באחד הפוסטים האחרונים הערתי שיהדות העולם, ובראשה יהדות ארצות-הברית נאבקת עם הסתירה הקיימת בין התמיכה שלהם בישראל כמדינה יהודית, למציאות הישראלית המאתגרת ומקשה על עולם הערכים שלהם. ציינתי, אם אני זוכר נכון, שיהודים אמריקאים מתלבטים בשאלה הזו בצורה כנה יותר ואמיתית יותר מישראלים. האמירה הזו נכונה רק חלקית, כיוון שאותם יהודים-אמריקאים שמתלבטים בשאלה הזו עושים זאת ביחס לישראל, אך כמעט ואין שומעים קולות דומים ביחס למדינתם-שלהם, שמציאותה ומדינויותיה היו אמורות להציב אפילו אתגרים קשים יותר לערכים שלהם. ארצות-הברית מעורבת ביותר הרג של חפים מפשע מישראל, והקשר הישיר בין בטחונה שלה לפעולות המלחמתיות שלה הוא רופף הרבה יותר מאשר בישראל. הנזק הסביבתי והפגיעה בזכויות עובדים וזכויות אסירים, כמו גם היחס למהגרים והיעדר בטחון בריאותי הם בעיות רציניות לא-פחות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ולאזרח האמריקאי משלם המיסים יש חלק ואחריות כלפיהם עוד יותר מהאחריות שלו לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
את ההתמודדות של יהודים-אמריקאים עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: אלה שתומכים ללא סייג בישראל, ואינם מוכנים לשמוע ביקורת עליה; אלה שתומכים בישראל, אבל משמיעים עליה ביקורת וחושבים שהיא צריכה לנקוט בצעדים כאלה ואחרים; אלה שרואים בישראל רע מוחלט, ומבקשים להחרים אותה / להתנתק ממנה.
הקבוצה השלישית היא המתסכלת ביותר. הנמנים עליה אינם מכירים בכך שאופציית הפעולה שלהם היא מותרות של יהודי התפוצות ושהם אינם מספקים אלטרנטיבה ממשית ליהודים החיים בישראל. יתר על כן, היא מתכחשת לעובדה שבמדינתם שלהם הם אינם רואים חרמות והתנתקות כפתרון מעשי או ראוי להתמודדות עם עוולות ממשלתם. לכן, האופציה הזו הופכת לבלתי-רצינית מבחינה פוליטית וחסרת תוקף מבחינה אתית.
בקבוצה השנייה ניתן למנות אנשי ימין קיצוני החיים בארצות-הברית, אך דוגמה בולטת יותר בפעילותה ובהד שהיא מייצרת נמצאת בשדולה ג'יי סטריט. ג'יי סטריט היא דוגמה מרתקת כי היא נאבקת על לגיטימציה מצד הממסד בישראל, ואנשיה נעלבים תדיר מהיעדר הלגיטימציה. עם זאת, ההבדל בינם לבין קבוצת המחרימים ו/או המתנתקים רגשית היא עצומה: ג'יי סטריט בעד ישראל. בדומה לשמאל הלאומי בישראל, ג'יי-סטריט מאמינים שפתרון שתי המדינות יחזק את ישראל ויבטיח את שרידותה. הביקורת של ג'יי-סטריט היא טקטית ואסטרטגית בעיקרה, ואפילו את הביקורת האתית של ג'יי-סטריט על ישראל אפשר לראות כצעד טקטי: גיוס אותם כוחות שמדברים נגד ישראל לפעולה שתועיל בסופו של דבר לישראל, במקום לאבד אותם לגמרי.
גם ג'יי-סטריט וגם מקבילותיה האידיאולוגיות בישראל סבוכות בדיסוננס קוגניטיבי שבו הן מסכינות לבקר את ישראל מתוך הנחה שאת מושא הביקורת אפשר לפתור בניתוח כירורגי פשוט יחסית, ותוך הכחשת העובדה שרוב הבעיות שנובעות מהביקורת הזו תהיינה תקפות גם במדינה יהודית עם שטח מצומצם יותר ועם כשלושים אחוז פלסטינים בקרבה.
