א-בראבו

בשבוע שעבר הלכתי למופע "אסור לי לשיר": אנסמבל סירנות מבצע משירי חנוך לוין, בניצוחה של שוש לגיל ובהשתתפותו של דרור קרן. אני לא יודע אם מה שאני אכתוב עכשיו זו המלצה, מהסיבה הפשוטה שאני לא יודע אם יש עוד הופעות, אבל אם אתם שומעים על עוד הופעות, תלכו – בהחלט.

אנסמבל הסירנות של שוש לגיל מוביל את הקהל ביד אמונה במחוזות עולמו של חנוך לוין, כשכל פרט עשוי בקפידה כך שהקונצרט כולו גם מאפשר תובנות אל מכלול יצירתו של חנוך לוין, וגם מסיים את ההופעה בתחושה מרוממת של "עוד!".  כבר מרגע העלייה לבמה, כשהזמרות עוטות שמלות אדומות, עם מעט גוונים של שחור וסגול, מתקבלת תחושת הקברט שתאפוף את האירוע כולו. התלבושות עוצבו בידי חיה סמילנסקי,  בתהליך מרשים המבוסס על "בחירה אישית של בגדים ממוחזרים שעברו תהליך של צביעה ועיבוד" (כך בתוכנייה). הקסקט האדום של שחר בורק על הפסנתר משמש קידה נאה ומינימליסטית לתפאורה הכוללת. יחד, כולם נראים כאילו יצאו מתוך האיורים של רותו מודן לספר שירי "הילדים" של לוין, "הילדה חיותה רואה ממותה" (שכמה וכמה שירים מבוצעים ממנו במופע).

המופע נפתח ב"לונדון", שיר שחנוך לוין כלל לא כתב כשיר, אלא כמונולוג קצרצר ב"אורזי המזוודות", וחווה אלברשטיין השכילה לזהות את הפוטנציאל השירי שבו. העיבודים למופע נעשו בידי עמית פוזננסקי, ולכן אני מנחש שהוא אחראי על ההפתעה בסיום הביצוע, שעשתה לי חשק לראות מופע שלם משירי הביטלס בביצוע האנסמבל של לגיל. נקווה לעתיד.

הבחירה של השירים, כמו גם הסידור שלהם מציעה סקירה של טווח יצירתו של לוין, מהאמירה הפוליטית והנוקבת נגד פולחן המוות הישראלי, דרך הצבת הנוכחות הבוטה של המוות בחיינו, ועד להאלהה המחפיצה והמוגזמת של גוף האישה ("באשר אלך" מתוך יעקבי וליידנטל בביצוע אמיץ של אושרת בנט).

החיבור של "בצער לא רב" עם "את אני והמלחמה הבאה" החזיר ללהיט הידוע של ריקי גל את ההקשר המחאתי שקצת נשכח בדרך להפיכתו ללהיט. למרות הבחירה להשתמש בלחן הידוע יותר של כספי מאשר זה המקורי של אלכס כגן, ההעמדה של השיר מכריחה את הקהל להקשיב למילים מחדש ולהצטמרר. את השיר מבצעות מאיה גרוסמן-טל ומאיה כהן, דואט שמשמש אולי מחווה לביצוע המוכר של ריקי גל עם סי היימן. גרוסמן-טל מביאה עוצמות מיוחדות לבמה, היפוך כמעט מפתיע בשיר האנמי במכוון שפתחה בו, "אסור לי לשיר" (כשמאחוריה המקהלה "מתקשה לנשום" בעיבוד מבריק).

הבחירה של דרור קרן להירתם לפרוייקט הזה משמחת במיוחד. קרן בקיא ומנוסה ביצירת לוין, ומצליח בניואנסים קטנים של שינוי אינטונציה או תנועת-גבות קטנה, להעלות חיוך מריר על שפתי כולם. הוא עולה לראשונה לבמה כדי להקריא קטע בשם "עובדה" מתוך הספר "אחרון", מתוך העזבון של חנוך לוין. הקטע מתאר מישהו שחושב שצעקו לו "א-בראבו!" ברחוב, אך ממהר להיווכח ששגה, אך אנחנו בקהל לא שגינו וצעקנו לקרן מכל הלב, א-בראבו! א-בראבו, בהחלט. קרן גם משתתף בשירה בכמה מן השירים, ובשיר שחזר גם בהדרן אומר לנו "שמי שחי זקוק לאהבה / ומי שאין לו אהבה, יסתפק בקצת חיבה / ומי שאין לו קצת חיבה / ילעס לו לחם עם ריבה". פריטת חוויית הבדידות לסצינה יומיומית מוכרת גם היא סימן-היכר מובהק של לוין, וכך, מנצחת שוש לגיל, דרור קרן ואנסמבל הסירנות כולו מסיים את ההופעה, נותן לקהל לצאת עם הכרת-תודה שיש לו קצת חיבה בעולם הזה, או לפחות לחם עם ריבה. דווקא מתוך האופציה האחרונה, אדם שוב מכיר ומוקיר את מה שזכה לו, שבחיים שלו יש משהו מעבר ללחם ולריבה שראוי לשאוף אליהם. ומי שזוכה לאהבה, מוטב שישוחח מדי פעם עם "חיים" בן הזוג שהסולנית הילה גונן שרה על שלא הספיקה להכיר אותו בכל שנות נישואיהם ("גם אני ידעתי אהבה").

תודה לכולם על חוויה המרחיבה את הלב ומספקת חומר למחשבה. מופע מינימליסטי ויפהפה, נעים לאוזן ולעין, שיכול לשמש גם מבוא לחנוך לוין, בקליפת אגוז, או על פרוסת לחם. א-בראבו!