פרודיה על תחריר עם סוף עצוב

לגבי מחאת הדיור, קודם כל תקראו את אליאב ועידן. אליאב מסביר את השורשים המוצדקים של המחאה, ועידן מסביר למה היא תיכשל (גם אם דבריו מנוסחים באופטימיות כעיצות למניעת הכשלון).

אני בהחלט אינני רוצה להיות מקוראי ה”לכו לאשקלון”, אבל קריאת שני הפוסטים יחד מבהירה את הבעייה: אף-אחד מיושבי המאהל ברוטשילד איננו רוצה ללכת לאשקלון ואיננו נלחם על אשקלון. למרות שאני מסכים עם עידן (וגם עם גלעד), שמחאה היא פוליטית, שמאבק על מרכזי כוח הוא פוליטי, אני גם חושב שיש לכבד את דברי המוחים כפשוטם: הם אינם מעוניינים בפוליטיקה, ועד כמה שהדבר תלוי בהם, הם אינם עושים פוליטיקה.

תאמרו: על כרחם הם מתעסקים בפוליטיקה. אבל לא היא. אם המאבק איננו על שינוי סדרי-עדיפויות, אם המאבק איננו דורש שותפות בשלטון או פעולה של השלטון, הטיעון הזה נחלש. המוחים רוצים להוריד קצת משכר-הדירה שלהם. אין להם עניין בשאלה איך זה יקרה ומה יהיו ההשלכות בהמשך. כך היה בכל מאבקי הסטודנטים, כך היה גם במאבק הקוטג’.

לא חלפה יממה מרגע שהחלה המחאה על הקוטג’, וכבר נשמעו קולות שלא עניינו את המוחים, על הכנסת תחרות, פתיחת שוק מוצרי החלב לייבוא ועוד. לי ברור שזה ייגמר רע. מישהו ינצל את הסערה סביב הקוטג’ כדי לשנות סדרי עולם בעולם החלב, ותוך כמה שנים תעשיית החלב תעמוד בפני שוקת שבורה, עובדים יפוטרו וכן הלאה. אם למישהו זה נשמע מופרך, כנראה שהוא לא קרא את הידיעה הזו. הרפתנים כבר התחילו לשלם את המחיר, וזה לא ייגמר שם. בזמן שהציבור שבע-רצון מההחלטה להוזיל את הקוטג’ ומתבשם בנצחונו (“ווינרים” קרא להם אדם שוב), גלגלי המערכת הפוליטית והכלכלית – כולל שר החקלאות, הרפתנים, קונגלומרט שטראוס-עלית ועוד- ממשיכים לנוע וליצור מציאות שרוב הציבור איננו מעוניין ללמוד אותה.

כך שהקריאה של המפגינים שהם אינם עוסקים בפוליטיקה היא מרגיזה ומעידה על חוסר-הבנה של המעשה שלהם, אבל היא גם משקפת מציאות ממשית. המוחים אומרים שהם אינם מבקשים את הכוח הפוליטי, ובזה מרגיעים את המערכת. כל רצונם הוא לשלם פחות. כישראלים, מצב-הצבירה הזה אמור להיות לנו מוכר: אנחנו נכנסים לסניף הבנק, או מתקשרים לספק הטלפוניה שלנו או למוכר הירקות, ומתחילים להתמקח. לא איכפת לנו שהמערכת כולה דפוקה. איננו מתלוננים במועצה להגנת הצרכן שמי שהופך שולחן אצל סגן מנהל הסניף בבנק מקבל ריבית טובה יותר. אנחנו הולכים והופכים שולחן בעצמנו בשביל ליהנות מהריבית הזו גם-כן. וזה ההיפך מפוליטיקה. לא רק שזה איננו פוליטי, אין לזה שום סיכוי להפוך לפוליטיקה, כי בשביל לעשות פוליטיקה (במובן שעידן כתב עליו) צריך להיות נכונים לשלם גם מחיר אישי (וגם על זה עידן כתב). אבל כשסגן מנהל הסניף אומר שאםזה יימשך ככה הוא מתקשר למשטרה, אז מפסיקים.

הנה הבדל ראשון בין מחאת האוהלים ברוטשילד לתחריר: אף-אחד איננו מסתכן. ממצגת התמונות אפילו נראה שנהנים (אם כי ייצוג תקשורתי מורכב גם מבחירות של צלמים, עורכים, וכו'). הבדל חשוב נוסף הוא היעדרה של אליטה שמוכנה להעביר את הכוח שלה למפגינים (לקח חשוב שלמדתי מדובי אגב ההפגנות בקהיר). ראוי לציין שההבדל השני איננו חזות הכל, כי הנה בסוריה האליטות ממשיכות לתמוך באסד, ולמרות זאת ההמונים בשלהם. הבדל שלישי הוא במטרה: במצרים אפשר היה לאחד מוסלמים, קופטים וחילונים תחת קריאה מאוד ברורה למען סילוקו של מובארק. מרגע שהמטרה הזו הושגה, ההמשך מעורפל הרבה יותר וחילוקי-הדיעות חוזרים להיות גלויים ונוכחים. הדברים שעידן ואליאב מצביעים עליהם הם מורכבים הרבה יותר, ואי-אפשר לדמיין גיבוש של קבוצה רחבה תחת הכותרות הללו, מבלי שתהיה בזה נגיעה לזהות פוליטית מפלגתית/מחנאית. אם המפגינים היו קוראים להפיל את נתניהו אולי הם היו מצליחים לגבש קבוצה גדולה יותר, אבל זו הייתה טעות במטרה, כפי שקרה עם אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה.

אז נותרנו עם פרודיה: חצי שנה אחרי שכיכר תחריר הוצפה, ובזמן שמפגינים בסוריה עדיין מחרפים את נפשם, יוצאים צעירים ישראלים לרחובות בשביל לקבל הנחה בשכר-דירה ותוך סירוב מוחלט לעסוק בפוליטיקה. יכולתי לבעוט קצת יותר, להעיר הערה עוקצנית על העליונות המוסרית היהודית הידועה, או על הראש היהודי שממציא לנו פטנטים. אבל אינני יכול ליהנות מהבדיחה כשאלה תוצאותיה הידועות מראש. אליאב צודק: צריך מרחבים עירוניים מזמינים בכל עיר בארץ, וצריך תכנון אורבני טוב יותר גם בגוש-דן המעמיד את התושב בראש, תחת הרכב ו/או האינטרסים של התאגידים. עידן צודק: כל עוד המפגינים לא ישלבו ידיים עם שאר נפגעי מצוקת הדיור בארץ, מאבקם יישאר חסר-משמעות. מעבר לניתוח, אינני רואה צל של סיכוי לשכנע ציבור רחב בצדקת שניהם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—