שוני מניח בסיס התייחסות

אם אני אתאר במילים ממשיות את ההתרוממות שחשתי לקראת, תוך כדי ולאחר שהסתיים הסמינר שארגנתי אודות הפרדה, זה יישמע כסופרלטיבים זולים. בנוסף לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שממנו צמח העניין הפרטי שלי בנושא, הדיון כלל הפרדה בין נשים וגברים בחופים בישראל, הפרדה בין סרבני מצפון לחיילים בבסיסי צבא אמריקאיים במלחה"ע הראשונה, הפרדה בשואה, מזרח ומערב ברלין, הפרדה בין שחורים ללבנים במרטיניק שלאחר הקולוניאליזם הצרפתי, והפרדה בין נזירות לכלל החברה (שהיא חלקית הפרדה מגדרית) במנזרים בפורטוגל. את רשימת הדוברים וכותרות תוכלו למצוא כאן (מושב 2.14).

דיון משותף בכל הדוגמאות המאוד שונות הללו סיפק לי המון השראה לבחינת המושג כהפשטה תיאורטית וככוח חברתי. הנה תרגום דברי הפתיחה שנשאתי:

העניין שלי בהפרדה החל כעניין פוליטי. היה לי מוזר, לומר זאת בעדינות, שפחות משני עשורים לאחר נפילת חומת ברלין, הרעיון של חלוקת עירי, ירושלים, צבר הסכמה רווחת בתור הדרך הטובה ביותר לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, ההנגדה בין ברלין לירושלים היא מעשה של דמגוגיה שטחית. ככלות הכל, ברלינאים ממזרח וממערב אכן היו שייכים לאותו עם, וחלוקת העיר הייתה מעשה מלאכותי של כח ופוליטיקה שנבע מאידיאלוגיה שהתעוותה. חלוקת ירושלים, לעומת זאת, מוצעת כדי להפריד בין שתי קבוצות אתניות שעשו כל שבידן כדי לשכנע את העולם שהן אינן יכולות להסתדר, או לחיות בדו-קיום.

לכן, המסע שלי עצמי בחקר ההפרדה כרעיון וכמציאות, כלל מעתק מההתנגדות הנחרצת לכל מושג של הפרדה, ותפיסתה כרעיון מרושע – או לכל היותר, אווילי – לביקורת מרובדת יותר, והשלמה עם העובדה שגם אני מקבל את השימושיות של ההפרדה בהקשרים מסויימים. אני בהחלט חושב שכדאי להפריד רוצחים פסיכופתיים ועברייני מין סדיסטיים משאר החברה למען תחושה כללית של בטחון מוגבר בציבור; ייתכן שמומלץ להגביל את התנועה של אנשים מסויימים עם מחלות מדבקות, לפי מיטב שיפטם של רופאים ומומחים בתחום; אני כן תומך בהפרדה בין גברים לנשים בשירותים ציבוריים, על-מנת לספק תחושת פרטיות ובטחון.

כיצד אני מצדיק, אם-כן, תמיכה בהפרדה מגדרית בשירותים ציבוריים, ועדיין מתנגד להפרדה מגדרית בתחבורה ציבורית, למשל, נוהג שהופך בהדרגה לרווח יותר בישראל? פשוט מאוד: בעוד שהדוגמה הראשונה נוגעת לאיברי-מין, גוף ופרטיות, האחרונה איננה נוגעת לאלה. אך השאלה ממשיכה: אם כך, היכן אני עומד בשאלת החופים הנפרדים? הנטייה הטבעית שלי היא להתנגד להם, אבל הקריטריונים מיטשטשים ומאתגרים את הערכים שלי, באופן שקורא לי לבחון את הדיעות הקדומות שלי עצמי.

הפרדה היא מושג מרתק, משום שהיא מקפלת בתוכה נקודת המפגש בין שתי מערכות של קטגוריות: ברמה אחת, היא כוללת את המפגש שבין מרחב לחברה. כמה מן המאמרים שקראנו להיום, התייחסו להפרדה פיזית, כזו שכללה ייצור פוליטי של מרחב, ששיקף – אך גם ביקש לעצב – הבניות חברתיות. במישור אחר, הפרדה היא נקודת המפגש שבין הטבעי למלאכותי: מיגדר, גזע ואתנוס הם מאפיינים מובנים: אנו נולדים עם הבדלים גנטיים וביולוגיים, ניכרים וברורים לעין. ערכים איכותניים ומוסריים שמיוחסים למאפיינים המובנים של הזהות שלנו הם שאלה נפרדת, כמובן, ועוד יותר מזה, פרקטיקות ההפרדה המיוסדות על ההבדלים הללו. במילים אחרות, העובדה שאנשים הם שונים, אין פירושה בהכרח שיש להפריד ביניהם, ועלינו לחשוב מתי איך ולשם מה מיוצרת ומובנית הפרדה שכזו. שוב, הבדלים בין אנשים יכולים לנבוע מסדר טבעי, נעדר בחירה: גברים ונשים, שחורים ולבנים, יהודים וערבים, יהודים ופולנים; אך ישנם גם הבדלים הנובעים מבחירה: חיילים וסרבני מצפון, דתיים וחילונים, מזרח ומערב גרמנים.

