על מעקשי לאום וטריטוריה באידיאולוגיות שמאל

כבר הערתי במקום אחר שכדי לדון בצמיחה של "השמאל הלאומי" צריך להתבונן בו על רקע פעילות "אם תרצו", וזהו מרכיב חשוב עוד יותר מהואקום הממשי או הלכאורי שמפלגת העבודה ומרצ הותירו בשדה הפוליטי. במילים אחרות, הצד "הלאומי" חשוב פה יותר מהנסיון להחיות את השמאל. הרי העבודה ומרצ הן לאומיות לא פחות מ"השמאל הלאומי". הן עומדות בלי קושי בכל מדדי הקונצנזוס והציונות של אנשי "אם תרצו", ואם פה ושם נפלטה אמירה שאיננה תואמת את רוח הקונצנזוס, הרי שהמעשים בפועל של המנהיגים – ולא פחות חשוב, של הבוחרים – של תנועות אלה העידו שאין סטייה ממשית מהקונצנזוס הזה.

ככלות הכל, שני ההיבטים של "השמאל הלאומי" מעידים על משהו שהשתבש בתפיסת השמאל, אם כי – כפי שנועם שיזף מזכיר בפוסט שמאוד רלוונטי לדיון הזה – אולי זה תמיד היה ככה, ושום דבר לא השתנה.

לשמאל, מעיקרו, אין עניין לא בלאום ולא בשטחים. יש וריאציות שונות של שמאל, אני יודע. אבל במרחב שבין הליברלי לסוציאליסטי, בולט הצד ההומניסטי, הדאגה הכנה לזכויות-אדם ולרווחת הפרט. יש ויכוחים גדולים על הדרך להגיע לשם; עוד קודם לכן – על טבע האדם (וממילא, על אופן ההתמודדות הראוי עם האתגרים שהטבע הזה מציג, כפרט או כחברה וכיחידים הפועלים בתוך חברה); על סדר-העדיפויות של הזכויות: קניין, חיים, בריאות, חופש ביטוי, התאגדות. אין תשובה אחידה לכל השאלות האלה בקרב אנשי "שמאל". אך מכל השאלות האלה ניכר באופן מובהק העיסוק באנושיות, בחוויה האנושית, בסבל האנושי, ברוח האדם.

הלאום, יש שיאמרו, הוא פן אנושי. כל אדם מחפש הרחבות לזהות שלו, קבוצות השתייכות, תרבות. הצד הלאומי שבשמאל, יאמרו לי, עונה לצרכים האלה, והנגדה בין "שמאל" ל"לאומי" היא מעשה מלאכותי המתכחש לפן בסיסי ולצורך ממשי בחוויה האנושית. אולי. כלומר, אי-אפשר להתווכח שזה צורך ושהתנועה הזו עונה להרבה אנשים על הצורך הזה. לכשעצמי נראה לי שקבוצות ההשתייכות והגדרות הזהות הן נתון תרבותי וחברתי שבו הפוליטיקה פועלת, לא עניין ערכי לכשעצמו שיש לשאוף לבסס אותו. להיפך: העלאת הלאום לכדי ערך בפני עצמו (שיש לחתור אליו ולשרת אותו, במקום שיהא פשוט גורם שמתחשבים בו), היא סמן שמבדיל בין שמאל לימין. אחת מצורות הימין, המבקש לכאורה לשמר את הסדר הקיים על-ידי הגדלת בסיסי הכוח של בעלי הכוח, היא הלאומיות. מרגע שהלאום הוא מטרה, הפרט הוא משני. אם רווחת הפרט או זכויות הפרט הן המטרה, הרי שבתיווך זכותו לחופש ההתאגדות, להנאה תרבותית וכולי, גם הזהות הלאומית תבוא לידי ביטוי. אך יש כאן הבדלי דגשים.

השיבוש החמור יותר, בעיניי, הוא העלאת שטחים מסויימים / גבולות מסויימים לדרגת קדושה שאין לפגוע בה. זה בוודאי מאפיין ימני מובהק, שקשה להצביע כיצד, מתי ומדוע הפך הוא לסמן של השמאל. אני מדבר, כמובן, על גבולות 1967. ובעצם, מדובר באותה גישה מימין ומשמאל, רק שצד אחד אומר "יופי!" והשני אומר "פויה!"

סיום הכיבוש, כעניין שמאלני, הוא בראש ובראשונה עניין הומניטארי. אלא שלשמאל הלאומי, כמו מרבית השמאל בארץ גם ככה, לא מפריע העניין ההומניטארי. מצב זכויות האדם בשטחים ביום שאחרי ההפרדה, לא משנה לאף-אחד. וההוכחה היא היחס לרצועת עזה: פונו ההתנחלויות, נגמר הסיפור. לא רוצים לשמוע יותר, ולא רוצים להודות שעזה היא בכיבוש ישראלי (אני יודע שאני נכנס כאן לשטח-אש, כיוון שיש כל מיני אנשים בשמאל הישראלי, והם לא מדברים בקול אחד בעניין הזה, ודווקא מבין פעילי השמאל הרדיקלי יש כאלה שמבינים את המצב בעזה לאשורו, אבל אני חושב שהקול שאני מדבר עליו כאן הוא בולט דיו בכדי שאפשר יהיה להתייחס אליו כך).

