דת וחילוניות: בין טרמינולוגיה להיסטוריה חברתית

בתחום שלי יש הרבה חובשי-כיפות, זה איננו מפתיע. אני מניח שכשאני חש במיעוט, אני חווה משהו שחשים לעיתים חוקרים נוצרים מהתחום, כשהם באים לכנס בישראל, למשל. את היהדות שלי ואת הישראליות שלי אני מקבל כנתונים, גם אם לעיתים אני נאבק בהם או מתקומם נגדם, כמו מרכיבי זהות אחרים – כל מרכיב והסטריאוטיפ שהוא נושא איתו.

אחד הדברים שמפליאים אותי בדיאלוג הזו, הוא הנוכחות העוצמתית של השיח הפוסט-מודרני בקרב הציבור הדתי. ייתכן שזה חזק יותר בקרב יהודים דתיים אמריקאים, או כאלה שרגל אחת שלהם באמריקה (בין אן רגל מן העבר או אל העתיד), מאשר בציבור הדתי בארץ. לכל הפחות אני יכול לציין שהשיח של דתיים ישראלים איננו נשמע לי פוסט-מודרני כשאני נחשף אליו, אבל אין לי באמת כלים לדעת אם ההבדל נעוץ תרבותית-לאומית, או לפי המילייה: אינני שומע ישראלים דתיים בתוך האקדמיה, אלא בתוך ההקשר הציבורי-הפוליטי, וזה משהו שונה לחלוטין.

בדיאלוג הזה אני כמעט תמיד שומע דברים שמפתיעים אותי, ושבסופו של דבר תמיד משאירים אותי עם תחושה עמומה שאינני מעז להעלות על דל-שפתיי: אז אם ככה, למה את/ה מקיים/ת מצוות? הדבר האחרון ששמעתי, היה מצבור התייחסויות לחילוניות כתופעה מודרנית / אידיאולוגית. ההתבוננות הדתית העלתה מחשבות בקשר לשאלה ששלום שאל לאחרונה, והדיון שהוא עורר [כמו דובי, אני חושב שהתשובה המעניינת ביותר ניתנה על-ידי נמרוד, וממליץ לקרוא אותה. ואם כבר אני ממליץ, אני אסטה קלות מהנושא ואמליץ לקרוא את הרשימה של אמיר בנבג'י על אסופת שירים על הנכבה, ואת הרשימה של שלומית ליר על פרוייקט צילום הנשים של "הארץ"].

בסיכום דבריו על הדיון (מצטער, לא ראיתי בזה ניסוי), שלום טען שהדתיים המציאו את הכינוי חילוני כעלבון, באותה תפיסה שהולידה את משל העגלה המלאה והריקה. אני מודה שאינני מכיר את ההיסטוריה של השימוש החדש במילה, אבל זה נשמע לי חשוד משום שאם דתי היה בוחר מונח מעליב לקרוא בו לאנשים שאינם שומרים שבת או כשרות, אני חושב ש"כופר", "סורר ומורה", "שקץ", "מדיח" או משהו כזה היה הרבה יותר קולע למטרה.

אבל חשוב יותר הוא התהליך ההיסטורי. אם קוראים למישהו בשם "חילוני", הרי זה משום מעשים מסויימים שלו. וכשאנחנו מבינים שהכינוי מתאר מעשים שבאו להבדיל את העושה מקבוצה, הרי שאנו צריכים גם לעצור ולחשוב על המונח "דתי". לפני המעבר למודרנה, שבישרה את הנורמטיביזציה והאידיאולוגיזציה של החילוניות, לא היה צורך במילה "דתי". היו אדוקים יותר ופחות, מקפידים, מהדרין (ואני מניח מתוך כך שגם "מזלזלים"), אבל כולם נקראו בשם אחד: יהודים. שני הכינויים, דת וחילוני, משקפים צורך להבחין בין שני סוגים של יהודים שעד לפני מאות בודדות לא היה צורך להבחין ביניהם.

וכאן אפשר לשער שבאמת יש תהליך מטוטלת של רוב ומיעוט: בתחילה, החילונים היו המיעוט, ובין אם הכינוי הזה הודבק לגנותם, או כינויים אחרים, בכל מקרה, הם היו החריגים שהכלל הקיא מתוכו. אך בישראל של ימינו הכלל הוא החילוני – לאו דווקא האתאיסט האדוק שנמנע מכל טקס דתי, ומיד ארחיב על-כך – ואילו הדתי הוא המיעוט. כלומר, כמו בתווים רבים אחרים המתארים קבוצות, השם יכול לשמש מקור לגאווה ובסיס זהות משותפת כיסוד קהילתי, או יכול להיות חלק מתהליך של הַשְניה (otherization), המשמש קבוצה אחת (בדרך-כלל, קבוצת הרוב) כסימון לקבוצה אחרת וכאמצעי לבידול והחלשה (לפחות בתודעת הראשונה, אם לא במציאות עצמה).

