מבט מבחוץ על האקדמיה הישראלית

כחלק מתנאי הפוסט-דוקטורט שלי, נקבע סכום מסויים של סיוע במעבר הדירה, שכיסה אולי כמחצית ההוצאות. מילאתי את טופס בקשת ההחזר בצירוף קבלות, והצטערתי לראות שהסכום נעדר מהתשלום הראשון שהגיע. התקשרתי אתמול לברר, ומתברר שההחזר יוצא כהמחאה ולא כהפקדה, ושההמחאה נשלחה בדואר לכתובת שלי בפרינסטון.

חבל. מבין כל הדברים שיכלו להישלח בטעות לכתובת הקודמת שסיפקתי לפני שהמעבר שלי נסגר סופית, החזר הוצאות המעבר הוא הדבר האחרון שהיה אמור להישלח לפרינסטון. האחראית על תשלומים בהנהלת-חשבונות התנצלה על הטעות, ואמרה שהיא תבטל את ההמחאה, ותוציא חדשה. השיחה בינינו התקיימה מתישהו בין שמונה לשמונה ורבע בבוקר. ב-9:12 קיבלתי הודעת אי-מייל שההמחאה החדשה מוכנה, ושהיא מתנצלת שנית על הטעות שלה. כשבאתי לאסוף את ההמחאה, היא הסבירה לי שבדרך-כלל היא עוברת על הכתובות של הדואר היוצא, וכנראה שאיכשהו היא לא הבחינה בכתובת הזו ושהיא ממש מתנצלת על הטעות.

האופן שבו היא הודתה שהאשמה היא שלה, לקחה אחריות והגיבה בשיא המהירות האפשרית כדי לתקן את הטעות, איפשר לי לזכור שכולנו בני-אדם שעשויים לטעות, ולקבל זאת בהבנה. קורה. הייתי צריך לחיות קצת על אשראי לכמה שבועות בגלל ריבוי הוצאות המעבר, אבל זה רק כסף, וזאת טעות תמימה, ואם הייתי טורח לשאול במקום להניח שהכסף יגיע עם המשכורת הראשונה, יכולתי לטפל בזה מוקדם יותר.

כל הפרשה הקטנטנה הזו לא הייתה מקבלת כזו משמעות אצלי אלמלא אירוע מצער שאירע בשנה שעברה: בת-זוגי קיבלה מילגה לחצי שנת מחקר באוניברסיטה העברית, מילגה שכללה הוצאות טיסה. כמינהג המקום, התשלום הראשון נכנס בסוף החודש הראשון, שדורש ממקבלי המילגה לשאת בהוצאות טיסה ושכר-דירה הרבה לפני שהם רואים אגורה מהאוניברסיטה (שימו לב שבויסקונסין התשלום הראשון הגיע כמעט שבועיים לפני שנכנסתי לכיתה בכלל). נגמר החודש הראשון, והכסף איננו. בת-זוגי מנסה לברר. "כנראה מתעכב בצינורות הבנק. זה יגיע". לא הגיע. עוד נסיון לברר – "תאמיני לי שאני עושה את כל המאמצים לקדם עניינים". עוד שבוע בלי כסף. בסוף, אחרי צעקות, התברר שהקלידו מספר חשבון שגוי, ולכן אף-פעם הכסף לא עבר. כאילו אין די בזה, בת-זוגי קיבלה מייל שטען שהיא סיפקה פרטים שגויים. וכמובן, שלאוניברסיטה יש ימי תשלום קבועים, שנמסרו כנראה באופן אישי וישיר מיהוה ולכן אין לסטות מהם ימין או שמאל. השבועיים הפכו לחודש נוסף בלי מילגה, שהגיעה לבסוף בלי החזר הטיסה. בתוכנית של חצי-שנה לקבל תשלום ראשון אחרי חודשיים זה קצת מוגזם.

