מה מעניין בסרט תיעודי?

בתור אדם שנהנה לשוב ולקרוא בתורה, ספר שראשיתו ידועה ואחריתו גלויה לעיני כל ישראל, אינני מאמין ב"ספויילרים". כלומר, אינני מוצא קשר הדוק בין הנאה מיצירה ובין מידת ההפתעה לגבי סופה או פיתולי העלילה המצויים בה. עם זאת, אינני יכול להתעלם מנסיונם העיקש של יוצרי הסרט "קטפיש" (Catfish; 2010) להסתיר מן הצופים את הסוף, ולכן מצרף את האזהרה הזו, שבבואי לדון בסרט אינני מתחשב באלו שטרם צפו בו. מי שממשיך לקרוא מבלי שצפה, עושה זאת למרות העדפת היוצרים, ולא באשמתי.

—

בסופו של דבר, הסרט הזכיר לי את סרטם של האחים מייזלס "גנים אפורים" (אגב, מומלץ שלא לראות את העיבוד של HBO עם לאנג וברימור. לא לפני, ולא אחרי. פשוט אמרו לא): שני אחים יהודים פוגשים אישה עם הרבה חלומות ומעט עתיד, נוחה להתאהב (כולל באחד מהם) וקשה לאהוב, ותחושה קשה שמלווה את הצופה אל סוף הסרט: אבל איפה שירותי הרווחה? מצד שני, אולי זה גורלו של הסרט התיעודי-חברתי האמריקאי באופן כללי. אמריקה היא רחבת-ידיים וקמוצת-אגרוף, ומאפשרת לטיפוסים רבים שכאלה לחמוק בין מצלמה אחת לשנייה.

בשני הסרטים על-כרחך אתה שואל את עצמך לא רק על הסיפור המסופר, אלא גם על המספר: מה טיב הקשר הנרקם בין המתעד למתועד, מה מידת המחוייבות שחשים יוצרי הסרט כלפי מושא יצירתם, והאם החשיפה הזו תועיל או תזיק בהמשך? בקטפיש השאלות הללו הופכות אפילו לקשות עוד יותר בשל התפקיד המרכזי של יניב שולמן, שנתפס כמושא בעל-כרחו בסרט הזה, ואף משמיע את התנגדותו להסרטה לא-פעם, ולתפקיד שנועד לו בסרט הזה. מצד שני, לאחר שדמותה של אנג'לה נחשפת, שולמן עובר באופן מובהק לצד של היוצרים, והוא הופך לאיש צוות, שותף לעשייה של אחיו, אריא שולמן, ושותפו הנרי ג'וסט. הדבר הזה ניכר באופן מובהק בנסיעת המכונית המשותפת לשלושתם, בזמן שהם מנסים לברר את המידע החדש שנגלה להם, וגם בראיון שיניב עורך עם אנג'לה. מרגע הפגישה, הסרט הופך בעצם לסרט על אנג'לה ולא על יניב, ויניב לא שב להתקומם על הסרט. התנגדות רפויה משמיעה אנג'לה.

האלימות של הצילום: הזכרנו אותה בהקשר לעדן אברג'יל, בהקשר לצילום תיירותי. יניב מתריס כלפי אחיו שהוא נהג כבריון כדי שיסכים להשתתף בסרט. אם אכן היו מעשי בריונות, אלה דברים שהמצלמה לא הראתה. ואולי המצלמה עצמה היא הבריונית. בחצי הראשון של הסרט, יניב הולך ונבנה כדמות שתהיה קורבן – התמים והחלש שהולך לגלות עד כמה אכזר הוא העולם. אך בסיום הסרט, קשה שלא לחשוב מי החלש ומי החזק, מי ניצל ומי נוצל, מי הרוויח ומי הפסיד. המפסידים הגדולים, אני מניח, הם אלה שלא פעלו באופן אקטיבי כדי ליצור את נסיבות הסרט: וינס, בעלה של אנג'לה, ואבּי, ביתם המשותפת. מעט אחרי שהשולמנים וג'וסט מוצאים את הבית של אנג'לה, הצופה מקווה שגם אבּי תתברר כלא-קיימת, אבל המצלמה מוצאת אותה, אפילו רודפת אחריה, מספרת לאמריקה ולעולם כולו את שמה האמיתי, מקום מגוריה, ונסיבות חייה הלא-פשוטות בכלל. אנג'לה הרוויחה מן הסרט פרסום ומימון לעבודתה, שהיא לא יכלה ולא הייתה מצליחה לייצר בכוחות עצמה. רק התפתחות לא-צפויה לחלוטין היטיבה עמה כך כלכלית ומקצועית. הרווח של יוצרי הסרט, כולל הקידום לעבודתו של יניב שולמן כצלם, ברור מאליו. ולכן, המפסידה הגדולה שנעשה לה העוול הגדול ביותר בסרט הזה, היא אבּי. (ומיד אני ממהר לקדם את הביקורת כלפיי באפולוגטיקה רלטיביסטית מעושה: אבל מי אני שאשפוט?)

