רב-תרבותיות והנראטיב הציוני

ההבחנה של מינוב, שציטטתי בפוסט הקודם, לפיה "שונה" הוא תמיד ביחס למשהו, חשובה מאוד גם לדיון ביקורתי על שיח תקין פוליטית, וגם לעניין ההפרדה שכבר הוזכר. "מגדר", הוא כמובן דוגמה מצויינת. בשלל אוניברסיטאות בארץ ובעולם קיימות תוכניות ללימודי "מיגדר ונשים", או רק "מיגדר" או רק "נשים". לגברים, לכאורה, אין מיגדר; על גברים לומדים בחוגים להיסטוריה, לפילוסופיה, לפוליטיקה וכולי. גברים הם בכל מקום, ואינם צריכים חוג שיתמקד בהם. זוהי כמובן הקצנה: הפריחה של לימודי המגדר העלתה שאלות רבות שרלוונטיות גם לזהות הגברית ואופני הבנייתה, כשאחד החלוצים שהגיב לכך היה חיבורו של ג'ורג' מוסה, The Image of Man: The Creation of Modern Masculinity. אמנם אפילו בחיבור מאוחר זה הדגש של מוסה הוא על לאומיות לא פחות מאשר על גבריות והיבטי מיגדר, ואם ניתן דעתנו על מחברות דוגמת וירג'יניה וולף וסימון דה-בובואר ועד כמה הן מקדימות כל התבוננות רפלקסיבית על גבריות או זכריות, נראה עד כמה שלת התפיסה של גבריות בתור נורמה או ברירת מחדל שאיננה ראויה לעיון בפני עצמה. המלכוד הוא ברור: אם בנוסף לעובדה שכל תולדות התרבות והמחשבה האנושית נשלטות על-ידי גברים (גם מבחינת מושאי המחקר וגם מבחינת החוקרים), גברים יבקשו חלקה שווה בתוכניות לימודי מיגדר, הרי שאפשר יהיה לראות גם בזה נסיון פטריארכלי דורסני, שמבקש להילחם בהשמעת קולות נשיים. אבל מבלי התייחסות לבעייה הזו, אנחנו גם מקבלים את המציאות שההיסטוריה, הפוליטיקה, הספרות והפילוסופיה הם גבריים, בעוד שהנשים נדחקות לקרן פינה בחוגים המיוחדים להן. את המלכוד הזה אין לפתור, אלא להיות מודעים אליו, בגישוש עדין אחר הדרך הנכונה להתייחס אל מיגדר כמרכיב-וכמַבנה-זהות.

התובנה לגבי הגדרת הנורמה ומסגור השונה (כחלק מתהליך יצירת הזהות), היא משהו שאירופה נאבקת בו הרבה יותר מישראל, וישראלים, בהכללה גסה, משתוממים על ההתמודדות האירופאית וכושלים בפענוחה, כאילו מדובר בשינאת זרים גרידא, וש"עכשיו הם מבינים". לפענוח נכון כדאי להנגיד אולי לא רק את ההתמודדות האירופאית מול הישראלית, אלא גם את ההתמודדות האמריקאית. אף כי הפטריוטיות האמריקאית איננה נופלת מאף לאומיות אירופאית ואחרת, ברטוריקה שלו הזהות האמריקאית מתבססת על לאומיות שהיא לכאורה נטולת-אתנוס, או אולי נכון יותר לאומיות פוסט-אתנית, המבוססת על אידיאולוגיה (כאן כתבתי על זה ביתר בהירות). האירופאים מבקשים לעתים לחקות את הנטייה הזו, אלא שכל מהותה של אירופה, שככלות הכל מאוד דומה זו לזו (הכל בהכללות גסות, כמובן), היא ההפרדה על בסיס הבדלים דקים מאוד. ללא אמונה לטנטית ב"צרפתיוּת" או "שוודיוּת", אין ממש הצדקה לכל ההבדלים וההסדרים ההופכים את אירופה למה שהיא. וכך המהגרים, מתבקשים להתאים עצמם לצרפתיות או הולנדיות או שוודיות, שטיבה איננו ממולל עד הסוף. האם הצרפתיות הזו היא לבנה? נוצרית? ליברלית? איזשהו תמהיל של הדברים הללו, מן הסתם, אלא שלא כולם נאמרים. מן הסתם, אף אחד לא יבקש מכם להודיע שישוע נולד מבתולה כדי לקבל אזרחות צרפתית, אך מהגר שיסרב לחגוג את חג המולד מוציא עצמו מן הכלל. האם צרפת מוכנה לנשיא שמודה בריש גלי שהוא איננו חוגג את חג המולד? ושוודיה? וארצות-הברית? אלה דברים קטנים שאינם עומדים במרכז סדר היום הפוליטי אך מחשבה עליהם מעידה עד כמה עמוקות אמונות תפלות שונות, המעצבות את סדר-היום האזרחי. מוטב לדון במפורש על גבולות הסבירות של הזרות המבקשת להיטמע, אך לרוב מעדיפים לדבר בנאומים כלליים על יכולת ההשתלבות במקום לפרוט אותה לדקדוקיה. חוק הבורקה הצרפתי הוא משל, אך הוא גם תוקף סמן גלוי וברור כל-כך, ואיננו מתמודד עם הרבדים העמוקים יותר, שהחוק איננו בהכרח הנתיב המומלץ להתמודדות עימם.