חוסר-הנכונות של המזכירה להודות בטעות שלה הדהים אותנו: הרי אין סיכוי שהיא חוששת למישרתה. הסגל המינהלי ממוסמר לכסאות שלו יותר משרים בממשלה, ואף יחס משפיל למרצים או סטודנטים לא יזיז אותם משם. בקלות היא יכלה להודות שהטעות היא שלה, להתנצל ולהמשיך הלאה. אבל למה לה, כשהיא יכולה בנוסף גם להעליב ולזלזל באנשים ובהכנסתם.

אני ובת-זוגי מאמינים בני-מאמינים ולכן נשלח מכתב תלונה. עם עותק למנהלת המרכז שאירח את בת-זוגי, עם עותק לראש מינהל תלמידים, ועם בקשה ברורה לדעת מי הקליד את פרטי החשבון בצורה שגויה, ולנזוף במזכירה שטענה שהאשמה היא בבת-זוגי. זה היה בפברואר 2011. שבוע לאחר מכן, התקשרנו לברר מה קורה עם התלונה, ונמסר שראש המינהל מנסח מכתב. שכחתי מתי הפסקנו לחכות. עד כתיבת שורות אלה, ראש המרכז לא התייחסה למצוקה שנוצרה אפילו במילה.

אני מתאר לעצמי שראש המינהל חשב לעצמו: "דוקטורנטית עלובה וחסרת-חשיבות גם מקבלת מאיתנו כסף וגם מעזה להתלונן? יש לי דברים חשובים יותר לעשות עם הזמן שלי". ומאוד יכול להיות שלפי המקובל באוניברסיטה העברית הוא אפילו צודק. אבל למרות הישראליות שלנו, אין אנו דוקטורנטים בעברית. חזרנו לפרינסטון ולניו יורק וסיפרנו לאנשים שהתנאים של דוקטורנטים הם מתחת לכל ביקורת. דוקטורנט אחר מניו יורק התקשר לבת-זוגי וביקש להתייעץ לגבי המילגה הזו. היא סיפרה לו על היתרונות והחסרונות. אין פה נקמה. איננו חושבים שנמוטט את האוניברסיטה העברית. גם איננו צריכים לעשות זאת. אנשיה מוציאים לה שם רע בעצמם.

שוחחתי עם מרצה נחשב שקיבל מילגה יוקרתית לשנת שבתון בירושלים, ואמרתי לו שיכול להיות שהיחס למרצים הוא יותר טוב, אבל זאת הייתה החוויה שלנו, וכדאי שהוא יהיה מודע לה. הוא סיפר לי שכבר הודיעו לו שעקב מצוקת מקום הוא לא יקבל משרד משלו, ושלא היה לו דבר כזה בשום מקום בעולם. עכשיו הוא שם, ואני מקווה שהוא מוצא פתרונות.

אני כותב את הדברים האלה בצער. האוניברסיטה העברית היא האלמה מאטר שלי, ויש שם אנשים רבים וטובים שאני מעריך. אני יודע שהם פועלים במסירות ואהבה לתחומם, תחת איומים תקציביים מתמשכים ומתגברים. אבל אנשים צריכים לדעת איך זה נראה מבחוץ. מבחוץ המאמצים האלה נראים כמו הזנחה. מבחוץ, הסטנדרט הראוי לאנשים שמקדישים ימים ולילות למחקר ולהוראה נשחק באופן עקבי, שאם ימשיך יפגע באקדמיה הישראלית בצורה בלתי-הפיכה.