דומני שכבר השוו את הסרט ל"הרשת החברתית", אותה ביוגרפיה סנסציונית, מאשימה ומזכה באחת, של יוצר פייסבוק מארק צוקרברג. שכחתי אם כתבתי עליו בזמן אמת. "הרשת החברתית" הוא סרט גרוע, שעושה עוול עם צוקרברג מזווית אחת, אך מזכה אותו ומוחל לו על הרבה שאלות אחרות שהיו צריכות להישאל, שנראה לי שבמאזן הסופי הוא עשה חסד עם צוקרברג. הוא לחלוטין לא מצליח לפענח, ואפילו איננו מנסה להבין, את סוד המשיכה וההצלחה של פייסבוק. קטפיש מצליח להסביר הרבה יותר מזה, עם הרבה פחות יומרות (בערוץ זה). הוא יישאר סרט חשוב, אני מעריך, בשל עניין זה, ואולי יזכה להתייחסויות פסיכולוגיות שונות. לא רק של אנג'לה, "החשודה המיידית". הסצינה שבה יניב קורא בקול רם הודעות מיניות שהוא ומגאן שלחו אחד לשנייה, ומבוכתו הולכת וגוברת עד שהוא מתכסה בשמיכה וממשיך לקרוא, יכולה לשמש התחלה טובה להמחשת השיח המיני ברשת, הבדלים בין שיחות בכתב למפגשי פנים אל פנים, הבדלים מגדריים ודימויי גוף בהתנהלות ברשת, ועוד. חוקרים שעוסקים בדיונים כאלה ימצאו בסצינה הזו, ובסרט בכללו, נקודות מרתקות.

אני תוהה אם היוצרים יחזרו אל אנג'לה ומשפחתה. אם זכרוני אינו מטעני, האחים מייזלס (ואולי רק אחד מהם) שמרו על קשר עם אדית, ואולי אף שבו לבקר אותן, אך לא יצרו סרט נוסף, לאכזבתה הרבה של אדית. הסיום של קטפיש כמעט מצפה לסרט המשך, אולי בצורת ביקור חוזר לאחר כמה שנים, ברוח 7 Up הבריטי.

העובדה שנזכרתי ב- 7Up איננה מקרית, כי גם זו שאלה חשובה לגבי הז'אנר התיעודי האישי: מה מושך אותנו לצפות בסיפור חייו של אדם בתחושת מתח כזו, והאם משהו מזה מתגנב גם לאנשים שאנו צופים בחייהם ובהתפתחותם בחיינו? אולי רק העריכה והקצב, המצמצמים שבע שנים שלמות לכדי שעתיים, הופכים את הדברים למרתקים כל-כך, ומעלים אצלנו שאלות: יתגרשו או לא יתגרשו (עד הסרט הבא)? יתאבד או לא יתאבד (כנ"ל)? ואולי ההיפך הוא הנכון: אולי כשאנו שואלים שאלות כאלה לגבי אנשים שאינם בדיון, אנחנו מבקשים לחשוב שזוהי עוד סדרת דרמה, שבה חיי הגיבורים מתעצבים כיד הדמיון העשיר של התסריטאי, ובכך מבקשים להרחיק עצמנו מן המציאות הקשה המגולמת והמשתקפת בסדרה?

והשאלה הקשה ביותר, שלא אנסה להשיב עליה כאן, אלא אסיים בה: מה מבדיל סרט תיעודי איכותי (לא כל שכן סדרת סרטי המשך), מתוכנית ריאליטי ירודה? מדוע ההתעקשות של יוצרי קטפיש ש"לא לגלות את הסוף" איננה פוגמת באיכות האסתטית והפואטית של הסרט עצמו, ואילו הסוד האופף את "האח הגדול", "היפה והחנון" או "הישרדות" סביב המודח הבא, מעצים ומתמצת את הרדידות של התוכניות הללו?

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—