קללות כצמצום הביטוי ורידוד המחשבה

לפני הרבה שנים אמרה לי אישה אחת במקום העבודה שלי שהיא משתדלת ככל הניתן לא להשתמש בקללות. "לא שזה גס, זה פשוט סימן בשבילי שאין לך מילים טובות יותר להגיד את מה שאתה רוצה להגיד. כשמישהו גורם לי לקלל, אני מתרגזת יותר שהוא הביא אותי למצב הזה שאני לא מדברת במדוייק מהדבר שבגללו אני מקללת". היא לא הייתה אישה משכילה. אפילו תואר ראשון לא היה לה. אני מזכיר זאת אגב עוד פוסט שאינני מזדמן לכתוב, סביב המירוץ לתארים, האינפלציה של התארים, שחיקת מעמד ההשכלה, ובלבול חמור בין תארים, השכלה וחוכמה. הייתה לי מורה בתיכון שכל התלמידים זלזלו בה, והגדירו או כטיפשה. היא כנראה לא הייתה טיפשה לגמרי, כי היא חשה בזה, ופעם אחת היא אמרה לכיתה "אתם יודעים, אדם חכם באמת יכול ללמוד מכל אחד, גם מאנשים פחות חכמים ממנו". אפשר לדון ולסייג את המשפט הזה, אבל בעצם אמירת המשפט היא הוכיחה לי אותו. וגם זו אמירה שאני נושא איתי בכל אשר אלך.

חזרה לאמירה הראשונה: קללות הן אכן שפה לא מדוייקת. השימוש הנפוץ כל-כך בקללות, לא רק בתור ביטוי לרוגז, אלא כהעצמה אדוורביאלית, לא-פעם אפילו במובן חיובי היא הדוגמה הטובה ביותר לכך: "הוא פאקינג מדהים", "הביצוע שלה היה בן-זונה".

דוגמאות כאלה מצביעות מיד על כמה בעיות שנוצרות בשימוש היומיומי שקללות אלה מקבלות: ראשית, כמאמר אותה אישה, הן אינן מדוייקות. הן אינן רק לוקות באי-דיוק, הן גובלות בחוסר-משמעות. למרות שהמשמעות שלהן ברורה (ציון מחמאה), מבחינה תחבירית וסמנטית הן כמעט לא אומרות דבר. אין דרך לתרגם באופן מילולי את "הוא פאקינג מדהים", אין משמעות תוכנית מילולית להמשלת הביצוע לבן-זונה, והדוגמה הקיצונית ביותר היא בביטוי הפליאה הנפוץ "ווט דה פאק", שבאמת נעדר תחביר ותוכן, ואיננו אומר כלום מלבד "גם אני מכיר את הדרך העילגת של אמריקאים להביע את התמיהה המוגזמת שלהם מדברים טריוויאליים, ועל-כן בקרב מגניבים אתחשב".

שנית, צורות-ביטוי כאלה משטיחות את השפה, מדלדלות את אוצר-המילים וממילא מעמעמות את החשיבה בעיקר ביכולות ההערכה והביקורת. אם כל דבר הוא פאקינג, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, בין אם הוא יוצא-דופן ובין אם הוא יומיומי, אנו פוגמים ביכולתנו לתאר, ולהעביר לבני-שיחנו מידרג של תחושות וחוויות. כתבתי על כך באחד הפוסטים הראשונים שלי שנקרא "אינפלציה של מילים". אלא שאז דיברתי על סופרלטיבים, שלפחות חייבו קיומו של אגרון כלשהו למחמאות ושמות-תואר חיוביים, ואילו הקללות שוחקות את האגרון הזה ומצמצמות אותו למספר מילים מועט ומביך. זהו שיחדש מפתיע שבו, בניגוד לחזונו של אורוול, אין שימוש במילים נייטרליות ומוזרות כדי לצמצם את המחשבה, אלא במילים הקיצוניות ביותר והאסורות ביותר, לשם אותו אפקט: הקהיית-חושים והיעדר ביקורת.