מרתה מינוב, מרצה בבית-הספק למשפטים של הרווארד, פותחת את ספרה, Making all the Difference, עם שתי דוגמאות של הפרדה, על-מנת להסביר את מה שהיא מכנה "דילמת השוני" (The Dilemma of Difference): ב-1974 קבע בית המשפט העליון בארה"ב שסטודנטים דוברי סינית במערכת החינוך הציבורית בסן פרנציסקו הופלו לרעה מהרוב דובר- האנגלית, משום שצרכיהם המיוחדים לרכישת השפה לא נענו, ועל-כן המערכת הותירה אותם מאחור. בעקבות כך, נקבעו שיעורים מיוחדים לתלמידים דוברי-סינית. באותה תקופה של שנות השבעים, הורים לילדים בעלי מוגבליות גופניות ושכליות ערכו מאבקים משפטיים למען שילוב ילדיהם בבתי-ספר וכיתות רגילים, כצעד לקראת אינטגרציה של ילדים בעלי מוגבליות בחברה הכללית. פתרונות הפוכים, אם-כן, הוצעו לבעיות של הפרדה ושוויון. במקרה הראשון הפרדה נתפסה ככלי מקדם שוויון, במקרה השני הפרדה נתפסה כפוגעת בעקרון השוויון האמריקאי.

מינוב מסכמת: שוני, ככלות הכל, הוא מושג משווה. הוא מניח בסיס התייחסות: שונה ממי? אני אינני שונה יותר משאת שונה ממני. אדם נמוך הוא שונה רק ביחס לאדם גבוה; תלמיד דובר-ספרדית הוא שונה רק ביחס לתלמיד דובר-אנגלית. אך על-פי רוב בסיס ההשוואה איננו מוכרז. נשים מושוות עם הנורמה הבלתי-מוכרזת של גברים, גזעי "מיעוטים" עם לבנים, נכים עם בריאים בגופם, ודתות וקבוצות אתניות של "מיעוטים" עם אלו של הרוב. אם נזהה את בסיסי ההשוואה הבלתי-מוכרזים שחיוניים למושג השוני, נוכל לבחון את היחסים בין אלו שיש להם הכח להדביק את תווית השוני ואלו שאין להם… תפיסות אודות שוני יכולות להצביע לבעיות רחבות יותר של מדיניות ציבורית ואחריות אנושית. המעבר ממיקוד תשומת-הלב מ"אדם שונה" להבנייה חברתית ומשפטית מאתגרת אופני הצדקה מבוססים זה-מכבר של המציאות והחוק. (עמ' 22 – 23).

ועם ציטוט רב-ההשראה הזה אני מבקש לסיים את דבריי ולהודות לכולכם שהתעניינתם בסמינר הזה, ומאחל לנו דיון פורה ביותר.

עד כאן דברי הפתיחה שלי. ואכן היה דיון פורה ביותר. ויש לי עוד דברים להגיד, אולי מחר.

Minow, Martha. Making All the Difference. Inclusion, Exclusion, and American Law. Ithaca, N.Y.: Cornell University Press, 1990.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

5 מחשבות על “שוני מניח בסיס התייחסות

  1. תודה רבה!
    באחד הקורסים שאני לוקח השנה שיעור אחד הוקדש לנכים (לא יודע איך להגדיר את נושא הקורס משום מה הוא נקרא חינוך יהודי), כל שיעור מועבר על ידי מרצה אורח אחר ואת השיעור הזה העבירה גברת מהמכון לקידום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ולקויות או משהו כזה. היא בעצמה גמדה ואת השיעור היא התחילה בזה שהיא שמה כסא ליד שולחן המרצה טיפסה עליו, התיישבה והפנתה שאלה לכיתה "האם אני נכה?" הייתה דממה מביכה בכיתה ואז כולם התחילו לענות לה ב:"לא, מה פתאום?מה זה נכה? זה הכל הרגשה אישית" ושאר דברים מהצבע הזה. אני אמרתי "אם נכות היא הגבלה פיסית לבצע פעולה כלשהי בעולם הנורמטיבי אז כן את נכה" וכול הכיתה נורא הזדעקה. היה להם מאוד ברור שנכות ושוני הם דברים שליליים. בכל אופן פוסט מרתק וברוך השב

