כל העם מחא לו כף

לאמיתו של דבר, אני האדם האחרון שאמור להלין על ירידת העניין הפופולרי בתקופת הבית השני. החיים שלי מתארעים ביקום מקביל שבו כמעט כל מי שאני מכיר קרא את המגילות (לפחות את המרכזיות שבהן), מכיר את הספרים החיצוניים, קרא יוספוס ופילון, ויש לו דיעה פחות או יותר מגובשת לגבי ההיסטוריוּת של איגרת "מקצת מעשי התורה" (ואם נכון לראות בה איגרת בכלל).

ובכל זאת, כשאני מנסה לערוך הפרדה בין המקצוע שלי, לבין התרבות הפופלרית [וכהערת ביניים אעיר שהדיון הזה מתקיים בהנחה שאני מפריד בין תרבות פופולרית "נמוכה" ל"גבוהה", ואינני מתייחס בכלל לתמונה הכללית של ירידת התרבות הפופולרית "הגבוהה"], אני חש שיש ירידה ניכרת בעניין בתקופת הבית השני, ושירידה זו באה על חשבון הטקסטים הקאנוניים ובראשם המקרא והתלמוד.

במובן מסויים, זהו תוצר של התרבות הפוסט-ציונית שאנו חיים בה – ואני מדגיש פוסט-ציונית, הגם שרבים הם ציונים בהכרתם ואינם מודעים להוויה הפוסט-ציונית הכללית שהם פועלים בה ולהשלכות הפוסט-ציוניות של הבחירות התרבותיות שלהם. כדי להבין זאת, צריך לדמיין את חשיבות הבית השני בראשית ימי הציונות. אני לא נכנס לויכוחים היסטוריים והיסטוריוגראפיים באם הייצוג הזה היה נכון, אך תקופת הבית השני ריתקה את הציונות בראשיתה כיוון שהיא סימלה את הפעם האחרונה שלעם הייתה עצמאות מדינית; היא סימלה הפרדת דת ומדינה – וממילא את היתכנות קיומו של העם היהודי כלאום מבוסס טריטוריה, ולא כקהילה מבוססת דת; היא סימלה את המאבקים הצבאיים של העם על ארצו, כאשר ראש וראשון תפס את הדמיון מרד המכבים המוצלח, שיצר את המדינה החשמונאית – אותו גוף חילוני לכאורה שהיווה משיכה רומנטית מרכזית בראשית ימי הציונות; לאחריו, מרד בר-כוכבא (שנחשב לכל דבר ועניין חלק מתקופת הבית השני, למרות שנערך לאחר חורבן הבית, וחשוב להזכיר זאת), ולבסוף, המרד הגדול, שהסתיים עם חורבן הבית. המרד הזה סימל את ראשית הגלות "בת שנות אלפיים", אבל אולי הדבר שנזכר ממנו יותר מכל היה מצדה. החשיבות של מצדה ולא של חורבן הבית בתור השיא של סיפור המרד הגדול, מגלם גם הוא את תמצית השימוש שעשה האתוס הציוני בסיפורי תקופת הבית השני – שימוש שהוא חילוני, לאומי, וצבאי, ועם מעט מאוד סנטימנטים לדת. אולי. בכל מקרה, זהו הבסיס שממנו אני מתחיל את ההרהור אחר מצב העניין בתקופה כיום.

החדשות הטובות הן שיש עניין ויש מקורות: שני כרכי הספרים החיצוניים של כהנא יצאו בהדפסה חוזרת. מרכז יד בן צבי מפרסם סידרה של ספרים מתקופת הבית השני עם פירוש (עד כה יצאו שני ספרי מקבים הראשונים); וכן סידרה על מגילות קומראן, כולל שני כרכים מצויינים של מבואות ומחקרים, ומהדורה חדשה של הטקסטים של המגילות, המוגשות בצורה מרוכזת ונגישה לקורא העברי. תרגום חדש של "מלחמות היהודים" של יוספוס יצא לאחרונה. הויכוח על הזיהוי של עדת קומראן עם האיסיים ממשיך להלהיב את הדמיון ומוצא הדים גם בתקשורת הפופולרית. דגם הבית השני, "הולילנד", עבר למוזיאון ישראל, ומוצג בסמוך להיכל הספר.