שלישית, היעדר התוכן ודלות-הביטוי לא זו בלבד שהם פוגעים בחוש-הביקורת באופן יומיומי, הם גם מספקים מצע נוח לקיום כזה, בהיותם ערוץ תקשורת שנמנע ממחוייבות האמירה המדוייקת. היות שדרך הדיבור המקובלת היא היפוכה של הדיוק, אין אדם מרגיש אי-נוחות כשהוא מדבר בצורה גסה, חסרת-תוכן ובלתי-מדוייקת כי זוהי הלשון המקובלת. למי שאיננו מכיר, מומלץ לצפות בסרטון שבו טיילור מלי דוחק באנשים לעמוד מאחורי הטיעונים שלהם.

השפה הייתה פעם כלי מעמדי ומדיר. אלו שלא הכירו את הלשון הנמלצת, שלא שלטו באנגלית "אוקספורדית", לא יכלו להימנות על מעמד השליטים. במובנים מסויימים ברור שהיא עדיין כזו, אבל במקביל ישנם גם אנשים בעלי שפה דלת מאוד שעולים לגדולה ומתגאים בזה. לשימוש בקללות אין עוד שימוש חתרני המערער על הסדר הקיים, אחרי שהן הפכו נפוצות בכל אמצעי התקשורת, ובעיקר ברשתות החברתיות.

הרשתות החברתיות טשטשו את הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת. אנשים אינם חשים יראה כשהם מתיישבים להעלות את דיעותיהם על הכתב, ובהיעדר מושג של טיוטה, הדיבור הוא חופשי, בלתי-מסונן או מעובד, ולעתים גם דל או גס-רוח. יש בזה פנים לחיוב ולשלילה. פן שלילי בולט הוא התבהמות השיח, הקונה לה אחיזה במדיומים כתובים של תקשורת יומיומית, וגולשת משם לכתיבה רשמית יותר כמו העיתונות, ובאופן כללי מזהמת את יכולת החשיבה, ההתבטאות וההתנסחות.

המעשה החתרני כיום הוא להתנגד לשיח העקר המורכב מרצף אקספליקטיביים חסרי פשר, להעשיר את השפה על-ידי שימוש בשמות-תואר מפתיעים שאינם נשמעים תדיר (שיחליפו תארים אינפלציוניים דוגמת "הזוי"), לבטא בשפה חשיבה ביקורתית עם עמדה מוצקה שמוכנים לעמוד מאחוריה, ושכוללת מידרג של הערכות המשתרע מהגרוע והירוד, דרך המשתדל, הבינוני והסביר, ועד לטוב, המצויין, המשובח והחד-פעמי.

המהפיכה החברתית כללה כבר כמה וכמה היבטים של שינוי כללי השיח, ואל למנהיגיה לחשוש ששימוש במילים גבוהות יהפוך אותם ל"מיושנים" או "מנותקים". המחאה חייבת להתנגד לא רק לדרכי-שיח, אלא גם לדרכי חשיבה, ולהתייצב כנגד הדיכוטומיות התאגידיות של "סחים"/"היפסטרים" או "קונצנזוס"/"שוליים". קטגוריות כאלה משליטות תפיסות דכאניות של התנהגות "פסולה" או "מותרת" אף שאין מדובר בשום שאלה אתית. הן מאפשרות לפלח מגזרים לשיווק (מוצרים ומפלגות), אך אינן מועילות להידוק של מחאה משותפת. המחאה תכיל גם את אלה שאינם מדברים בשפה עשירה, אינני קורא להדיר אותם חלילה. אך מנהיגיה צריכים לדבר בשפה מגוונת ורב-משלבית התואמת את התפקיד שנטלו על עצמם. עד שיעשו זאת, כל אחד מאיתנו חייב לאזור את התעוזה להרחיב את אוצר-המילים של עצמו ושל שומעיו במסגרת השיח היומיומי. לא להיכנע לשלטון "העברית הרזה" של עריצי האופנות והמגמות.