לצד האפשרות שהחילוניות היא "המצאה" דתית, שמגדירה קבוצה על-פי היותה שלילת עצמה (כלומר "לא-דתית"), יש אפשרות הפוכה, שחשוב לשקול אותה: שעצם המעשה החילוני הוא מה שמגדיר את הדת. ואם נעצור לחשוב עד כמה הדת נפרדת ממושגים אחרים כגון תרבות או פוליטיקה בעולם הטרום-מודרני, יתחיל להתבהר מהות ההמצאה. לא שהדת לא הייתה קיימת לפני החילוניות, אלא שבהיותה מצב של ברירת-מחדל, תפיסת-עולם מקפת הכוללת אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה, אסתטיקה ואתיקה (וכבונוס פולקלור ופוליטיקה), לא היו כלים לחשוב עליה כעל דבר נפרד. בעצם הקטגוריזציות של "דתי" / "לא דתי" בטרם היות החילוני, הן בעצם קטגוריות של "הדת שלי" / "לא הדת שלי". ביצירת הקטגוריות האלה, החילוניות בעצם מאפשרת להקטין את הדת, על-ידי תיחומה לתחומים מסויימים והוצאתה מתחומים אחרים, מרגע שיש מילה לתאר אותה, ומדדים לקביעה אם יסוד כלשהו הוא דתי או בלתי-דתי.

אבל, הוסיף בן-שיחי הדתי ואמר, החילוניות לא יכלה לצמוח אלמלא הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה שהמחישו עד כמה הדת היא יציר-אנוש, ונתונה לשינויים על-פי ערכים משתנים ועל-ידי מאבקים פוליטיים. כך ששוב אנו חוזרים לטענה שהחילוניות היא תולדה דתית. הדיאלקטיקה הזו, בה כל אחד מהמרכיבים (חילוני ודתי) נוצר ומוגדר על-ידי יריבו כתהליך היסטורי-חברתי-אידיאולוגי, מעידה עד כמה תולדותיהם סבוכים וקשורים זה בזה. דבר דומה שמעתי מפי מרצה בפרינסטון, שטען שבניגוד לטענה הרווחת כאילו הנצרות נולדה מתוך היהדות, הוא מבקש להפוך את הדברים, ולהוכיח שהיהדות – כפי שאנו מכירים ומדמיינים אותה כיום – היא תולדה נוצרית, שניתן להבין ולהסביר רק על רקע ההתנגדות שלה לנצרות, שבשלב הראשוני הוא כמעט תמוה (היות שהנצרות היא באמת יצירה מאוד יהודית בראשיתה).

העובדה שמשני הצדדים יש תחושה של מתקפה, שבה החילונים מרגישים שהערכים שלהם נתונים תחת איום ממשי, ואילו הדתיים רואים בחילוניות כלי לצמצם ולהקטין את אמונתם, משקפת שלמרות הזמן הרב שעבר, תודעתית רבים מאיתנו עדיין נמצאים בשלב הלידה של התהליכים הללו, אלו שיעקב כץ כינה "מסורת ומשבר". אבל מעל הכל, התובנה הזו דוחפת אותי לנקוט עמדה ברורה כלפי חילוניות, אתאיזם וכיוצא בזה. אני מודה, שלא פעם ביקשתי לכרוך את כולם יחד, כאילו החילוניות היא-היא האתאיזם, ואין אדם יכול להיות חילוני אם יש לו צל ספק בהיעדר אל בעולם, או אם הוא מקיים ולו מצווה אחת (שאיננה יכולה להתנסח כחוק חילוני, כמובן), וששני אלה יחד צריכים להוביל גם לעמדה אקזיסטנציאליסטית-אבסורדית.

והנה הטעות שלי: חילוני, כהיפוכו של הדתי, הוא מושג פרקטי. מעשיו של האדם קובעים אם הוא חילוני או דתי, כאשר שני הסימנים המרכזיים שלהם, בהקשר היהודי, הם שמירת שבת וכשרות, ונוסף אליהם ההקשר האופנתי, של כיסוי הראש והמכנסיים. בכל אלה יש גוונים רבים ויוצאי-דופן, אבל הנורמה הדתית ברורה לנו, והדרכים השונות לסטות ממנה גם ברורות.

אתאיסט, בניגוד לחילוני, איננו מושג פרקטי. זוהי הכרה אונטולוגית (כמו כל הכרה אונטולוגית היא יכולה להיות שגויה או נכונה, אבל היא עדיין הכרה), שאין לה קשר עם אידיאולוגיה אחת בהכרח, ואין לה מחוייבות לפרקסיס מסויים.