ועדיין, נראה שמפעלים אלו ואחרים מושכים פחות עניין מאשר העניין הגובר בחוגי מקרא ופרשת השבוע, ובבתי-מדרש המשלבים טקסטים שונים מ"ארון הספרים היהודי", לרוב תערובת של מבחר סלקטיבי מאוד של הספרות קאנונית (מקרא ומדרש), ושל ספרות העת החדשה (עמיחי כדוגמה קלאסית, אבל המעמיקים יותר יקבלו גם סופרים ומשוררים מדורות קודמים, דוגמת ברנר וביאליק). תוצר לוואי של העניין הזה, הוא עליית קרנה של הארמית. שמות חנויות ומוצרים, אפילו שמות ילדים – כך שמעתי – מקבלים שדרוג על-ידי הוספת א' בסוף, והמילה משדרת "ארמית", שהיא "אותנטית יותר", "רטרו", "מגניבה"? אינני יודע. אבל היא נוכחת.

זהו סוג של פוסט-ציונות כי הישראלים לא רוצים להיות לאום חילוני, עם ככל העמים. הם רוצים את התנ"ך בתור קושאן, את התלמוד כיסוד תרבותי. לא ממש, כמובן. בתי-המדרש הללו לא מתעמקים בדקדוקם של דיני טהרה, הלכות שבת, או אפילו החזרת הלוואה. יש יותר מדי סיפורים מעניינים על יחסי אנוש, אמרות דו-משמעיות על ערכים ומדרשי מקרא לפני שיתפנה זמן לצלול למה שרוב התלמוד מכיל.

האם אני מתגעגע לימים שחינכו את הנוער על מיתוס מצדה ואתוס בר-כוכבא? לא. אבל שחיקת מעמדם מסמלת משהו, כיוון אחר שהארץ הזו הולכת אליו, והוא איננו טוב יותר, ודאי איננ מבשר טובות למיעוטים שבה.

ובינתיים, שאלות אלה ואחרות מעסיקות גם את האקדמיה, למרות שהמגמות שם שונות מאוד, והדיון קשור גם לסוגיות אחרות לחלוטין. לרגל שבעים וחמש כתב-העת "ציון" ערך מפגש היסטוריונים להערכת מקומו בלימודי ההיסטוריה היהודית בארץ . הדברים התפרסמו בחוברת האחרונה של הכרך השבעים וחמש. כך כתב ישעיהו גפני:

קשה לדעת תמיד מה עומד מאחרוי השינויים בנקודות הכובד ובתחומי ההתעניינות של מחריהם של מאמרים כמו אלה שנתפרסמו ב'ציון' במהלך השנים. בלימודי החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית אכן זיהיתי שינויים במרוצת כיובל השנים שבו אנינמצא במוסד, כתלמיד וכמורה. כאשר הגעתי לאוניברסיטה בשנת תשכ"ב היו המקרא והעת החדשה התקופות המאוכלסות ביותר , אנחנו – אנשי הבית השני והתלמוד – תפסנו את המקום השלישי, ואילו חברינו אנשי ימי הביניים היו במקום האחרון. לאחר מלחמת ששת הימים זיהיתי לייה ניכרת בתלמידי תקופת הבית השני לעומת תקופת המקרא, ואילו אחרי מלחמת יום הכיפורים דומני שגברה ההתעניינות בימי הביניים, שמא בעקבות השינוי הטראומטי בדימוי העצמי של הישראלי הצעיר.

– ישעיהו גפני, "חקר העת העתיקה מעל דפי 'ציון': שבעים וחמש השנים הראשונות", ציון ע"ה,ד (2010), 465 – 471.

