אז מי חושב שעתידה של ישראל מוטל בספק, ומדוע

הדיעה שהריבונות היהודית בפלשתינה-א"י היא ברת-חלוף מיוחסת על-פי רוב לאנשי השמאל, אלה המזהירים אפוקליפטית שיש להציל את ישראל מידי עצמה, ושמנהיגים קצרי-ראות ו/או ערלי לב ואוזן מובילים אותה לאבדון. אזהרות כאלה, המקפלות בתוכן תקווה נאיבית כידוע, אינן נחלת השמאל הקיצוני בלבד. גם השמאל הלאומי לוקה ברוח זו, כפי שמתבטאת גם בכמיהה הנוסטלגית שלהם לעבר (הבטוח?) יותר. ספרות אפוקליפטית, אגב, מתאפיינת בפנייה אל העבר כביסוס לאזהרות העתיד.

על-כן, הסתקרנתי כשראיתי את הספר "ישראל: עתיד מוטל בספק" (רסלינג, 2011). רכשתי אותו מיד לטובת ידיד ומורה שביטא סנטימנט דומה בשיחה איתו, וטרם התפניתי למסור את המתנה, קראתי אותו בעצמי. הספר, ואולי אין זה מפתיע יתר על המידה, דווקא נחלץ להגנתה של ישראל. בתיאור האיומים המוחשיים מולם היא ניצבת מבית ומחוץ, המחברים מצדיקים, למעשה, את התנהלותה, ומבקרים את הביקורת האירופאית החריפה והמוגזמת, לדידם, על ישראל.

מפתיע, ואף מרענן, לראות ספר עם נטייה כזו בהוצאת רסלינג. ואף כי הוא איננו נטול-פגמים, שיימנו מיד, יש בו כדי להציב אתגר ממשי לחשיבה משמאל על הסכסוך. המגמה הפרו-ישראלית הברורה מונעת ראייה מפוכחת יותר על חלקה של ישראל ועל שלילת-זכויות שהיא באחריותה הבלעדית, ובצורתה הקולקטיבית איננה יכולה להיות מוצדקת מבחינה בטחונית. בעייה נוספת בספר נובעת מכך שהוא תרגום של ספר שנועד מלכתחילה לקורא שאיננו מכיר מקרוב את המציאות הישראלית. אף כי מקובל כיום להציע תרגום מלא ומדוייק ולאפשר לקורא לחוות את הפער התרבותי בתרגום, הקריאה המחישה את היתרונות של גישות ישנות יותר לתרגום, שהתקינו את המהדורה לקהל היעד. כך, למשל, החלוקה המפלגתית והמגזרית הנסקרת בדיון בשסעים הפנימיים של ישראל [עמ' 216 – 217] היא כמעט מיותרת לקורא הישראלי. אין בה פן מחקרי של ניתוח חדש, אלא שרטוט גס וידוע המיועד באופן מובהק למי שאיננו מכיר את הרכב החברה ומבנה המערך הפוליטי.

המחברים, על-פי המסופר עליהם בגב הספר, אינם חוקרים מומחים בתחום זה, ואף-על-פי-כן ביצעו עבודה יסודית באיסוף נתונים שיועיל ויעניין גם את הקורא הישראלי. עם זאת, חלק מן הנתונים הללו אינם יוצאים מגדר דמגוגיות רגילות ומוכרות, שאין בהן כדי לתרום להבנת הסכסוך או לפתרונו. כך, למשל, עמ' 127 – 132 כוללים סקירה מאלפת על החלטות שהתקבלו באו"ם, וחלקן היחסי הנוגע לישראל ביחס לכלל החלטות האו"ם. הנתונים מצביעים ללא ספק על בעייה והטייה של האו"ם, אך זוהי ביקורת שעיקרה נוגעת לחוסר התפקודיות של האו"ם. הקורא הישראלי יכול ליהנות מאישוש מספרי לתחושתו שה"או"ם שמום" הוא אנטישמי ורודף את ישראל, אך אין בכך כדי להצדיק אפילו עוול אחד שישראל מקיימת ממש יום-יום כנגד מיליוני פלסטינים. יתר על כן, סקירה כזו של מספר ההחלטות ואחוזיהן אין בה די כאשר ברור שהיא משרתת את המגמה הפרו-ישראלית של הספר, ומתעלמת מגורמים אחרים ההופכים את מעמדה הייחודי של ישראל למורכב יותר. כך, למשל, היחסים המיוחדים שבין ישראל לארה"ב, והמעמד המיוחד של ישראל באיחוד האירופי (בהתחשב בעובדה שישראל איננה באירופה). דברים אלה אינם דומים להצהרות של האו"ם, אלא מעשים ממשיים, שאין בהם כדי לשלול את העובדות המובאות בספר, אך יש בהם כדי להאיר מציאות מורכבות יותר ולהעלות שאלות שאינן מקבלות תשובה.

