סקפטי

לא יפריע לי אם יסתבר שטעיתי. אני אשמח. זו גם לא תהיה הפעם הראשונה שזה יקרה. לפני הבחירות האחרונות בארצות-הברית הייתי משוכנע שהגזענות הסמויה בה חזקה מן השוביניזם הסמוי, ושבשל כך לאובמה אין סיכוי. במקרה הבלתי-סביר שהוא לא ייפול בפריימריז, הערכתי, ג’ון מקיין יהיה נשיא. טעיתי פעמיים.

אם מחאת הדיור תהפוך למשהו ממשי שישנה סדרי-עדיפויות במדינה, אני אשמח אפילו יותר. אבל…

אני מרשה לעצמי להניח בצד את הביקורת על המרחק שלי, או על שאיני נוטל חלק או חווה מיד ראשונה את המחאה. הדברים ידועים. אני ממליץ בחום על קריאת הפוסט של עירא, שגם עשה עבודת איסוף מכובדת עם קישורים לקולות מגוונים ומעניינים באשר למחאה, וגם אומר דברים של טעם משל עצמו.

רשימת הדוברים בצעדת המחאה במוצאי-שבת, כמו גם דברים רבים אחרים ששמעתי מאז, מצביעים על אפשרות שיש מי שנכון להוביל את המחאה הזו ברוח הדברים שעידן כתב עליהם (הרחבתי על כך בפוסט הקודם שלי בנושא). עטוף בציפוי קל לעיכול לקונצנזוס הישראלי, אך בהחלט בכיוון הזה.

באותה שעה, יש גם מי שמלינים על הכיוון הזה ורוצים במודעות ובכוח להותיר את המחאה כמחאה צרכנית א-פוליטית. יש מי שרואים, באמת ובתמים, בהשוואות לתחריר עלבון, משום שהם אינם חושבים שהמצב במדינה גרוע כמו בדיקטטורה ערבית, אין להם כוונה “להתפרע כמו ערבים”, ואין להם כוונה לשוב בהם מהזלזול שהביעו אך לפני כמה חודשים כלפי ההתקוממות הערבית או ההתרשמות השמאלנית ממנה.

מסתמנת, אם כן, דילמה בין אלו שיודעים שמחאה כזו חייבת להיות פוליטית, לבין אלה שמתעקשים להשאיר אותה כא-פוליטית. אך הדילמה הזו עשויה להצביע על הכשל המהותי של המחאה: אם ידם של הראשונים תהיה על העליונה, הם עשויים לגלות שהציבור שעומד מאחוריהם קטן משמעותית, וממילא גם הפחית את הכוח של דרישתם. אם ידם של האחרונים תהיה על העליונה, הקבוצה הגדולה לא תהיה עקבית או מכווננת דיה כדי להשיג הישג ממשי.

אלה שמבקשים שלא להפוך את המחאה לפוליטית נוקטים בצעד פוליטי, גם אם אינם מודעים לו. לפחות חלקית יש כאן עניין של מאבק מעמדות, כאשר מעמד הביניים איננו מרוצה מהשחיקה שחלה במעמדו לטובת המעמד הגבוה. יתר על כן, נדמה שלפחות חלק מהבעייה היא ההאחדה של המעמד הבינוני-גבוה עם הבינוני-נמוך, כך ששניהם אינם יכולים לקנות דירה (כשלפני ארבה-חמישה עשורים הבינוני-גבוה יכל והבינוני-נמוך פחות). מעמד הביניים המוחה על מצבו אינו חייב לתמוך במעמד הנמוך או במדיניות רווחה מקפת. הוא בהחלט יכול לרצות את חלקו מבלי לרצות לחלוק בו עם אחרים. על ההיתכנות של עמדה כזו אפשר להתווכח, אבל קיומה נראה לי יציב. לפחות חלק מהמוחים המתנגדים לפוליטיזציה או להשמאלה של המחאה מבטאים נטייה כזו.