עם זאת, יש לומר שזו כנראה חלופה טובה יותר מהנתיב שישראלים רבים בוחרים בו, והוא הכחשת קיומה של איזושהי סתירה בין הערכים שלהם למציאות שלהם. התוצאה של ההכחשה הזו, אם אני מפרש נכון, היא שככל שהמציאות מציבה אתגרים גדולים יותר ומגבבת מקרים קשים יותר שיש להצדיק, הערכים עצמם נשחקים, עד שמוכנים לזנוח אפילו את הדיבור בשמם.
הפתרון הראוי, לדעתי, הוא הכרה – כואבת ובלתי-פשוטה – שאיננו יכולים לחיות חיים מוסריים בשלמותם; שישנו הבדל בין בחירות מוסריות ברמת הפרט לחיים מוסריים כאזרח במדינה; ושלכן מותר – וצריך! – לבקר גם את מה שלא ישתנה בקרוב, גם את מה שנוטלים בו חלק. החלק האחרון, אגב, הוא אחד הקשים ביותר. אנשים משקרים לעצמם שהם מוסריים, ואז מנסים להצדיק כל דבר שהם נאלצו לעשות. התהליך ההפוך נראה לי חכם יותר, אך קשה יותר: להבנות תפיסה מוסרית עקבית על יסוד ערכים מסויימים, ואז לבחון בחירות עבר מסויימות, גם כאשר נאלצים להגיד שכנראה הן כללו בחירות לא מוסריות.
האתגרים קיימים, כאמור, ליהודים בארץ וליהודים בחוץ-לארץ. יהודים בחוץ-לארץ מודעים להם יותר, אבל דרכי ההתמודדות שלהם דורשים בחינה מחדש, כפי שהצבעתי כאן בקיצור רב. יהודים בארץ, ברובם המכריע, אפילו אינם מודעים לפערים בין הערכים למציאות, ולכן גם לאתגרים המונחים לפיתחם.
רפלקציה על רב-תרבותיות, על מיתוסים מכוננים והערכים המשוקעים בהם, הם חלק מהנסיון שלי בכיוון הזה (אני עוד מעט ארכז את הנסיון הזה ברשימה של קישורים).
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
I'm not sure I agree, on multiple accounts.
First, just from my personal experience in my social circles, I don't know anyone who is willing to criticize Israel but withholds criticism from the USA – the capacity for critical thinking knows no differentiation.
Second, a cold logical analysis might lead to the conclusion that while both the USA and Israel act immorally, and therefore BDS is morally justifiable in both cases, only in the case of Israel could it conceivably be effective; therefore, the conclusion that BDS on Israel is a good idea is not inherently morally inconsistent.
תודה. ביקורת על ארה"ב לחוד, ומעשים לחוד. אני מדבר על אנשים שמסרבים לבקר בישראל או לקנות מוצרים ישראלים, בזמן שהם חיים בארה"ב וקונים מוצרים אמריקאיים.
לגבי החרם, אני חושב שיש בעייה חמורה של עקביות מוסרית כאשר נשארים בתחום של "האפשר".
ומעבר לזה, שאני חושב שאתה עושה חסד עם תומכי החרם, שלרוב אינם מדברים במושגים הטקטיים האלה, אלא במושגים מוסריים מוחלטים. הטיעון הטקטי עולה רק כנגד הביקורת, אבל התחושה היא לרוב הרבה יותר מוחלטת.
שמחתי לקרוא את ההצעה שלך: להכיר בכך שלא ניתן לחיות חיים מוסריים באופן מושלם. הייתי מתקן אותה ל"להכיר בכך שקשה לפעול בצורה מוסרית כל העת". זאת מתוך חשש שהגישה שלך (וגם זו המתונה יותר שלי) עלולה לשמש כתרופת פלא המונעת חתירה לתיקון.