לדברים האלה, כדאי להוסיף גם את דברי הפתיחה של המערכת, שמעלה בעיות נוספות שאינן נוגעות רק ללימודי תקופת הבית השני:

מצבו של 'ציון' היום איננו פשוט כלל ועיקר, וכבר עמדו על כך כמה ממשתתפי מפגש ההיסטוריונים, והדברים חוזרים כחוט השני במאמרים המובאים להלן. לא קשה למנות סיבות למצב זה, אבל דומה שהסיבה העיקרית היא השפה. בעולם האקדמי שולטת ביד רמה השפה האנגלית. רבים מעמיתינו, הן אלה המלמדים בחוגים ללימודי היהדות בעולם כולו הן חוקרים הפועלים בארת, מעדיפים לפרסם בשפה זו, כדי שחוקרים מכל העולם יוכלו לקרוא את מחקריהם. ואכן, כתבי עת רבים והוצאות ספרים מובילות, שאינם מתמקדים במדעי היהדות דווקא, מקבלים לפרסום מחקרים של תולדות עם ישראל. זאת ועוד, אותו הלהט הלאומי והעברי שאפיין את דור המייסדים של 'ציון' ואותה הוודאות במרכזיותה של השפה ובתפקידה המעצב בפרוייקט הלאומי נחלשו מאוד כיום. (463)

עתידו של 'ציון' קשור לעתידן של השפה ושל התרבות העברית בארץ. קשה לתאר מצב שבמדינת ישראל לא יופיע כתב עת עברי המוקדש להיסטוריה יהודית, אבל כדי להבטיח את קיומו ואת מעמדו יש צורך להתחשב במציאות החדשה שאנו חיים בה ולפעול בהתאם לכך. (464)


ואני נזכר עכשיו, ולא במקרה, שעוד מיתוס שריתק את הציונות אל מרד המכבים היה המלחמה בהתייונות, המאבק נגד השפעות זרות, בעיקר בתחומים של שפה ושמות. שוב, האמת ההיסטורית של בית שני פחות חשובה לדיון הזה. מה שחשוב זה שבראשית המאה ה-20 האמינו מחנכים שכך היו המכבים והטמיעו דרך סיפורם רעיונות נגד השפעות זרות, בעד עברוּת שמות, ועוד (בנוסף לעצמאות המדינית ולמאבק הצבאי שכבר הוזכרו). בת-זוגי פרסמה
מאמר שנוגע גם בעניין זה, בהקשר של חנוכה ותרבות הילד בשנות השלושים בארץ.

חזרה לדברי המערכת של 'ציון': אני קורא ויודע שאני חלק מהבעייה, או לפחות – חלק מהתופעה. אקדמאי ישראלי, שעוסק ביהדות, ומעדיף לפרסם באנגלית, בדיוק בשל השיקולים שהם הזכירו. מצד שני, חשוב לי לפרסם בלוג בעברית, הגם שרוב הזמן הוא נכתב בחו"ל.

מחשבות אלה ואחרות מלוות אותי השבוע, במהלך הכנס השנתי של מרכז אוריון לחקר מגילות מדבר יהודה והספרות הקרובה להן באוניברסיטה העברית.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

4 מחשבות על “כל העם מחא לו כף

  1. לא ידעתי שאתה עוסק בתקופת בית שני דווקא. אני קורא עכשיו את "הצדוקים ומשנתם" ויש לי על המדף-לקריאה גם את "זכרון ונשייה", אז _אני_ לפחות בהחלט מתעניין בתחום. אבל גם אני ממש לא מהכיוון הלאומי-ציוני, ואני מסכים עם הניתוח שלך שלהט זה דעך. קשה לי להצטער על דעיכה של מיתוסים, אבל אני גם נאלץ להסכים עמך שהכיוון שמסתמן במקום זה אינו מבשר טובות. אוסיף רק הערה אופטימית קטנה – אחת מהתקוות של ה"אתאיסטים החדשים" היא לא שהדתות יעלמו דווקא (תרחיש לא סביר בעליל) אלא שהן יהפכו למסורות שמשמשות בדת בעצם כגוף של ספרות. המגמות שאתה עומד עליהן מתאימות, אולי, לתרחיש זה. אני אישית נדחה מאוד מצורת החשיבה ה"ספרותית" הזו וחושב שהיא דווקא עלולה להיות שער לעליית דת קיצונית ורדודה בציבור החילוני והדתי-לייט, אבל מי יודע – אולי האתאיסטים החדשים צודקים וזו דוקא תחילת הדרך לרציונאליזציה של הדת (המקובלת, הנפוצה; ברור שיהיו תמיד קבוצות שוליים לכל הכיוונים).