אני שומע דיווחים נרגשים (באמת – אינני אומר זאת בסרקאזם או בזלזול במדווחים חלילה) שלא הייתה הפגנה כדוגמת ההפגנה במוצאי-שבת. אני קורא על הפגנה נוספת מול הכנסת ושואל את עצמי בכובד-ראש: האם אני רשאי להמשיך להמעיט בערך המאורעות כבעלי סיכוי פוליטי ממשי?

אל התשובה החיובית שלי שום שמחה איננה מתלווה. אני זוכר את מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה. לא צריך להרחיק הרבה מעבר לזה. גם אז אנשים דיברו על דור צעיר שרוצה שיהיה אחרת, על מהפיכה בנורמות הפוליטיות. אני מקווה שאינני היחיד שזוכר זאת. לקיץ, מאהלים ומחאות יש דינמיקה משכרת, מתעתעת. מה יקרה כשנתניהו יהיה ראש-ממשלה עוד חודשיים? מה יקרה עוד חצי-שנה או עוד שנתיים מהיום? זאת יש לדעת: מדיניות הרווחה של ישראל, כולל הפגיעה בשכבת הביניים, אך הרבה יותר מזה, לא התחילה בשנה האחרונה, ואפילו לא בקדנציה הקודמת של נתניהו אחרי רצח רבין. התיקון שלה ידרוש תהליך ארוך-טווח, עם אורך-נשימה ועקביות של הבוחר. בוחרים רבים אינם מבינים זאת. אני רואה זאת גם בארצות-הברית, שם חברים רבים שלי מאוכזבים כל-כך מאובמה, כאילו לא ידעו את גודל המדינה שלהם או את כוחם של התאגידים. מי שרוצה שינוי, אל לו לצפות שהוא יתרחש בלילה אחד של Yes, we can. עליו להיות נכון ללילות קיץ רבים שבהם שום דבר אינו קורה.

אומר שוב: לוואי ואתבדה. בין התומכים במחאה לציניקנים אני בצד של התומכים. אבל מעבר לכך, אני מבקש להיות בצד שלישי, שאיננו מאמין במחאה, אך גם איננו מביט עליה בזלזול. אני יודע שהבעיות ממשיות ודורשות פתרון-אמת. אני מאמין שפתרון מעין זה ייתכן, אך לא בן-לילה, ולא בלי פוליטיקה. אלו שמבינים שלמחאה דרושים יעדים פוליטיים צריכים להכין את עצמם לרגע שבו הם ייפלטו ממעגל מקבלי-ההחלטות, או לרגע בו המעגל שלהם יקטן. ואז יידרש המון אורך-רוח להמשיך עם הדרישות גם עם פחות אנשים.

****

– “חברים רבים שלי”? לא נסחפנו קצת?

– כללתי בזה גם מכרים ועמיתים.

– נניח. “רבים”? בכמה מדובר?

– שלושה.

– כך חשבתי…

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

7 מחשבות על “סקפטי

  1. למיטב ידיעתי, מחאת המילואימניקים שהבאת כהשוואה נפלה קורבן בשלב די מוקדם (אם לא מההתחלה) לטרמפ+ספין של ביבי וחבריו.

    ואת אותה הסבלנות שאתה דורש מהמוחים, ראוי לגלות גם כלפיהם. גם תחריר לא נבנתה ביום אחד, גם לא בשבוע.

    התערובת הרגישה שנמהלה בשד' רוטשילד, ובמאהלים אחרים בארץ (אתמול קראתי שגם ברמלה מקימים! הערבים באים!), יכולה להוליד התמוססות כמו שאתה מנבא, ויכולה גם להוליד תמהיל חדש ונפיץ שיכיל לתוכו כל מיני מאבקים אחרים, גם בלי מניפסט פוליטי מאוחד ומוסכם.