ישראלים ליברליים מבקשים לחקות את המודל האירופאי, ולהכליל בהגדרה שלהם לזהות הישראלית גם את אלו המודרים והמדירים עצמם ממנה. המכשולים הרבים יוצרים בעיות שהליברלים מבקשים להחליק בשיח שלהם, תחת התמודדות עימם. העלייה האתיופית היא אולי המכשול הפשוט ביותר, הגם שרבים מעדיפים לדמיין את שרוליק כבהיר-עור. אבל החרדים והפלסטינים האזרחים אינם מודרים כשונים סתם; אלה הן אוכלוסיות שבנראטיב שלהן טבועה התנגדות יסודית לקיום מדינת ישראל, ויש לי ספיקות לגבי התבונה שבהכללה התקינה פוליטית של מי שמבקש שלא להיטמע במודע. הפרדה כעניין טבעי ומלאכותי, כבחירה וכנתון.

האתגר הישראלי, שאין לצפות להתמודדות עימו בקרוב (אך אם לא בקרב הציבור הרחב, הייתי מייחל לדיון פנימי לפחות בקרב הציבור הפרוגרסיבי יותר בארץ) הוא להיישיר מבט אל סוגי השוני המגוונים הקיימים בישראל, וחיפוש עיקש אחר נראטיב שיכול להכיל את המציאות על מורכבויותיה. התהליך הזה כולל זניחה של רעיונות מיושנים שכבר אינם תואמים את המציאות הקיימת.

נוח לפנות ליהדות ארצות הברית לבקש תרומות וסיוע פוליטי לקידום סדר-יום ליברלי. אך מאבק להשארת הפליטים בישראל איננו מתיישב עם רעיון המדינה היהודית, המעניקה אזרחות על-בסיס שייכות אתנית / דתית. אם מבקשים להפוך את ישראל למדינת הגירה מן השורה, במודל האירופאי, יש להעריך מחדש את היחס לחוק השבות, את היחס בין ישראל ליהדות העולם, ואת הבסיס המוסרי לפנייה לגורמים יהודים-אמריקאים כאמצעי הפעלת-לחץ או מינוף פעילות.

אם מבקשים להתייחס לפלסטינים ישראליים כאזרחים מן השורה, שווים לכל דבר ועניין, יש לתהות כיצד עמדה כזו מתיישבת עם רעיון שתי המדינות, מה היחס של אותם ישראלים למדינה הפלסטינית, ומה החשש משותפות ישראלית-פלסטינית כאשר הפלסטינים הם רוב? אם ישנו חשש, הרי שאין מקום לדבר על אותה חמישית (כמעט רבע) מן האזרחים כשווים לכל דבר.

