שתי חוויות הפוכות

כמו בכל ביקור בארץ, אני מופתע משתי חוויות הפוכות, שכל אחת מהן יכולה להפוך למגמה: בתרחיש הפסימי יותר, חוויות של הקצנה דתית, או אפילו דברים שהיו עוד קודם נסיעתי לפרינסטון, אבל שהספקתי לשכוח מהם. למשל, האיש בקפיטריה של הספרייה הלאומית שאוסר להביא אוכל מהבית משיקולי כשרות (מי שמכיר את הקפיטריה יודע שזה לא כמו להיכנס למסעדה עם אוכל מהבית). ולצד זה, תופעות חדשות: הפרדות בקווים מסויימים באוטובוסים, שלט שמזהיר אנשים לבל יטרידו אנשים על מקום הישיבה שלהם באוטובוס, הפרדה בין גברים לנשים בשער הבידוק הבטחוני בכותל (לא רק בכותל עצמו, בשער הבידוק הבטחוני). החרדים הנדחפים לפני ומאחורי נשים בתור לאוטובוס לגליל מוכיחים שצניעות ושמירת נגיעה היא לעולם עניין של נוחות וגחמנות. ואחרי שהספרייה הלאומית כבר הנהיגה הפרדה בין נשים לגברים באחת מהתערוכות שלה, אני תוהה מתי יגיע היום שקוראים יבקשו לקבל רק שעת הפרדה אחת באולם הקריאה, בסוף היום. ומי קשה-לב וערל-לב להיענות לבקשה כל-כך קטנה שלא מפריע לאף אחד?

ומנגד, דו-לאומיות ורב-תרבותיות בחיי יום-יום. נסיעה במונית שירות לתל-אביב, הנוסעים הופכים אותה להתחלה טובה למיני-מחזה מטאפורי על מצב המדינה: ערבייה מוסלמית עם חיג'אב; עולה מברה"מ לשעבר, שיער בלונד קוצני וחולצה מנומרת; עולה אמריקאית, עם חצאית אפורה ארוכה, המשתפלת כמעט עד נעליה; עולה מאתיופיה, במכנסי ג'ינס; ערבי ללא סממני דת; יהודי עם לבוש חרדי-לייט, 'ש"סניק'; שני דוקטורנטים חילונים ושמאלנים מחו"ל, בביקור מולדת.

הש"סניק עלה אחרון. המקום היחיד שנותר היה ליד העולה מברה"מ. לו היו מוניות עם הפרדה, האם לא היה מתעקש לחכות לנסוע במונית של הגברים? ודאי שכן. וכעת, כשזה המקום האחרון שנותר, האם הייתה לו בעייה לשבת ליד אישה במכנסיים, שאיננה מכסה שיערה, ואפילו חולצתה ודאי נחשבה חושפנית בעיניו? ודאי שלא. נסע כמו כולם, ושום דבר לא קרה לו.

ביום-יום, לרוב האנשים אין זמן לאידיאולוגיות. הם צריכים להגיע לתל אביב עוד שעה, הם כבר מאחרים. הם רוצים לנסוע לשוק, לסופר, לעירייה. הם צריכים להסדיר תשלום או להתייצב בבית-משפט. הם עוצרים לקנות פלאפל או לשתות קפה. והם יעשו את זה עם ערבים, חרדים ונשים מסביבם, בעירוב הידוע של ניכור ואינטימיות שרק העיר יכולה להציע: מצד אחד, כל האנשים האלה מסביבם לא מעניינים אותם, רק תתנו להם את הקפה שלהם. מצד שני, בגירסה הים-תיכונית/מזרח-תיכונית של העיר, הם גם יידחפו אחד עם השני, יצטופפו יחד לשולחן אחד בדוכן החומוס הקטן והותיק, יתבדחו עם הזר שעומד מולם ומבקש להבין כמה עולה קילו עגבניות, או מי אחרון בתור בקופת חולים.