מרצה ישראלית פגשה אותי לפני שנתיים בספרייה הלאומית ושאלה אותי על מה הדוקטורט שלי. אמרתי לה. בקושי סיימתי את המשפט, כשהיא אמרה "יש עוד מה לכתוב על זה?" החשש מאנשים חדשים, ממרצים צעירים, הוא תולדה של מצוקת פרנסה אמיתית, שאיננה מעודדת פרגון ותמיכה בחוקרים צעירים. לא כולם כאלה, כאמור, והיו לי מורים נפלאים, מעודדים ותומכים. אבל התנאים מפרים אווירה מורעלת ומעודדים אנשים להיות כאלה. אם במקרה היא תקרא את זה, או מרצה ישראלי אחר שאיננו מסוגל לעודד חוקרים צעירים, יש לי מסר מאוד ברור לומר לכם: גם אם הילדים שלי ירעבו ללחם, אין לי כוונה להתחרות איתכם על רבע-מישרה כמרצה מן-החוץ בבן-גוריון, עוד קורס חצי-שנתי במכללת אשקלון, וחוג ערב במדרשה חילונית בנסיון לגמור את החודש. אין צורך לפחד ממני או לעקוץ אותי.

קיטרתי על כל הדברים האלה כשהייתי בארץ בשנה שעברה בקרב משפחה ישראלית. אמרו לי: אתה התרגלת לתנאים של פרינסטון. וזה נכון, אבל האוניברסיטה העברית איננה קומיוניטי קולג' בפריפריה. היא אמורה להיות הפרינסטון של ישראל. ולא ציפינו שיהיו לה התקציבים של פרינסטון. המילגה הישראלית הייתה פחותה מהמילגה שלי בפרינסטון, ובאנו בגלל האווירה המחקרית והאהבה לירושלים. אבל את מה שהיא יכולה לתת, צריכה האוניברסיטה לתת עם כבוד והערכה לחוקרים הבאים בשעריה. אנשי המנהלה חייבים באמירת אמת מתוקף תפקידם, אם לא מהיותם בני-אדם, וביחס של כבוד לכל מי שנזקק לשירותיהם. מישהי שמגיעה מחו"ל לערוך מחקר על פראנץ רוזנצווייג בירושלים, אמורה לקבל את תנאי המחקר הטובים ביותר, במקום להשחית זמנה במכתבי תלונה והתרוצצות אחר הכסף המגיע לה.

האירוע הזה קרה בפברואר ולא כתבתי עליו בזמן אמת כי התרגלנו שככה זה. אלה האנשים, זאת האווירה, זה היחס, ושום דבר לא ישנה את זה. הקיץ החולף, ואדוות מתרחבות שלו דוגמת הזעזועים בערוץ 10, נותנים תחושה שמותר לבקש שיהיה אחרת, כדאי להיאבק למען תרבות שונה, גישה אחרת לבני-אדם איננה חלום רחוק.

פרופ' מנואל טרכטנברג טרוד כרגע בנשיאת-כליו של ראש-הממשלה, גרירת רגליים במיצוי כתב סמכויותיו, ויצירת מצג שווא של אמפתיה למוחים בתקווה שהמחאה תתמסמס עד שהוא יצטרך לפרסם דין וחשבון. אני מייחל בכל לב שכשהוא ישוב לתפקד כראש המל"ג במישרה מלאה הוא יילחם בעוז על נגד דלדולה של האקדמיה הישראלית והשבתה לרמה תפקודית נאותה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

11 מחשבות על “מבט מבחוץ על האקדמיה הישראלית

    • 🙂 צר לי על התזמון…

      אני כל הזמן חושש שלא הדגשתי את זה די, אבל ברור שיש בארץ מרצים מעולים, חוקרים בעלי שם ושאר-רוח שמסוגלים לעורר השראה ולהצמיח תלמידים מצויינים. הבעייה היא שהם פועלים במגבלות המושתות עליהם, וחרף כל הכוונות הטובות, אי-אפשר למשוך את השמיכה לכל הכיוונים, כך שלא תסתיר את הבעיות…

      הכוונה, כמובן, איננה לזלזל או להרגיז, אלא להתריע.

    • הבלוג בהחלט לא תומך בהתאבדות, מסיר אחריות וכו'.