כתב העת "תרבות ציבורית" (Public Culture) הקדיש את גליונו האחרון לרב-תרבותיות, הגירה וגזע בצרפת (Racial France, כלשונו). ייצוגי הצרפתיות השחורה היו מגוונים ומרתקים, ולהקשר הפוליטיקה של הניידות אולי היה מעניין בעיקר הייצוג של צרפתיות שחורה שלא בצרפת. כתוצר קולוניאלי, אני נוטה לחשוב על צרפתי מחוץ לצרפת כעל אדם לבן, קולוניאליסט, היושב באפריקה, אסיה או צפון אמריקה. אבל הנה האופציה של הרחבת הזהות מעבר לקבוצת השייכות האתנית מתרחבת בעצמה, להגדרה שגולשת מעבר לטריטוריה, ומסבכת עוד יותר את שאלת הזהות. אבל חזרה לצרפת עצמה: מאמר של דומיניק מלאקֶה (Dominique Malaquais) כולל תמונה של כניסה לבית-דירות בפאריז, מאת כריסטופר מור, כחלק מפרוייקט "דמוקרטיה בפאריז":

Chris Moore

תיבת האינטרקום לרגלי מגדל במאנט-לה-ז'ולי מספרת סיפור על קוסמופוליטיות שכמעט ואיננה מתוארת בתקשורת הצרפתית. אם השמות בתיבה יכולים לשמש אינדיקציה כלשהי, יותר יבשות ותרבויות מכונסות כאן מאשר בסלונים העולמיים ביותר של פאריס (236).

הצילום רחוק מלהיות אוטופיה. התוויות המלוכלכות, היעדר האחידות, מרמזים על טיפוח חלקי, אולי על מעמד סוציו-אקונומי חלש. המרחיקים לכת יראו באיקונוגרפיה כזו סמל לניכור מודרני, שבו השמות הנפרדים נפגשים רק בביורקרטיה התשתיתית, מבלי לספר לנו דבר על טיב המפגשים, אם קיימים בכלל, בין הדיירים. ועדיין, תיבת-דואר כזו רחוקה מלהיות מציאות ישראלית. אך הסיפור הנדרש כדי ליצור תיבה כזו חשוב לא-פחות, והסיפור על גלויות שנקבצו בארבע כנפות חזרה אל "הארץ שלנו" איננו הולם אותו. מי שרוצה סיפור כזה, צריך לחשוב על פתרון לשוק העבודה ולהגירה אל ישראל. מי שרוצה סיפור אחר, צריך לחשוב כיצד הוא מצדיק את הישיבה שלו במקום הזה, את הורשת הארץ מפני תושבים קודמים, ואת חלוקתה לפי הגיון כזה ולא אחר. אלה הן תשובות מורכבות, שאם נדונות בכלל, הן נדונות בנפרד. התשובה תהיה ראויה יותר אם הדיון יכלול את כולן.

Malaquais, Dominique. “Imag(IN)ing Racial France: Envoi.” Public Culture 23.1 (2011): 233-254

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

10 מחשבות על “רב-תרבותיות והנראטיב הציוני

  1. בקשר לדיון על מקומם של לימודי המגדר, כדאי לקרוא את הטקסט הזה של דנה בויד, על הבעיתיות שבגטואיזציה של חשיבה קווירית, והחשיבות שבשילובה דווקא אל תוך התחומים הרחבים יותר כדי שיהיו פחות קונפורמיים: http://www.zephoria.org/thoughts/archives/2011/03/24/the-politics-of-queering-anything.html

  2. טוב נו, להערות על גבריות אני לא יכול שלא להתייחס 🙂
    א. למרות שעדיין רוב המחקר המגדרי הוא על נשים, התיאור שלך של לימודי הגבריות ממעיט בערכם. בכל זאת, מדובר בתחום בן 15 שנה, שחווה פריחה די משמעותית בשנים האחרונות, כולל לא מעט ג'ורנלים ושאר הטררם האקדמי.