כל הסדר, חוק או תקנה שהרשויות יתקנו שיאפשרו להם הפרדה, יכול רק להפריע. ההפרדה הופכת לזכות, למצב טבעי, לצורך קיומי. מן הסתם, היא מתרחבת. מבית-הכנסת היא גולשת אל הכותל (הפתוח לרווחה, ושמעולם לא נהגה בו הפרדה, אלא רק בעשורים האחרונים – קרוב לחצי-מאה כיום), מן הכותל אל שער הבידוק הבטחוני; אל אולמות האירועים ואולמות הקונצרטים של הופעות לחרדים, ומשם היא עברה אל האוטובוסים לחרדים. מן האוטובוסים לחרדים היא גלשה כבר לרחובות של שכונות חרדיות, ומשם היא תגלוש אל אוטובוסים שאינם חרדים, אל רחובות שאינם חרדים ואל כל תחום בחיים. אבל החרדי שלא מסוגל לשבת ליד אישה במשך שבע דקות של נסיעת אוטובוס, יישב כמו טאטאלע ליד אישה לטיסה של שתים-עשרה שעות אם אין ברירה אחרת, כשם שהוא יישב ליד אישה בנסיעת שירות מירושלים לתל אביב.

הדבר האחרון שהחוק צריך לעשות הוא להתחשב בחרדים ובצרכיהם במרחב הציבורי. החוק צריך לתת מענה לכולם, והחרדים, שמקבלים על עצמם איסורים שאינם כתובים בתורה חדשות לבקרים, יצטרכו להחליט עם האיסור הזה חשוב להם כדי להדיר עצמם מן המרחב הציבורי. יתר על כן, המדינה צריכה להגיב ביד קשה נוכח כל נסיון לפגיעה בשוויון האזרחי, אם בהטרדת אזרחיות שבוחרות לשבת בקידמת האוטובוס, אם בחרמות על עובדים שאינם יהודים וכן הלאה. כאשר המציאות הדמוקרטית היא קשיחה ויציבה, ראשון הרבנים ואחרון החרדים מקבלים אותה ומתקפלים מולה. כאשר שיח דמוקרטי כוזב של זכויות מיעוט דורס את המרחב הציבורי, מפלסים להם הקיצונים דרך ותובעים גם את זכותם להיות בלתי-דמוקרטיים.

המדינה צריכה לאפשר תשתיות ומצע למפגשים בלתי-אמצעיים של אזרחים עם השונים מהם, על-ידי פתיחות המרחב הציבורי. הדבר נכון לחרדים, כשם שהוא נכון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הזכרתי כבר בעבר שלאחר מהומות אוקטובר 2000 נדרו רבים שיותר לא יקנו מערבים, לא ייכנסו לכפריהם ולא יתעסקו עמהם בכל דבר. הסיבה שהנדרים האלה נשכחו הרבה לפני שחלף עשור למהומות, היא משום שהגישה החופשית למקומות האלה נותרה על כנה, והחיים פעלו את פעולתם. המסעדות של אום אל פאחם, השוק של העיר העתיקה והבקלוואה של סכנין הביאו חזרה את היהודים עם שוך המהומות. זה איננו דו-קיום מושלם. גם הדוגמאות שהבאתי מעידות עד כמה הקשר הזה ספוג באוריינטליזם, אבל לפחות הוא מתקיים. לפחות יהודים חווים בצורה ישירה, שלא כולם חיות, לא כולם מחבלים. זוהי חוויה קריטית לדה-הומניזציה של האוייב. הסיבה שעם שוך המהומות חזרו לאום-אל-פאחם וסכנין אך לא לרמאללה ובית-לחם נעוצה בהסכמי אוסלו, על האידיאולוגיה והפרקטיקה המפרידה שלהם, תמרורי הזוועה הענקיים המזהירים ישראלים לבל ייכנסו לשם. על האיוולת של התמרורים האלה אפשר להרחיב את הדיבור מזוויות שונות. אבל די בזה, שזכרונות ילדותי כוללים לא מעט ביקורים בבית-לחם בשבתות, ונהיית ישראלים לשם נשכחה כבר מזמן.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

