פטריוטיות פוסט-ציונית

הודעה מנהלתית: בשל טעות טכנולוגית, איבדתי חלק מרשימת התפוצה שלי. מי שרוצה להיכלל בה ולא קיבל הודעה על הפוסט הזה, שישלח לי מייל.

משפחת שליט פוסט-ציונים. אם תרצו פוסט-ציונים. ארגון זוכרים פוסט-ציונים. אלי ישי פוסט-ציוני. נערי הגבעות פוסט-ציונים. הכבאים פוסט-ציונים. השמאל הלאומי פוסט-ציונים. כול-אלה פוסט-ציונים, רק מה – לא יודעים את זה. אמר ונשף מהנרגילה שלו באינטונציה של אבו-נימר שמסתירה מאחוריה את תילים-זוייגר שרושם כל מילה. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית אולי יושב ערבי עם נרגילה, אבל מה שר' מאיר בעל הנר לא גילה הוא מה הערבי הזה עושה שם. הוא במעצר-בית, עוצר או סוגר, כדי שהמוני בית ישראל יוכלו לצאת ולמנגל לכבוד החג. ובזמן שהוא יושב שם, יושב לידו הנכד של דן בן-אמוץ ורושם כל מילה, כדי שאחר-כך (הרבה אחר-כך, לא באותו ערב, יעני שנים), החמישייה יהפכו את זה למערכון שישודר בלקט מיוחד ליום-העצמאות, כי העצמאות שלנו היא גם העצמאות שלנו לצחוק על עצמנו.

חבל שהמונח פוסט-ציוני הפך לכינוי-גנאי שנכרך יחד עם אנטי-ציוני (לא שאנטי-ציוני צריך להיות כינוי גנאי בהכרח, אבל בכל מקרה אין לכרוך אותם יחד). עוד יותר חבל שפוסט-ציוני הפך לסימון אנשים שיש להם ביקורת כלפי הציונות. משום שרוב אלה שקוראים לעצמם ציונים, ושנושאים סיסמאות הלקוחות מהנראטיב הציוני, אינם מודעים לשוני הגדול שיש בינם לבין הציונות.

בחלקו, השוני הזה הוא תולדה של פוסט-לאומיות בכללה, או פוסט-אידיאולוגיה. השיח הכללי של מימוש עצמי ו/או הנאה פרטית הפך את השיח הלאומי, של הקבוצה הגדולה שפרטיה מקריבים עצמם למענה, לאנכרוניסטי. אבל הרוח ההדוניסטית/אינדיבידואליסטית הזו לא מחקה את הלאום כליל. לחבריי בשמאל שמצביעים על מדינות מערב-אירופאיות כאלה או אחרות כעל נורמאליות, אני תמיד מזכיר שהלאומיות שלהם כמעט איננה נתונה באיום. וכאשר היא נתונה באיום, התגובות הן די לאומיות/לאומניות ולא במשיכת-כתפיים של "מה איכפת לי ההמנון". אדם יכול להיות אדיש להמנון שלו רק כאשר נוצרים התנאים שבכל סיטואציה הולמת משמיעים אותו. הלאומיות הישראלית נתונה תחת מתקפה קיומית ממשית. חלק מהאיום הקיומי הוא תודעה כוזבת של אנשים שאינם מודעים להבדלי הכוחות בינם לפלסטינים, ומזכירים את כל הקסאמים שנופלים מבלי לדעת כמה הרוגים הקסאמים האלה גבו, וכמה פלסטינים נהרגו בידי ישראל באותה תקופה. אבל חלק אחר הוא ממשי מאוד, והמציאות הזו משמרת את האידיאולוגיה הלאומית יותר מכל אינדוקטרינציה.

אבל הרגש הפטריוטי הזה איננו הציונות. אם בוחנים את הויכוחים שהתקיימו בראשית ימיה של הציונות, טרם הקמת המדינה ובשנים הראשונות לאחריה, אפשר לחוש בהבדל. אם חושבים על המטרות של הציונות, ועל הכשלון בהשגתן, ועל חוסר-הנכונות לבחון מחדש את המטרות הללו, מבינים את המרחק שהלאומיות הישראלית התקדמה מאז שנולדה על-ידי התנועה הציונית.

העובדה שאין נכונות לבחון את המטרות הללו ולדבר באומץ על הכשלונות בצד ההישגים, אין פירושה שזה איננו פוסט. להיפך – זהו פוסט. הפוסט איננו רק הקומץ שמגדיר את עצמו ככזה, או שעסוק הניתוח הציונות בצורה ביקורתית. הפוסט הם כל אלה שחל בהם מעתק ביחס לאידיאולוגיה הציונית שדור קודם החזיק בה, גם אם אינם מודעים לה. ותפקידם של חוקרים הוא להבחין בזה, ולכנות זאת בשם. אבל השם כולל הרבה יותר מקבוצת המשיימים בלבד.

במובן מסויים, זוהי עדות להישג הגדול ביותר של הציונות: בניגוד לאידיאולוגיה כוללת, שביקשה לצקת מדינה בעלת אופי כזה או אחר (סוציאליסטי / קומוניסטי / ליברלי / דמוקרטי ומאוחר יותר גם הלכתי), נותרת עתה המעטפת הפטריוטית בלבד, כקבוצת השתייכות ריקה מתוכן, "ככל העמים". וזוהי הישראליות שאחרי הציונות, פוסט-ציונית במהותה.

והפוסט-ציונות הזו מסוכנת הרבה יותר מכל סכנה שה"היסטוריונים החדשים" ה"פוסט-ציונים" הציבו לפתחה של המדינה: בגירסה הגולמית הזו של הלאומיות אין צורך בערכים נשגבים אחרים. הלאומיות הפכה מערך המקפל בתוכו ערכים נוספים, למטרה נטולת-ערכים, בולעת-כל. היא ההצדקה ואין צורך מלבדה, לכן גם אין צורך לבחון אותה לאור ערכים אחרים. ערכים שנתפסים כמאיימים עליה – כמו שוויון או דמוקרטיה – הופכים למאוסים.

יש בשורה טובה בלאומיות הגולמית הזו. העובדה שאין מעמיסים על לאומיות ערכים מסויימים, והופכים את ההשתייכות האתנית למוסריות מהותנית, יכולה גם להביא טוב. כרגע, הפוסט-ציונות תקועה בשלב ביניים: לא צריך דמוקרטיה או שוויון כי אנחנו יהודים, ויהודים זה טוב בפני עצמו. אבל בשלב מאוחר היא תוכל להצמיח הכרה לאומית שאיננה מהותנית (אנחנו ישראלים, אנחנו מדברים עברית וגרים כאן), ולהוסיף אליה ערכים, שיהיו נפרדים מהישראליות. האם אני חושב שזה יקרה? כל עוד ישראלים יחושו שהישראליות שלהם היא תחת מתקפה, אין סיכוי שהם יתפנו להוסיף לה ערכים. אלה שמבקשים להטמיע את הערכים הללו צריכים לדבר בשמם (של הערכים), ולא בשם הישראליות, ולקבל את הישראליות כמובנת מאליה, כפי שהיא, בלי נסיון להטעין אותה בערכים או במשמעויות כוזבות.

[הסיום הזה, בלי שתכננתי מראש, בעצם ממשיך את הדיון שהיה בפוסט "פרדוקס הבן הרשע", ואח"כ בפוסט של דובי. מן הסתם, אני חושב על זה לא מעט, ותגובה מפורטת יותר לדובי תהיה בהמשך]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—