בגנות טיעון "הזמן פועל לרעתנו" (או לטובתנו)

הסיפור על הסיבילה הרומית השורפת את ספרי הנבואה שלה משום שהמלך לא מוכן לשלם את המחיר לכדה את דמיון ההיסטוריונים משום שהיא מקפלת בתוכה את תחושת התסכול שלהם על העדויות הנעלמות, מתפוררות, קרועות או גנובות שמקשות על פענוח העבר. בנוסף, זהו גם אחד הסיפורים המוצלחים ביותר על מחיר שעולה עם הזמן, ועל הזמן שאיננו פועל לטובתנו. נזכרתי בזה בצער כשקראתי את הפוסט האחרון של שלום:

המציאות, כמובן, הפוכה. מיד אחר מלחמת 67 היינו יכולים לסגור דיל עם המנהיגות הפלסטינית המקומית. הם היו מקבלים סוג של מדינת חסות, אנחנו היינו נשארים עם ירושלים השלמה בריבונות ישראל ובלי שום פליטים וכל העולם היה מוחא לנו כפיים. ראשי גופי המודיעין כבר סידרו הכול, אבל זה אפילו לא עלה לדיון בממשלה. תירצנו את זה בשלושת הלאווים של חרטום.

בשנות השמונים עוד יכולנו לסגור דיל עם ירדן, כשהמלך חוסיין האב היה בשיא כוחו ולפני שהפלסטינים התקוממו. באוסלו כבר היינו צריכים להרשות למנהיגות אש"ף להגיע, ועכשיו אנחנו נדרשים לדבר גם עם החמאס. המחיר עולה בכל סיבוב, וימשיך לעלות. וזה קורה כי הפלסטינים מבינים שהזמן עובד לטובתם ולרעתנו, ואנחנו חיים בסרט. הדבר היחיד שגורם לפלסטינים בכלל לרצות להגיע איתנו להסכם הוא עיקרון ה"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ".

התיאור השטחי הזה שהופך את וועידת חארטום לסיפורי-בדים ישראליים שאין להם עוגן במציאות של איבה ממשית, נובע – אני מניח – מאמונה ילדית בכוחה הבלתי-מוגבל של מדינת-האם לעצב את המציאות ללא קשר למצב האחרים.

אנחנו איננו יודעים שבשנות השמונים יכולנו לסגור דיל עם ירדן. אנחנו יודעים ששמעון פרס אומר את זה, ואם שלום מקבל את דבריו של פרס כעד אמין זוהי בחירה שלו כאדם בוגר ותבוני. אנחנו יודעים דבר אחד בוודאות: לא סגרנו דיל עם ירדן. לא סגרנו דיל עם אש"ף. לטעון בנחרצות שהיינו יכולים פירושו לקבל את מנגינת הכזבים הנושנה של המנהיגים הישראלים, שכל פעם מספרים לנו שהם היו ממש קרובים, ורק הפוליטיקה הפנימית שיבשה זאת: רבין היה כל-כך קרוב לפתור את כל הסכסוך הישראלי-ערבי ויגאל עמיר שיבש הכל; ברק יכול היה להגיע לשלום בטאבה, אבל בגלל הבחירות הוא לא התפנה לזה; אולמרט ממש ממש כבר הוציא את אחד העטים שלו מהאוסף בשביל לחתום סופית עם אבו-מאזן ואז טלנסקי הוריד הכל לטמיון.

מצטער, אבל אני לא קונה. אם כל-כך הרבה פעמים היינו קרובים וזה התפקשש, לכל הפחות חייבים להסכים שאין עדות פוזיטיבית חד-משמעית לכך ששלום הוא בר-השגה או שהסכסוך פתיר בקלות. אני אפילו הייתי מרחיק-לכת לטעון שהמציאות מוכיחה את ההיפך, אבל אני מוכן להתפשר על הגירסה האגנוסטית, לצורך הדיון.

הבעייה עם הרטוריקה הזו, ששלום איננו הראשון או האחרון שמשתמש בה, איננה בטיפוח-תקוות השווא ותפיסת המציאות המשובשת המקודמת על-ידה, אלא בהילוך-האימים על הציבור. בימים האחרונים אני מחפש דירה בעיירה בויסקונסין. אחד מבעלי-הבית שיצרתי איתו קשר כתב לי שהוא מבקש שאני אקבל החלטה בהקדם כי יש לו כבר שישים פונים, והוא לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות.

לא עניתי לו על כך, אבל אני מניח שלכולם ברור, שהאפשרות של שישים פונים לדירה אחת בעיירה בויסקונסין היא קצת בלתי-סבירה, ומה שבהחלט לא סביר, זה שמוכר שיש לו שישים קונים מוטרד מהקונה הספציפי הזה, במקום להיות רגוע שמשהו יסתדר. וגם כאן, אומרים לנו שהזמן אוזל, והוא פועל לרעתנו, וצריך לקבל החלטה מהר, וקצת קשה לנו להאמין. מי שזוכר ש-2011 איננה השנה הראשונה שבה אמרו לו ש"חלון ההזדמנויות נסגר", מבין את הכזב שבדברים. שלום לא יושג מתוך פחד-בלהות או מתוך לחץ. שלום-אמת הוא תהליך ארוך-טווח, חדור-אמונה ומבוסס ערכים.