      לא הייתי כותב אלמלא התחושה שיכול וצריך להיות אחרת, ומישהו צריך להגיד את זה, כדי שאנשים יידעו שיש להם גיבוי לדרוש. הנה עוד סיפור כזה:

      בנובמבר שעבר הגעתי עם קבוצת דוקטורנטים מפרינסטון לסיור ארכיאולוגי בישראל. אחד הסיורים הודרך ע"י מרצה מן העברית, שחזר לארץ אחרי שנתיים של פוסט-דוק בחו"ל. הוא סיפר לי שבאותו בוקר הוא צילם תמסירים לסיור לכל הקבוצה, והמזכירה התלוננה שהוא "מבזבז".

      אין למדעי הרוח מעבדות, עדשות, בוכנות או נסיינים. כל מה שיש לנו זה נייר. אם מרצה מרגיש שאסור לו לצלם עמוד אחד עשרים פעם כתמסיר לקראת הרצאה או סיור, איכות העבודה שלו נפגעת. בסיור הבא הוא יחשוב פעמיים אם שווה לו לריב עם המזכירה, או פשוט להגיע לסיור בלי התמסיר. ובלי מפה טופוגרפית ביד, הוא גם ירגיש שיש דברים בסיור שאפשר לדלג עליהם, כי גם ככה אין לו את העזרים שהוא רצה להביא. והאכפתיות שלו תלך ותרד, עד שפרינסטון לא תוכל להסתמך על מרצים מהאונ' העברית לסיורים מקצועיים ואיכותיים בירושלים. המצב עוד עשוי להיות עד כדי כך גרוע.

      ולמרות שאף-אחד לא טרח להתייחס לתלונה של בת-זוגי עד היום, אנחנו עדיין מקווים שאנשים יתעוררו ונורמות ישתנו.

        • 🙂
          תמיד מוזר לי שכמעט כל הפרוייקטים הבין-תחומיים שאני נחשף אליהם נשארים בתוך מדעי הרוח. אמיצים במיוחד מעזים להשתכשך במדעי החברה. אבל אינטרדיסציפלינריות בין מדעי הטבע ומדעי הרוח הם עדיין חזון רחוק.

          בינג!

  1. 🙂

    מצד אחד, זו בדיוק הסיבה שלא כתבתי על זה בזמן אמת. "כי ככה זה בארץ". אבל זה לא נגמר שם. כי קרה לי יותר מפעם אחת בביקור הזה שפגשתי ישראלים שהיו המומים מכך שאני ממשיך לקבל מילגה מפרינסטון, ומגיע לארץ. וישראל ישראלי לא אמור להיות המום מזה, הוא אמור להיות מורגל בלתחמן את המערכת. אבל צומח בארץ דור שחושב שמי שמקבל כסף מהאוניברסיטה הוא עבד, שחייב להחתים כרטיס בוקר וערב, ושהחתמת הכרטיס חשובה יותר מאיכות המחקר שלו.

    בסטריאוטיפים, האמריקאים עם הוורקוהוליות והקפיטליזם שלהם היו אמורים להיות מוטרדים יותר מהעברת הכרטיס, והישראלים היו אמורים להבין שמילגה זו משכורת גלובלית שמאפשרת לך לדפוק את המערכת. בפועל, יש יותר ויותר אנשים בארץ ששכחו שהמטרה היא מחקר, לימוד והוראה, והאמצעים צריכים להיות כאלה שיספקו את התנאים האיכותיים ביותר לכך.

    ובהרבה מובנים זו אכן הייתה תגלית מדהימה. כואבת. כי כל מה שאני יודע על מחקר ואקדמיה עוצב בהר הצופים. ואני לא מאמין באיזו מהירות הכל נשחק.

  2. פינגבק: מצב האקדמיה: הפרטה, בריחת מוחות, החזרת מוחות ועוד « מאסף

סגור לתגובות.