    ועם כל הספקטיות והחששות ומי שנכווה ברותחין… הדיווחים שקלטתי משם (גם אני טרם הייתי) מבשרים על משהו חדש, פוליטי במובן ההוליסטי (וההפך), אחר לגמרי ממחאות המילואימניקים/הסטודנטים/וכו' שהיו עד כה, משהו שנובט ומכה שורש וימשיך לצמוח בלבבות, גם אם המסגרת האד-הוקית של המאהלים לא תחזיק מעמד עד ה"פיתרון" – שהוא אכן רדיקלי וגורף, אבל נכון כאור בצהריים, ואם לא יבוא מחר, אז מחרתיים.

    • לו יהי.
      (ומכיוון שאינטונציות אינן עוברות טוב בכתב, אני אדגיש שוב: ללא ציניות).

      לגבי ליפול קורבן לטרמפים וספינים: זאת תמיד הדילמה. אין באמת מוטי אשכנזי. בלי מישהו מאחורה שבוחש, ומפנה תשומת-לב, ודואג שהתקשורת תהיה שם וכו' וכו', זה לא ממריא. מרגע שיש מישהו מאחורה, עשוי להיות מחטף. וכל זה נכון פי כמה ברגע שמדובר בסדר הכלכלי.

      בעניין אחד פגעת בול: "ואת אותה הסבלנות שאתה דורש מהמוחים, ראוי לגלות גם כלפיהם." אני שומע כל מיני קולות מתוך המחאה, ועל בסיס זה סקפטי. אבל אתה צודק לחלוטין שדרושה סבלנות כדי לראות איך ולאיזה כיוון זה מתגבש. וכשאני שואל מה יהיה עוד חצי שנה או עוד שנתיים, ראוי שלא יהיה בזה רקקוצר-רוח של הרצון לדעת מה יהיה בעוד שנתיים, אלא גם אותה סבלנות, כפי שאמרת, ונכונות להמתין, מתוך ידיעה שגם בעוד שנתיים הקבוצה המתגבשת עשויה להיות שם. קטנה יותר, מפוכחת יותר, אבל נחושה לא פחות.

      • תגובתך נקטעה, אבל אני כבר יכול להגיד שלא חייבים מוטי אשכנזי, ומבנה מבוזר-קולקטיבי-סינדיקטיבי זה העתיד 🙂
        ככה באמת אי אפשר להרתיע, לבודד או לשחד את ה"הנהגה".
        והאג'נדה? היא צומחת מקונצנזוס.
        והמומנטום? הוא כבר מגיע, ומביא איתו את התקשורת, כי יש מספיק אנשים שהם
        mad as hell and not gonna take it any more

  2. כמי שנחת יומיים לפני ההפגנה מחו"ל הצינית, ללכת בין עשרות אלפי ישראלים שישנו על האף עד לפני שבועיים כשהם צועקים "העם דורש צדק חברתי!"
    היה מצמרר ולא יאמן כאחד.

    אז אולי לא יצא מזה שום דבר, אבל תשכח את מה שאתה מכיר, זה מקרין שאפילו אשכרה שומעים סליחה ובבקשה ברחוב.

    אולי אני אופטימי אבל מכאן זה נראה כאילו הישראלים הבינו שיש לא רק כסף, יש אנשים.

  3. תודה. אני לא חושב שהייתי מודע לכך שהמיואשים בחו"ל. הכיכר היא בעצם פיאצה? אולי טיימס סקוור? 🙂
    אין עוררין על אפקט הצמרמורת, ובוודאי שאינני מזלזל בה. אני הפגנתי לפני כחצי שנה, ולצעוק יחד עם אלפי אנשים בחוצות תל אביב "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", היה מצמרר לא פחות.
    אני גם מקווה שהצלחתי להעביר את הניואנס בין ציניקן לסקפטי. ציניקן עומד מן הצד ואומר "אין לכם סיכוי, נאיבים", ומחכה לרגע שהוא יוכל לומר "נו, הרי אמרתי לכם". זאת איננה האמירה שלי בכלל. אני אומר: "הנה הסיבות שאני יכול לחשוב עליהן שבגללן זה לא יצליח. יש למישהו רעיונות איך להתמודד עם המחסומים האלה?"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s