4 מחשבות על “שתי חוויות הפוכות

  1. עד כמה שאני יודע, ההחמרה בהפרדה בין נשים לגברים אצל החרדים מגיעה מחומרות של החסידויות האשכנזיות, בעיקר חסידות גור, לכן לא מפתיע אותי שהחרדי הש"סניק (כפי שקראת לו, או שפשוט נקרא לו ספרדי, מזרחי, או יהודי-ערבי, בחר בכינוי החביב עליך או התקין-פוליטית כרגע) התיישב ליד אישה. אין בזה כדי להכחיש שהאליטה הש"סניקית מאמצת את החומרות האשכנזיות (ולא בלי מחאות, ע"ע ההכרזה בזמנו של הרב עובדיה יוסף על כך ש"האשכנזים קלקלו לנו הכל" או משהו כזה, שההקשר שלה פוספס בתקשורת החילונית).

    כלומר, רוצה לומר שהרשומה שלך אינה מפרידה בין גוונים שונים ביהדות החרדית, ובמאבקים ביניהם, וראה הדוגמה האחרונה בעניין ההכרה בגיורים שנעשו בצה"ל. כמובן שאפשר גם לומר שזו נבלה וזו טרפה, אבל זה כבר עניין אחר.

  2. אתה ודאי לא היית מודע לזה, אבל התגובה השנייה היא התגובה האלפיים בבלוג, והיא מזכה אותך בספר מתנה. כתוב לי במייל לפרטי משלוח.

    הגוונים הם אכן עניין לאנתרופולוג ואולי להיסטוריון. אני לא יודע אם יש להם רלוונטיות לעמדה הפוליטית. בסופו של דבר, ש"ס לא יוצאת נגד החומרות ולא מקדמת שוויון נשים. ובנוסף, אני חושב שבמקרה הוא היה מזרחי, ושגם חרדי אשכנזי מוצא עצמו צריך לפעמים לנסוע במונית שירות, וינהג באותה דרך בדיוק. אני חושב. מה שאני יודע בודאות, זה שחרדים מכל הגוונים – התקינים פוליטית ושאינם תקינים פוליטית – נדחפים בתור כשהם צריכים משהו, ושוכחים את כל איסורי הנגיעה. ואם אפשר לשכוח את איסור הנגיעה בתור שצריך משהו, אפשר לשכוח עוד איסורים, כשהמציאות מחייבת. הבעייה היא שהמציאות איננה מחייבת, ולהיפך: היא תוסיף ותאפשר חומרות שיהפכו לנורמה.

  3. שוב הריני נאלץ גם להסכים איתך וגם להוסיף, לא הופתעת, "היררכיה".
    תפיסת היהדות, הן אצל החרדים והן אצל המסורתיים המזרחיים בניגוד לציונות הדתית, היא היררכית-אובייקטיבית. היינו, התורה מחייבת ועדיף לחיות מתוך תחושת חיוב וחטא גם יחד מאשר לשנות מילה אחת מהתורה.
    (יש מחקרים מעניינים, בעיקר של יעקב ידגר, על המסורתיים התופסים את הקדושה כתחום סגור ולכן לובשים כיפה רק בשעת ביצוע האקט הדתי, יותר מזה הם גם מגנים מישהו שלובש כיפה אך לא מקיים מצוות)
    לשון אחר: ההבדל בין המסורתי לדתי-מודרני הוא ששניהם לא יתפללו מנחה בהכט, אך הפרופסור מהרטמן ידרוש להתאים את ההלכה למעשיו.

    אם כן, משמעות תצפיותיך הינן מוגבלות מאוד. גם החרדים הנדחף בתור מעורב ממשיך להכיר בתודעת החיוב של ההפרדה. מכאן שבישראל הדרך היחידה להתמודד עם ההיררכיות הדתיות היא דרך תפיסת הליברליזם כהיררכיה בפני עצמה. הליברליזם איננו איזו חינוך לפתיחות וספקנות אלא היררכיית ערכים מחייבת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s