  2. מאוד מעניין, ונשמע כמו סמינר שהייתי רוצה להשתתף בו.
    אחת הבעיות היא שהפרדה היא מילה מאוד רחבה, עם רלוונטיות להרבה מקרים. זה לא מפתיע, לפיכך, שבהקשרים שונים יש לה משמעות נורמטיבית שונה. הרבה פעמים הפרדה נעשית מתוך הרגל ותו לא – למשל, הייתי במסעדה שבה היו שני תאי שירותים בלבד, ובכל זאת אחד הוגדר לנשים ואחד לגברים, למרות שהיה הרבה יותר הגיוני להגדיר את שני החדרים כיוניסקס וזהו – אם בכל מקרה רק אדם אחד יכול להכנס כל פעם, מה זה משנה מה מינו?
    התשובה האוטומטית לשאלה מה מבדיל בין הפרדה להפרדה היא שמדובר בשאלה של לגיטימיות חברתית. גם הפרדה בשירותים, אחרי הכל, נובעת מתפיסה נורמטיבית של מה ראוי ומה לא ראוי שיחשף בין נשים לגברים, וגם בין גברים לבין עצמם (או בין נשים לבין עצמן, במקרה של מקלחות משותפות). אפשר לראות איך הנורמטיביות משחקת תפקיד גם בין בני זוג – זה לא יחשב נורמטיבי במיוחד, למשל, אם זוגתי תהיה איתי בשירותים בזמן שאני משתין, למרות שבשירותים ציבוריים, לאיש אין התנגדות לכך ששני גברים יהיו ביחד באותו חדר בזמן שאחד מהם משתין (ואפשר לקשר כאן ל"מדריך השלם לגברים" של דייב בארי, על חוקי המשתנות הציבוריות שהוא הגדיר).
    השאלה, אם כן, עוברת למילה "לגיטימי" – מי קובע מה לגיטימי, ואיך זה נקבע? את השאלה הזו בדיוק אפשר לשאול לגבי, למשל, אפליה. לאיש אין תלונות על כך שאנחנו מפלים אנשים טפשים או עצלנים במקומות עבודה. זה לגיטימי שכששני אנשים בעלי אותה הכשרה יהיו מועמדים למשרה, החכם והחרוץ מביניהם יזכה בה על חשבון הטיפש והעצלן. למה? כי אנחנו מתייחסים לנתונים הללו כרלוונטיים להחלטה. כך גם הפרדה היא לגיטימית כאשר היא מתבססת על נתונים רלוונטיים לה – אבל אין שום הבדל בין האמירה הזו לבין האמירה שהאחד הוא לגיטימי חברתית והאחר לא. שהרי באותה מידה אפשר לטעון שמה שרלוונטי להחלטה אם להעסיק מישהו או לא צריך להיות הצורך הכלכלי שלו, או הסיכוי שלו למצוא עבודה במקום אחר, ואז דווקא נעדיף אולי את הטיפש העצלן.
    לסיכום, אני חושב שהמילה "הפרדה" היא נושא מאוד מעניין לדבר עליו, אבל אני מטיל ספק בשימושיות שלה ככלי אנליטי.

    עמי – ההערה שלך זרקה אותי לדיון עצמי די ארוך. הבעיה עם המילה "נכה" היא המשמעויות השליליות שדבקו בה, והעובדה שהיא מיוחסת באופן בלעדי לאנשים בעלי נכות נראית. אני, למשל, עיוור צבעים, מה שמפריע לי לבצע פעולות בסיסיות למדי – כמו לנהוג ברכב כשאני מגיע לרמזור. אבל אף אחד לא יתייחס אלי אל נכה, בעוד שאדם שהזרת שלו נכרתה עשוי להחשב נכה למרות שאף פעולה, בסיסית או מורכבת, לא נפגעת על-ידי ה"נכות" הזו.
    כלומר, הבעיה היא בדיוק שהמילה "נכות" נחשבת לדבר שלילי, וזו הסיבה שאנשים לא רוצים לייחס אותה לאחרים, אלא מחפשים דרכים מסביב ("בעל מוגבלות").

  3. תודה רבה, אני בהחלט לוקח את הביקורת שלך על השימושיות של המושג לתשומת-לבי.
    קראתי לסמינר "הפרדה כמצב וכפתרון", וניסיתי בזה לקשר בין נתוני המציאות ללגיטימציה החברתית. אני חושב שהעובדה שיש מקרים מאוד דומים שבהם הפרדה נראית כמו בעייה או פתרון, מעידה על המורכבות של המושג, וצריכה להזהיר אנשים משימוש נמהר מדי במושג. זה הדבר העיקרי שניסיתי לעורר בזה שפתחתי את הדיון הזה. כמובן שאני חושב על הסכסוך – בפשטות, הטענה שהמצב כיום הוא אפרטהייד, ולכן דרושה הפרדה. זוהי טענה שלא מספיק חושבים על הפרדוקס הטמון בה.

  4. פינגבק: לא למכירה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  5. פינגבק: על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.