והנה השאלה: או שיהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד, או שהם יכולים לחיות ביחד. אם הם אינם יכולים לחיות ביחד, כפי שתומכי פתרון ההפרדה מסמנים, אזי יש בעייה חמורה עם למעלה ממיליון תושבים פלסטינים שיישארו אזרחי ישראל לאחר החלוקה. אבל על זה אסור לדבר, כי הם אזרחים ומה פתאום שנזכיר אפשרות של טרנספר של אזרחים. והנה, אדם רציני כמו שר-החוץ של מדינת ישראל מציע לא לעשות טרנספר, אלא לערוך כמה תיקוני גבול, כדי שיהיו פחות ערבים במדינה היהודית לאחר החלוקה, מתוך התייחסות כנה וישירה לעמדה לפיה יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד (שהיא העמדה המעשית של השמאל הלאומי, ורוב השמאל בארץ בכלל!). ההתנגדות לעמדה הזו, מעידה על קידוש גבולות 1967 כאדמה שיש בה קדושה אימננטית או טומאה אימננטית – קרי, הסתכלות דתית ימנית מובהקת – שאיננה מתייחסת לא לאדם, לא לצרכיו, ולא לבעיות ההומניטאריות העולות מתוך המצב הקיים, ולאלו שתעלינה לאחר יישום פתרון חלוקה.

אני מסיים בדיסקליימר הרגיל שלי: הדברים האלה לא מכוונים לנעוץ מסמר סופי ואחרון בארון פתרון שתי המדינות (כן, כבר יש ארון). זוהי הצבעה על כשל מחשבתי ממשי ובעייה אידיאולוגית הדורשת התייחסות מצד התומכים. אני משוכנע שיש תשובות טובות, ויש סיבות הומניטאריות לדגול דווקא בפתרון חלוקה ולא בפתרון אחר. "ציונים לא מתנחלים" איננה דוגמה לתשובה כזו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

9 מחשבות על “על מעקשי לאום וטריטוריה באידיאולוגיות שמאל

  1. שוב, אני חושב שאתה עושה קצת קריקטוריזציה של עמדת שתי מדינות.
    אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש הרבה הבדלים בין ערביי 48 לערביי 67. המשמעותי ביותר בהקשר הזה הוא הרצון של הראשונים לחיות במדינת ישראל.
    הרי ההנחה של השמאל – לא השמאל הלאומי, אלא השמאל האמיתי שתומך בשתי מדינות, דוגמת מרצ וחד"ש – היא שסיום הסכסוך יביא לשינוי ביחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי, שינוי שיאפשר לו לחיות כאן בשוויון זכויות, או לפחות במשהו שקצת יותר דומה לשוויון זכויות.
    וזה מבוסס על ההנחה שאין בעייתיות אינהרנטית בקיומו של מיעוט לאומי במדינה שכנה, ושהבעייתיות במעמדם של ערביי 48 נובעת ממצב הסכסוך. כשזה יפתר, אפשר יהיה להתקדם בשאלות השוויון האזרחי.

    ומה עם זכר הנכבה? זו שאלה שאפשר לתת לה מענה במסגרת הסכם השלום.

  2. אם כבר הזכרתי את ישעיה, אספר שדיון מאוד מעניין במחקר הוא שאלת התייחסותו של ישעיה לאלילות. יש הטוענים שהוא מלעיג עליה "כפשוטו" – כחלק ממאבק אנטי-פגאני, ואילו אחרים טוענים שמתוך הלעג שלו ניכר שהוא לא באמת מבין לעומק את האלילות, לא ממש מכיר אותה, שהיא זרה לו לחלוטין.

    יכול להיות שאני חוטא בזה, ולמרות שאני מאוד משתדל שלא לעשות קריקטוריזציה, ולבקר באופן עמוק, משהו מהכתם הזה נשאר בי.

    המניעים לרצון הפלסטיני לחיות בישראל אינם ברורים לי עד תומם. אם מדובר ברצון להישאר באדמתם, הרי שהצעת תיקוני-הגבול מכבדת זאת (ועדיין משאירה מיעוט נכבד בתוככי מדינת ישראל, שיזכו לשוויון זכויות וכו'). אם מדובר בחשש מירידה ברמת-החיים, הרי שיש בזה משום בעייה כעמדה עקרונית בעד פתרון חלוקה.