[כבכל רשימה שבה אני מתיימר ללמד לקח, אני מזכיר שידוע לי שהפוסל במומו פוסל, וברור לי שסריקה של כל הרשימות שלי תמצא שימוש עודף בסופרלטיבים, שמות-תואר שאינם מבטאים מידרג, ואולי אפילו בגסות-רוח. אני אינני רק המוען של הדברים הנ"ל. אני עומד בראש התור של הנמענים]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

9 מחשבות על “קללות כצמצום הביטוי ורידוד המחשבה

  1. וכרגיל מיד אחרי הפרסום אני נזכר בעוד דברים שרציתי לכתוב ושכחתי. בקצרה: לא הזכרתי שהשלכה שלילית נוספת היא המסר המובלע לגבי גופניות האדם, כיוון שרוב הקללות מתייחסות או למין או ליציאות. אלה דברים שהם מצד אחד בגדר טאבו, ומצד שני, מדברים עליהם יום-יום כדבר בזוי. ושתי ההתייחסויות בנפרד ובוודאי שבכריכה אחת הן פסולות, וראויות לתיקון.

  2. א. אותך לדגש קל – שיגחיכו אותך כטהרן 🙂

    ב. אני לא בטוח שאני מבין עד הסוף את ההגדרה שלך ל'קללות' ואת ההבדל בינן לבין סלנג לבין ניבולי פה. קללה – במילון שלי – היא ביטוי שנועד להנמיך מישהו. בביטוי 'זה פאקינג מדהים' ה'פאקינג' הוא לא קללה.
    אני מנסה להבין אם מה שמפריע לך זה ההתייחסות למיניות (ואז אתה מדבר נגד ניבולי פה) או 'מילת המילוי' חסרת התוכן. האם הביטוי 'זה מדהים לגמרי' היה מפריע לך באותה מידה?
    כשלעצמן, אני לא חושב שיש בעיה עם 'מילות מילוי', כל עוד אנחנו משתמשים בהן בהקשרים הנכונים. אם בנאום רשמי אני אגיד 'פאקינג מדהים', כמובן שזה לא הולם. אם בשיעור שאני מעביר אני אעשה זאת, יש בזה טעם לפגם (למעט כתרגיל רטורי). אם בשיחה בין ידידים, נראה לי לגיטימי.
    זה נראה לי לגיטימי בגלל שזה לא נכון שלביטויים האלו אין תוכן. יש הבדל בין 'זה מדהים' לבין 'זה פאקינג מדהים'. יש דרכים אחרות לבטא את ההבדל הזה, אבל אין פסול בדרך הזו דווקא – אלא אם אתה חושב שהביטויים עצמם פסולים – אם הבעיה היא עם ה'פאקינג' ו'זה מגניב ת'שועלים' זה בסדר.

  3. תודה. אגב, כתבתי אתמול פוסט תגובה לפוסט האחרון שלך, ועדיין לא הספקתי לפרסם אותו.

    לגבי א': הכנתי עצמי מראש לאפשרות. כל מה שאני יכול לטעון להגנתי זה שאינני בלשן, והמדד שלי הוא השימוש הפוליטי בשפה, לא השימוש "הנכון" בשפה לכשעצמה.

    לגבי ב': אלה נקודות הבהרה חשובות. אני משער שסלנג מציק לי אם הוא משתלט או מחליף ביטויים אחרים, והוא בסדר אם הוא מעשיר את השפה ולא מחליף אותה. במובן הזה, אפילו ל"מדהים", "מהמם" (או "הזוי") יש אותה בעייה.

    ניבולי-פה, בניסוח המדוייק יותר שלך, סובלים גם מהבעייה הזו, אבל גם בשל בעיית התוכן הישיר שלהם. בחרתי במונח קללות כי זה השימוש הראשי / מקורי שלהם, אבל בסופו של דבר כמעט לא התייחסתי לשימוש הזה. אבל אפילו במסגרת מישהו שמעצבן אותך (וזה מה שהאישה ההיא אמרה לי) לרוב יש המון מילים חלופיות מדוייקות יותר, מאשר "בן-זונה" או "חרא" שיבטאו את הכעס שלך: החל מ"טיפש", ועד "חדל-אישים".

    וכדי שלא אישמע פוריטני, אני אגיד שאין לי בעייה עם מישהו שיאמר "הזדיינו" במקום "שכבנו". אין משהו גס-רוח בשימוש במילים ישירות, רווחות וסלנגיות אם מדברים על מין.