    באשר לפרסום באנגלית, אני לא רואה שום דרך להימנע משימוש בשפה הגלובלית הנוכחית לקיום דיון אקדמי. אני שונא פרסומים עיקריים בשפות זרות. יחד עם זאת, יש בהחלט מקום לפרסום ספרים פופולריים, מאמרי דעה, בלוגים, תרגומים, וכן הלאה בעברית. זה, לדעתי, האיזון הנכון.

  2. תודה. כמוך, אני לא אופטימי כמו "האתאיסטים החדשים" (לא הכרתי את הטיעון – תודה). יכול להיות שזה נכון לדתות רבות (כל דת?), אבל לגבי היהדות שאני מכיר מקרוב, הטקסט קשור קשר הדוק לריטואלים, שיהיה מאוד קשה לנתק ביניהם.

  3. בסך הכל אני נאלץ להסכים איתך (גם ללא בורקסים) אך פליאני שאיני מוצא כאן את מילת המפתח "היררכיה". ואם כבר, הייתי גם מקצין את הביקורת הפוטנציאלית על השיבה לארון הספרים היהודי. אם הבנתיך נכון, יש לך כאבי בטן על התופעה אז תן להם להשתולל, כבמקרה יעקב מאיר. למה לשמור בבטן?

    לי פשיטא שתופעה זו מהמגוחכות בתולדות ישראל, ואמנה בקיצור:
    כבר חגי דגן בביקורתו על יאיר שלג העיר שהשיבה לארון הספרים היהודי קשורה בעיקר ללימוד סובייקטיביסטי בעוד שבחוגי מדעי היהדות רק חלה נסיגה.
    מכאן שהלימוד שם הוא בעיקר דרשני ולא פרשני, ומעודי לא הבנתי מה הקטע עם דרשנות חילונית. ניחא יהודים מאמינים אך מה לחילונים ולדרשנות?
    לא צריך להיות סוציאליסט (ואינני לשמחתי) בכדי להזדהות עם ביקורתו של דניאל גוטווין, בפולמוסו עם אילון שמיר, על הפרטת החינוך וחוסר האחריות החברתית של בתי המדרש.
    שאר דבריך, הן לגבי בית שני והן באשר לעברית, נובעים ללא היתר ממושג ההיררכיה: אם מדעי היהדות אמורים לחקור את היהדות ולא סתם תחביב כי אז צריכה להיות איזושהי התאמה בין התופעות הנחקרות לבין תשומת הלב המוקשת להן.

  4. תודה – אבל חלילה מלראות בבורקסים טכניקה לסתימת פיות…

    היחס שלי לשיבה לארון הספרים היהודי הוא אמביוולנטי. אני ודאי חושב שטוב שבני תרבות יכירו את הספרות שלהם לאורך בני הדורות. אמנם קראתי גיתה ושייקספיר ואפלטון, אבל אני לא רואה גנאי בזה שתלמידים בגרמניה לומדים יותר גיתה משלומדים בישראל, וכנ"ל בני אנגליה ויוון בהתאמה. לכן, אני חושב שהיכרות של משכילים ישראלים עם לשון המקרא ועברית תנאית היא דבר מבורך, והריחוק מהם הוא מצער. הבעייה היא במעמד המיוחד, לעתים אף המאגי, שניתן לטקסטים האלה, ובעניין הזה אני מסכים איתך שמדובר בדרשנות שלא-פעם מלווה גם בקבלת סדר ליטורגי וריטואלי.

סגור לתגובות.