ולבסוף, ישנן האידיאולוגיות, כל איזְם שהוא. אפשר להיות ליברל, הומניסט, צמחוני, קומוניסט או גזען, וכל אחד מהם יכול להתיישב עם היעדר האל או קיומו (לא כל אידיאולוגיה מתיישבת עם כל אל, אבל דומני שאכן כל אידיאולוגיה יכולה להיות תקיפה גם בעולם שבו האל קיים, בגירסה מסויימת שלו, ודאי שבגירסה הטרנסצנדנטית).

לכן, אלה שחזרו והגדירו את החילוניות שלהם כאי-דתית, כולל התלמידים בסיפור המקורי, נראים לי צודקים. והטעות הייתה אצלי: הנסיון לכפות אידיאולוגיה אחת, אתיקה אחת, מוסר אחד, שנובע מתוך הדברים הללו. מתוך כך, גם מסתבר העיסוק הרב בדתיות, והעידר העיסוק בחילוניות: הדתיות היא הסטייה מהנורמה בישראל, ועל-כן, הבחור הדתי החש בזרות שלו ומודע אליה, חייב לשאול את עצמו מה מצדיק את הזרות הזו, ומדוע איננו יכול להיות חלק מן הרוב. לא לכל זר יש הסבר אידיאולוגי, אך אני יכול לשער שיש נחמה מסויימת כשלזרות יש הצדקה אידיאולוגית הנלווית אליה. יתר על-כן, בניגוד לחילוניות, שהיא פרקסיס נטול-אידיאולוגיה, הדת אכן משלבת פרקסיס עם אידיאולוגיה, מתוך שאיפה להמשיך להיות החוויה המקפת ששימשה בתקופה הטרום-מודרנית (וכמובן שיש בזה מידה מסויימת של התכחשות כיוון שלא כל המנהגים והמצוות הם נושאי-ערכים במידה שווה). החילוני איננו צריך להצדיק את החילוניות שלו באידיאולוגיה, כיוון שמהותה איננו אידיאולוגי. אמנם, ראוי שהנער החילוני יעסוק בשאלות ערכיות ובבחינת אידיאולוגיות, אך לא בשל היותו חילוני, אלא בשל היותו אדם חושב. הקריאה הזו נכונה בעיניי, וניתוקה משאלת החילוניות נכון עוד יותר.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

6 מחשבות על “דת וחילוניות: בין טרמינולוגיה להיסטוריה חברתית

  1. מעבר לדיון המעניין שלך בהגדרת החילוניות מתוך הדת ולהיפך, חשובה לי גם ראשית ההתייחסות שלך למה לעזאזל מתרחש במוחם של אקדמאים דתיים המאמצים נקודת מבט רלטביסטית, פוסט-מודרנית, על החילוניות ועל הדתיות כאחד. האם הם באמת דתיים? האם הגדרתם נשענת רק על מעשיהם (כדבריך: שבת כשרות וכיפה) או שיש כאן שכנוע דתי החורג מרלטביזם מוחלט?
    לעניות דעתי, במקרים רבים ואיכותיים של דתיים אקדמאים במדעי הרוח, מיטשטש עוד יותר קו התיחום בין 'דתי' לבין 'חילוני' בזירת האמונה ועיקריה. כשם שחכמת ישראל איפשרה בשעתה אפיק אלטרנטיבי לזהות יהודית שאיננה נשענת על אמונה דתית דוקא, כך אולי גם עיסוק אקדמי עכשווי במדעי היהדות מאפשר לחובשי כיפה חושבים ומפוכחים להמשיך להעמיק ביהדותם מבלי לחייב עצמם לדוגמטיות אמונית ישנה. כיפתם מקבלת משמעות מורכבת יותר ועיסוקם האקדמי בדתם איננו סימן הכרחי לשכנוע דתי אלא להרהורים מורכבים אחרי אמונתם. אין זאת אומרת שמדובר בחילונים בתחפושת. – זה חוזר לדיון שלך על הגדרת החילוניות. אם חילונות פירושה 'אדישות למטפיזי', אזי ודאי שהדתיים האקדמאים עליהם כתבת נראים בעיני רחוקים מן החילוניות.

  2. תודה. אני בהחלט לא מגדיר חילוניות כ"אדישות למטפיזי", ונראה לי שכתבתי בבירור מה משמעות המושג, למיטב הבנתי.