כדי להחליט אם "הזמן פועל לטובתנו" או "לרעתנו" צריך קודם להחליט מה הן טובתנו ורעתנו, ואלה מוגדרות על-ידי הנחת-יסוד נוספת, שנותנת לנו מובן לגבי מהו "הטוב" ו"הרע". אלה שרוצים "ישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש" – קרי, אינם מעוניינים לא בזכויות הפלסטינים ולא במימוש הלאומי שלהם, אלא רק במיקור-חוץ של הכיבוש – ודאי שכל יום שעובר עובד לרעתם. אלה שרוצים סיפוח של הגדה, הזמן עובד לטובתם. אז מיד יהיה מי שיקפוץ ויטען שסיפוח יהיה אסון לישראל, כי אז או שיהיה אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. יש אפשרויות אחרות, שלא מדברים עליהן יותר מדי, אבל אם תחשבו רגע מי רוצה לספח את הגדה, ואילו עוד אפשרויות קיימות, אפשר יהיה להבין שהדברים אינם רחוקים מדי.

אבל לא צריך להרחיק עד הטרנספר כדי להבין מי חושב שהזמן פועל לטובתנו. פעם אחר פעם מוכיחה ההנהגה הישראלית שאובדן השליטה בביקעה מפחיד אותה יותר מהאיום הדמוגרפי. פעם אחר פעם מזכירים הפובליציסטים את האיום הדמוגרפי, ולמרות שהפוליטיקאים מסכימים איתם הם מוכיחים שבבחירה בין הביקעה לדמוגרפיה, הם מבכרים את הגדה. אפשר לא להסכים לזה, אפשר לבקר אותם שהם רואים הכל דרך הטנק, ושזו הסתכלות מיושנת. אולי.

אבל הטיעון של הסיבילה ששורפת את הספרים, או של ירדן שהופכת לאש"ף שהופכת לחמאס, לא יבהיל אותם – זאת לא ההסתכלות שלהם. כי באותו זמן שירדן הפכה לאש"ף ולחמאס, נבנו כך וכך ההתנחלויות, החמאס פגע בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, היריבויות הפנימיות הקטינו את השטח שעליו הצדדים נושאים ונותנים, יותר ויותר ישראלים משתכנעים שאי-אפשר לפנות התנחלויות, וכולם כבר מקבלים את הנוכחות הישראלית בביקעה כתנאי הכרחי במשא-ומתן. אז זה לטובתנו או לרעתנו? כאמור, תלוי מה רוצים להשיג.

בעיני שלום, להעביר את הפלסטינים למלך חוסיין ולעזאזל החלום על לאומיות פלסטינית, זה טוב. את זה הפסדנו, ואיך אנחנו יודעים, כי אחרי זה קבלנו את אש"ף, ואש"ף הוא רע. עבורי, הטוב איננו להיפטר מהפלסטינים במינימום מחיר. בשביל להגיע לטוב, אנחנו קודם-כל צריכים להכיר במציאות, שיש בה יהודים ופלסטינים שחיים מעורבבים זה בזה – לא בגדה, בגליל ובשפלה! – ושהמסגרת המדינית צריכה לשקף את העובדה הזו בצורה ההוגנת ביותר שמתחלקת בשלטון בין הצדדים ומבטיחה את זכויות הפרט השווה לצד מתן ערוץ לביטוי התרבויות הלאומיות הנפרדות. את זה אני לא חושב שאפשר היה להשיג במציאות של ועידת חארטום, ואני בספק שנוכל להשיג את זה ב-2011. אבל זה לא מניא אותי מלהמשיך להגיד את זה עכשיו, בציפייה לעתיד. ואני אומר זאת, בידיעה כנה שגם אם יסגרו דיל השנה (כי אם כ"כ פשוט והמחיר עולה, אז למה לא), עדיין יהיו הרבה מהלכים שיביאו אותנו פעם אחר פעם לבקש את ההכרה הזו.

ואני מסרב לפעול בלחץ לא משום שאני מניח שיש זמן. באמת אין זמן. אבל לא משום שהזמן פועל לרעתנו, אלא כי כל יום חיים מיליוני אנשים משוללי-זכויות ולי ולכם יש אחריות עליהם, כאזרחים ישראלים האחראים לממשלתם. את המצב הזה היה צריך לחתור לסיים אתמול, ולפני שנתיים, ולפני ארבעים שנה. אבל לא כי "נרוויח מזה", אלא כי זה הנכון והראוי והמוסרי, ואנחנו מתעקשים על הנכון, גם כשאנחנו מפסידים מזה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—