דוגמה אחרת מופיעה בדיון על עלות הקיום הבטחוני, שמוזכרת כגורם להתרוששות [214 – 216]. אף כי מובאת דיאגרמה הממחישה שחלקו של תקציב הבטחון ביחס לתמ"ג הוא עצום, המחברים אינם מביעים ביקורת על המבנה הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל, שמציב את צה"ל בפרט ומערכת הבטחון בכלל במרכז ההוויה הציבורית. האיומים הממשיים הם אמנם הגורם המרכזי לחשיבות צה"ל, אבל אין זה אומר שאפשר לפטור בלא-כלום את ישראל על היעדר פיתוח בריא של חיים אזרחיים. פיתוח כזה הוא הכרחי לא רק מן הצד הערכי-דמוקרטי, אלא אפילו מן הצד הבטחוני. דברים כגון אלו אפשר למצוא, גם אם במבט פחות ביקורתי משהייתי רוצה, בספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי", שהננו עדיין החיבור המרשים ביותר שנכתב על אסטרטגיה ישראלית. המחאה החברתית שהחלה בקיץ שעבר מגרדת במעט את הפרה הקדושה של תקציב הבטחון, ויש לקוות שצדדים נוספים של מרכזיות צה"ל בקיום הישראלי ייחלשו כחלק ממגמה להציב את צרכי כלל הציבור במרכז (כולל הדוגמה המוכרת של גלי צה"ל, כמובן).

בסופו של דבר, אין המחברים מציבים פתרון או אפילו ניתוח מושכל של המצב. לעתים הסגנון גולש לדמגוגיה נרגשת של ממש, בעוד חלק מהבעיות אינן בעיות מהותיות, ואילו אחרות אינן מטופלות כראוי. עם זאת, הספר חשוב, כפי שאמרתי, בהציבו מראה מהופכת לסכנות המרכזיות שהשמאל מתרכז בהן, ושאינן תלויות בכיבוש: חולשתה הכלכלית של ישראל, סביבה עויינת אידיאולוגית, התפתחות והפצת אמצעי-השמדה המונית. איום הטרור איננו גדול, לדעתי, כפי שהמחברים מבקשים להציב אותו. הטרור הבינלאומי אמנם דורש התארגנות בינלאומית של כוחות שמירת החוק, אך יש לראות בו את מה שהוא: פגיעה ספוראדית באזרחים, ולא איום קיומי אידיאולוגי. ככזה, ארגוני הטרור אינם מציבים איום גדול יותר מאשר זה שמציבים רשתות של סחר בבני-אדם או קרטלי הסמים. כפי שאלה אינם מופיעים ברשימת האיומים של המחברים, אף כי אזרחים ישראלי נפגעים מהם, ואף מקפחים את חייהם, כך אין לראות ברשימה המפורטת של תאי הטרור כאילו כולם מציבים איום ממשי על ישראל.

כנגד האיומים הממשיים, לעומת זאת, השמאל הישראלי צריך לספק תשובה. כזו שאיננה ממעיטה בערכםם ולועגת למי שחושש מן העוינות הסובבת אותו, אלא מסוגלת לייצר מענה רהוט וערכי שמבלי לוותר על המחוייבות לזכויות-אדם, ניצב גם לצד הבטחון הלאומי. כל עוד השיח הציבורי מניח סתירה כוזבת בין זכויות לבטחון, השמאל ימשיך לבוסס במדמנת הכשל של עצמו, כמי שבחר לוותר על הבטחון.

רישאר לאוב ואוליבייה בורוכוביץ. ישראל – עתיד מוטל בספק. הקדמה מאת אלי בר-נביא. תרגום והערות: אבנר להב. תל אביב: רסלינג, 2011.

Richard Laub et Olivier Boruchowitch. Israël: Un avenir compromis. Préfacé par Élie Barnavi. Paris: Berg, 2009.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s