    ההבחנה שאתה עושה בנוגע להקשר החברתי שבו המילים נאמרות היא חשובה. החשש שלי הוא מהגלישה: מספיק אנשים שמרגישים נוח לומר "פאקינג" בין חברים, ואז כותבים את זה בפייסבוק, ומשם זה גולש למקומונים, וזה כבר הופך למשהו חצי-לגיטימי.
    וכן, אפילו בין חברים יש מספיק מילות-מילוי שאפשר להשתמש בהן בלי לפנות למילה שהפכה למילת מילוי מתוך יחס מבזה למין (אני חושב).

    • תודה רבה. זה אכן נוגע יותר ל"אינפלציה של מילים" הקודם, אבל בהחלט רלוונטי. אני מנחש שזה קשור ליום השידורים של שחרור שליט, והתייחסתי בפוסט אחר למתקפת הרגש שהייתה באותו שבוע.

  4. יש כאן שתי סוגיות – רידוד השפה מכאן, וסגנון מכאן.

    השימוש ב"קללות" או מילים אחרות כ"מילות מילוי" הוא לא בעייתי גם בעיני, אם כי אני מודה שכאשר משתמשים בהן יותר מדי הן פשוט נהיות מילות קישור חסרות מובן. כך אם אומרים "הלכתי, כאילו, לקניון, וכאילו ראיתי שם חולצה שהיתה מה-זה-מהממת", זה פשוט שימוש רדוד בשפה בלי קשר לשום קללות ושום בטיח. כך גם כאשר אומרים "Put the fucking thing in the fucking slot, fucker" (כאשר זו אינה הדגשה או עלבון, אלא פשוט סגנון דיבור).

    אבל ההתאמה לשיח ולנושא זה כבר ענין של סגנון. לאחרונה אני מקבל הרבה ביקורת על החריפות של דברי בבלוג שלי, כגון זה שאני קורא להוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן "ביב שופכין". מבחינתי, זהו ניסיוני (העלוב, כמובן) "להעשיר את השפה על-ידי שימוש בשמות-תואר מפתיעים שאינם נשמעים תדיר", אשר הם אמנם חריפים אך לדעתי משקפים נכונה את המציאות (במקרה זה – את העובדה שבר-אילן מרשה לעצמה לפרסם דברים שלא ראויים להתרפסם בהוצאה אקדמית). אך עצם גסות-הרוח שבביטויים כאלו, או בביטויים מיניים, פוגעת בקוראים מסויימים ואינה מתאימה לסוגי שיח מסוימים. בשיח האקדמי, אפילו חריפות כשלעצמה די לא מתאימה. אז אני לא מתנצל על סגנוני, אבל הוא בהחלט לא יתאים לקוראים והקשרים מסוימים.

    • תודה. שמחתי ללמוד על הבלוג החדש שלך (חדש עבורי).

      "ביב שופכין" היא אתגר מצויין. מחד, זה ביטוי שנשמע פחות ופחות ואפילו נחשב נמלץ במובנים מסויימים, ולכן עליי לברך עליו. אך למעשה הוא איננו עומד בקריטריון הדיוק שהצבתי, ובנוסף חוטא בהשפלת המוצאות. אני משער שלפחות חלק מהקוראים הנפגעים אינם חשים בנוח אם הפגיעה בהוצאה הספציפית, גם אם לא היית בוחר בכינוי הזה. כלומר, שהבעייה היא עצם הגינוי ולא השם הספציפי. אבל השימוש שלך בהחלט מציב אתגר ומצטרף להבחנה שנדב הוסיף בין קללות לניבולי פה.

  5. קללות הן רובד בשפה כמו רבדים אחרים. זה יכול להיות רובד מאד עשיר וציורי. מי שמקלל לא חייב להיות גס רוח, יש קללות אדירות ביידיש, מרוקאית ואפילו בעברית – הביטוי לך חפש מי ינענע אותך, למשל הוא בעל עוצמה פואטית לא מבוטלת. כאמור, כשמצמצמים שפה לרובד אחד, זה תמיד דל ומשעמם. זה לא חשוב איזה רובד.

    • תודה. לגבי "לך חפש" אני לא בטוח שאני מבין מה מסתתר מאחוריו, אבל אני מקבל את הסייג שגם אחיך הוסיף, שיש הקשרים ומצבים שמצדיקים, והבעייה שלי היא בשחיקה של הרבדים האחרים, יותר מאשר עצם קיומו של הרובד הזה.

סגור לתגובות.