יידיש בלחש. אך לא זה הסיפור שארד מספר. לקראת סוף הסרטון, ארד מזכיר את אחיותיו, שכבר לא יודעות להכין גפילטע פיש, ושלא תמשכנה את המסורת. מתוך מודעות לתפקידה של שלשלת המסירה כמעצב זהות (מודעות המתבטאת במעשי החיקוי והמחווה, כאמור), הוא בעצם מסמן שהוא נותר ללא בסיס כזה. הוא איננו יכול להיות נמרוד, הוא איננו הצבר שנולד מן הים, ונשלל ממנו גם העבר הגלותי של הוריו. בכך, הסרט מאיר גם את היצירה הראשונה של ארד בתערוכה, הפסל הממזרי הנקרא "ללא כותרת", באור אחר. תלוש, ללא שם ועבר, שייך לתרבותו המקומית ולא לשום דבר אחר, כפי שמעיד הארמז לנמרוד, אך ללא שורשים עמוקים בה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—