    ב. מעדות אישית – לא נראה לי שיש מישהי שחוששת שגברים חוקרי גבריות ישתלטו לה על המחלקה ללימודי מגדר. נהפוך הוא – מי שמגיע ללימודי גבריות מעמדה פמיניסטית-ביקורתית, מתקבל בברכה. הגישה היא יותר 'תראו, גם הגברים מבינים שאנחנו צודקות' מאשר 'אוי, הגברים באו להשתלט לנו' – מעולם לא נתקלתי במקרה השני (למעשה, כבר יותר מפעם אחת נאלצתי לסרב לתפקידים שיש בהם מימד ייצוגי, כי לא חשבתי שנכון שגבר יהיה בתפקיד כזה בארגון פמיניסטי).

    ולדובי: שאלת הג'נדר מיינסטרימינג היא אולי השאלה הכי חמה בלימודי המגדר היום. מצד אחד, כמו שאומרת בויד, מיינסטרימינג מאפשר להכניס את האספקט המגדרי לכל תחום שהוא, ומהסיבה הזו הוא מקודם באופן מאוד אינטנסיבי. מצד שני, ההצלחה של המיינסטרימינג מראה שהוא טומן בחובו גם איום של איון לימודי המגדר כדיסציפלינה, ושלילת האפשרות לפיתוח שיח ביקורתי-פמיניסטי – כשאין יותר לימודי מגדר, אלא עוסקים במגדר במחלקה לסוציולוגיה, ובפוליטיקה, ובגאוגרפיה, הרבה יותר קשה לפתח תובנות מגדריות 'רוחביות' שמערערות על התפיסות המקובלות בצורה רחבה ועמוקה יותר.

  3. תודה רבה. ההערה אכן הייתה על היחסיות ולא טענה להיעדר מוחלט. אני יודע על אוניברסיטאות טובות בארה"ב שמשייכות דוקטורנטיות לרשימות תפוצה על מיגדר אוטומטית, ולא עושות זאת לגברים. יש הנחה סמויה שמיגדר זה משהו שמעניין נשים, ואפילו גברים שעוסקים במיגדר יעסקו בזה מזווית האישה. אני לא אומר שכולם כאלה, אני אומר שזו בעייה נפוצה.
    כנ"ל לגבי בעית ההשתלטות: לא אמרתי שנשים חוששות, וכמוך – לא שמעתי מישהי מביעה חשש כזה. אני אומר שזו בעייה אפשרית, שההתמודדות הנכונה עימה היא בראש ובראשונה מודעות. הסירוב שלך הוא דוגמה מצויינת למודעות כזו, אבל לא כולם רפלקסיביים כמוך, ולכן החשש עומד.

  4. א. אין ספק שיש עדיין בעיה, ושעדיין שומעים את הכינוי הנורא 'לימודי נשים'. מהפרספקטיבה שלי נראה שהעניין הזה מתקדם בצעדי ענק, אבל יכול להיות שזו הפרספקטיבה המוגבלת של מי שנמצא בתוך המערבולת ולא יכול לראות את חוצה…

    ב. אני בספק אם זה יקרה, כל עוד לא יחול שינוי משמעותי מאוד באופיים של לימודי הגבריות. לימודי הגבריות (אלה מהם שנמצאים במחלקות למגדר, לכל הפחות) מגיעים מפרספקטיבה מאוד פמיניסטית, וההבדל העיקרי בינם לבין הפמיניסטיות מהשורה הוא שהם חושבים שקטגוריזציה מגדרית היא בעיה גם של גברים, ולא רק של נשים.
    מי שמגיע מפרספקטיבה כזו, חזקה שיהיה מודע ליחסי הכוחות בין גברים ונשים, לתפקיד הסטריאוטיפי שהוא ממלא כגבר בין מס' רב של נשים, ולהשלכות של קבלת התפקיד הזה. המודעות הזו שלי אינה יחודית לי, ומשותפת לכל הגברים שפגשתי בדיסציפלינה.
    כך שהחשש קיים, אבל יש לא מעט חסמים שמונעים את התממשותו.

  5. פינגבק: זכויות וערכים בין מיתוס לאתוס « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  6. פינגבק: סיפור כיסוי: נקודות ממשק בין סיפורי השבוע החולף « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  7. פינגבק: כמה הערות טרם בחירות (2012) « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  8. פינגבק: על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.