    לזכר הנכבה אפשר לתת מענה פוליטי והיסטורי באמצעות פתרון חלוקה, אך רוב הדוברים התומכים בפתרון שתי מדינות לא אומרים זאת, עד כמה שאני שומע, אלא מבקשים להדחיק / להכחיש את הנכבה. הדיסקליימר שלי איננו מן השפה ולחוץ: אם רוב תומכי פש"מ היו אומרים "הייתה נכבה, יש פליטים, יש לנו חשש דמוגרפי כי אנחנו לא אוהבים ערבים, לכן גם יהיה לנו קשה לתת להם שוויון מלא אחרי החלוקה, גם אחרי החלוקה הסכסוך לא ייגמר, אבל יש יותר אפשרויות להתקדם לפתרון כך,"
    אם כל זה היה נאמר, הפתרון הזה היה הוגן יותר וריאלי יותר. אבל זו לא הרטוריקה. רוב מה שאומרים זה "אין נכבה, הבעייה היחידה היא הכיבוש, כשהכיבוש יסתיים לא יהיה טרור ולא יהיה סכסוך, החשש הדמוגרפי הוא רק מפלסטינים של 1967, אין לנו שום בעייה עם ערביי ישראל". וכל אלה שקרים.

    אני חושב שלי ולך ברור שגם אחרי חלוקה, הבעיות המרכזיות של הפלסטינים בישראל יישארו על כנן. אם באמת אנשי העבודה ומרצ חושבים שזה ישתנה, הם משלים את עצמם.

  3. א. בתור ישראלי שחי בארה"ב, לא ברור לי למה אתה מלין על פלסטינים שרוצים לחיות בישראל*. הם רוצים שתהיה מדינת לאום פלסטינית, ועדיין רוצים לחיות במדינה אחרת. נשמע לי לגיטימי, גם אם זה משיקולים חומריים (שאינם פסולים בעיני, במיוחד בהתחשב בעובדה שלמיעוט הפלסטיני בישראל של 48 היה חלק משמעותי ביצירת העושר החומרי הזה).
    אם הייתה תוכנית לסיפוח פרינסטון לישראל, האם היית תומך בה? 🙂

    ב. כאן חשוב להדגיש את ההבדלים בין תומכי פש"מ השונים. הרטוריקה של לבני אכן לא מותירה מקום לנכבה בתוך השיח על פש"מ, אבל מצד שני – נדמה לי שהרטוריקה של ברכה, חנין וגלאון בהחלט מותירה מקום כזה.
    והשאלה היא האם כמו שלבני הלכה בעקבות חד"ש ואימצה את פש"מ, היא לא תאמץ גם את ההכרה בנכבה ברגע שהמו"מ ידרוש את זה. אני לא מציג את זה כעובדה, אלא כשאלה פתוחה.
    מה שמוביל אותי ל…

    ג. זה לחלוטין לא 'ברור לי'. ברור לי שהפלסטינים אזרחי ישראל ישארו במעמד של מיעוט מודר אחרי החלוקה, אבל מיעוטים מודרים יש בהרבה מדינות, וזה לאו דווקא בעייתי באופן ספציפי, או לא מאפשר פתרון. זה מחייב, כמובן, מאבק חסר פשרות לשוויון – אבל קשה לראות את זה בתור מכשול בפני פש"מ.
    לטעמי, התשובה לשאלת מצבם של הפלסטינים אזרחי ישראל אחרי חלוקת הארץ לא מוכרעת מראש, ותלויה מאוד באופן שבו ייושם הפש"מ. הכרה בעוול, פתרון לבעיית הפליטים ומסע ציבורי לרה-לגיטימציה של הערבים אזרחי ישראל יכולים לעשות פלאים.
    לטעמי, כדי שהפש"מ יהיה אפקטיבי, האלמנט החשוב שבו הוא 'סוף הסכסוך', אלמנט שהוא בעייתי עבור הישראלים לא פחות מאשר עבור הפלסטינים, והוא עניין של הכרה ציבורית הרבה יותר מאשר סעיף בהסכם. אם הישראלים ישתכנעו באמת שהפלסטינים הפכו מאויבים מרים לשכנים טובים – אפשר יהיה לנרמל את מצבם של הפלסטינים אזרחי ישראל.

    *ולמען הסר ספק: אני חושב שהעמדה של 'ישראלי שחי בארה"ב' היא לגיטימית לחלוטין. אין כאן ביקורת.

  4. fair enough, אבל..