החיבה שלי להצעה שלך נובע מתחום העיסוק שלי, פסיכולוגיה חברתית. את הסטודנטים שלי אני מלמד שהתרומה הגדולה ביותר של פסיכולוגיה חברתית לעולם היא המושג "דיסוננס קוגניטיבי". אנשים חשים תחושה שלילית כאשר ישנה סכנה שמא פעולה או מחשבה כלשהי שלהם נמצאת בסתירה עם אמונה שלהם (בעיקר האמונה שהם מוסריים, חכמים, מוצלחים וכיוב'). הדרך הקלה ביותר לטפל בתחושה השלילית הזו היא שינוי תפיסת המציאות. בעיקר, מציאת הצדקה לפעולה או המחשבה הסותרת לכאורה את האמונה (כך שתפסיק לסתור). הצד שלי הרג מאות ילדים? זה כי החמאס השתמש בהם כחומת מגן.
יש פסיכולוגים חברתיים הטוענים שהנטייה הזו (לשנות את תפיסת המציאות להגנה על הערך העצמי) היא אדפטיבית ומועילה. לדעתי, הנטייה להצדקה עצמית היא אבן הנגף העיקרית ביחסים שבין האדם לחברו, ויש להילחם בה. השיטה המועדפת עלי היא הכרה בכך שאף אחד לא מושלם, ושהצדק והמוסריות אינם תמיד באופן מלא איתך. במקום להאמין שאתה מוסרי וחכם, האמן שאתה שואף ופועל כדי להפוך למוסרי וחכם יותר ויותר. כך, לא תחשוש מלגלות ששגית ועוולת, אלא תנסה לשפוט, ביתר אובייקטיביות, האם שגית ועוולת, כדי שתוכל לתקן.
לדעתי, הבעיה והפתרון שהצעתי מתאימים גם כאשר מדובר בנטייה של בני-אדם להצדיק את הקבוצה שלהם (למשל, את ישראל).
תודה רבה. תוך כדי כתיבה הרגשתי שזה ניסוח חריף מדי, פתוח להמון בעיות, אבל הנחתי לזה. ההערות שלך מעדנות ומועילות מאוד לטענה הזו.
החלוקה של יהדות ארה"ב לשלושה סוגים הגיונית במידה מסויומת (אותה מידה של הכללה כפופה אליה). אבל לדעתי אתה מבלבל בין עמדה וטקטיקה.
ההבדל בין הקבוצות השניה והשלישית הוא בעמדתן: הקבוצה השניה אוהבת להתכנות pro Israel, pro peace, בעוד שהקבוצה השלישית רואה במדינת לאום יהודית בישראל טעות פטאלית. זהו הבדל תפישתי.
לעומת זאת, בטקטיקות, לא חייב להיות הבדל. מטרת קמפיין ה BDS היא לא שלילת ישראל כמדינה יהודית – אלא הפסקת הכיבוש. החרם שהם מציעים הוא טקטיקה, לא מטרה. כמובן שיש גם החרמה שהיא מטרה בפני עצמה, אבל לא כל החרמה היא כזו.
ולכן, לעניות דעתי, עדיף להפריד בין הדיונים. מה המטרה, ואיך נכון להגיע לשם.
מקבל, וכמובן שהשרטוט הוא הכללה גסה, כפי שאמרת.
האמנם נמצא בשלישית רק אנטי-ציונים (בגירסה הבויארינית שלו, לא החרדית ולא האנטישמית)? אני חושב שיש הרבה שלא היו אנטי-ציונים מלכתחילה והמודעות הגוברת לבעייתיות שבכיבוש דחקה בהם לראות בישראל רע מוחלט, אך בה-בעת לא דחקה אותם לעבר אנטי-ציונות. בכל מקרה יש יותר גוונים מהקבוצות ששרטטתי, אבל יכול להיות שלא היטבתי להבהיר למי אני מתכוון
(או אולי – נהגתי באי-צדק כשצירפתי את האנטי-ציונים לאלה שהתחושות שלהם כלפי הכיבוש הם חריפות ביותר).
אני אחשוב על זה עוד, כמובן, ובכל מקרה – תודה.