    הקושי שהשיח הפוסט-מודרני מזווית ראייה דתית יוצר עבורי נובע מכך שהתפיסה שלי היא מודרניסטית, ברובה, ולכן אני תופס את הדת ומושגיה במובנים טרום-מודרניים. המודרנה הנחיתה מכה ניצחת על הדת, אבל הפוסט-מודרנה מאפשרת לה תשובה הולמת, הן בפירוקה את המושגים הפוזיטיביסטים של המודרנה, הן בשל האפשרות המעשית לייצג אישיות מרובדת המורכבת מפנים שונים ואף סותרים.

  3. העסק מורכב. וזו קלישאה. היהודי האמריקאי מגדיר חילונות כ SECULAR אמריקאי שמתקיים בעולם נוצרי עכשווי. אבל ! בנצרות אין מצוות מעשיות, בעצם יש יותר בצורות הישנות למשל קתוליות כלומר טבילה, וידוי ומיסה וצום וכ"ו ופחות ופחות בקבוצות פרוטסטנטיות. כלומר שבכדי לומר שנוצרי אינו מאמין זה עניין שבלב. אבל מי יודע מה בלב? פתרון חלקי לעניין זה היא בכיתות נוצריות מסויימות טבילה שניה. אכן במשפטי האינקויזיציה, של מי שהיו יהודים, לקביעת אמונתם היהודית נחקרו סימני קיום מצוות מעשיות ואילו במשפטים של נוצרים גם חפשו, אם רק ניתן היה, סימנים למעשים. כאשר אמירה היא מעשה. בכל מקרה האינקוויזיציה הייתה תופעה קטולית ולא יכלה להיות תופעה פרוטסטנטית, בודאי לא אצל פרוטסטנטים "קיצוניים" שם ההבדל בין חול לקודש הנו בלב
    אצל יהודים "מבפנים" מראיית העצמי את עצמו הדבר מורכב. נכון מבחוץ יהודי הוא יהודי כיום !!! לפי מבחן מצומצם מאוד אם יהודיה ומילה וטבילה, ועובדה שנרשמים כיהודי גם בלי בדיקת מילה וודאי ללא טבילה. בעבר היו מבחנים נוספים. אבל יכולים להיות שני יהודים שמקיימים או לא מקיימים אותן מצוות מסוימות ( זהות מושלמת בין שניהם בעניין קיום או לא לדעתי כמעט ולא תיתכן ) שניהם יהודיים לפי ההלכה ואחד יטען ויראה עצמו ! אני "חילוני" והשני יטען: אני "מסורתי". כלומר אמירתי מול ציון נחמני היא שכיום יש לפנינו כביכול קו אין סופי שתחילתו לא ידועה וסופו לא ידוע. בקצה אחד חילוני גמור בקצה האחר דתי גמור וכל יהודי מצוי בנקודת זמן מסויימת על נקודה מסויימת בקו זה שעליו הוא זז כל חייו.

    ביחס לנצרות שעצבה את היהדות. זו אמירה לא זהירה של נוצרי "אירופאי" כי היהדות הבבלית, כלומר תלמוד בבלי וספרות השאלות והתשובות הבבלית, עוצבו במגע מזערי עם נצרות שלטת. כך שהיהדות אחרי חורבן הבית ומאות שנים לפניו התפתחה תחת כמה השפעות. וודאי שאחרי האלילות הנצרות השפיעה אך בדיקה אמיתית זהירה תראה גם השפעת הדת הפרסית ואחר כך האיסלם, לא פשוט בכלל.

  4. תודה רבה.

    מובן שמדובר בעניינים מורכבים והערות על קצה המזלג בפוסט אחד אינן מכוונות להקיף את הכל, אלא להצביע על כיווני מחשבה. בתוך המסגרת המאוד מצומצמת הזו, בהחלט התייחסתי לחילוניות ודתיות בשימושיהן בארץ, ולא התכוונתי לבחון את כלל התופעות בעולם, ואפילו לא את כלל התופעות בעולם היהודי.
    לבסוף, לגבי אותה אמירה: לכל היותר מדובר בחוסר זהירות שלי, שהשטחתי טענה מאוד מורכבת (גם אם מנוסחת מעט בפרובוקטיביות), והיא נאמרה מפי מרצה שהוא גם זהיר וגם מזהיר. לא הייתי מבטל את דבריו במהירות שכזו, ובשום מקום לא טענתי, וממילא גם הוא איננו טוען, שהנצרות היא המשפיעה היחידה. זוהי בסה"כ זווית התבוננות, והעובדה שקיימות עוד, אינה מבטלת את התקפות שלה.
    בדיעבד גם גיליתי שהטענה יצאה בספר בשנה שעברה ששמו "לידת היהדות מתוך רוח הנצרות":
    http://www.mohr.de/nc/theologie/schriftenreihen/detail/buch/die-geburt-des-judentums-aus-dem-geist-des-christentums.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s