    ההבדלים ידועים. פרינסטון מעולם לא הייתה חלק מישראל. צפת, באר שבע, ואשדוד היו חלק מפלסטין, ותושבי אום-אל-פאחם, יפו וסכנין עדיין רואים עצמם כפלסטינים. לא פחות חשוב: חברון, שכם, מדבר יהודה, העיר העתיקה בירושלים – הן כולם חלק מ"ארץ-ישראל".
    הצעת החלוקה אסור שתהיה על בסיס "זה ישראל וזה פלסטין", אלא "כל זה ישראל וכל זה פלסטין" ומסיבות פוליטיות מדינת פלסטין תכלול רק חלק מארץ פלסטין ההיסטורית ומדינת ישראל תכלול רק חלק מארץ-ישראל ההיסטורית.
    כשמדברים על זה בפה מלא, אז התמיהה לגבי ההתנגדות להרחבת הטריטוריה שתהיה חלק ממדינת פלסטין, והכללת אוכלוסייה גדולה יותר מן הלאום הפלסטיני, היא משמעותית. העובדה שפלסטינים שרואים עצמם כפלסטינים אינם רוצים להיות חלק מתקומת העם הפלסטיני היא טראגית.
    כן, היו יהודים שלא רצו לבוא למדינה החדשה. אבל לא היה מצב של יהודים שחיו במרחק עשרה או עשרים ק"מ מהמדינה החדשה, תמכו בהקמתה, ועדיין לא רצו להיכלל בה. לא היה.

    סוף הסכסוך הוא אשלייה בדיוק משום שהשיח הוא רק על חלקים מהסכסוך ולא על כולו. בשביל להגיע ל"סוף" צריך לדבר על כל מרכיביו, ובעניין הזה אני לא מוצא ההבדל מהותי בין לבני לאבנרי.

    כשאני אומר "ברור לי", אני מתכוון בהתחשב באופן שישראל היום, ביישום הסביר שיהיה לפש"מ, באופן שמינהל מקרקעי יתנהל אחרי, ביכולת של ערבי להיות ראש-ממשלה וכולי.
    אני ואתה יכולים לדמיין פש"מ שיוצר דברים אחרים, ואם יהיה פתרון כזה, זה בדיוק מה שנדרוש, אבל מהסיבה הזו אנחנו גם לא תומכים מיידיים שלו.
    "ברור לי" שבמדינה פלסטינית מפורזת,קצוצת-זכויות שמקיימת תלות חולנית עם ישראל, ובלי פתרון משמעותי לבעיית הפליטים, גם הדרישות של ערביי ישראל לא ייתפסו כלגיטימיות, אלא כ"הוכחה" ש"נתנו להם הכל, וזה לא מספיק להם".

  5. א. כשאתה מציג את זה ככה, שאלת העמדה של הפלסטינים אזרחי ישראל אכן מצדיקה בירור. אבל הבירור הזה חייב להתחיל מהלגיטימיות של הבחירה שלהם להישאר בדיוק זה – פלסטינים אזרחי ישראל. השאלה 'למה שהם לא ירצו להיות חלק מהפרוייקט הלאומי הפלסטיני' היא שאלה חשובה כדי להבין כיצד להבנות את יחסי שני העמים וכיצד לשלב אותם באזרחות הישראלית – לא על מנת לערער על הלגיטימיות של הרצון הזה.

    ב. אני לא חושב על אבנרי דווקא, אלא על גורמים כמו סולידריות שייח ג'ראח או חד"ש, ואפילו זוכרות – שנמנעים במפורש מלקבוע האם הם מעדיפים פתרון של מדינה אחת או שתיים.
    תשמע, ברור שפתרון שתי המדינות שאני רואה לנגד עיני לא מזכיר במיוחד את נאום בר אילן של נתניהו. ברור שצריך לעבור כאן תהליך של שינוי עמדות רדיקלי, כדי שהפתרון הזה יוכל להתממש. אבל
    1. פתרון של מדינה אחת ידרוש שינוי רדיקלי לא פחות, כך שקשה למנות את זה כחיסרון של הפש"מ
    2. אני מאמין גדול בשינוי תהליכי. ברגע שנתחיל לדבר, תתחיל הדה-דמוניזציה של הצד השני, ואפשר יהיה להתחיל לדבר על קבלה. הסיבה שאני מאמין גדול בזה, היא שראיתי את זה קורה ב-93, ואז מתהפך ב-2000. אם הישראלים הצליחו לעבור שני מהפכים תודעתיים כל כך עמוקים, הם יוכלו לעבור גם עוד אחד.

  6. מסכים לחלוטין עם הנקודה האחרונה.

    הבעיות של מודל הפש"מ הנפוץ הן לא בהכרח חסרון ביחס למד"ל, אלא לכשעצמן. אני לא מונה אותן כדי להגיד, "אז אתם רואים? מדינה דו-לאומית יותר טוב". הייתי שם, ואני משתדל לא להגיד את זה יותר. הדיסקליימר בסוף מתייחס בדיוק לזה. החסרונות הם לכשעצמם, ולא מוסיפים אוטומטית נקודות לפתרונות אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s